יום שני, 29 באוגוסט 2011

שיעור בגיאולוגיה משפחתית

אינני זוכר בדיוק כיצד ומדוע הכל התחיל, אבל כבר כילד ידעתי שבצאתי מן הבית אינני נמצא ב"עיר שלי", ב"ארץ שלי", ולמעשה גם ה"בית שלי" הוא מונח פיקטיבי. תמיד ידעתי שאי שם ישנו בית אחר, ישנה "מולדת" אחרת שלא היה לי ברור מהי. תמיד חרדתי שכל חיי הנוכחיים יסתיימו בפתע פתאום והופס - נעבור כולנו אל המקום ההוא. מהו אותו מקום לא ידעתי. את הגעגוע לאותו מקום היה קל מאוד לקרוא בפני האנשים, בין אם היו אלה סבתי והורי, ובין אם היו אלה המתפללים בבית הכנסת של ילדותי.
במהלך השנים ניסיתי להתחבר לעירי, פ"ת, ולארצי - ישראל. ולמרות שמעולם לא ידעתי על בוריה שפה אחרת, הרי שלדעת עברית מעולם לא הספיק כדי להעניק לי תחושת שייכות. עד היום אני תמיד חש זר כאן. אני יהודי נודד נצחי, ללא בית, ללא זהות ברורה. לכן, עבורי, נסיעות שורשים הן חיפוש אחר בית שמעולם לא היכרתי ושאליו תמיד התגעגעתי.
מהו בית? ישנם ארבעה קירות המתחלקים לחללים קטנים יותר, שבשהותך בתוכם אתה למד להכירם לפרטי פרטיהם: מראם בבוקר ובערב, הקולות הנשמעים בחללים השונים, האביזרים, הנופים...והריחות. וישנם האנשים: האמא, האבא, האחים, השכנים, החברים, המוכר במכולת, נהג האוטובוס. ומעל כולם מתנשאים הסיפורים. וכמובן, אם מדברים על ארצות המוצא של הורי - פולין והונגריה - אז הסיפורים שמושכים את תשומת הלב הם ברובם סיפורי שואה. 
כל סיפור טוב טומן בחובו קונפליקט. לסיפורי שואה קלאסיים מתלווה אוטומטית קונפליקט של האדם מול הגורל. אלא שעבורי אין ערך רב לקונפליקט זה: "בחירתה של סופי", לדוגמא, מספר על אם שצריכה להחליט מי מילדיה יחיה ומי ימות. מה אני יכול ללמוד מסיפור כזה? מה הסיכוי שאתקל בדילמה דומה בימי חיי? עם זאת, לסיפורי שואה רבים מתלווים קונפליקטים נוספים, קשים ביותר, רלוונטיים בהרבה לחיינו, ודווקא את הקונפליקטים הללו אנו מצניעים.
אבי לא זוכר מבודפשט בית אחד ספציפי שהיה ביתו. הוא עבר כל כך הרבה כתובות, שגם את אלה שהיה בהן הוא לא ממש זוכר. בודפשט נהרסה ברובה בעת היותה זירת קרבות בין הוורמאכט לצבא האדום, כך שגם אם היה זוכר בתים כאלה או אחרים - רובם כנראה כבר אינם. אבל הוא היה עם אימו - שהייתה לו כבית - והוא זוכר סיפורים. אותי תפס סיפור אחד, על אם ששהתה לצידו ולצד אימו בגטו, בזמן המצור. הרעב היה קשה, ולאם הזאת הייתה ילדה בת חמש שהתחננה כל העת לאוכל. לאם לא היה מה לתת לה, אז היא הניקה אותה. ולצד זה, היא התלוננה כל העת שביתה מוצצת את דמה. אבי זוכר שהן שרדו, אבל עבורי נותרה פתוחה השאלה כיצד נראו יחסיהן לאחר המלחמה? האם יכלה האם להמשיך להעניק לביתה אהבה, כמו כל אם נורמלית? והרי בכל נתינה אימהית, גופה יזכיר לה את החרדה העצומה מאז, שביתה תשרוד ולא היא? וכיצד הבת יכלה להמשיך לקבל אהבה מאימה ללא תחושות אשם קשות על הסבל והחרדה שגרמה לה?
השאלות הללו אולי נשמעות תיאורטיות, אבל עבורי הן מאוד פרקטיות. מלבד נטילת חיים אכזרית של מליונים, השואה גם נטלה מבני אדם רבים את היכולת לתת ולקבל, גם אם הם המשיכו בחיים נורמטיביים לכאורה. סכסוכים בין הורים לילדים, בין אחים, אחיות, בין כלה לחמותה - סכסוכים שיש בכל משפחה ובכל עידן - צברו בזמן השואה מטענים שהפכו אותם לשברים גיאולוגיים המלווים לעיתים ברעידות אדמה נוראיות. ואם נמשיך את עולם הדימויים הגיאולוגי, המונח "לגדול על לועו של הר-געש" מתאר נאמנה את ילדותם של רבים מבני הדור השני, כולל אותי. וכמה שילדים אלה היו רוצים לתקן ולרפא את העולם הרגשי הסובב אותם - הרי שהשברים פשוט גדולים מדי, וכשה"בית" בו הם גדלים רועד לעיתים קרובות, הרי שאך טבעי שגם הם יקימו בית רועד - שהרי כך הם תופסים את המושג "בית" - אם בכלל יהיה להם אומץ להקים בית.
בתור ילד שתפס את ביתו כמשהו לא יציב, זה אך טבעי שהתגעגעתי לבית אחר שמעולם לא היכרתי - למקומות מהם באו הורי, אך במצבם הקדם-שואתי, בהיותם שוכנים בשלווה בערבות מזרח אירופה המוריקות. בילדותי כבר עשיתי פעם אחת טיול שורשים עם הורי. חיפשתי אז את אותו "בית" וירטואלי, אך מצאתי בעיקר קברים וחורבות. מה לעשות, יהדות מזרח אירופה איננה עוד.
הנסיעה להונגריה בשבוע שעבר הייתה עבורי משהו אחר: חיפוש אחר שורשיו של הר-הגעש בו גדלתי. מצאתי לא מעט סיפורים המלמדים כיצד מתהווים השברים, כיצד נוצרים הרי געש. לא למדתי שם כיצד מרפאים ומתקנים, אך יש לי השערה: להתאמן בלתת, להתאמן בלקבל, ולהתאמן בלהפוך סכסוכים לאפיזודות חולפות. וכמו תמיד, לכתוב את זה - זה נורא קל. לבצע - זה כבר סיפור אחר לגמרי.

יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

קלרה הקדושה - המהפך

גם רשומה זו מתפרסמת באיחור והיא מתייחסת לארועי יום אתמול. עמכם הסליחה...


בחצות הלילה נשלח האס-אם-אס המרגיע: נוצר קשר עם קלרה והיא מצפה לבואנו. בסה"כ הייתה חסרה ספרה במספר שלה.
כך קרה שהבוקר קמנו מוקדם, ויצאנו - בהדרכתה של אגי, כרגיל - לחפש את תחנת האוטובוס הנוסע ליאסנטאנדראש. כמובן שהגענו קודם כל לתחנה הלא נכונה, ומהר-מהר נסענו לתחנה האחרת, הנכונה, הממוקמת סמוך לאיצטדיון ע"ש פושקש.
ההונגרים הם יקים - יוצאים תמיד בזמן. למזלנו גם המדריכה שלנו, אגי, הונגריה, ובעצם גם אנחנו(טוב, בעיקר אבא), אז למרות הטעות הספקנו להגיע ולחכות בניחותא ליציאת האוטובוס. אח, תהפוכות החיים!
קלרה היא נצר למשפחת לשאני, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, משפחה שגרה בעיר יסאפטי עד בוא הנאצים. כולם נשלחו לאושוויץ - כמו כל יהודי הונגריה שחיו בכפרים ובערי השדה - וכולם חוץ ממנה נרצחו. היא שבה ליסאפטי וחיה בה עד לפני שנתיים, אז נדדה ליאסנטאנדראש, כפר קטן ופסטורלי בסביבה. קלרה היא בת דודה שניה של אלווירה קולמאר, סבתא של אבא שלי. אלווירה, גם כן בת למשפחת לשאני הכפרית והאמידה, רכשה השכלה תיכונית - דבר יוצא דופן בעת ההיא לאישה - ונדדה לבודפשט(לא לגמרי ברור מדוע), שם התחתנה עם אדולף-אברהם קולמאר, יהודי עירוני עשיר ומכובד. ברור שהשידוך הזה היה חריג - בת הכפר הפשוטה עם בן העיר המכובד - אך לא ידוע לנו הרבה עליהם. הם היו דתיים, הוא היה כהן, ואבא שלי היה גר אצלם חלק מהזמן, ברחוב ורפלטי(הקרוי כיום ע"ש קרינטי פריג'ש, הומוריסטן יהודי הונגרי שהשפיע על דוש) - בו ביקרנו אתמול, כמו גם בבית הכנסת(שמשמש כיום כבי"ס)בו נהגו להתפלל.
מה קלרה יודעת וזוכרת? על מה בא לה לדבר, אם בכלל? ד"ר אגנס, מי שהכירה לנו אותה, אמרה שלדבר היא אוהבת. אבל הדרך ליאסנטאנדראש ארוכה וקשה. האוטובוס שלנו נסע להבש, עיר שדה סמוכה, שם היה עלינו להחליף לקו מקומי שייקח אותנו ליעדנו(ותסלחו לי,אבל מיציתי את ההנאה שבלכתוב שוב ושוב יאסנטאנדראש...). לאוטובוסים כאן אין מספרים, רק יעדים, ולקו שלנו היו הרבה. סליחה, המון. לאחר נסיעה של כשעה על כביש מהיר המוליך מבודפשט מזרחה, ירדנו לעשות סיבובים בין כפרים נידחים יותר ופחות, ברבים מהם עלו וירדו נוסעים, כשהנופים מתחלפים כל העת משדה חמניות לשדה חרוש לשדה מסוג אחר ושוב לחמניות ושוב... והכל על פלטה מישורית אחת, כשמאופק לאופק לא רואים כמעט דבר בולט: לא הרים, לא בקעות, לא ערים ולא דובים. הדבר היחיד שהפיג את השעמום - מלבד הבורות הרבים בכביש - היו שלטי הדרך המבשרים על הגעתנו ויציאתנו מכפרים שקשה להגות את שמם(ותודה לכפר ארק ששבר קצת את הרצף). ככל שנתארכה הדרך, כך נבנתה צפייתנו למצוא את הבש, עיר המחוז, עיר של כבישים רחבים, עיר של תעשיה, רכבות, חשמליות, גורדי שחקים...


הבש היא סוג של קצרין. קשה היה להבדיל בינה לבין הכפרים הקודמים בהם שהינו. הגענו אל תחנה מרכזית באמצע שום מקום, מוקפת בעיקר כפר בסגנון מושב חקלאי ישראלי טיפוסי, עם כמה רציפים חשופים לשמש ונטולי ספסלים. נהג האוטובוס  - שהפעם אחר בכמה דקות(!) - ידע לכוון אותנו בדיוק רב לרחוב בו גרה קלרה. הוא עצר לנו בכיכר הכפר, והורה לנו לצעוד צפונה, ולפנות בפניה הראשונה שמאלה. והוא צדק, כמובן.
מרכז הכפר מזכיר קצת עיירה ממערבון: אנדרטת זכרון חוסה בצילו של צריח כנסיה נישא, ורוחות שרב משכיחות את היותנו במרכז אירופה. לאחר שפנינו שמאלה ברחוב הנכון, ומצאנו את הבית הנכון - בית כפרי מוקף חצר גדולה, גדר ושער(עליה מופיע שמו של הדייר הקודם) - עצרה לידנו בזריזות מכונית אדומה קטנה, ממנה יצאה אישה הונגריה נחמדה ושמה גבי(גבריאלה). היא הזמינה אותנו פנימה, והפגישה אותנו עם קלרה.
קלרה נעזרת בהליכון, אך קוראת ללא משקפיים, ובעלת חוש דרמטי מפותח. אולי אלו יותר מדי שעות בדידות, אך בנוכחתנו היא הפכה לשחקנית תיאטרון מדהימה: הבעות פנים, תנועות ידיים, יריקות, הכאות באוויר, צעקות, ובמקרים מיוחדים גם לחישות. והכל בהונגרית - שפה שלשמוע אותה זה משעשע למדי. כמובן שאת רוב דבריה לא הבנתי, אבל משיחה של למעלה משעתיים הייתי מסכם ואומר: קומוניסטים!!!!(יריקה). 
קלרה באה ממשפחה אמידה, כאמור, ולה אדמות רבות(כיצד החזירה לרשותה את אדמותיה לאחר השואה איננו יודעים. רוב מסמכיה ותמונותיה מלפני המלחמה אבדו). השלטון הקומוניסטי בהונגריה(שהתחיל ב1949)לקח ממנה את אדמותיה, ורק עם נפילת הקומוניזם הן הושבו לה. ידוע שרבים מיהודי הונגריה נעשו קומוניסטים בזמנים ההם(כמו ויקטור, בן דודו של אבי, שהצטרף למשטרה החשאית באותה תקופה), מה שהביא - לפי סיפוריה של קלרה - למצב מוזר בו ב1967 היו לא מעט יהודים הונגרים שצידדו בצד הערבי(שפעל תחת חסותה של ברה"מ), בעוד ההונגרים עצמם - שברובם סלדו מהשלטון הקומוניסטי - צידדו בישראל. קלרה גאה כמובן להיות בצד הנכון, אך מעבר לכך אין לה קשר כלשהו עם ישראל והיהדות (אם כי אחי זיהה בביתה אריזת מצות, שככל הנראה נשלחה אליה ע"י מוסדות הקהילה בבודפשט). בהמשך אולי נארגן תרגום של השיחה איתה(יש לי תיעוד מצולם של רובה), ואז נוכל לדלות מתוכה פנינים של ממש. התייחסות לארועי השואה או לאלווירה - לא היו הרבה(חלק מהמידע שכתבתי על אלווירה מקורו בשיחה זו).
גבי - שהיא המטפלת של קלרה - לקחה אותנו לסיבוב בכפר. מדובר אכן בכפר קטן, ובו מרחצאות חמים המהווים את האטרקציה התיירותית במקום. לאחר מכן נפרדנו ממנה לשלום(אנחנו היינו האטרקציה התיירותית שלה ליום אחד...), וחיכינו בשלווה לאוטובוס ה"ישיר" לבודפשט. כן, כן, בחזור מצאנו קו ישיר!


ואמנם, הפעם האוטובוס נסע ישירות לבירה. הוא עצר רק ב"ערים" מרכזיות, ונסע את רוב הדרך על הכביש הראשי מספר 31. עכשיו: העיר הגדולה והמרכזית בדרך - יאסברני - בה עצר האוטובוס להפסקה בת עשר דקות, היא עיירה שכוחת אל בת כ27 אלף תושבים. ספרנו בה שני רמזורים, וגם כמה בתים בני ארבע קומות. שאר הדרך נסענו - ללא עצירה, כאמור - בין אינספור כפרים נידחים, יערות, שדות, מטעים ותעלות השקיה. הנסיעה התפתלה והתמשכה לאורך מישורי הונגריה כמו מסטיק שפג טעמו, עד שכשבקרבת בודפשט השתפלו להן מספר גבעות לא היה מאושר ממני. איכות הכביש הייתה סבירה, אבל אני חייב להודות שכביש הבקעה מעניין ואיכותי הרבה יותר.
גם לבודפשט ישנם רחובות משעממים בעלי אורך רב ואפיל קומוניסטי, ורק לאחר שהסתיימו להן שעתיים ורבע של נסיעה עצלה חזרנו אל תחנת האוטובוסים שליד האצטדיון ע"ש פושקאש בדיוק בדקה(!) הנקובה בדפי המידע של חברת האוטובוסים. השלפוחית שלי מאוד שמחה לפגישה המחודשת, ואני מאוד שמחתי סוף סוף להכיר את המטרו של בודפשט. מדובר בתחתית יעילה להחריד, בעלת חריקה אופיינית וצורמנית(מי שרוצה לעשות סרט על רכבת תחתית שמאבדת שליטה ומתרסקת - זה הסאונד שאתם צריכים), שתוך פחות מעשר דקות דילגה על פני - סליחה, מתחתי רבעי המטרופולין כדי להביאנו היישר לתחנה הקרובה למלוננו.
לפעם הבאה יש לי שתי מסקנות: 1. רק ברכב. 2. רק בכבישים מהירים. תהיה פעם באה...?

יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

קברי אבות


פוסט זה נכתב אתמול ומתפרסם באיחור של יממה עקב בעיות תקשורת. בקרוב יתפרסם עדכון מהיום....


בודפשט מתאמצת מאוד לגרום לנו להרגיש בבית, לפחות בכל הנוגע למזג האוויר. 38 מעלות בצהריים הן טמפרטורות מוכרות למדי לישראלי המצוי, גם אם אינן נפוצות במיוחד. לקבל בראש שמש קופחת בבודפשט בעלת האפיל האירופאי בזמן שאתה מנסה להספיק לבקר בכל מיני מקומות חשופים לחמה - זה תענוג מפוקפק למדי. בכל מיני פינות בעיר ישנם שלטי טמפרטורה אלקטרוניים, ובאחד מהם ראיתי את המספר 40. כן, כן, אילת, צפי ובכי(אבל בשקט).
ובכ"ז, ניסינו לנצל את היום היטב, ובטרם תצא חמה מנרתיקה יצאנו לעבר גבעת גלרט, בראשה מצוי פסל החירות של בודפשט.מראש גבעת גלרט יש את הנוף המהמם ביותר של בודפשט. צפונה ודרומה פרוסה העיר עם הדנובה מתפתל באמצעה, ומעליו פרוסים הגשרים המפורסמים שעליהם תפארתה של העיר. אבל עוד קודם לכן קיבלנו בשורה רעה: מסתבר שמספר הטלפון של קלרה נאג'י שגוי. קלרה הזאת, בת דודה שניה של סבתא של אבא שלי, נצר למשפחת לשאני(משפחה של סובוטניקים, לא בדיוק אבל בערך, שאחד מבניה התגייר לפני כ150 שנה והפך לאחד מאבות אבותי), ואנו תיכננו לבקרה ביום ד ולשמוע את סיפוריה על הימים שלפני המלחמה ובעיקר לנסות לדלות פרטים אודות בת דודתה- סבתא-רבא שלי -שנעלמה עם בעלה בשנה האחרונה למלחמה. כעת אין לנו דרך ליצור עימה קשר ולהודיעה על בואנו - אז כנראה שנסתפק בתחליפים תיירותיים רגילים... שלחנו מייל והודעת פייסבוק לגניאולוגית ההונגריה שהכירה לנו אותה, אך מכיוון שהיא אמורה להיות כרגע בחופשה, הסיכויים שייצא מזה משהו קלושים.


שלושת בתי הכנסת הענקיים של שלושת הקהילות המרכזיות של יהדות בודפשט - עליהם כתבתי אתמול - מעידים על עושרה של הקהילה במאה ה-19. ההווה, עם זאת, איננו מזכיר במאום את העושר ההוא. כיום ישנם כמה רבבות יהודים בעיר, אך רק אלפים בודדים(אם לא למטה מזה...) פעילים בדרך כזאת או אחרת בחיי הקהילה. סופר אחד כשר, פיצריה ושתי מסעדות כשרות, מקווה אחד ובית חב"ד אחד מהווים שרידים עלובים לחיים היהודיים השוקקים של פעם. ועדיין, ישנם לא מעט בתי כנסת פעילים בעיר, רובם בשבתות בלבד. ההסטוריה הפרטית של משפחת אבי היא רק אבן קטנה בפסיפס עשיר של עבר יהודי, ועדיין - כמה קטנה, ככה אנחנו לא יודעים עליה כלום. היום ניסינו לשפר קצת את המצב.


לאחר הביקור בגבעת גלרט נסענו לדרום בודה, לשכונות אליהן תיירים לא מגיעים בדרך כלל. אגי המדריכה הצמודה שלנו עשתה שיעורי בית, והפעילה ג'יפיאס שניווט אותנו בין נקודות ציון של העבר של משפחת אבי. בהתחלה נסענו לכיכר בה רשומה כתובתה של סבתא של אבא שלי(לא זאת שנעלמה במלחמה. השניה) שגרה כאן כנראה בראשית התקופה הקומוניסטית. אבא שלי טוען שיתכן וזו בכלל כתובת פיקטיבית ושסבתו מעולם לא גרה בה. וגם אם כן - הוא לא זוכר שהיה כאן. את הדירה כאן, כך הוא מאמין, סביר להניח שקיבלה בזכות שירותו של בנה, ויקטור, במשטרה החשאית הקומוניסטית. ההפתעה האמיתית שחיכתה לנו בכתובת הזאת היה בית כנסת אורתודוקסי קטן שפעיל בימינו אלה במרתפו של הבית הסמוך. נכנסנו פנימה, וראינו בית כנסת כמו שאנחנו מכירים מהארץ - קטן, אינטימי, במיקום מאולתר... 
משם נסענו לרחוב ראשי לא הרחק משם, לחפש את בית הכנסת בו אבי היה מתפלל. כשאגי(המדריכה שלנו) איתרה את הכתובת, ישר זיהינו גדר עם עיטורי מנורה. קשה לטעות כאן, נכון? ואכן, כשנכנסנו למבנה - בו פועל כיום בי"ס(ועכשיו חופש גדול, כידוע) - אבא שלי זיהה ישר את הלובי של בית הכנסת בו פעלו כיתות לימוד בהן הוא למד בעצמו. העובדות במקום גם אפשרו לנו להציץ לאודיטוריום בו היה בעבר - ככל הנראה - אולם התפילה, ואכן זיהינו באולם יציע שככל הנראה היה פעם עזרת נשים, מה שמעיד שהאולם הזה היה ביכ"נ. בלובי ישנו גם שלט זכרון לבית הכנסת שהיה כאן בעבר. השכונה מסביב נראית שכונה רגילה לחלוטין, כמותה ניתן למצוא בכל עיר בעולם - גם בארץ. רק יהודים כמעט ואין. המשכנו לסייר ברחובות הסמוכים, והגענו לרחוב בו היה פעם הבית של סבא וסבתא של אבא(שנעלמו במלחמה), איתם היה הולך לבית הכנסת. אך אבוי - אבא לא זיהה דבר מרחוב זה. לאחר עצירה קצרה המשכנו לתחנה החשובה הבאה - ביה"ק היהודי. בדרך עשינו שיחת טלפון למוזיאון השואה של בודפשט, וגילינו שאין להם מה לחדש לנו בנוגע לסבא וסבתא האבודים של אבי. למרות האכזבה, ציפינו לטובות מהביקור בביה"ק. והוא לא איכזב.


ביה"ק היהודי מקיים בהידור רב את המצווה למקמו מחוץ לעיר. הנסיעה אליו התארכה והתארכה, וכשהגענו אליו היינו כבר עייפים ומותשים. אנו סיירנו רק בחלק הניאולוגי של ביה"ק(כנראה שסבי ואביו היו חברים בקהילה זו, למרות שסבתי הייתה ממשפחה אורתודוקסית), בו מצויים להערכתי למעלה ממאתיים אלף קברים. לביה"ק בית לוויות מפואר אך מוזנח - שמבטא בצורה נאמנה את הניגוד בין העבר העשיר להווה הדל של הקהילה. באנו למצוא שתי נקודות ציון - וישר פנינו לחפש את הראשונה. חלקה 40, שורה 15, קבר 13. זו הנ"צ של מצבתו של מרדכי פופר, סבו של אבי שקרוי על שמו. הוא נפטר בשנת 1926, ומעבר לזה היה ידוע לנו שבנה הגוי של אשתו של דג'יורי - בנו של ויקטור, ההוא מהמשטרה החשאית הקומוניסטית - כבר הצליח למצוא את המקום, שמתועד ברישומי החברא קדישא המקומית.
למרות שביה"ק פעיל עד היום - ומצויות בו מצבות רבות גם מן השנים האחרונות - הרי שהוא מוזנח ביותר. רובו מכוסה ג'ונגל עבות של עצים ושיחים, העוטפים את המצבות בירוק-פראי שנתפס בעיני כעלבון לאלו שכבר אינם חיים. אבל בין החלקות עדיין ישנם שבילים נגישים לכל רכב, ואנו פילסנו כך את דרכנו עד לשורות האחרונות של ביה"ק. מצאנו את החלקה, ואז מצאנו פה ושם שלטי-שורות, דהויים ושבורים, ומשהצלחנו לזהות את השורה הנכונה התחלנו לחפש. אמנם מעט הוטעינו ע"י אחד מעובדי המקום ששלח אותנו לחלקה הסמוכה, אך מהר מאוד התמקדנו בחלקה הנכונה, בשורה הנכונה... מכיוון שהכל מכוסה ירוק-עבות של צמחים, קשה לזהות היכן יש קבר, שלא לדבר על זיהוי מה כתוב בו. אז היינו צריכים להמר מעט, ולשמחתי הימרתי על קבר נכון, וישר כשהסרתי שכבה אחת של צמחיה ניבטו לנגד עיני אותיות לועזיות של שם משפחתי. מארק-מרדכי בן רחל, 1872-1926, זכה לראשונה מזה עשרות שנים לביקור של צאצאיו. קיימנו טקס אזכרה סטנדרטי, ולאחר שעיכלנו את ההישג הראשון הזה, פנינו לחפש את הנקודה השניה.
כאן האתגר היה מורכב מעט יותר. סבא שלי, אמרה-יצחק פופר, נלקח לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. הפלוגות ביצעו עבודות כפיה, ובסיום המלחמה, כשמפלגת צלב החץ עלתה לשלטון בחסות הנאצים, הן נשלחו לבצר את גרמניה לקראת בואו של הצבא האדום. רוב אנשיהן מתו מרעב, מחלות או סתם תשישות - או שנרצחו, כמובן. תיעוד של הצבא ההונגרי מעיד שאמרה פופר נפטר מטיפוס במחנה עבודת כפיה שכזה על גבול אוסטריה-הונגריה. תיעוד נוסף מציין שהוא נקבר יחד עם למעלה מאלף נרצחים נוספים בקבר אחים בביה"ק היהודי של בודפשט. אחי ראה באינטרנט תמונה של המקום, וישר יצא לחפש את המקום. 
בכניסה לביה"ק, מצד שמאל, ישנן לא מעט אנדרטאות לזכרם של נרצחי השואה. לאחר סיבוב בין האנדרטאות השונות, אחי קרא לנו: הוא מצא את המקום. חלקה ארוכה ארוכה, ובראשה מצבה ובה ציון המקום ממנו הובאו לכאן הגופות, ומסביבה מצבות-מצבות קטנות ועליהן חרוטים שמות-שמות: שם פרטי, שם משפחה, ושנת לידה ופטירה. וזהו. ואכן, על אחת המצבות מופיע אמרה פופר(1910-1945). שנת הלידה שגויה לדעתנו, אבל מה זה משנה? לראשונה מאז ומעולם זכינו לבקר בקבר האחים בו מצוי, כנראה, סבא שלנו. קרוב לוודאי שמעולם עד עתה לא ביקר כאן איש מצאצאיו. 
בשלב הזה היינו עייפים ורצוצים. נסענו לפארק העירוני של בודפשט והשקטנו את הרעב. לאחר מכן ביקרנו ב"בית הטרור" - מוזיאון המנציח את פעילותם בו של שני גופי אכיפה של משטרים טוטליטריים: המשטרה החשאית שפעלה תחת שלטון צלב החץ(ששלטה בחסות הנאצים מאוקטובר 44 עד ינואר 45)והמשטרה החשאית הקומוניסטית. כמובן, ישנם הבדלים ברורים בין שני הגופים, אך להונגרים של היום יש חשבון פתוח וכואב עם הקומוניזם, לכן יש במוזיאון דגש חזק על עוולות הסובייטים. לנו בניין זה חשוב מכיוון שאליו נלקחה אולגה, אחותו של אמרה-יצחק(סבא שלי) שהייתה אז בשנות העשרים לחייה, לחקירה בידי אנשי צלב החץ, וממנו קפצה והתאבדה. כמובן, למוזיאון אין כל מידע לתת לנו עליה.
משם נסענו לאובודה, וראינו שני בתי כנסת שעודם פעילים כיום, ושבנו למלון. היום הזה שהתחיל באכזבה מביטול הביקור המתוכנן אצל קרובת משפחה קשישה שמעולם לא פגשנו נסתיים באושר על ביקורים הסטוריים בקבריהם של סבי ואביו.
שיהיה לנו יום טוב מחר...

יום שני, 22 באוגוסט 2011

קול עלה נידף

בודפשט עיר יפהפיה. באמת. היינו הערב בשיט על הדנובה, ואני אומר לכם: מי ששר "אין כמו יפו בלילות" מעולם לא היה כאן בלילה, בבירת הונגריה. אמנם החום אותו חום(כרגע, כן? החורף כאן הוא חורף אמיתי - כך מספרים), השפה המדוברת במלון שלנו היא בעיקר עברית, ואני חייב להודות שיש משהו בבניינים כאן שמזכיר קצת את ירושלים. אבל המדרכות הרחבות, התחבורה הציבורית הכה מגוונת וההונגרית - שלמרות הכל שולטת ברחוב - מזכירים לי שאנחנו בארץ זרה.
אבל הדבר שהכי מרחיק אותי מכאן הוא העבר. והוא שורץ בכל פינה. בבוקר התחלנו את הסיור - בהדרכתה המסורה של אגי, יהודיה מקומית מקסימה ודוברת עברית - בנסיעה בשדרות אנדרשי("השאנז-אליזה של בודפשט", אגי)לעבר כיכר הגיבורים. זו כיכר רחבת ידיים ומונומנטלית המעניקה כבוד להסטוריה ההונגרית. כולם מבקרים בכיכר הזאת - ובעצם גם אנחנו כבר היינו בה, לפני 22 שנה. משם חזרנו את האנדרשי - חולפים על פני "בית הטרור", שכמו כל המוזיאונים כאן סגור בימי שני. נשוב אליו מחר. המשכנו בדרכנו... אה, מה זה בית הטרור? זו הייתה המפקדה של מפלגת צלב החץ בה נכלאה, ככל הנראה עונתה, והתאבדה אולגה פופר, דודה של אבא שלי. אבל נחזור לשם מחר...
לאחר מכן המשכנו לטייל ברכב בפשט, עצרנו באנדרטת הנעליים, שם אבא סיפר ארוכות על הקורות אותו בזמנים בהם לחיי יהודי לא היה ערך רב(צילמתי כמעט הכל - ואני מקווה ששומעים טוב...), ולבסוף המשכנו על גבי גשר השרשראות לעבר בודה, בגדתו המערבית של הדנובה. שם סיירנו ליד הארמון, בית הנשיא(שם ראינו טקס חילופי משמרות משעשע...) ומצודת הדייגים(שלידה נמצאת כנסיה מפוארת - לכנסיה בהונגריה לא חסר כסף...). אח"כ חזרנו אל הרובע היהודי, ושם נתנו לעבר להכות בנו ללא רחם. ביהכ"נ הניאולוגי, מוזיאון יודאיקה, קברות אחים מזמן הגטו, פסל הערבה הבוכיה, ועוד מוזיאון, וביקור בארכיון של הקהילה היהודית תוך חיפוש אזכורים למשפחה שלנו, ואח"כ ביקור בביהכ"נ הנטוש ברח' רומבאך ולקינוח גם גילה אבא אבני נגף על המדרכה של רחוב רומבאך. 
כמה שאני מעוניין להיות מחובר להווה הנסבל - והוא אכן נסבל: יש כאן תפילות יום-יומיות במניין, שתי מסעדות בשריות ואחת חלבית, מכולת כשרה, מקווה ואפילו אתר בעברית על כל מה שיהודי צריך כאן - אבל העבר בו יהודים חיו כאן כחיות נרדפות פשוט זועק מכל פינה. כלומר, יש ליהודים כאן עבר מפואר ועשיר - ובכל המובנים, ויעידו שלושת בתי הכנסת הענקיים של שלושת הזרמים העיקריים כאן(ניאולוגים,אורתודוקסים וסטטוס-קוו)שמסבירים מול מה מתכנני מקדש בעלז התמודדו. כן, כן, שלושת בתי הכנסת של בודפשט נמצאים בליגה של הענקים באמת, גם בגודל וגם בהדר. והיום אין כמעט חיי קהילה יהודיים כאן, כשקו השבר בין הפאר של אז להווה המדולדל עובר אי שם בין מרץ 1944 לינואר 1945. כן, כן: אם הנאצים היו מוותרים על כיבוש הונגריה ומפנים את כל משאביהם להתמודדות עם הצבא האדום, הכל היה נראה אחרת.
וכשאני חושב על השנה האיומה ההיא(ולא, אין לי חשק להתחיל לספר כאן סיפורי זוועה), בניגוד למה שמקובל לומר, אני דווקא לא מרגיש אי-הבנה. אני מבין הכל טוב מאוד. מה שקשה לי הוא חוסר האונים: העבר ההוא כה מסעיר, מזעזע, מטלטל - שאתה מרגיש צורך עז לעשות משהו. ו"לא לשכוח" לא נחשב מבחינתי. כי איך אפשר בכלל לשכוח?... אז מה לעשות? האמת היא שאין הרבה: המתים כבר מתו, הנשכחים ברובם נשכחו, ורק כמה ניצולים מתעוררים פה ושם כדי לספר. אז מה זה אומר עלי? ומה זה תובע ממני? בינתיים - אני מצלם. לא יודע אם אני מצלם טוב או רע, ואם ייצא מזה משהו, אבל זה המעט שיש לי כרגע.
מחר נמשיך להיפגש בעבר, וברובד אישי יותר ויותר. אולי גם יהיו חידושים. בינתיים, אני חייב להודות שבודפשט אכן יפהפיה בלילה. ומכיוון שרוב ארמנותיה נבנו עוד לפני השנים ההן, אני חושש שהיא הייתה יפהפיה גם אז, כשהדנובה האדימה, כשאנשים הועלו על רכבות, כשהמילה "אנושי" הפכה נרדפת ל"מכוער", "מרושע", "אכזר".
לילה טוב, יהודים, חיו טוב - והרבה.
אל תתנו לקול העלה הנידף של העבר להטריד אתכם.
נדמה לי שהנרצחים רק יודו לכם.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

להרגיש בבית

רחובותיה של בודפשט הם... רחובות. יש צרים, יש רחבים, יש חד סטריים, יש רבים בהם נוסעים מספר סוגי כלי תחבורה: רבכים, חשמליות, אוטובוסים חשמליים, אוטובוסים רגילים... ויש גם תחתית. ברחובות מסתובבים ... אנשים. חלקם אפילו תיירים. יש לא מעט מבנים מיוחדים, יש את הדנובה עם הגשרים שעליו, יש את השפה המתנגנת ברחובות, אך בסופו של יום מדובר בעיר בה חיים בני אדם. ובני אדם הם אותו דבר בכל מקום.
בבואי לבירת הונגריה ברצוני להרגיש בבית. אחרי הכל, לולא כמה תפניות מצערות של ההיסטוריה, הייתי עשוי להיוולד ולגדול בה. אז אני מסתובב ברחובות ומנסה להרגיש שהכל רגיל. שזו בסה"כ עוד עיר, כמו כל עיר. גם בה יש תחבורה, גם בה יש מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע, קניונים... קשה לי לבוא אליה בראש של "תייר". ובעצם, קשה לי לבוא לכל עיר בראש כזה. ואפילו שהמציאות ניסתה להכתיב לי אורח חשיבה שכזה.
זה התחיל מהשעה המוזרה של הטיסה. טוב, לטיסות אין גבולות, וכשהסתובבתי בקניון הענק(והיקר להחריד) הנקרא "דיוטיפרי" הבנתי מה זה חוסר גבולות: מוכרנים טרוטי עיניים ישבו מול קופות שלא הפסיקו לרגע לרשום ומילאו במזומנים  את כרסם של הטייקונים המחזיקים בזכיונות לחנויות שם. בארבע לפנות בוקר גם הצרכן הנבון ביותר מאבד ריכוז, בטח שבסיטואציה בה כל מטלטליו מטלטלים בלעדיו אלי מטוס(ולך תדע אם למטוס הנכון...).
עד שאזרתי אומץ והצלחתי להחזיק מעמד בתור לקפה עד סופו(ושילמתי 19 ש"ח על הפוך. כן,כן)החלה הקריאה לעלות למטוס, ועד שסיימתי את השלוק הראשון - כבר התפרסמה "קריאה אחרונה". השלוק השני יחכה לפעם הבאה.
הטיסה עצמה הייתה חלקה, הנופים היו נאים, המבטא ההונגרי של הכרוז היה משעשע. נמל התעופה הבינלאומי של בודפשט, אחת מן הערים המתויירות בעולם, קיבל את פנינו בפיהוק רחב. נתב"ג זה ג'יי-אף-קיי לידו. חיצונית הם דווקא היו דומים למדי. ואיפה הכביש המהיר המוליך מנתב"ג לת"א, לעומת הרחוב הצר והכמעט כפרי המוליך לליבה של בודפשט.
האוטובוס שאורגן עבורנו ע"י חברת הנסיעות נסע לאיטו כדי לאפשר למדריך המקומי לסיים את כל הנאום הארוך שהכין עבורנו - נאום שכלל מידע מפורט על הטיולים הרבים שיש לו להציע לנו - בתשלום, כמובן. והנסיעה התארכה והתארכה - המלון שלנו היה האחרון ברשימה ארוכה של מלונות אליהם נרשמו נוסעי האוטובוס. למעלה משעה וחצי מאז הנחיתה הגענו למלון, אליו לא יכלנו לעשות עדיין צ'ק-אין. לתומי, חשבתי שאם הנחיתה היא בשבע ועשרים, אז עד תשע כבר אהיה בחדרי ואוכל להתפלל שחרית בשקט. ולא היא! מצאתי את עצמי מכתת את רגלי ברחובה של עיר מחפש אחר בית-כנסת בעיר מזרח-אירופית טיפוסית(כלומר - יש הרבה "בתי כנסת". לא מתפללים בהם, כמובן...), עד שלבסוף נשברתי, וביודעי שאני כבר רחוק מהמלון שלי, נכנסתי למלון אחר(שזכרתי שיש בו ישראלים - הוא היה אחת התחנות של האוטובוס שלי), מצאתי חצר פנימית קטנה ונטושה, והתפרעתי. טלית, תפילין, סידור - כל החגיגה.
אחר כך עשיתי את דרכי באיטיות אופיינית לאדם שיכור מעייפות של לילה נטול שינה ושבתי אל המלון.
ואם הפוסט הזה נשמע לכם מבולבל - זה רק מפני ש...אני צריך לישון. ואז אולי ארגיש בב..........
בוקר טוב ישראל,
ודוז פואה.

יום שבת, 13 באוגוסט 2011

ורטיגו

כשאתה מלביש את התבנית הדרמטית הקלאסית, זו הכוללת ארוע מחולל, על הפרעת חרדה - אתה מקבל את ורטיגו. היצ'קוק ידע מה הוא עושה: הוא הכיר ואהב את פרויד. כאדם חרדתי שאוהב קולנוע גם אני אוהב לחפש את אותם ארועים מחוללים שהביאו לי את החרדות.ע"פ רוב מדובר בחיפוש עקר, אבל המקרה של בודפשט הוא ייחודי - ומתעתע.
ראשית כל, הבהרה קטנה: מגיל צעיר מאוד(מאוד!) התפתח אצלי חוש הכיוון. היכולת לדעת אינטואיטיבית מהיכן באתי ולאן עלי לחזור אם אלך לאיבוד התפתחה אצלי מהר מאוד, וכבר בגיל חמש - למשל - ידעתי לנווט נסיעה מפ"ת(הבית) לפרדס חנה(הבית של סבתא) - נסיעה אותה עשיתי מספר רב של פעמים עד אז, כמובן. אינני יודע אם אכן ראוי להתגאות ביכולת זו - אולי חוש הכיוון מתפתח מהר כ"כ אצל רוב האנשים. מה שבטוח הוא שפיתחתי תלות קיומית ממש ביכולת זו. כך שמיום שלמדתי היכן הצפון והיכן הדרום - אני חייב בכל רגע ורגע לדעת בתוך תוכי היכן הם. אמנם בבגרותי כבר גיליתי כל מיני סטיות קטנות של תפיסת כיוון שהפתיעו אותי(לדוג': לאחר שנים שהייתי בטוח שרחוב ילדותי נמתח מצפון לדרום, גיליתי שהוא נמתח מצפון-מערב לדרום-מזרח. וגם זה בערך...גם כיום אני גר בשכונה בה הכיוונים מאוד מבלבלים אותי. אבל זו כבר י-ם, הידועה בכישוריה לנתק אנשים מחושי הכיוון הפנימיים שלהם...). אבל בגיל 14 עוד הייתי בטוח שביכולתי לדעת בדיוק היכן הם הצפון, הדרום, המזרח, המערב....
בודפשט בירת הונגריה מורכבת משתי ערים עתיקות: בודה ופשט. כל אחת מהן מצויה בצידו האחר של נהר הדנובה, הזורם לו במרכז העיר מצפון לדרום. ישנם הבדלים בין שתי הערים, והבולט ביותר הוא המבנה הטופוגרפי: האחת הררית, והאחרת מישורית. אולם - מי מהן במזרח ומי במערב? מי ההררית ומי המישורית? היכולת להבדיל ביניהן ולדעת באיזו מהן אתה נמצא היא יכולת ההתמצאות הבסיסית ביותר הנדרשת מאדם כמוני, בעל חוש כיוון מפותח.
לבודפשט באתי לראשונה בגיל 14.5. הטיסה שבאה מוורשה ונמשכה שעה הביאה אותי בשעות אחה"צ של אוגוסט קיצי לבירת הונגריה. כמתבקש, השמש השוקעת מסמנת בשעה זו בצורה ברורה את המערב. אך אבוי - אותו יום היה יום גשום, ולמרות שרוב הטיסה שמר המטוס הטס בגובה רב על קשר עין עם השמש, הרי שבחודרו אל תוך חשרת העננים שמתחתיה שוכנת העיר כפולת הגדות הוא ביצע כנראה איזושהי פניה, ואני איבדתי לחלוטין את הזכרון החושי של מיקומה של השמש. וכך קיבלה את פני בודפשט, פרוסה תחת רגלי משני עברי הדנובה, צידה האחד הררי והאחר מישורי, ואני מביט בה ותמה: מי מכן היא בודה? ומי פשט? והיכן הוא הצפון, לעזאזל?....
שהינו בבודפשט ימים ספורים. טיילנו במספר שכיות חמדה תיירותיות, ראיתי כמה זריחות ושקיעות, וקיימנו שלוש תפילות ביום לכיוון י-ם - כך שנדמה לי שהצלחתי בשלב מסויים לזהות כיווני מזרח-מערב. אך הבלבול בין בודה לפשט נשאר כל הזמן. נאלצתי לאפס את חוש הכיוון שלי שוב ושוב וכל פעם ניסיתי להגדיר מחדש היכן אני נמצא - ושוב ושוב חשתי אבוד. מאז, כל פעם שאני.... טוב, למען האמת מאז לא טסתי לחו"ל.
בעוד שבוע, בערך בשעה זו, אהיה בדרכי לבודפשט. זו הפעם הראשונה שאני טס לחו"ל מזה למעלה מעשרים שנה. ושוב, לעיר בה איבדתי את חוש הכיוון. ניתן לומר - בסה"כ אובדן חוש כיוון. אך זו טעות. למרות שאכן הנסיעה מעוררת בי חרדה מסויימת, זו טעות לנסח כאן תסריט היצ'קוקי קלאסי, בו הנסיעה הקרובה תהיה החוויה המתקנת. לא במובן המקובל, בכל אופן. בודפשט היא העיר בה נולד וגדל אבי. היא עיר הזכרונות האבודים שלו - המקום בו ילדותו הפכה מילדות שגרתית לילדות בעידן הגהינום. חוויות הילדות שלו נתפסות בעיניו כחוויות קלאסיות של ילדות בצל המלחמה, ולא ילדות בצל השואה. אבל, מה לעשות, השואה אכן הייתה שם. ובנסיעה הקרובה נבקר במקום בו, כנראה, קבור סבי, אביו של אבי, שנרצח ע"י חיילי אס-אס לקראת סיום המלחמה. מה עוד נראה ונגלה? אילו חוויות נעבור? אינני יודע.
כילד שואה, אבי לא הירבה בסיפורי ילדות. כך שאינני יודע רבות על ילדותו בבודפשט. בשנים האחרונות נוספו מעט אנקדוטות לסיפור ילדותו, אך הן לא יצרו תמונה ברורה של ילדות, ונותרו בגדר אנקדוטות. היעדרו של העבר יצר אצלי צמא, ורק מתבקש שבמקום בו אותו עבר אבוד התרחש חוויתי ורטיגו.
בנסיעה הקרובה, חידת הזהות - מי אני, מאיפה באתי, מה מהמקום ההוא נטבע בי - אולי תקבל מעט צבע. אינני יודע, ואולי טוב שכך. כי מי יודע - אולי בכלל אתאכזב... בכל מקרה, שתהיה לי נסיעה טובה.
שבוע טוב! 

יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

כמו אישה בציריה

הידיעה על מותו של עדי טלמור באה בשיאם של תשעת הימים, רגע לפני תשעה באב. מבחינתי זה נחשב "בדיוק בזמן". כבר כילד ספגתי את התודעה שמותו של אדם הוא חורבן בית. שאדם - כל אדם - הוא נכס. לכל אדם יש ידע ייחודי, זכרונות שרק הוא זוכר, נקודת מבט על המציאות שיכולה לחשוף תובנות שאף אחד אחר לא יכול לגלות.
והדברים נכונים שבעתיים כשמדברים על אנשי המאה ה-20, בעיקר אלה שחיו את מחציתה הראשונה. זו הייתה מאה כ"כ עשירה במאורעות, בעלת תפניות כ"כ דרמטיות, כשמכל פינה בגלובוס העניינים נראים אחרת לחלוטין. ואם מצרפים לכך את העובדה שבני האדם נעו ונדו בלי סוף בנסיון לברוח מצרות או להשיג עתיד טוב יותר - מתקבל מצב בו לכל אדם סלט חוויות וזכרונות כה ייחודי שקשה שלא לחוש יראת כבוד למולו.
כרוב בני דורי, גם אני גדלתי בצילם של אנשי המאה ה-20, ונחשפתי לאחת התופעות המתסכלות(והידועות)המאפיינות אותם: הקושי לספר. זו תופעה המאפיינת בעיקר את ניצולי השואה, אבל אני מניח שהיא אפיינה גם את ניצולי שלטון הדיכוי הסטאליניסטי, ניצולי מלחה"ע הראשונה, ועוד... הקושי לספר, הפך אותם, בעיני, למעין מוסדות תרבות חשובים שהמדינה בסכלותה החליטה לנעול בפני הציבור("סכלותה של המדינה" היה בילדותי גם מושג סאטירי, אך גם קיבלנו אותו כטבעו של עולם). אלא שכאן לא המדינה סכרה אותם. התסכול הזה, של לחיות בצילם של אוצרות תרבות בלתי נגישים, היה אחד ממעצבי ילדותי.
כבן זקונים, זכיתי להכיר הכרות ממשית רק סבתא אחת מתוך חמשת סבי וסבתותי(סבי נרצח בשואה, ורעייתו - סבתי - נישאה בשנית), והיא נפטרה בחודש אב - וממש כמו חורבן הבית, גם מותה היה צפוי מראש, וצפינו בהתוותו במשך שנים. היא חלתה כשהייתי בחופש הגדול שלפני כיתה א', וכששוחררה מביה"ח(שישה ימים לאחר תחילת שנה"ל) - היא הפכה לסיעודית, ונתבקשתי לתת לה את חדרי. הוויתור על "החדר שלי" היה עבורי טבעי ופשוט: במשפחתינו לא היה מקובל לריב על ענייני אגו. לפחות כך אני ראיתי זאת. כך שהוויתור על החדר בו העברתי כמעט את כל ילדותי, חדר שהיה עבורי משמעותי מאוד והייתה לי בו תחושת פרטיות שלא הייתה לי באף מקום לאחר מכן - הוויתור הזה עבר ללא שהשאיר חותם כלשהו לא בי ולא באחרים. וזו הייתה תחילתה של התנהלות קבועה אצלי.
סבתי שהתה בחדרי קרוב לשלוש שנים. בתור ילד לא היה לי קנה מידה לשפוט את החוויה, וזעקות הכאב שלה, האנחות שלה, ריחות ביה"ח שהתארחו אצלי בבית, וכמובן העובדה שאימי סעדה אותה - הכל התקבל אצלי בטבעיות. אמנם לא הבנתי את העניין האלמנטרי הזה - שמדובר כאן בפעילות יסודית של מלאכי המוות כהכנה לפתרון הסופי שלהם, ולכן גם לא עלתה בי התהיה מדוע צריך כ"כ הרבה הכנות - אפשר הרי למות בבת אחת? בכל אופן, אני שמרתי על עמדת המתבונן מן הצד, ומי שבאמת התייסרה מכל המצב הייתה אמא שלי.
כמובן, עלתה שאלת המשמעות. במהלך שנות הסבל האחרונות שלה, התחתן נכדה הבכור, ואף הביא לה נינה בכורה. העובדה שאישה שאיבדה לא מעט מילדיה בעת ינקותם במחצית הראשונה של שנות ה-40(משום מה, ילדים יהודים באותה תקופה לא שרדו הרבה זמן), וזאת זמן לא רב לאחר שנותק הקשר בינה לבין הוריה(שמאוחר יותר התברר שגם הם מתו), בזמן שכל העולם החברתי-תרבותי בו גדלה ירד למצולות תוך שהוא מושך אותה ואת משפחתה איתו - ורק ברגע האחרון היא מצליחה לחלץ את עצמה,את אחותה ובתה התינוקת מאבדון(אולי אכתוב על זה מתישהו) - העובדה שהיא זוכה לעת זקנתה לחבוק נינה איננה טריוויאלית. האם הסבל היה שווה את זה? באותה תקופה לא זכור לי שנשאלה השאלה. אבל יש לי תחושה שהתשובה בכ"ז - ולמרות הכל - חיובית.
ושרק לא נצטרך לשאול שאלות כאלה.

יום ראשון, 7 באוגוסט 2011

עידן העושר בפתח

את המחאה הנוכחית נוהגים להכתיר כ"מחאת מעמד הביניים" ולמקם אותה בהקשר כלכלי-חברתי, ותוך האשמת השלטון במדיניות כלכלית מוטעית או רשלנית או פופוליסטית או מתחנפת לטייקונים וכיו"ב. אני רואה כאן משהו רחב הרבה יותר - בעיני ישנו כאן ארוע חשוב בהגדרת זהותו העצמית של "העם".
אינני יודע לתאר בדיוק את תולדות המחאה העממית בישראל. אבל ישנן  כמה מחאות שצצו בהקשרים דומים, ושניתן לעצב באמצעותן תמונה מסויימת:
מואדי סאליב(שנות החמישים) ועד הפנתרים השחורים(ראשית שנות השבעים) הייתה המחאה העממית יצור חתרני ואנטי-ממסדי - וקיבלו יחס דומה ליחס אותו קיבלו מפגיני עמונה, לדוגמא. גם הפגנות פוליטיות - ההפגנות נגד הסכמי השילומים, למשל - נתפסו כמחאות אלימות ואנטי ממסדיות. אני אוהב לכנות את התקופה הזאת "העידן הדיקטטורי" - שכן מפלגה אחת שלטה במדינה שלטון מוחלט, וגם אם היא נבחרה בבחירות דמוקרטיות תוך מתן זכות בחירה לכל מפלגה החפצה בכך, הרי ששלטונה היה מלווה בסממנים של דיקטטורה - וההפגנות נתפסו כביטוי של אוכלוסיות חלשות מול שלטון יחיד שלכל הפחות מתעלם מהן.
מאז מהפך 1977 ההפגנות בישראל הפכו להפגנות ימין/שמאל - כולן בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי. הפגנות נגד מלחמה שיזם הימין, הפגנות נגד הסכמי שלום שיזמו הימין או השמאל, הפגנות נגד פינוי התנחלויות ונגד הצבת גדר ההפרדה ועוד ועוד ועוד.
השלטון באופן ספונטני נהג להתייחס להפגנות אלה באותו אופן בו נהג להתייחס להפגנות מהעידן הדיקטטורי.
אבל בהרבה מקרים העדיפה ההנהגה "להכיל" הפגנות - היות והיה קיים איזון במפה הפוליטית והיה צורך "לכבד" את הצד השני, שהיה עשוי להפוך לשותף פוליטי לאחר הבחירות הבאות(כפי שקרה במחצית השניה של שנות השמונים, למשל). עם זאת, מפעם לפעם היו גם מנהיגים שהבינו שתם העידן הדיקטטורי והקפידו לכבד הפגנות נגדם - גם כשזה לא ענה על שום אינטרס פוליטי שלהם.
את התקופה מאז המהפך ועד היום הייתי מכנה "העידן הדיכוטומי".
ובכן - נראה לי שהוא תם.
המחאה הנוכחית מבטאת - בעיני - הרבה יותר מאשר מחאה על מחירי הדירות ועל חוסר האיזון בחברה הישראלית את מיאוסם של האזרחים מהאופורטוניזם המאפיין את הפוליטיקה הישראלית.
הציבור התרגל לכך שכשפוליטיקאי מדבר - הוא מדבר מתוך חישובי אינטרסים אישיים מורכבים, ולא מתוך מחשבה על מהות התפקיד שלו, על ציבור בוחריו, שלא לדבר על ערכים ואידיאולוגיה - ואין זה משנה אם הוא ימני או שמאלני.
כבר הייתה הקדמה למחאה הזאת - הפגנת ה"מושחתים, נמאסתם". אבל ההפגנה ההיא הקדימה את זמנה.
אבל מה בעצם השתנה מאז? אני אומר שזה הכל בזכות הרטרו.
מה זה "רטרו"? זו היכולת להביט אחורה ולקבל את העבר כמשהו נפרד מן ההווה. במצב כזה, אפשר לאמץ את העבר בלי בושה, בלי להרגיש "תקיעות". אפשר לצפות ב"קרובים קרובים" בלי מבוכה, אפשר לארגן מחוות לאופנת שנות ה-80 המזעזעת(אני לא מבין באופנה. אני מצטט אחרים...), ואפשר לשמוע בלי סוף
קאברים לשירים מאינסוף תקופות(ורמיקסים, וסימפולים בתוך שירים חדשים) בלי להתנצל(ותודה ל"כוכב נולד").
השבוע צפיתי בפרק מ"קרובים קרובים" המתאר את ביקור "הדוד מאמריקה". המבט של גיבורי הסדרה משקף ציניות ותסכול: כולם מניחים שבארה"ב יותר טוב, ושעדיף לרדת מן הארץ, כי בטוח ששם הכסף מתגלגל ברחובות. "הדוד מאמריקה" חושף בפניהם את המציאות העגומה: לא כסף ולא נעליים. אבל על הדרך, אנו רואים כמה מעט אמונה יש לאזרח הקטן במדינה שלו, וקשה להיות מופתע מכך שכעבור דור אחד רבים מהצעירים ומבני הנוער חיים בתחושה שאין להם כאן עתיד.
המחאה הנוכחית מראה, לראשונה, שלצעירים יש רצון להאמין במדינה שלהם. שהם לא מסתפקים בלשבת רגל על רגל בסלון ולקטר - ובסוף להגר. לפיכך, עבורי, המסר האמיתי של המחאה הנוכחית הוא: תנו לנו סיבה להאמין במדינה. תנו לנו להרגיש חלק מהדבר הזה - על בעיותיו, קשייו ונפלאותיו.(על הדרך אציין שלמימסד בישראל יש טרמינולוגיה קבועה של "אנחנו דואגים לכם, שבו בשקט". זו טרמינולוגיה המתאימה למדינה בראשית דרכה, לא למדינה בה יש מעמד ביניים משכיל ובעל עמדות וכוח מסויים, שרוצה להרגיש שהוא חלק מהעשיה כאן, ולא "מקבל שרות" מהמדינה ותו לא). אם העידן הדיכוטומי, הצטיין בכך שהציבור יצא לרחוב תמיד כנגד "הצד השני", הרי שזו פעם ראשונה שיש תחושה שהציבור יוצא לא כנגד הצד השני - אלא בעד עצמו וזהו.
וזה לא קל. על הדרך כולם - ימנים ושמאלנים - זורקים את הפתרונות המועדפים עליהם. וזו טעות. אסור לתת לאף צד לקחת בעלות על המחאה. אחרת, זו באמת תהיה בסה"כ הפגנה על עליית מחירי הדיור, ותיזכר אולי בזכות הופעת החינם של שלמה ארצי(שלא אהבתי).
אם-כן, אני מקווה שגם העידן הדיכוטומי נכנס לקטגוריית "העבר הנפרד מן ההווה", או במילים פשוטות: שאנחנו כבר לא שם. שמעכשיו, החלוקה הפוליטית בישראל תהיה יותר גמישה, ותתבסס על קשת רחבה ועשירה יותר של תפיסות ודעות מאשר החלוקה האוטומטית של "בעד/נגד". אז לחיי "עידן העושר". שם טוב, לא?...

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

האהבה מתה. האהבה מתה! האהבה מתה?!! מ..ת....ה........?...

מזה זמן רב לא פרסמתי רשומה. החיים שלי תפסו כיוון אינטנסיבי ביותר, ואני התקשיתי לעמוד בקצב.
הייתה בהם אהבה סוחפת, רוחשת, מטלטלת, מהפנטת, פותחת ראש ולב, ואני שמחתי על כל רגע ורגע.
הייתי מאוד מופתע, כי לא האמנתי שיכול להיות לי משהו כ"כ טוב. וכשכבר החזקתי את זה ביד -
כמו יהלום יקר זהרה האהבה בכף ידי, ולא ידעתי מה לעשות בה. אז אלתרתי, וטעיתי הרבה, ופה ושם
מן הסתם גם צדקתי. אבל היכנשהו באמצע נפער לו סדק, שלא שמתי אליו לב, סדק שהלך והתרחב,
הלך וגדל, עד שנהיה לבקע. והבקע הפך בבת אחת לשבר. ופתאום מצאנו את עצמנו משני צידי נהר,
צורחים זה לזו או זו על זה מגדה לגדה, ולא לגמרי מבינים זה את זו.
כיום אני יכול אפילו לזהות היכן - אולי - התחיל הסדק. אבל זה לא משנה הרבה. כשאתה לא מסוגל
לזהות אותו כשהוא קטן - הלך עליך. הוא יגדל ויגדל, ויהיה קשה מאוד לאחותו.
כעת אני עומד ומביט בה, מתרחקת ממני, ולא יודע כיצד להחזיר. אני יודע בדיוק אלו מילים לומר לה,
אני לא יודע אלו מילים לומר ללב שלי כדי לשכנע אותו שכדאי. הלב שלי כבר עבר,ב"ה, הרבה בחייו,
וזה נהיה קשה לשכנע אותו לקחת סיכונים. כשהוא מזהה אש בסביבה - הוא נאטם. עכשיו לך תפתח
אותו. אני מנסה לסחוט ממנה מילים מנחמות, מילים מרפאות, מילים עדינות... אבל אני סחטן גרוע.
ואני מקבל רק עוד ועוד מילים שרק גורמות ללב להגיד: "אהה! אהה! זה מה שאמרתי לך!!!"
ובתוך תוכי, אני מרגיש את הזעם. כבוש, אמנם, אך בעל קול חד וברור. הזעם הקדמוני, שגורם אפילו
לי לשקשק. אני מכיר אותו היטב. אני חי איתו שנים. ושנים אני מנסה לחיות את הקלישאה שאין לו
מקום במערכת יחסים. שבאהבה צריך פשוט לאהוב. ושוב ושוב אני נכשל בלחיות את הקלישאה הזו,
ואני מוצא את עצמי זועם. ושוב ושוב מערכות היחסים שלי מתפרקות, ושוב ושוב אני אומר שזהו,
אין לי תקנה, ושוב ושוב אני מוצא - מתחת לאדמה, במעמקי הים, מעל לעננים, השד יודע מהיכן - את
הכוחות לחזור להאמין שיש ויש. ושוב אני מנסה - ושוב נופל, וחוזר חלילה.
אז זהו, אהובתי, את העקשנות לקום שוב ושוב מהאפר לא קיבלתי ממך, אבל את המקום לזעום כן וכן.
אז תודה לך, ואני מצטער שאני לא יודע איך להכיל אותו.
ואם תסלחי לי - אולי אוכל שוב לפתוח את הלב...
והלוואי ותלמדי לקבל אותי כמות שאני.