יום שישי, 25 בפברואר 2011

על חסד, פוטנציאל דרמטי ופרשת "ויקהל"

פרשת "תרומה" הייתה פרשת בר המצווה שלי. למעלה משנה לפני השבת המיועדת כבר התחלתי ללמוד את הפרשה, וכחמישה שבועות לפניה כבר ידעתי אותה. עד היום אני יכול לגשת לקרוא את הפרשה כמעט בלי הכנה(טוב, לא קריאה נקיה מטעויות פה ושם...) - בעיקר כשאני מרוכז ובמצב רוח טוב. ואיזו פרשה נפלאה זו: הקב"ה נותן לישראל במתנה הוראות הכנה מדוייקות ליצירת אמנות מפוארת, בה כל פרט ופרט מכוון ובעל הקשרים ומשמעויות רוחניות. העושר והמגוון ברמת העונג הראשוני מהאסטטיקה והיופי, יחד עם העושר העצום ברמת המשמעויות והסאבטקסט(שחלקים ממנו אולי נוספו במהלך דורות של יצירת טקסטים פרשניים שונים. בדיוק כמו שקורה לכל יצירת אמנות חשובה, לא?), הופכים את המשכן ליצירת מפתח בתולדות האמנות היהודית, ואולי בכלל. ואני, בגיל 13, זכיתי ללמוד לקרוא את ציוויי מלאכת המשכן, על טעמיהם וניגוניהם, וכך נצרבה בי התודעה על ראשוניותו של המשכן.
עם זאת, מי שנוהג לקרוא את פרשת השבוע עם רש"י, ומתעצבן כשרש"י כותב מגילות שלימות על מילה וחצי, שמח מאוד השבוע. אחרי משפטים-תרומה-תצווה גדושות הפירושים באה "ויקהל" ונותנת הזדמנות לנוח מהפרושים. האירוניה היא, שלדעתי דווקא "ויקהל"  - שנראית כמו שידור חוזר של "תרומה" - היא פרשה שכ"כ לא שייכת לדורנו.
"חדש!" "תדהמה!" "פצצה ב.." ו"רעידת אדמה" הם מן הביטויים השכיחים ביותר בטקסטים אותם אנו נוהגים לצרוך  - בין אם אלה פרסומות, חדשות או תכניות בידור. כל מה שדרמטי, חד פעמי, טרגי, מפתיע, מרגש, חדשני - דוחק מעינינו את מה שמתמשך, או חוזר על עצמו. כמובן, התקשורת הרבה פעמים מוכרת לנו דברים ישנים כביכול הם חדשים ומפתיעים, אך אין זה משנה את העובדה שבדורנו פשתה הנטיה לשפוט את הישן והחוזר על עצמו לחומרה. בכל רגע נתון, הילד שבתוכנו עלול לקום ולזעוק: "מ-ש-ע-מ-ם!!!!" ובכך אנו הופכים לדרוכים, עירניים, ורגישים לכל חדש, חדיש ומחודש.
פרשת "ויקהל" מדגימה את החסרון שבכך. מצד אחד, היא נראית כמו חזרה מעצבנת על פרשת תרומה(עם תוספות קטנות), וחזרה כ"כ מדוייקת שנשאר מרחב מחיה צר ביותר לכותבי הוורטים למיניהם. א-ב-ל, מצד שני יש הבדל אחד משמעותי בין שתי הפרשיות: פרשת תרומה היא הציווי, פרשת ויקהל היא הביצוע. וזה הבדל ענק. המתח הזה בין שתי פרשיות כ"כ דומות מעניק לנו תמונה טובה על המתח הקיים בין חוויה ראשונית לחוויה משנית איתו אנו מתמודדים בחיים. למשל: המתח בין לימוד תיאורטי ליישום. המתח בין להכיר מישהי לבין לחיות איתה. המתח בין להקים מדינה/חברה/כל גוף אחר לבין לקיים את חיי המדינה/החברה/גוף כלשהו לאורך ימים ושנים(על רקע זה אני נזכר במדרש על כך שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבם בטרם ברא את העולם הזה. גם מדרש זה נותן לנו תמונת ראי על המחיר היקר של חיים בהם החדש הופך תוך שניה לישן וכבר נדחה מפני חדש ממנו).
רבים וטובים ממני(וגם אני...) נוהגים לצקצק בלשון על הנטיה שלנו לרדוף אחרי ריגושים, מוצרים חדשים, חוויות מסעירות. אבל ישנה גם דרך אחרת להסתכל על זה. העונג מהראשוני, המרגש והמסעיר הוא סוג של נתון שניתן לממשו בדרכים חיוביות ושליליות. בעיני, האיש שממנו ניתן ללמוד יותר מכל בהקשר זה, הוא אברהם. הוא הדוגמא האידיאלית להתמודדות עם ראשוניות: הוא חווה את האמונה בצורתה הראשונית ביותר - ולא כתוצאה ממסורת ומורשת אבות - וחווה חוויות מסעירות ביותר במהלך חייו(עשרה נסיונות) ואת הפעולה שלו בעולם נהוג לשייך למידת החסד. מידת החסד היא מידה דרמטית. הפער בין הנותן למקבל מעניק שליטה מוחלטת לנותן וחוסר אונים מוחלט למקבל - וזהו פער דרמטי מובהק, המייצר פוטנציאל להתרחשויות דרמטיות בהמשך הקשר בין שני הצדדים, לו קשר זה יתמשך. כמובן, שהחסד היותר עמוק ומתוחכם(ומומלץ,כמובן) הוא זה המחליש את הפער הדרמטי ומצמצם את הפוטנציאל הדרמטי שבפעולת החסד. אבל, מה לעשות, אוהבי דרמה אנחנו. ואי אפשר להתכחש לעונג שבלעשות חסד מעמדת כל יכול, הגם שאח"כ חסר האונים שמקבל מאיתנו יכול לממש את המטען הדרמטי שבסיטואציה ו"לדפוק" אותנו.
גם כיום ניתן לומר שבדורנו יש לא מעט חסד - לטוב ולרע. העובדה המצערת שיש אנשים המנצלים טוב לב של אנשים כדי לגייס תרומות לכיסם הפרטי במרמה, רק מעידה על כך שיש מוכנות גדולה לתרום - מה שמפתה נוכלים לנצל את המצב. החסד מתבטא גם בצורך שלנו לעטוף את כל מי שנדמה בעינינו כחלש: את הזר, את הילד, את הזקן, את החייל, את האישה. לעיתים הנטיה הזאת מוגזמת ואנו עוטפים עד חנק גם כאלה שלא ממש זקוקים להגנתנו. אנו מעניקים חסד על ימין ועל שמאל ללא הבדל דת, גזע, מין, העדפה פוליטית ואפילו רמה מוסרית. גם כלפי אויבינו המרים ביותר אנו נוהגים להרעיף חסד. ולצערי, גם ההורות של רובינו נדמית לי כנובעת ממידת החסד ותו לא. וזה מצער, כי ילד לא זקוק רק שיתנו לו קורת גג, אוכל טוב, מתנות, לימודים איכותיים, חוגי העשרה ושאר פינוקים. הוא זקוק גם לקשר רגשי טוב ובריא. קשר רגשי שכזה קשה לקיים כשיחסי הורים-ילדים מושתתים על מידת החסד כפשוטה, בו - להזכירכם - הנותן הוא כל יכול והמקבל חסר אונים. ובקצרה, אציין גם את המתירנות וחוסר הגבולות ביחסי גברים-נשים (תפוסים כפנויים) כשייכים למידת החסד(וניתן לעיין בפרשנויות לויקרא כ' י"ז בעניין זה).
אבל, לצד כל השלילי שיש בדורנו, יש בו הזדמנות מאוד גדולה. אם נשקיע בללמוד את מידת החסד, נלמד מתי היא מוגזמת ומתי היא אידיאלית, מתי היא מועילה ומתי מזיקה, מתי היא מפוארת ומתי היא חרפה(=חיסודא בארמית) - ומדובר באתגר לא קל בכלל - או אז נוכל באמת ובתמים לראות בעצמנו "אור לגויים"(אנחנו ממילא תכנית הריאליטי המועדפת עליהם, לא?...)

יום חמישי, 17 בפברואר 2011

אומץ אמיתי - האחים כהן

האחים כהן מעוררים בי לרוב קנאה. קודם כל, הם אחים שעובדים ביחד שנים, ולא מסתכסכים(לפחות לא מספיק כדי להיפרד. ונראה לי שכל קולנוען יודע כמה ההישג הזה משמעותי כשעושים סרטים ביחד). שנית, הם לא שמים על אף אחד ועושים מה בראש שלהם, לא משנה אם זה לא לפי הספר או לא לפי טעם הקהל או טעם מצביעי האוסקר. שלישית: הם שחקנים מוכשרים. כן, הם לא משחקים בסרטים של עצמם, אבל לך תאמין להם. הם מלכי המניפולציות והמשחקים. והכי חשוב: הם נהנים. הם מה זה נהנים... לכן, כל ביקורת שלי עליהם משוחדת מראש. אני מקנא.
העניין המרכזי שבעיני מאפיין את סרטיהם הוא העמדת הצד הילדותי(תמים או קונדסי או גם וגם)מול הצד המאיים/מזעזע שבחיים. אמנם לא ראיתי את כולם, אבל שוב ושוב מצאתי בסרטיהם גיבורים ילדותיים(או המייצגים טוהר ותמימות)מתעמתים מול מציאות סתומה או אכזרית או מושחתת או סתם גדולה מהחיים. לעיתים לא הגיבור עצמו הוא הילדותי, אלא אחד כזה הצופה מן הצד בעימות הזה, בין הטוהר לאכזריות. כמובן, כל זה מתחבר היטב לשימוש המשובש בז'אנרים מוכרים, שהרי ז'אנר קולנועי נועד ליצור לצופה קרקע מוכרת, עליה ניתן לצעוד בבטחה - ממש כמו הורה האוחז ביד ילדו הלומד ללכת. הכהנים לוקחים את הילד שבנו, נותנים לנו קרקע בטוחה לצעוד עליה - ומרעידים אותה כל הזמן תחת רגלינו. לפעמים זה מטריד אבל לרוב זה משעשע, מה גם שבסוף הכל מסתדר בצורה כלשהי. לפחות עד לאחרונה.
לאחרונה, כזכור, נטשו האחים את הצורך לסיים את הסרט בצורה ברורה - גם ב"ארץ קשוחה" וגם ב"יהודי טוב" הסוף נשאר פתוח. הטון הקודר של "ארץ קשוחה" והעיסוק בזהותם היהודית ב"יהודי טוב" מצביעים לדעתי על איזשהו תהליך שעובר על צמד האחים, שמתעסקים כנראה יותר ויותר בלספר את עצמם, ופחות ופחות בלשעשע אותנו. לא שזה סותר. ב"אומץ אמיתי", כמדומני, הם הצליחו לזקק את האמירה האישית שלהם מבלי לוותר על העקרונות הישנים שלהם: ז'אנר קלאסי עם טוויסט שמשעשע אותנו. כלומר, הפעם זה לא סתם שעשוע. זה שעשוע עם מסר.
(עלילת הסרט המפורטת להלן עלולה להכיל ספוילרים)
מאטי רוס היא ילדה בת 14 שאביה נרצח, ונותרת חסרת אונים בעולם. ככזאת, היא מייצגת את הצד הילדותי והפגיע, וכדי להדגיש זאת, איננו רואים לא את אמה, ולא את עורך הדין שלדבריה עומד מאחוריה. לרשותה עומדים רק אסרטיביות חסרת גבולות, תבונה ותושיה, ולא פחות חשוב: ערכי מוסר המגנים עליה באופן יחסי מידו האכזרית של העולם הגברי עמו היא מתמודדת במהלך הסרט. במהלך הסרט היא מתמודדת בצורה מעוררת השתאות מול סופיותו של הגוף האנושי בשלל צורות מגונות ומגוונות. אבל היא גם זוכה להוציא מגופו הלום הזקנה והאלכוהול של המרשל רוסטר קוגברן כוחות-על הנושאים אותה אל מעבר ל(ולא נפרט כאן יותר מדי), והכי מעניין: היא גם זוכה לראות את הסרט מסתיים. כן, כן, הסוף איננו פתוח הפעם.
ב"אומץ אמיתי" איתן וג'ואל מיטיבים לדגדג את תודעת המוות המודחקת שבנו. היא מודחקת מטעמים מובנים, אך מפני שאנו יודעים שבכ"ז, למרות ההדחקה, נמות בסופו של דבר, אנו גם הולכים לראות סרטים מפחידים מסוגים שונים ונהנים מהפחד הזמני. חווית הצפיה בסרט בהקשר זה, היא כניסה לעולם אסור, סודי, בו הפחדים הכמוסים ביותר שלנו מוצבים מולנו, ואנו מתמודדים איתם בהצלחה- ויוצאים מן ההקרנה בתחושה מרוממת של נצחון, בדרך להמשיך את חיינו כרגיל. "אומץ אמיתי" איננו שונה בכך מהרבה סרטים אחרים - מערבונים,כמובן, או סרטי אימה ומתח - והוא עשוי בכשרון רב, עם צילום מדהים, ורעיונות מעניינים, אבל קשה לי למצוא בו חשיבות הסטורית מלבד היותו תחנה מרכזית בדרכם של האחים אל עבר יצירת מופת אמיתית שכנראה תבוא בהמשך(והיו גם בעבר).
שורה תחתונה: "אומץ אמיתי" הוא סרט שרוב האנשים ייהנו ממנו. גם אלה שנרתעים בדרך כלל מאברים כרותים וגופות בקולנוע - עשויים לצאת מסופקים מחווית הצפיה בו. עם זאת, אנשים שהמציאות כבר עימתה אותם עם חוויית המוות עלולים למצוא אותו מיותר למדי.
הבהרה קטנטנה: "אומץ אמיתי" עוסק גם בגבריות בהקשרה האמריקאי. הוא מציג אותה נלעגת ומעוררת כבוד, מעצבנת ומעוררת תשואות - אבל גבריות אף פעם לא מעניינת אותי. בעיני, סרטים על גבריות הם סרטים לנשים.
בתאבון!

יום ראשון, 13 בפברואר 2011

תרבות היא שפה. וכמו סלנג, היא מדלגת ממקום למקום ללא שליטה

כבר שנים שאני חש סלידה מהתרבות הפופולרית של המדינה שלי. אבל אני לא פוצה פי - כי אני זוכר כיצד הקולנוע הישראלי הפופולרי של שנות השבעים זכה לבוז מצד המבקרים, למרות הרבה דברים טובים ואמיתיים שהיו בו. טוב, אני לא באמת זוכר את הדבר עצמו - אני הרי זוכר כיצד למדתי על זה בלימודי הקולנוע - אבל הפחד שלי לבקר ולבוז למשהו פופולרי ואז לגלות כמה אני מתנשא ובור לא עוזב אותי.
ובכ"ז, הייאוש כבר עוטף אותי מכל כיוון. "האח הגדול" מכאן, "היפה והחנון" משם, "לרדת בגדול" ו"הישרדות", "רוקדים עם כוכבים" ו"כוכב נולד", ובטח שכחתי עוד כמה וכמה עניינים חשובים. אה, כן. גם את "ארץ נהדרת" אינני סובל.
אז זהו, אחרי ששטחתי את מררתי, הגיע הזמן גם לכמה טענות ענייניות. שהרי אם הציבור מאמץ לו תרבות בכזאת חדווה - כנראה שיש לו בה צורך אמיתי. ואם הצורך אמיתי - על מה אני מתלונן? ומכיוון שאני אינני רואה צורך אמיתי בתכניות הללו, ומכיוון שאני גם לא צופה בהן כמעט בכלל, אינני יכול באמת לומר מה כ"כ רע בהן. להוציא דבר אחד.
כשתכניות רע-ליטי זולגות מן המסך הקטן לחיים האמיתיים, זה נהיה מגעיל. כשפלוני מלכלכך בפריים-טיים על פלונית המאושפזת איתו באותה וילה, זה לא מעניין אותי. אמנם "לשון הרע" מעולם לא זכתה לכזאת פופולריות, אבל, בינינו, היא גם מעולם לא הייתה מוקצית מחמת מיאוס. אבל כשקצינים בכירים מלכלכים אחד על השני בפריים-טיים - זה כבר עובר את הגבול.
הבעיה מתחילה מכך שהתרבות שלנו מתעצבת בדמותם של מתמודדי ריאליטי. מדובר באנשים שלוהקו בקפידה כדי לשרת את הצרכים של הפורמט. ובעיני, לפורמט הריאליטי שני צרכים: מיקסום דרמה, ומיקסום כיסוי-קהל. וכשהדרמה מדשדשת תמיד אפשר לגייס איזו דוגמנית על כדי לחמם את העניינים(אה,כן, אני קצת בעניינים. מאוד קצת). וכדי למקסם את כיסוי הקהל מגייסים נציגים מכמה שיותר מגזרים(מה שמזכיר מעט את המעגל השילוני). הבעיה היא שהמדיום הטלוויזיוני(וגם האינטרנטי) דרכו מחוברים הצופים לתכני הריאליטי, הוא גם המדיום דרכו הצופה מחובר ליום-יום ה"חשוב". ומכיוון שבזמננו אין "גבוה" ו"נמוך", גם המתווכים האמונים על הבאת התכנים הטלוויזיוניים השונים לבתינו איבדו את היכולת להבדיל בין תוכן גבוה לנמוך, וגם את התכנים ה"גבוהים" הם אורזים במארז ריאליטי. ותכני הריאליטי ותכני העיתונאות מתערבבים היטב, ונוצר לנו סלט בו אין הבדלים של ממש בין קרבות הישרדות טלוויזיוניים לקרבות משפטיים/פולטיים/עסקיים וכיו"ב. ואז, אט אט גם האנשים ה"חשובים" לומדים את השטח, ומבינים שמכיוון שהתקשורת כה חשובה, גם עליהם להתנהג לפי הכללים שלה. לכן הם מוכרחים לייצר ספינים, וללכלך, וליחצ"ן ומדי פעם גם לשמור על גחלת העשייה לשמה הם נבחרו או מונו.
וכאן אני חייב להבהיר: אינני טוען שגלנט ואשכנזי היו צדיקים לולא השפעת הריאליטי. אדרבה, לכלוכים במטכ"ל היו מאז ומעולם. אני מצר רק על המקום אותו לכלוכים אלה תופסים. כי השלב הבא, והחשוב מכל, בעיני, הוא שגם האזרח הפשוט - שזה אני - לומד שזה בסדר ללכלך, לבזות, להשפיל, לדרוך על אחרים. הכל כשר בדרך אל השררה, הכח, הכסף הגדול (אלה המטרות החשובות בחיים, כן?). ואם פעם אני גדלתי בעולם בו ציפיתי מעצמי להיות מוסרי כי האמנתי שבראש הפירמידה ישנם אנשים מוסריים(והיו. כן, כן, היה היו כאן פעם אנשים שכאלה)הרי שהיום מוסריות הפכה לעניין שיש להתבייש בו, ומטבע הדברים אנשים מוסריים אינם זוכים לחשיפה תקשורתית(וזו בורות של התקשורת. עמידה באתגרים מוסריים מספקת לא פעם דרמות גדולות באמת. אבל אולי אנחנו חברה כ"כ לא מוסרית שאיננו יודעים להבין דרמות מוסר).
ואם הציניות והא-מוסריות הם הבון-טון של ימינו(וכמובן שאפשר להוסיף את הצביעות), לא נותר לי אלא לקוות שאני רק מקדים את זמני. כן, כן, יום יבוא וכולכם תיזכרו בתקופה הזאת, תרכינו ראשכם ותתביישו. עד אז, אתם מוזמנים לשלוח אס-אם-אס למי שבא לכם, או לשלוח מכתב ברכה לרמטכ"ל היוצא. תכל'ס, מה ההבדל?

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

לאגור. לזרוק. לאגור. לזרוק.

כל רגע ורגע הוא משמעותי בחיים. השאלה מה אנו עושים בו. ודברים משמעותיים צריך לשמר. כשמצטבר ריבוי של דברים משמעותיים, הצורך לשמר נהיה נטל. נטל שכזה לא קל לשאת לבד. מצד שני, לא נעים לשתף בו אחרים. מה גם שאחרים תמיד מעודדים אותי לשחרר במקום לשמר... וכך נהיה לו הצורך לשמר עניין בלתי נסבל. ואז אתה מתחיל להזניח רגעים. מקפיד פחות פה, מקפיד פחות שם. אט אט מצטברים להם רגעים נשכחים. אבודים. האשמה מצטברת לה לאיטה, ואינך שם לב. הרגעים מצטברים לדקות, לימים, לשבועות. בטרם תרגיש אתה ניצב בפני שנים אבודות, כשמעליך רובץ לו כדור פורח של אשמה, המניף אותך אל מעל לחיים. ואתה מביט בהם, באחרים החיים להם שם למטה, ללא אשמה, ללא פחדים, נוסעים להם בין אהבות, תהליכים, כשלונות והצלחות, ואתה מרחף לך בשקט, מביט מלמעלה, מסתפק בלספר לאחרים שם למטה לאיזה כיוון כדאי לפנות. כי מי כמוני יודע... ואט אט שקי הדמעות שלך מתמלאים, ואתה חש צורך לשחרר. אבל אתה מבין שאתה במקום הלא נכון, ושאם תשחרר - אולי תבוא לה הקלה זמנית, לא רצינית, אולי סיפור אהבה... אז אתה לא משחרר. כי אתה רוצה אמת. את החיים כפי שהם. על הרע שבהם - כי את הטוב ברור שאתה רוצה. כל אחד רוצה. אז אתה מנסה לפוצץ את בלון האשמה, ועם כל גרם אוויר שמשתחרר מהבלון - אתה רואה זכרונות שוכבים מתים. אט אט אתה חוזר לחיות במחירם של זכרונות שלעולם לא ישובו. ואנשים מוכרים לך תנחומים ואומרים לך: אל תדאג, הם עוד ישובו... - אבל אתה לא חפץ בה, בנחמה, אתה חפץ בשכחה. כי החייאתם של הזכרונות רק תחייה את האשמה. ותעיף אותך שוב לשמיים. ואתה רוצה לחיות. כ"כ רוצה לחיות. ואתה עדיין מפחד: האם אחזור לאדמה שונה? האם לא אשוב לצבור זכרונות, שהופכים לנטל, שמזמין שכחה ואשמה? ואני חושב ומנתח ומנסה למצוא מוצא:
כל רגע ורגע נהייה משמעותי, תלוי מה אתה עושה איתו. וברגע שאתה משתף בו אחרים, גם הם אחראים לזכירתו. ואם הם לא זוכרים - כנראה שהוא לא משמעותי מספיק. ואז אתה מבין: אתה יכול להשתחרר מן האשמה, ותמורתה תקבל את החרדה שמא איש לא יזכור אותך. שמא עשית שפע של דברים משמעותיים - אבל רק בעיניך. ולאיש לא אכפת. שמא בנית מגדלים מפוארים - רק בדמיונך. שמא...שמא...שמא... הספק. הספק. הספק. הספק. הספק...
ילד. להיות כמו ילד. להאמין כמו ילד. תמימות של ילד. לאן שלא תזרוק אבן - היא תיפול על הפתרון הזה, האחד. הפתרון שנמצא בכל מקום - כי הוא בתוכך. אמונה תמימה שהכל פתוח, שלא מאוחר, שאם תצליח להסיר עוד סלע ועוד אחד מעל לבך, הוא יחזור לרפרף באוויר, כמו בלון משחק, ואתה תשחק בו - ולא לבדך. ועוד סלע להסיר, ועוד אחד - והעבודה קשה ומפרכת, אך בזכותה השמש שלך עולה וזורחת, וראשך הקרח מתנשא אליה, מתעלם מהזכרונות שהותרת מאחור, מבטיח להביט בהן שוב - אבל מרחוק - והזמן... כן, הזמן... המלאכה לא תמה עדיין. המשך יבוא, אי"ה.