יום שני, 20 בדצמבר 2010

הלב של שירלי

בעוד יומיים יוקרן בהקרנת בכורה עולמית סרטה התיעודי של אפרת קופמן על שירלי.
גם אני מופיע שם.
מה זה עושה לי? האם בכלל אכפת לי?
למעשה, החלטתי כבר מזמן להתעלם. זו החלטה שנימוקיה בצידה - לסרט יש במאית, זאת היצירה שלה,
ואל לי לעמוד בדרכה ולהפריע. בפועל, אני מניח שהפרעתי, גם אם בצורה סבילה. עצם נוכחותי הקרובה
לחדרי העריכה בהם התבשל הסרט השפיעה קרוב לוודאי על המוצר המוגמר.
ובכ"ז, ההתעלמות הייתה בריחה. בריחה מלהרגיש את הכאב. אוהו, כמה כאב יש שם.
בעבר כבר "שפכתי" על מה שקרה. חצי שנה חלפה מאז ואני מרגיש אדם אחר. לגמרי.
אבל הכאב, מוקטן ככל שיהיה, עדיין דוקר. לא מציף עד מבלי יכולת להכיל, אבל הוא שם. מוכיח.
מוכיח אותי על שעזבתי. על שהשארתי אותה להתמודד לבד עם "הכל". השארתי אותה להיות "מוצפת"
(כך בתודעתי. כמובן, אינני יכול לדעת באיזו מידה הכאב אכן מציף אותה)בלי מישהו לפרוק עליו. שזה אני.
כך שהסרט בעיקר עשוי להחזיר אותי להתבונן בו, בכאב, למרות שאינני רוצה כ"כ. אבל אולי אני צריך.
רבות נאמר לי על "איך אני יוצא בסרט, ואיך היא". לדעתי, זו המשימה של הבמאית להוציא את דמויותיה
עגולות ומלאות ככל הניתן - על הטוב ועל הרע שבהן. ועדיין, אם אני יוצא טוב משירלי, אני רק חש
אשמה על כך. כביכול הייתי צריך להגן עליה. לדברר אותה בשלבי העריכה.  אבל לא. זה לא המקום שלי.
ואם היא יוצאת טוב ממני? בעיני זה ישקף את המציאות.
אבל - האם זה העניין? תחרות מי יוצא טוב ממי? בי בוער משהו אחר לגמרי. זה הכעס.
עד היום לא הצלחתי להשתחרר מן הכעס על כך שאישה צעירה(למרות שבעיני מתחת לגיל 25 זה עדיין... עלמה, נניח, שלא לומר נערה)צריכה להתמודד עם גורל כ"כ עיוור. היא לא שתתה, לא עישנה, לא התפרעה, סתם כך הגורל היכה בה. אולי זה הגנים, אולי סתם חוסר מזל. אבל במשך חודשים שנדמו לי כנצח לא תפסתי כיצד "חוסר מזל" יכול להתבטא גם במוות. וכיצד מוות חסר מזל שכזה יכול לקרות למישהי כה צעירה, שעוד לא הספיקה לחלום אפילו, שלא לדבר על להגשים חלומות. ואם זה לא מובן, וגם אם בזמן אמת הדחקתי את המחשבות - שח"ו לא יערערו את האמונה שלי ושלה שאפשר לנצח בקרב על החיים - הרי שאכן הן היו שם. סוערות וחסרות שליטה. כמו מפגינים זועמים הן הסתערו עלי. המחשבות שזהו, הכל אבוד. אבל לי יש משטרת מחשבות חזקה מספיק להדחיק. לשירלי לא. אצלה היה כאוס. אלא מה? תלכו אתם תישנו באותו חדר עם מלאך המוות.
אני יודע. אני דור שני, והשואה משפיעה עלי, והשאלות על "איפה הוא היה בשואה" לא חדשות, וכבר מצאתי להן תשובות תיאולוגיות מעמיקות. אבל יש לי חדשות: השאלה איננה תיאולוגית. השאלה היא רגשית-פרקטית. כיצד להכיל דברים כה נוראים? כיצד להמשיך הלאה? ואולי, בעצם, לאן להמשיך? האם "למשטר" את הזעם זו הדרך?
האם להתפרק, או שמא להתפקר, או אולי להתרפק על אנשים טובים שיודעים את הדרך...?
ומי בעצם יודע את הדרך? אחד הדברים שלמדתי הוא שאף אחד לא באמת יודע. הרופאים הכי מנוסים איבדו את שלוותם מול שירלי. מעט מאוד אנשים הצליחו באמת להישאר רגועים למולה(כיצד? אין לי מושג).
שכן זה מה שקרה שם: בחורה צעירה שחייה לפניה נאלצה לגלות בבת אחת שחייה מאחוריה, ולחיות עם הידיעה הזאת במשך חודשים. במקרה, לבסוף היא שרדה. (ושיהיה ברור: לו זה היה קורה כיום, היא לא הייתה שורדת. תדירות השתלות הלב ירדה מאוד בשנה וחצי שחלפו, כך שמעתי, לא זוכר היכן).
אני תמיד אוהב לסיים בתשובות. בפתרונות. במש"ל. אבל אין לי, וספק אם יהיו.
אבל אני יכול להניח הכל בצד. לברוח ולהמשיך הלאה. שירלי לא. אבל מי יודע...