יום שישי, 27 במאי 2011

הערת שוליים - במקום ביקורת

בבואי לצפות ב"הערת שוליים" סחבתי אחרי נדוניה לא פשוטה. מצד אחד, אני מעריץ את סידר. לא רק שבהיותו קולנוען דתי הוא מגלם עבורי סוג של פנטזיה, הוא גם קולנוען מוביל - כזה שזוכה להצלחה גם בקופות וגם אצל המבקרים. אני חושב שכרגע הוא מאיים על מעמדו של אבי נשר כבכיר קולנועני ישראל הפעילים. ועבורי ברור שסידר עדיף. בנוסף, זכיתי גם ללמוד אצלו. חצי סימסטר בסה"כ, אבל בכ"ז...
מצד שני, סרטיו של סידר מאתגרים אותי. לא קל לי להתחבר אליהם. יש בהם משהו "חשוב", "חברתי", וזה קולנוע שפחות מדבר אלי. "הערת שוליים" לכאורה לא עוסק במשהו "חשוב". בסה"כ מאבק-אגו בין אב ובנו, שניהם חוקרי תלמוד. אלא שזו טעות. סידר בא מהעולם הדתי, ובסרט זה הוא בחר לגאול את העושר היהודי ששכן במרתפי הזהות הישראלית - ושבמשך שנים חוץ מדתיים וחרדים איש לא התייחס אליו - ולתת לו את מרכז הבמה. דמותו של פרופ' שקולניק, המעבירה קורס לסטודנטית אחת, הוא דימויו של התלמוד בעיניים חילוניות - דימוי שמשתנה מעט בשנים האחרונות.
כמי שלמד בישיבה תיכונית(כמוני...)אני מניח שסידר ידע מה רב העושר הגלום בתלמוד, ואיזה מרחק גדול יש בין נקודת המבט שלנו, הדתיים, על הטקסטים המורכבים והמאתגרים-עד-חידתיים הללו, לבין נקודת המבט החילונית ששאפה להותיר את ארון הקודש כמעט ריק. "הערת שוליים", לדעתי, נוצר מתוך הדחף לגשר על פער זה בנקודות המבט הדתית והחילונית.
אבל סידר עשה הרבה מעבר לזה. את חוקר התלמוד המיושן והלוזר - בגילומו המבריק של שלמה בר-אבא - הוא עיצב כחוקר מודרניסטי קלאסי, כזה שישתלב בקלות ב"מהיום למחר" עם ויצטום. אחד שהאמת היא נר לרגליו, ומסוגל לנפח את המוח שעות על איזו נקודה שרק הוא רואה את חשיבותה. אחד שהכבוד חשוב לו, אך כבודו של הכבוד חשוב לו יותר. זו בחירה מעניינת, כי הציונות - שבחרה להשליך את התלמוד ככלי אין חפץ בו - הייתה זרם מודרניסטי, בדיוק כמותו.
ואילו הבן - שבעיני, ליהוקו של ליאור אשכנזי לתפקיד זה הוא פשוט מושלם - הוא חוקר פוסט-מודרני, שנגישותו של התלמוד לקהל חשובה לו יותר מן האמת, ולכן הוא גם מרבה להופיע בפני קהל, הוא בעל כריזמה שופעת כמובן, והוא נוטה לעסוק באיזוטריה פופולרית ולא בלחם ובחמאה של המחקר. אם תרצו, הבן הוא ערוץ שתיים, והאב הוא ערוץ אחד.
כאן אנחנו צריכים לקחת בחשבון שגם אנחנו, הצופים, מפולגים. יש בנו עוד מאחרוני המודרניסטים, כאלה שאולי צופים בערוץ שתיים כי כולם צופים, אך מתגעגעים לחיים יבין, כאלה שלא מתחברים לכל הראפ והשמאפ והגאפ(אני חושב ששמעתי ביטוי זה היכנשהו...)ומחפשים את הימים בהם אנשים עסקו בתכל'ס והיו להם מקצועות של ממש, ולא התפרנסו מסלבריטאות. אבל רובנו, כנראה, שייך לדורו של הבן: אנחנו נהנתנים, לא מעריכים במיוחד טקסיות וכבוד אבל שמחים לזכות בפרסים, ובכלל לא מעריכים יצרנות ומחקר - אלא רק אם מדובר במשהו שמהנה לעסוק בו.
כמובן, חלוקה זו היא ברובה בין דורות שונים, וכאן סידר חורג מן המטרה המקורית של סרטו(כפי שאני מנחש אותה)של גאולת התלמוד, ועושה חיבור אקרובטי בין שני חלקים שאינם מסוגלים לתקשר באמת. וכשתראו את הסרט, תבינו כמה החיבור אקרובטי, כי הסיום של הסרט מורכב ומתוחכם ומביא עמו המון משמעויות והשלכות ערכיות ורגשיות.
נדמה לי שלא אגזים אם אומר שסוף הסרט(בו אני מודה כי התקשיתי להתרכז בגלל המתח) נותן בעיטה בבטן הרכה של הנתק בין הדורות השונים החיים בארץ - ובעצם בכל מקום בעולם המערבי.
צפו ותהנו.

יום שלישי, 24 במאי 2011

העולם הזה הוא תנור ואנו בדרך להפוך לעוגיות מושלמות...

"מכירה את הסיפור על העפיפונים? זה סיפור שאני תמיד מספר לאחיינית שלי"
(הטקסטים הממורכאים - לעיתים בשינויים קלים - לקוחים מתוך הצגה מאת הדס קדרון.
ההצגה נמצאת בתהליכי עבודה ותעלה בעוד פחות מחודש בתאטרון החניון בהר הצופים.
אני מגלם בה מספר תפקידי משנה)

כבר זמן רב שלא פרסמתי רשומה.
אני מסתכל על הלו"ז המטורף שלי, ואני מנסה להבין: עבודה, חזרה, שינה, עבודה, סרט(טרום בכורה),שינה, חזרה, עבודה, חזרה, חזרת מקהלה, שינה...על הדרך נכנסות פה ושם ארוחות חטופות ושאר עניינים של חיים(מממ...). לא, אני לא מבין. אני אכן חי, יותר מאי פעם, אבל לא נשאר לי כמעט זמן לדברים האלמנטריים האלה שבזכותם חיים: אוכל, שינה, כביסה, קניות(נדמה לי שקראתי על זה איפשהו),נקיון...ומזל שמי שלא אוכל אין לו כלים לשטוף. אז מה נסגר איתי?

"מטביעה את עצמך רק בעבודה!"

בהצגה עליה אני עושה חזרות כבר חודשים ארוכים(מה זה חודשים ארוכים? כאלה שיש בהם 40 יום כאילו?) אני עובר תהליך. זה לא דבר של מה בכך. אינני זוכר מתי בחיים עברתי תהליך כה ממושך ועקבי. אני משחק שתי דמויות שונות מאוד, ועוד אחת שהיא סוג של שלט פרסומת יותר מאשר דמות. בהתחלה חוויתי בעיקר את הפחד שבלגלם דמות עבור מחזאית שחצבה אותה מדם ליבה(אלק...). חוויתי גם חוויות משחררות ומענגות. אבל עם הזמן נפתחתי יותר ויותר, ולמדתי יותר ויותר כיצד להנות מהדמויות. כיצד לאהוב אותן. טרם הגעתי אל השיא, אבל כבר הגעתי למקומות מדהימים.

"העפיפונית הקטנה האמינה שמעבר להר היא תמצא סיבה נוספת לחייה"

כשהתחלתי לעבוד ב"מעלה" הייתי ילד קטן ומפוחד. לא האמנתי שאני יכול להיות מבוגר, שמציב עמדה, שמשנה דברים, שמשמיע קול ייחודי. הילד הזה עדיין מאוד דומיננטי בתוכי, אבל לעיתים קרובות כבר יש בי את המבט המבוגר. אני עדיין לא מרבה להביע את דעתי שלא לומר לעמוד על שלי, אבל זה כבר לא כ"כ רחוק. כשמחזאית כותבת לך טקסט שכופה עליך להפריע, לעשות שטויות, להשתלט על העניינים - אתה נכנס לדמות ומגלה שבעצם יש בך את זה. זה אמנם מגיע לאחר תהליך, אבל זה מגיע.

"לפני הכל, את מוכרחה להיות יפה-פה-פה-פה-פה!"

אז על מה ההצגה? אינני בטוח שאני, שאני רק שחקן בה, מוסמך מספיק לומר. אבל....הבה ננסה:
הקשר בין לקוח למוצר מבוסס על מתח. מתח בין מי שרוצה לקנות אבל בתנאים שלו, לבין מי שרוצה למכור - גם הוא בתנאים שלו. המציאות התחרותית מחנכת אותנו שאין לתת אמון בתנאים המוצעים לנו, ושיש לחפש תמיד תנאים טובים יותר. "מחוייבות" ו"מסירות" הינם מונחים לא רלוונטיים למרחב הצרכני - מנקודת מבטו של לקוח, כמובן. קשר מיני גם הוא מבוסס על מתח, ולכן מיניות היא שפה כה פופולרית במרחב הצרכני. זה פשוט יעיל - גם אם לא תמיד מוסרי(מוסר של מי? זו גם שאלה). אהבה, לעומת זאת, נקשרת למושגים כמו "אמון", "מחוייבות", "מסירות", "הקרבה". כך שלכאורה, לאהבה אין נקודות השקה עם המרחב הצרכני. אז כיצד הפך החיפוש אחריה לחיפוש צרכני טהור? כיצד הפכה בחירת בן/בת זוג זהה לבחירת מוצר? הלוואי והייתי יכול לבוא בעצמי וללמד את כל בני האדם אחד אחרי השני מה זאת אהבה. הבעיה היא שגם אני מנסה ליצור בתודעתי מרחב גדול דיו כדי שתוכל לחיות בו אותה אהבה אידיאלית - כזאת שאיננה נטמאת בקנאה, בשיפוטיות צרכנית, בחופש ממחוייבות ומבטחון. עבורי זו מלחמה קיומית. לצערי, לרבים מדי מסביבי אין צורך דחוף כ"כ להילחם על עניין אלמנטרי כמו אהבה. ואם היו לוקחים לכם את המים, גם הייתם אומרים "נשתה נפט, גם זה נוזל?" ובתרגום לשפה פשוטה: אישה יפה, שיודעת לבשל ולנקות, מביאה ילדים, וטובה גם במה שצריך - ובכן, מה לזה ולאהבה?

"היינו יחד מעיפים עפיפונים..."

הילדות שלי, העזובה והנשכחת(לא באמת. דור שני הם דור שלא שוכח כלום), מתדפקת לאחרונה על דלתי יותר ויותר. "מה קרה שם לפני שנים ששינה בי הכל מבפנים?" לא ברור. יש לי תאוריות, אבל בשורה התחתונה הילד שבי ננעל כל הילדות בתוך ארון סגור, ולא העז לצאת החוצה. מפעם לפעם הוא כן יצא החוצה, אך גם אז הוא יצא מוגן בבועה. ניסיתי שוב ושוב לדלג עליו, לקפוץ ישר לתוך הבגרות. לא הולך. אז אני מנסה ללכת איתו- וזו בעיה. ילדים הם חסרי אחריות. הם זקוקים למישהו שידאג להם. הם לא עקביים. והם עושים שטויות. לגלם גבר בן 36 וילד בו זמנית מצריך כישורי משחק מפותחים. תודה לה' שיש לי את זה. ומה אתכם?...

"תיזהרו שלו תגמרו כמו שוקולד מריר!"

יום שני, 16 במאי 2011

רֵעוּת

בסרט "רעות" של סיגל עמנואל צפיתי אמש במסגרת פסטיבל דוקאביב. מדובר בסרט המתעד ארבע משנות חייה של רעות - מגיל 17 ועד גיל 21 - נערה/אישה חסרת בית, כולל מאבקיה השונים מול דורשי טובתה האמיתיים והמזוייפים. הסרט נותן פתחון פה לכולם - לרעות, כמובן, לעורך דינה, לרבנית שניסתה לעזור, לחברה, לאמא המאמצת של בנה הבכור ולגבר הערבי שלקח אותה תחת חסותו כאשתו, ובמקביל חושף גם את האינטרסים החבויים של כולם. ולמי אין אינטרסים? רעות, בעלת נסיון חיים מר, לא נותנת אמון באיש, ובכך מזמינה את כולם לקרב מוחות מולה. אבל האם יש לה בכלל סיכוי? ומהי מטרת המלחמה שלה, בעצם?... והאם הבמאית לא נופלת קרבן לחוסר האמון הבסיסי של רעות בבני אדם?
מבלי לחשוף יותר מדי, הסרט מגלה לנו כבר בהתחלה שרעות לא תנצח בסוף. בכך הוא מציל אותנו מליפול למחשבות מסוג: "היא חיה ברחוב, היא מכירה את חוקי הרחוב - היא בטח יודעת מה היא עושה". אז זהו, שלא. רעות מפסידה. ולנו אין ברירה אלא לעבור איתה את המלחמה, לראות את המהלכים - המוצלחים והכושלים - ולגלות שבעצם לרעות יש מטרה. לא בטוח שהיא יודעת אותה, וגם אם כן - די ברור שהיא לא יודעת כיצד להשיג אותה, ובעצם... לא בטוח שהמטרה שלה ברת השגה. שכן מה שרעות רוצה הם חום ואהבה אנושיים. אמון. ואולי... אולי היא גם רוצה להיות ילדה. ילדה שמעולם לא הייתה. ילדה שמקבלת יחס חם.
הנשק הקולנועי העיקרי של רעות הם הפנים שלה. הן אומרות כ"כ הרבה. הקלוז-אפים שלה מגלים הכל, עוד לפני ששמענו מה הסיפור שלה. הפנים שלה, שאומרות ייאוש, עומדות בסתירה למלחמה הסיזיפית שהיא מנהלת מול רשויות הרווחה. רשויות הרווחה שדואגות לילדים שלה - אך לא לה (ואולי הן גם לא מסוגלות. לרשויות הרווחה לא ניתן פתחון פה בסרט, אבל אולי זה רק בגלל שלא הייתה דרך להביא את הצד שלהן בצורה מאוזנת. לפעמים, מה לעשות, יש רעים בסיפור...).
התבוסה של רעות, צפויה ככל שתהיה, מותירה אותנו חסרי אונים כמותה. חסרי אונים מול אכזריותם של החיים. ולא היינו יכולים להתחבר לזה, לולא חווינו בעצמנו את חוסר האונים שלנו מול הזמן החולף ומרחיק אותנו מן הילדות. הזמן הכופה עלינו לקחת אחראיות על חיינו, ולקפוץ אל מעבר לעצמנו ולהשיג את החום והאהבה שכ"כ קשה להשיג בעולמנו הקר והמנוכר.
ויש בסרט גם מימד נוסף, מטאפורי: ישראל נולדה כמדינת-אם לכל היהודים. כמדינת-אם היא התיימרה לדאוג לכל צרכי חיינו. עד היום אנו מצפים ממנה לדאוג לנו לבטחון, לבריאות, לפרנסה, לרווחה. ועד היום אנו חשים תחושת בגידה קשה כשהיא נכשלת בכך. ומה לעשות, היא נכשלת לעיתים מזומנות בתחומים רבים. גם טיפולה ברעות היה כושל. רעות, אם כן, באובדן האמון המוחלט שלה, בייאוש העוטף אותה, מסמלת את התהום ממנה אנו כה מפחדים. התהום בה מדינת ישראל נכשלת בטיפולה בנו, ומאבדת את היכולת להבטיח את בטחוננו האישי. האם אנו מספיק חזקים לעמוד במבחן כזה ולהמשיך לתת בה, במדינה, אמון?
הסרט מהפך הקרביים הזה יוקרן בקרוב בYES-דוקו, ומומלץ מאוד:

יום ראשון, 15 במאי 2011

עצמאות / סיפור - חלק ב

הידיעה על הגופה פורסמה בכל מהדורות החדשות. היא גם זיהתה את בעל הבית שלה מתראיין, ומספר על הנפטר. בדבריו הוא סיפר על איש רגיל, נעים לבריות, שעבד קשה למחייתו ואהב את החיים הטובים. הוא גם נקב בשמו - ולפיכך ידעה שהוא משקר. היא הניחה שבעל הבית משקר כי הוא עצמו מעורב ברציחתו. ומצד שני, אולי הנרצח עצמו שיקר לה? ואולי כלל לא הכירה אותו? אולי הוא רק היה דומה לאותו איש שהכירה לפני עשר שנים? ואולי... אולי לא ראתה את מה שחשבה שראתה?
כך או כך, ידעה שהזמן קצר. בעל הבית היה בכיר במערכת הבטחון, כך ידעה, והיא רק סטודנטית המשלמת לו שכר דירה. היה עליה להחליט: האם לתת אמון במשטרה ולספר מה בדיוק קרה? או לסמוך על ההגיון הפשוט, שבתור אחת שהסתודדה עם הנרצח היא תהיה השעיר לעזאזל של בעל הבית? שהיא זו שתיעצר ותיחקר באזהרה? האם היא תוכל לעמוד בחקירה כשאין לה אליבי של ממש?
בארבע אחה"צ פרצה המשטרה לדירתה הריקה. היה ניכר שהדיירת ארזה בזריזות את חפציה ונטשה את הדירה. השוטרים לא מצאו בדירה כל מסמך מזהה, כל מחשב שהוא או כל מכשיר אלקטרוני אחר העשוי לתת להם סימנים למקום הימצאה. עד הערב כבר פורסמה תמונתה בכל כלי התקשורת, ואף הוריה רואיינו, וסיפרו על ביתם -הילדה הטובה, שלמדה מקצוע טוב באוניברסיטה ואהבה לבלות, והגם שלא עסקה במקצועה הרי שהם גאים בה מאוד ואין הם מאמינים שהיא עשתה רע למישהו. ההורים היו אנשים פשוטים למדי, ולא יכלו להבין את עומק הצרה אליה נכנסה ביתם. לפיכך שכרו עבורה את עוה"ד המשפחתי, שהתמצא היטב בדיני חוזים ונזיקין, וחשב להמשיך עם הסיפור הזה לא יותר מן המינימום הנדרש כדי לצבור זמן מסך שיביא לו לקוחות נוספים. אחרי הכל, אין לו ממש נסיון במשפט פלילי, ולא ראוי שהוא יטפל בתיק חמור שכזה.
רעשי האהבה מן החדר הסמוך הפריעו לה להתרכז. היא ניסתה להתרכז בפניהם של הוריה שניבטו מן המסך, וניסתה לחשוב האם כדאי להיעזר בהם. לא - החליטה - הם תמימים מדי, הם יסמכו על המשטרה שתוציא את הצדק לאור. הם בטח היו מזדעזעים לו ידעו היכן היא נמצאת כרגע. היא ניסתה לחשוב מה יקרה אם תסגיר את עצמה. מה היא יכולה לספר למשטרה? אולי היא יכולה פשוט לספר להם על שיחה תמימה בינה לבין הנרצח? לא, הם בטח יודעים מי הוא באמת. לפתע הבינה: בעל הבית שיקר בטלוויזיה בהוראת המשטרה! הרי לא יתכן שזהותו האמיתית לא ידועה למשטרה. מה קורה פה? מדוע מסתירים אותו? והאם הם באמת לא מצאו את תוכן התיק? ומה היה בו, בתיק? למה הוא לא העז להראות לה את תוכנו? האם תוכל פשוט לומר להם את האמת? לא, זה רק יחזק את התחושה שהיא רצחה אותו.
נדב, כמו כל עיתונאי, היה מת לסקר את פרשיית הרצח המסתורית. אבל כעיתונאי רכילות זה פשוט לא היה תחום עיסוקו. עם זאת, הוא הבין היטב בסודות. למפורסמים תמיד היו סודות שאסור לספר. הוא הכיר את הילד מחוץ לנישואין של מ., השחקן המפורסם, ואת זהותו המינית האמיתית של א., הזמר אליל הבנות, ואת הסטיות הקטנות של חה"כ נ. לכן, כשהוא ראה על מסך הטלוויזיה קלסתרון של מישהי מוכרת מוצג כפרצופה של רוצחת בדם קר, כל חושיו נתחדדו. לפתע הבין שהנה, הוא מכיר בחורה תמימה לכאורה עם סוד אפל. הוא ניסה מייד להתקשר אליה, אך היא  - כמובן - לא הייתה זמינה. ובכ"ז, הוא שלח לה הודעת טקסט: "וואוו!!!!!!!!!!". לא היה אכפת לו אם היא רוצחת או לא, ובכל מקרה יכל לצאת לו מקשר איתה סיפור טוב. אבל הוא הניח שאם היא אכן הרוצחת - היא לא תתקשר אליו. למה לה לחשוף את עצמה? אבל כשהטלפון צלצל וקולה נשמע מעבר לקו, מתחנן למקום ללון בו הלילה, חרדה עמומה ניעורה בו. הוא אמנם הסכים, כי היא בכ"ז נשמעה שבורה ואבודה, אבל הספק לא חדל לנקר בו: אולי היא הרוצחת? אולי הוא עושה משהו לא חוקי? אולי היא בכלל מסוכנת? אולי היא רוצה לנצל אותו לעוד מעשה רצח? הספקות מקננים והזמן דוחק - אז ליתר בטחון הוא כתב בטוויטר: "תוך שעה אפרסם כאן חדשה מדהימה. אתם לא תאמינו". הוא ידע שככתב רכילות יהיו לא מעט אנשים שיבדקו עוד שעה מה קורה. הוא קיווה שיהיו בהם כמה שיתעצבנו מספיק אם הוא לא יפרסם דבר כדי להתקשר אליו ואף לבוא אליו הביתה. בעצם, הוא היה בטוח שזה מה שיקרה. ואכן, כעבור שעה הוא פרסם בטוויטר את השורה הבאה:
"זוכרים את הגופה מפח הזבל? אז אני יודע מי הרוצח. ולא, אני לא יכול לומר לכם. וגם אם כן - אתם לא תאמינו..."

יום שלישי, 10 במאי 2011

עצמאות / סיפור (ואם יהיה לי כוח ואי"ה - יהיה גם המשך)

הוא צעד לבדו ברחוב. מכוניות חלפו על פניו, צופרות צפירות שמחה.  מדי פעם הוא חלף על פני זוגות חוגגים. כשחייכו אליו הוא חייך בחזרה, והמשיך לדרכו. בעשר בדיוק הוא הגיע למסיבה.
האינטרקום, כרגיל, לא פעל. מישהו היה צריך לרדת למטה ולפתוח לו, והוא המתין בסבלנות.
הוא החזיק את התיק מתחת לשחיו, והביט בתנועה החולפת ברחוב. לפתע נשמע קול רעם מחריש אוזניים.
מבניין העירייה שמאחור נורו לשמיים עשרות זיקוקים בזה אחר זה. באותו רגע נפתחה הדלת.
"איזה תזמון חרא! בגללך אני מפסיד את הזיקוקים!" - החוגג המזדמן היה עצבני מעט. אך לא יותר מדי.
הם עלו במעלית את כל ארבע הקומות. הם לא הכירו אחד את השני, ולא עשו יותר מדי נסיונות לפתח שיחה של ממש.
על הגג הוא פגש את בעל הבית, אותו הכיר ממזמן. הם החליפו מספר מילות ברכה מקובלות, ואז הוא נפנה לאכול. האוכל היה טעים למדי, אך לא חרג מן המקובל, וכלל, כמובן, לא מעט בשר. ברקע הייתה מוזיקה שקטה, אותה לא ממש הכיר. היו במסיבה מספר בחורים אותם לא הכיר ושבעל הבית לא טרח לערוך ביניהם הכרות. והייתה גם שכנה אחת מבוגרת, ושתי נערות צעירות - אולי בנותיו של בעל הבית? אך הוא לא זיהה אותן.
והייתה שם גם בחורה. הוא לא היה בטוח אם הם מכירים או לא, אבל הוא הניח שכן, לפי המבטים.
מפה לשם התפתחה ביניהם שיחה. התברר שהם אכן נפגשו פעם, בתקופה ההיא, לפני כעשר שנים. היא זכרה אותו צעיר ויפה, טיפוס מעניין. היא הסתקרנה לדעת מה עבר עליו בעשר השנים האחרונות, אך הוא לא שש לנדב פרטים. לאחר מכן גוועה השיחה. כשבעל הבית הזמין את אחד החוגגים לומר מספר מילים, היא פנתה אליו שוב, בלחישה:  "מה זה התיק הזה?" הוא חייך אליה, ועשה עצמו כלא שומע. היא החוותה בידה על התיק, ועשתה פרצוף שואל.
הוא חייך לעברה ומשך בכתפיו. היא קרבה את שפתיה לאוזנו ולחשה: "אתה יודע, זה קצת מוזר לבוא למסיבה עם תיק ג'יימס בונד..." - הוא הביט בה, וחשב לרגע. פניו הרצינו. לאחר רגע קט הוא קם ופנה אל ירכתי הגג. היא קמה אחריו, ומשהגיעה, הוא השביע אותה שלא תגלה לאיש מה יש בתיק.
לאחר דקות ספורות הם חזרו איש איש למקומו. היא הספיקה כבר למחות את דמעותיה, והוא נראה שקט ומהורהר. הוא ידע בתוך תוכו שהיה אסור לו לגלות לה. הוא הביט בה, במבט בוחן. כן, הוא יכול לסמוך עליה. הוא מקווה.
אט אט גוועה המסיבה. הבחורים הלכו, וגם הבחורה, השכנה עזרה לסדר והנערות פטפטו עצמן לדעת בצד. גם הוא עזר לעשות מעט סדר בגג, ולבסוף לקח את אחת משקיות הזבל ונפרד לשלום מבעל הבית.
כעבור מעט יותר מיממה -עקב חופשת החג - מצאו פועלי הזבל, לצד תיק ג'יימס בונד ריק ושקית הזבל אותה זרק, את גופתו של גבר כבן ארבעים, ללא מסמכים מזהים.

יום ראשון, 8 במאי 2011

מקום משלי

אני רק זוכר איך נסענו מהר ואחרי יד מרדכי הדגל נפל.
ואני בכיתי, כי מה זה מכונית בלי דגל ביום העצמאות?
אבל ילד, מה הוא יודע? המכונית נוסעת, וצריכה להגיע לאן שהיא צריכה להגיע - ואין זמן לעצור ולחפש איזה דגל מפלסטיק.
והיום אני כבר לא ילד. ואין לי מכונית, ובטח שלא דגל. ולאן אני נוסע? היום אני יודע שגם אז, כשהייתי ילד, בעצם לא נסענו לשום מקום. ועדיין קשה לי עם זה. אני זקוק לאמונה שאכן הייתה לילדות שלי משמעות. איזושהי.
כשהייתי ילד, כל נסיעה הייתה מלווה בחרדה. מה זה המקום החדש הזה? הוא מסוכן? יש בו ערבים? יש בו אנשים רעים? והנפש שלי חיפשה כל העת מרגוע. וגם מצאה - אמנם לא סיבות הגיוניות, אבל לילדים יש הגיון משלהם...
כך הפכו בסיסי צבא למשענת רגשית. ובסיסי צבא מוארים בלילה בראשי ההרים(איך ידעתי שזה של הצבא? טוב, אז לא היה סלולר, ומה לאנטנות ולראש ההר?...)הפכו אצלי לנציגים המגינים עלינו מן השמיים. וכך הפכו העצים והנופים לבעלי רוח ונשמה - כי בניגוד לבני אדם ומכונות, אין בהם סכנה. רק על מכונות הצבא סמכתי - טנקים ומטוסים ורובים... לא ממש התייחסתי לבני האדם המפעילים אותן. אבל ככל שגדל המרחק מן הבית, והעצים והנופים נהיו פחות מוכרים, כך גם קטן האמון שלי בם. וכשהיינו מתרחקים מדי מהבית, הייתי מקיא. היה סיבוב קבוע בעמק חפר בו הייתי מקיא.
עם השנים פיתחתי מיומנויות הישרדות. איך לא להקיא בדרך, איך לא להילחץ, איך לא להיכנס לחרדות. אך זה לא היה קל.
ניסיתי לפתח מערכת יחסים אישית עם כל מקום ומקום. ניסיתי למצוא משמעות ייחודית לכל מקום ומקום. משהו באנרגיות, בזהות... זה היה אסוציאטיבי לחלוטין, ולעיתים - כמו במקרה ירושלים עמוסת המשמעויות - גם חסר תוחלת.
אבל הקושי המרכזי היה הבגידה בבית. כי אחרי הכל הבית הוא המוקד הרגשי, וכל קשר רגשי עם מקום אחר היה, אכן, בגידה. רק בגיל 18, כשעברנו דירה לראשונה מאז עמדתי על דעתי, פתאום זה נהיה לגיטימי לפתח רגשות כלפי מקומות אחרים. אבל גם זה לא בא מיד. אבל מאז התחיל תהליך, בו ככל שעברתי שוב ושוב באותם מקומות, אט אט נוצר איזשהו אמון ביני לבין המקומות הקבועים הללו. אך לא עד הסוף. כי בכ"ז, אף אחד מהם לא נהיה בית. אבל החרדות והלחץ פחתו, אם כי לא נעלמו.
אני ירושלמי כבר עשר שנים, ובכ"ז לא מרגיש בה בבית, בי-ם. אמנם אני מכיר אותה יותר ויותר עם השנים, אבל מעולם לא הצלחתי לפתח איתה מערכת יחסים רגשית של ממש. נותרתי חשדן כלפיה כשהייתי, ואני תמיד בטוח שיש בה סודות רוויי סכנה. ולמרות שאני בטוח שלגבי ירושלים הרבה אנשים מרגישים כך, הרי שאני בכ"ז רוצה תחושה אחרת. תחושת בטחון...
כשאני חולף ברחבי הארץ אני תמיד מנסה לזהות את המקום שלי. את המקום שאוכל לפתח איתו קשר רגשי. וזה קשה. כשההיסטוריה הפרטית שלי צרובה באיזשהו מקום, זה לכאורה עוזר. כך אני קשור יותר לגוש עציון, לרמת הגולן... אני גם מגלה סימפטיה מהולה בחשדנות כלפי רחובות, ומרגיש בנוח למדי באזור צפת. אבל אני תמיד יודע שזה אפילו לא חצי דרך. למגורים במקום מסויים ישנן השלכות - בעיקר בנוגע לתעסוקה וחיי חברה. היכן יימצא לו הסנכרון המלא? והאם הדרך שלי בכלל נכונה? אולי אני בכלל צריך להשתחרר איכשהו מכל תפיסת העולם הילדותית-הישרדותית הזאת? אבל איך?...
הדרך שלי מובילה ללימוד עמוק של המושג "אמון בבני אדם". זהו מושג כמו עמוק ובלתי מושג עבורי, שאכן אני נדרש ללמוד אותו מהתחלה. אמנם למדתי כיצד לזהות - שכלית - אנשים טובים ורעים. אבל אני עדיין לא באמת יודע לזהות סיטואציות בעייתיות ומסוכנות. המחיר הוא שאני זהיר מאוד. זהיר מדי. לא לוקח סיכונים מיותרים - וכל דבר הוא סיכון מיותר.
אך לפעמים אני מהמר. בשבת האחרונה, למשל, התארחתי בדרום, אצל חברים מקסימים ומדהימים, באווירה פסטורלית ושקטה ורוויית אמונה - באדם, בחיים, בה'. בדרך חלפתי על פני נופים שלעיתים נדירות פגשתי בהם. כבישים שאולי מעולם לא נסעתי בהם. לפחות לא מאז אותו יום עצמאות, עם הדגל שנפל. משהו בי נפתח לאותן חרדות ישנות, לאותו צורך עז למצוא עוגן. משהו בי נגע באותו ילד, שלא רואה בני אדם - רואה רק מקומות. זה היה מרגש, אבל גם מתסכל. כי הבנתי שכמה שלא אנסה ואשתדל, משהו בי תמיד יהיה רגיש כאותו ילד שמבקש לעצור את מרוצת הרכב כדי לחפש את הדגל שעף ברוח. אבל נפתחה בי גם תקווה, כי אולי אם עדיין אני יכול לגעת בו, אולי אני גם יכול לדבר איתו, לשאול מה כואב לו, ממה הוא כ"כ מפחד. לא בטוח שהוא יענה, אבל גם זאת התחלה.

יום ראשון, 1 במאי 2011

שואת יום-יום שלי

הפוסט הזה הוא בעצם על אמונה.  אמונה בעצמי בעומק המובן של להאמין בעצמי. אמונה בזולת ובאדם.
וזה כ"כ לא קל. כשבעים שנים לאחר שהאמונה באדם הועמדה במבחן בלתי נתפס, עדיין, כשאני מתבונן באנשים אני שואל את עצמי: מה מסתתר שם בפנים? היכן מסתתרת הזוועה הפוטנציאלית? האם זה כ"כ פשוט כמו שמיכאל האנקה תיאר ב"סרט הלבן" שלו? האם אכן הכתובת תמיד על הקיר זמן רב מראש? האם הרוע המוחלט אכן שולח סימנים כה מובהקים? ומצד שני - האם סימנים מובהקים מספרים לנו את האמת? האם מי שבאמת נראה ומתנהג כנאצי - הוא אכן מסוכן כמו נאצי? והרי ידוע שההסטוריה זקוקה להפסקות ממושכות על מנת לחזור על עצמה. וגם אז, היא תמיד דואגת להפתיע. ואיך יכולים בני אדם מסוכנים כנאצים לשלוח סימנים ברורים בתקופה בתר-נאצית, הם לא חוששים שיעלו עליהם בעודם קטנים? הרי לו היו עולים על היטלר בעודו קטן.... הכל היה נראה אחרת.
מאז קטנותי חונכתי שעצם היותי הוא הנצחון על הנאצים. זה נורא כיף לחיות בידיעה שמספיק ואתה קיים - ניצחת. הצד השני הוא הקושי להתמודד עם כשלון בהקמת משפחה. שכן, כדי להתמיד בנצחון עליך להעמיד צאצאים. אלא שגישה זו מחביאה אמת נוראה. לראשונה נחשפתי אליה בזמן התיכון, כשביקרתי בהיכל יהדות וואלין בגבעתיים, שם עמד מולנו ניצול שואה ועשה את המתמטיקה הפשוטה: לששת המליונים היו נולדים ילדים, ולילדיהם היו נולדים עוד ילדים, וחשבונו הגיע לאזור השלושים מליון יהודים שאינם חיים עמנו - נכון לראשית שנות התשעים. אז האמנם ניצחנו?
כאדם, יש בי שפע יכולות. רגשות, תובנות, חלומות. אבל כשאתה גדל ובתודעתך די בעצם קיומך - אינך מקדיש את מלוא תשומת הלב לאותם יכולות. הם לא מספיק חשובים. אך ארהיב ואומר, שברגישותי הבנתי שיש מאחורי הקלעים בעיה חמורה בהרבה. שקידושו של עצם קיומי כנצחון על הנאצים מסתיר מאחוריו אימה חשוכה. אימה שכוללת חוסר אמון באדם. חוסר אמון בכשרונותיו. אימה שמחפשת מפלצת זוועתית מאחורי החלומות. אימה שבטוחה שהיכנשהו מסתתר פוטנציאל לאסון. שכל בחירה בחיים טומנת בחובה פוטנציאל הרסני. בשואה, רק נזכיר, לכל בחירה אכן היה פוטנציאל הרסני. האימה הזאת, אם-כן, היא השואה המפעמת בנו, עד עצם היום הזה. היא-היא נצחונם של הנאצים על תודעתנו. ובנוכחותה אין בנו אמונה בעצמנו ואנו מסתפקים בעצם קיומנו. 
אז מה עושים? לכאורה זה ברור(אוי, הלכאורה הזה. חוסר הבטחון הזה. האימה המפעמת בי!): הולכים דווקא עם הלב, עם החלומות. בודקים ומנסים את התובנות שלנו ולא נבהלים מהנפילות. ומתענגים על היעדרה של המפלצת מחיינו. כן, המפלצת הנאצית איננה. לא כל אסון הוא שואה(אסונות קשים היו גם לפני השואה ויהיו תמיד). לא כל רשע הוא נאציזם(ותודו: קשה להתחרות ברשע הנאצי). אבל זה כ"כ קשה ליישום. כ"כ קשה למרוד בדרך בה חונכת - מוטעית ככל שתהיה.
כבר שנים אני חולם על הנצחון הפרטי שלי. על הליכה בדרך הנכונה, דרך של מימוש עצמי והתגברות על הפחדים. אבל הדרך שלי היא דרך חתחתים. בדרכי אני מוצא את כל המפלצות שישנן גם בחיינו שלנו. אני כמו רוצה לנצח את המפלצת ההיא, הישנה-נושנה, ומסרב להשלים עם כך שהיא שם - תקועה בעבר הרחוק, בסרטים, בספרים, בעדויות - ומחפש אותה בהווה שלי, בחיים האמיתיים שלי. ואני מוצא, בטח שאני מוצא. כאדם שלא חווה שואה, המפלצות היומיומיות של חיינו הרגילים מפחידות אותי מספיק כדי להרגיש את אותה אימה, אותו חוסר אונים משתק, אותו תסכול. לפחות כך נדמה לי(מן הסתם שלא בצדק, שהרי שום דבר לא ישווה וכו'). ונדמה לי שאוכל לנצחן. או לכל הפחות לעורר רחמי שמיים, כדי שבניגוד לפעם, תצא איזו יד פלאית מן השמיים ותיקח את הרוע מכאן. כמה תמימות. 
יה"ר שתיפקחנה עינינו, ונראה את העולם כמות שהוא, על הטוב והרע שבו.