יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

המפתח של שרה - ביקורת

ראשית כל התנצלות: אני מבקר מצויין עבור עצמי, לא בהכרח עבור אחרים. כ"כ מצויין, שלעיתים קרובות אני יודע להעריך סרט עוד בטרם ראיתיו, רק על סמך הביקורות. כזה המקרה של "המפתח של שרה". ברגע שיאיר רוה התלונן על שפתיחת הסרט בלתי נסבלת לצפיה, ביודעי שסרטי אימה הם פופקורן עבורו, וביודעי שהפעם מדובר בסרט שואה - מאותו רגע ידעתי שזה הסרט עבורי. העובדה שהסרט הפך למיני-שלאגר בקופות בארץ, אבל בלי יותר מדי רעש - חיזקה את דעתי עליו. ואכן, אם לסכם את הדברים הרעים שיש לי לומר על הסרט כבר על ההתחלה, אציין רק שיש סצינה אחת איומה ונוראה לקראת הסוף. יש לה הצדקה תסריטאית, אך היא בנויה ומבויימת בצורה כה מגושמת שכמעט קמתי מכסאי וצרחתי על הדמויות, שיעופו לי כבר מהעיניים. הם פשוט הפריעו לסרט...


שרה הייתה ילדה בת עשר בזמן שהיא והוריה נלקחו לאצטדיון בפריז יחד עם שאר יהודי העיר כתחנה ראשונה בדרך הארוכה אל אושוויץ. את אחיה היא השאירה בבית, נעול בארון, כנראה מתוך תקווה שכך היא קונה עבורו זמן יקר בדרך לזכיה בגורל אחר, טוב יותר. במקביל, 67 שנה מאוחר יותר, עיתונאית אמריקאית החיה בצרפת(קריסטין סקוט תומאס, שחקנית נערצת עלי)מתמודדת עם השפעת הסיפור הזה על ההווה הציבורי והאישי. ולמרות שהסרט מציג את הבעייתיות שבהסתרת האמת, אני אמנע מלהרחיב עוד, מסיבות מובנות...


השאלה "האם אפשר בכלל לעשות סרט על השואה" מלווה את הקולנוע כבר שנים. מעטים הצליחו לספק ביצירתם תשובה חיובית מוחצת לשאלה(ג'וזף לוסי עם "מר קליין" שלו, העוסק באותו ארוע עצמו של גירוש יהודי צרפת, הוא הידוע שבהם. אני אוהב גם את "מאוחר יותר" של גיתאי). רבים יותר ניסו ונכשלו(גם אם לעיתים הם חושבים שהצליחו...). עבורי, "המפתח של שרה" שב ונותן תשובה חיובית לשאלה, למרות שהוא כלל לא מגיע למחנות מוות, ומעט מאוד דמויות גרמניות מופיעות בסרט(מה לעשות, כנראה שהצרפתים עשו עבודה טובה ולא הצטרכו את עזרת הגרמנים...). כיצד הוא עושה זאת, ועוד מבלי להראות לנו יותר משתי גופות כל הסרט?


דבר ראשון, הסרט מאוד רציני וכבד, ומשתדל להימנע מליפול למלכודות של קיטש סנטימנטלי. דבר שני, וחשוב ביותר בעיני, הסרט משלים עם כך שהניצולים לא תמיד יכולים לספר, ועלינו - אלה שלא היו שם - למצוא את דרכנו אל האמת בכוחות עצמנו(בלא מעט סרטי שואה יש ניצול שואה המשמש כדמות המספר וזה לא עובד טוב בדרך כלל). והדבר הכי חשוב: הסרט כמעט ולא עוסק באשמת הגרמנים/הצרפתים או מי שזה לא יהיה. הוא מתמקד בנטל שעל כתפי מי שניצל ומי שחי בצד הזוועות ונתן להן לחלוף על פניו(וגם אם לא - תמיד תרחף מעל לראשו השאלה האם עשה מספיק). הנטל הזה עיצב את זכרון השואה לא פחות מכל דבר אחר והוא שהפך במשפחות רבות את העבר לתיבת פנדורה. 


מה שיפה בסרט, שגם אם הוא עושה לנו הנחות ברמה הויזואלית(אין חגיגה גרפית של זוועות)הרי שהוא לא מוותר לנו ברמה העלילתית(כן, בסרט שואה לא יכולים להיות דברים נוראים מדי מכדי להיכלל בעלילה. אבל אסור לעשות מהנורא מכל חגיגה סנטימנטלית, שתכל'ס יוצרת פער בין הצופה לנצפה, פער שמאפשר לצופה לגונן על עצמו מהזוועות). הוא גם לא מתיימר ללמד אותנו הסטוריה, אלא בעיקר עמדה מוסרית.


שכן "המפתח של שרה" עוסק בעיקרו בנושא אחד ויחיד: חשיבותה של תקשורת בריאה בין בני המשפחה. בין אישה לבעלה, בין אב לבנו, בין אם לביתה, וכמובן - בין אחות לאחיה, קשר המגולם כולו במפתח של שרה. הצמצום הזה הוא סוד הצלחתו של הסרט, מה גם שאכן השואה גרמה לנזקים כבדים לתקשורת הפנים משפחתית. הסיפורים שלא סופרו(ומפאת ריבוי האירועים בשנים ההן, תמיד יישארו סיפורים שלא סופרו)תמיד רובצים כסלע כבד על משפחות הניצולים. ומכיוון שלסרט תמיד יש פרמיס(=מסר), ומכיוון שלסרטי שואה מצרפים לעיתים קרובות איזה פרמיס מלאכותי(שהרי אי אפשר להסתפק בלהעביר מסר ש"לרצוח זה איכסה, ולרצוח עם שלם זה איכסה בריבוע")שנדמה שהוא עושה שימוש נצלני בשואה, הרי שפרמיס כמו "תקשורת כנה היא נכס לכל משפחה" הוא מסר ראוי שמרגיש כמו תובנה נכונה להוציא מהסיפור האפי של השואה.


ובקיצור - לכו לראות. סרט קשה, מזעזע, מטלטל ומרגש. רק היזהרו: לאחריו תצטרכו להתמודד עם תיבות הפנדורה שלכם(ואני בעד). בהצלחה.

יום שישי, 18 בנובמבר 2011

קופסת הרגשות הכבויה

"אני כ"כ אוהבת אותך..."
היא ישבה מולו, ידיהם אוחזות זו בזו, מונחות על השולחן.
"מדוע אינך מסוגל לאהוב אותי...?"
הוא הביט בה. הוא אהב את שתי עיניה, את שערה, את צווארה. הוא לא ידע מה לומר.
"אני לא יודע מה לומר".
היא ליטפה אותו בעיניה פעם אחרונה.
"אני רוצה שתדע ש..."
- היא עצרה לרגע, מסיטה את מבטה לאיזו נקודה לא ברורה בחלל.
ואז קמה והלכה.


*******


הוא לא הבין מה לא בסדר בו. כבר שנים שהוא יוצא ויוצא ושום דבר לא יוצא מזה.
"אתה בחיים כבר לא תביא לי נכד" - היתה אימו אומרת לו ומביטה בו בעצב.
היה לו נורא חשוב לשמח אותה. אבל מה עושים?
"הבט בי" - פנתה אליו יום אחד ידידה קרובה שלו - "ותאמר לי מה אתה רואה".
"אני רואה אותך..."
"לא, הבט עמוק! הבט מעבר לפנים. דמיין!"
"אני רואה שתי עיניים, אף, לחיים.."
"אוף איתך! דמיין אני אומרת. בעצם, מה אתה מרגיש כלפי, אתה יודע?"
זו כבר הייתה שאלה מסובכת. הם הכירו כבר 13 שנה, היה ביניהם אפילו קשר רומנטי לתקופה קצרה. אבל הוא מעולם לא שאל את עצמו מה הוא מרגיש כלפיה. וגם כעת, הוא לא הצליח למצוא תשובה.
"אני לא יודע"
היא נאנחה. "תמיד כשאתה במצוקה אתה בא אלי, נכון?"
"נכון"
"למה בעצם?"
"כי את תמיד יודעת מה להגיד"
"ואתה מעריך אותי על כך? אתה מכיר לי תודה?"
"אני חושב שכן..." 
"אתה נבוך!" - היא ספקה כפיה בסיפוק - "זו התחלה טובה..." 
"אני נבוך?..."
"כן! אתה לא מרגיש?.."
"אולי.." - הוא לא היה בטוח מה הוא מרגיש, בעצם.
הוא חש שהיא מתלהבת וזה שימח אותו.
"אני שמח".
"באמת..?" - היא חייכה אליו. הוא ניסה לחייך אליה חזרה,
אך רק חיוך מאולץ נמרח על פניו. לפתע אור חדש ננסך על פניה.
"אני יודעת!"
היא קמה והלכה לחדר השני. כעבר דקה חזרה עם עיתון משבת.
היא פרסה בפניו כתבה מהמוסף על מכונה חדשה שהגיעה לאחד מבתי החולים בארץ.
היה כתוב שם שהיא מבצעת הדמיה ויזואלית של תבניות חשיבה ודמיון, אך ההסבר המפורט היה מסובך מדי ולא ברור לאדם מן השורה.
"את חושבת שזה יעשה לי טוב?"
היא חייכה אליו בחום: "אני לא יודעת. אבל אני בטוחה שאתה צריך לנסות".


*******


הוא הניח את ראשו מתחת למכשיר המפלצתי, והרופא הביט בו מתוך חלוקו הלבן ואמר ברוך:
"אל תדאג, זה נראה מאוד מפחיד, אך זה כלל לא מסוכן. תוך דקה נסיים. אתה לא תרגיש דבר".
קרני אור רכות חלפו הלוך ושוב על פניו, סורקות דבר מה לא ברור. הוא הביט נכחו, בדיוק כפי שהורה הרופא, וחיכה בסבלנות שהבדיקה תסתיים. עקצוץ קל הטריד את כף רגלו, אך הוא ידע יפה יפה לשלוט בעצמו.
"זהו. אתה יכול לקום".
הוא קם וניגש אל השולחן. הרופא אסף מספר גליונות נייר שנפלטו ממכשיר דמוי-פקס שהיה מונח בפינת החדר. אחר כך ניגש והתיישב לצידו השני של השולחן. הוא הניח את הגליונות על השולחן. שניהם הביטו בציורים הצבעוניים שפלטה המכונה.
"ראה, זו תמונה סכמטית של מה שאנו קוראים "עולם דימויי". העולם הדימויי שלך פעיל ותקין. אתה חווה חוויות, ומגיב אליהן, והכל תקין. אבל..." - הרופא נטל לידו זכוכית מגדלת והחל לסרוק את הציור. הוא התמקד בעיקר בשטח של כשני סמ"ר המצוי כחמישה ס"מ מימין ומעט למעלה למרכז הציור - "היכן היא, לעזאזל?..."
דקה ארוכה חלפה, והרופא פתח מגירה ושלך משם תרשים נאה, מודפס על שקף. הוא הלביש אותו על הציור הצבעוני, והחל להניע אותו - מעט ימינה, מעט שמאלה, מעט למעלה, מעט למטה....
"או! הנה היא!"  - הרופא הצביע על איזו נקודה לא ברורה בציור. "אתה רואה?"
 הוא לא ראה דבר. זו נראתה לו כמו עוד סתם נקודה בציור. הוא נענע בראשו.
הרופא נאנח. "ראה, זו נקודה ממש קטנה. אצל רוב האנשים היא זוהרת, אך אצל כל אחד בצורה אחרת. יש מתאם גבוה מאוד בין הצורה בה היא זוהרת לבין תבניות התגובה הרגשית. כלומר, היא נראית מאוד דומה אצל שני אנשים המגיבים הרגשית באופנים דומים לסיטואציות זהות. אתה מבין? אנחנו קוראים לה "קופסת הרגשות". למרות שלא ממש ברור לנו מה היא מייצגת, בעצם".
הוא הביט ברופא. הוא חשב שהבין הכל, רק רצה להבין מה קורה אצלו. מה שונה בו.
"ואצלי?"
"אצלך היא כבויה. היא פשוט כבויה"
"למה?"
"אינני יודע" הרופא הביט בו בעצב.
"ו...ומה ניתן לעשות?"
"ראה," - הרופא עבר לדבר כמעט בחצי לחש. הוא לא הסיר את עיניו מן הציור -
"כדי לבדוק מה באמת קורה שם, יש לעשות ניתוח. זה ניתוח מאוד יקר ומסובך שנעשה רק בשניים-שלושה בתי חולים בעולם. אם אתה רוצה אני יכול לנסות לברר עבורך היכן הכי כדאי לעבור ניתוח כזה. עבר קח בחשבון שזה ניתוח מסוכן, אבל קודם כל..."
 - הרופא נעצר לרגע, התמתח לאחור בכסאו ונאנח - "קודם כל אני רוצה לבדוק אם
בכלל יש טעם. כלומר, אם יש איזשהו טיפול שניתן לבצע במידה ותעשה ניתוח ויבינו מה הבעיה. אתה מבין, אני לא מכיר מקרה כמו שלך."
הוא הביט ברופא. הוא הבין את כל שנאמר לו. הוא חש שעליו לקום וללכת, כי כבר מאוחר, והוא כבר הפסיד חצי יום עבודה.
"אני מבין. אני חושב שכדאי שאלך."
"זה בסדר. יש לי את הפרטים שלך, ואני אעדכן אותך בהמשך מה האפשרויות העומדות בפניך."
"תודה רבה".


*********


היא ישבה מולו והביטה בו. הוא שרטט באצבע קווים וצורות על המשטח העדין.
"סטופ!" - אמרה לפתע. הוא התיישר בכסאו. " מה אתה רואה?"
הוא הביט בציור שעיצב הרגע.
"אני רואה שלושה קווים ישרים, הראשון מתעקל בקצה האחד..."
 - "לא!" - היא נעצה בו מבט חמור - "תפעיל את הדמיון. מה אתה רואה?
מה מסמלים הקווים? מה מסמלים העיקולים? מה יש בתמונה הכוללת?"
הוא הביט ממושכות בקווים ובצורות. הוא אימץ את מוחו ועיניו. הוא לא ראה דבר.
"אינני רואה דבר".
"זה בסדר. אל תתאמץ. צריך להשאיר את זה פשוט, לא מסובך".
בסיומה של הפגישה היא רמזה לו שזה ייקח זמן, אבל יש פוטנציאל. אמנם זו הייתה
כבר הפגישה הרביעית, אך היא הסבירה לו שזה טיפול שאמור להימשך כשנתיים,
ושזה הטיפול הטוב ביותר לבעיה שלו. זה גם מה שהרופא אמר. הוא הפנה אותו אליה.
הוא קם ללכת.
"היי!" - קראה לו מהכסא - "להתראות. ותרגיש טוב." היא חייכה אליו חיוך חם כזה.
הוא לא הכיר את החיוך הזה, ולא הבין את פשרו. הוא חייך אליה חזרה. "תודה".
הוא יצא מהבניין והמתין בתחנה. 
הוא חשב שזה הכל בזבוז זמן, ורצה שיבוא כבר האוטובוס..
אך הוא בכ"ז חש משהו מוזר. מעין דחף לחייך.
אז הוא חייך. הוא לא הבין מה פשר החיוך. 
ואישה אחת עמדה לידו וחייכה אליו חזרה.


**********


"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת..."
 - חבריו לעבודה שרו לו, והגישו לו את העוגיה המסורתית עם הנר.
"פו!" - הוא כיבה את הנר בנסיון הראשון - כמה מפתיע - ופנה
לעמדת הנאומים הקבועה, מעליה נשאה רק לפני שבוע קולגה שלו
נאום יום-הולדת חוצב להבות על הפגנת הסבונים האחרונה 
שנערכה בכיכר המקלחת שלה. 
הוא נעמד מול הדוכן, מכחכח בגרונו, משנן היטב את המילים הפרוסות
לו על הנייר שלפניו - עליהן עמל רבות בצוותא עם שני חברים למחלקה.
"גבירותי ורבותי!" - פנה אל קהל 37 האנשים שעמדו לפניו, כמו היו קהל אלפים.
"אין יותר מיילים!"
הוא נעצר לרגע, מנסה לחוש את רישום דבריו על הנוכחים. כולם הביטו בו בדממה.
"בישיבת ההנהלה שנערכה לאחרונה, הוחלט שמעתה ואילך, אסור לנו לתקשר במיילים.
אפשר במכתב, אפשר בטלפון, אפשר אפילו - שימו לב, כן? -לפנות אל מישהו פנים אל פנים! אך בשום פנים ואופן לא במייל!".
הוא לקח הפסקה קצרה להעצמה דרמטית.
"וגם מסרונים נאסרים מכאן ולהבא!"
הוא הביט סביבו. חבריו לעבודה הביטו בו בחיוך. ניכר היה שהנאום מוצלח. 
"חברים יקרים" - הוא המשיך, אך בטרם השלים את המשפט החל קולו לבגוד בו.
"ח..."  - הוא הרגיש שגרונו נשנק. הוא רעד מעל לדוכן, מנסה לייצב את עמידתו,
אך הוא חש כלולב באמצע ההלל. רחל, המזכירה, ניגשה אליו ואחזה בידו בחום.
"זה בסדר. אתה לא חייב להמשיך"
לפתע הוא רכן אליה, הניח את ראשו על כתפה, והתייפח.
אנשים מסביבם נקבצו ובאו, מביטים נבוכים במחזה.
והוא המשיך להתייפח. לא שם לב למה שמתרחש סביבו.
היא התיישבה על הספסל, מושיבה אותו לצידה, והוא ממשיך וממשיך.
מצידו השני באה מנהלת המחלקה המקבילה לשלו עם כוס מים.
אך הוא פשוט נצמד לכתפה של המזכירה והמשיך להתייפח.
לאחר דקות ארוכות נרגע מעט. קהל העובדים כבר התפזר ברובו.
הוא הרים את עיניו שכאבו כבר, וחש שאין לו מילים.
אך הוא הרגיש שמשהו נדלק שם בפנים.
משהו כביר.
זה כאב לו מאוד, אך הוא לא רצה לוותר על כך.
זה היה חשוב לו יותר מהעבודה, יותר מהיום-הולדת, יותר מהכל.
הוא הרגיש. לא היה ברור לו מה ולמה. 
אבל זה לא שינה לו הרבה.
"תשאיר את זה פשוט" הוא אמר לעצמו.
תשאיר את זה פשוט.

יום שני, 14 בנובמבר 2011

עם מעלֶה מעלָה מעלָה, ומה הלאה?

שנת תש"ס הייתה אמורה להיות שנה מבטיחה לביה"ס לקולנוע "מעלה". באותה שנה החלו לעבוד על סרטי הגמר שלהם תלמידי המחזור השמיני - המחזור הראשון שהצמיח סרטי סטודנטים שנחשבו "שלאגרים". "איכה","פינוי" ו"עתונים ופרחים" היו עתידים להיעשות בשנה זו ובזו שלאחריה, ולהביא פריצה של ממש לביה"ס הצנוע לקולנוע, שמיועד בעיקר למגזר הדתי - מגזר שהיה אז נחבא אל הכלים(למרות שלא הייתה כל סיבה להתבייש. שוב ושוב קראנו על כך ש"דתיים משתלבים בכל רבדי החברה הישראלית: ברפואה, בבטחון, במדע..." - אבל דומה שרגשי נחיתות בשילוב עם פרובינציאליות - הקיימת עד היום - השתלטו על כל חלקה טובה במגזר זה). 


אך משהו דרמטי מאוד קרה, ושיבש את הכל. פרשת תרגיל העירום של אביטל ליבנה-לוי טלטלה את מעמדו של ביה"ס בעיני הציבור אליו הוא פונה עד כדי כך שבמקביל לעבודה על סרטי גמר נפלאים, ובמקביל להמשך התפתחותם של סטודנטים בשנים ב-ג, לא היו בשנת תש"ס סטודנטים חדשים - ולא נפתחה שנה. לא בדקתי האם לא התקיימה הרשמה, או שמא לא נרשמו מספיק סטודנטים - אני בסה"כ באתי באותה שנה ליום פתוח, והרגשתי שבאתי למקום במשבר. אודי ליאון, מנהלו לשעבר של ביה"ס, העביר לבדו יום פתוח לשניים וחצי מתעניינים(או מעט יותר). הוא דיבר על דימויו של הדתי בקולנוע(מוזנח ומוגחך), על הסדרה המבטיחה "שדה מגנטי" שאמור ליצור בוגר מוכשר של "סם שפיגל" בשם שרון עמרני(שהעביר לי ולעוד כמה עשרות מתעניינים יום פתוח במוסד בו למד רק כמה שבועות קודם לכן) - שלאחר מותו הופקה תחת השם "מעורב ירושלמי" - ושעשויה להציב דריסת רגל ראשונה של דתיים "נורמליים" בפריים-טיים של הטלוויזיה, וגם שוחח על פועלו כיו"ר קרן גשר, וכיצד הצליח להכניס ל"חבר'ה הטובים" את דמותו הייצוגית של שלומי, הדתי. הוא כנראה גם דיבר על ההזדמנות שבי"ס מעלה מעניק להשתלבות דתיים בתעשיה. אבל באותה שנה - כהמשך למשבר שפקד את המוסד - ההזדמנות שמעלה נתן לי הייתה לימודי תסריטאות בלבד, שכן הוחלט אז לצעוד לכיוון "דוסי" יותר: מסלול בימוי לבנות בלבד, ומסלול תסריטאות לבנים בלבד, כך שתיווצר הפרדה בין בנים לבנות ואולי יסלח הציבור הדת"ל על עוון תרגיל העירום...


שנת תשס"א הוכיחה שמדובר בטעות קשה. מחזור הבנות היה קטן, ורק שש בנות מתוכו שרדו את השנה הראשונה. בעוד אני לומד תסריטאות(ומשתתף כניצב בהפקת "עיתונים ופרחים" ומבקר לעיתים קרובות בחדר העריכה של "שירה ופטי לא גרים כאן יותר"), נוצר פער בלתי נסבל של שנתיים מהן לא ינבטו בוגרים. לכך הצטרף גם משבר כלכלי קשה. זכורה לי במעומעם השבתה של ביה"ס בין פסח לשבועות, וזכורה לי בברור הפגנה - בארגונו של אודי ליאון - מול משרד החינוך ברחוב שבטי ישראל - מרחק הליכה מביה"ס. ואכן, שרת החינוך לימור לבנת התגייסה לטובת הצלת ביה"ס, ויחד עם החלפת ההנהלה - ומינויה של נטע אריאל כמנהלת ביה"ס - עלה המוסד על דרך חדשה. אך עדיין הרבה היה תלוי במחזור החדש שיתחיל את שנת תשס"ב, שנראתה בעיני כשנת "להיות או לחדול".


במחזור הזה, כמה מפתיע, הייתי אני. הייתי המבוגר בין 13 סטודנטים שהחלו את שנה א, וחשתי המון אחראיות על כתפי. ידעתי היטב עד כמה שברירי החיבור בין "קולנוע" ו"דתיים" והשתוקקתי להיות חלק מבניית הגשר המחבר ביניהם. ממש כך. 
כשבשנה ב התחלתי "לגמגם", והעשייה שלי הלכה והצטמצמה - הדחקתי את המימד האישי של הכשלון וניסיתי לעשות הכל כדי שהמחזור שלי יצליח להגיע לידי גמר ו"להציל" את ביה"ס. כך קרה שכשהמחזור שלי עשה את סרטי גמר שנה ב, החלטתי להשקיע בלעשות סאונד לסרטים - ולו כדי שתהיה לי פרסונה מקצועית לסיים עימה את הלימודים. בשנה ג כבר התחלתי להתייאש, ובסימסטר ב הצטמצמה מאוד נוכחותי בביה"ס. לא האמנתי, כנראה, בעשיה של חברי לכיתה, ואולי פשוט לא היה לי את הכוח להתמודד עם הפער בין החדלון היצירתי שלי לבין ההתעוררות של חברי לכיתה. כך או כך, לקראת סופה של השנה רוב תלמידי כיתתי עמדו בפני עשיית סרט גמר, כשבניגוד לשנים עברו, בהן עשיית רוב סרטי הגמר נעשתה בשנה ה וטקס הגמר בשנה ו, הרי שלנו הוכתב לו"ז דחוס לפי עלינו לסיים את הסרטים שלנו עד סוף שנה ד. הייתה לכך סיבה טובה: טקס גמר הוא ארוע מיוחצ"ן, והפער בין הטקס של המחזור שמעלינו לטקס שלנו היה כבר גדול מספיק בגלל שנתיים נטולות שנתונים(שלוש בנות ששרדו את המחזור שמעלינו מוזגו לתוך כיתתנו). ביה"ס היה זקוק לחשיפה, וכמה שיותר מהר יותר טוב.
גם הפעם השקעתי לא מעט בעשיית סאונד, אבל הרגשתי מעט מיותר. אט אט הצטייר המחזור שלי כ"מחזור של כוכבים". הפקה רדפה הפקה, והקצב היה מטורף: עד ראש השנה הופקו שלושה סרטים(כיום אף אחד לא מביים סרט לפני ראש השנה של שנה ד), עד חנוכה שניים נוספים, ובסוף נסתיימה עשיית תשעה(!) סרטים עלילתיים תוך 9 חודשים, כולל מינון גבוה מאוד של סרטים מצויינים. ולי - כך הרגשתי - לא היה חלק של ממש בהצלחה הזו.


במהלך הסתיו והחורף החלה להיעדר יותר ויותר מעבודתה במעלה המזכירה המקסימה של ביה"ס - אלישבע. מתוך רצון למצוא לעצמי מחדש מקום בתוך מארג היחסים המורכב בין דתיים לקולנוע, החלטתי להציע את עצמי כמחליף זמני לאלישבע - ותוך שבועות מספר הזמני הפך לקבוע. כך - מאז ועד היום.
במהלך שנותי כמזכיר השתנה העולם הדתי באורח דרמטי. גם יחסו לקולנוע השתנה, ונראה לי שיש קשר בין השניים. סרטי גמר רבים הוציאו לאור סוגיות לא פשוטות שהחברה הדתית התקשתה להתמודד איתן: הומואים דתיים(בסרט "ואהבת"), גירושין("הרי את"), רווקות מאוחרת("חפצי באוויר"), אמהות ע"י תרומת-זרע("הרת עולם") ועוד ועוד... העובדה שסרטי סטודנטים עסקו ללא חשש בנושאים קשים וכואבים מבלי שייחרב דימויו של ביה"ס יצרה מאסה קריטית של בטחון עצמי בביה"ס. במקביל, נביטתה של "סרוגים", יצירה טלוויזיונית מצליחה פרי ידיהם של בוגרי ביה"ס, הראתה שבניגוד לדימוי(השגוי, יש לומר) של בוגרי מעלה ככאלה שעם סרט הגמר מסתיים עיסוקם בקולנוע, הרי שיש לבוגרי המוסד עתיד בתעשייה, ושיש שם טוב לבוגרי ביה"ס. 


בעיניים של שלומי הצעיר שבא בשנת תש"ס ליום פתוח במוסד במשבר - המצב כיום הוא פשוט אוטופי. שלל סדרות טלוויזיה עוסקות בדתיים - ובצורה מכובדת בדרך כלל. לא מעט מבוגרי ביה"ס זוכים להכרה ולהערכה מקצועית, סרטי ביה"ס זוכים שוב ושוב בפרסים בפסטיבלים המקומיים - בחיפה, בת"א ובדוק-אביב, וגם פסטיבל י-ם - שנחשב בעבר למעוז קשה לפיצוח עבור סרטי מעלה - פוצח כבר פעמיים ע"י שני סרטים מצויינים שלקחו בו פרסים ראשונים("ואהבת" ו"חסימות"). 


ואני? אני שוב מוצא את עצמי מחפש כיצד אני יכול לתרום. איזה גשר זקוק לבניה. כי הגשר בין דתיים לקולנוע כבר בנוי לתפארת, ולא נותר אלא רק להתבונן בו מהצד ולהמשיך לטפחו. ואני לא מת על התבוננות מהצד. אני רוצה להיות בלב העניינים. עדיין אין לי מושג בליבם של איזה עניינים אמצא את עצמי, אבל בקרוב מאוד אסיים את תפקידי ב"מעלה" ואלך למצוא לעצמי שדות מרעה חדשים, לאו דווקא זרים...
כן, כן, אני מודע למשקלה של הפצצה שאני מטיל כאן. אבל מה לעשות - אני מרגיש שדרכי מוליכה אותי למקומות אחרים, חדשים, לא מוכרים. בעצם, אחרי שבע שנים, כל מקום מחוץ למעלה נחשב עבורי למשהו לא מוכר... אבל נצטרך להסתדר. גם מעלה יצטרך להסתדר בלעדי - והאמינו לי, הוא יעשה זאת היטב. השם הטוב, הרוטינה לצד ההתחדשות המתמשכת, וכמובן - איכותם של הסטודנטים והבוגרים שכבר נמצאים "בחוץ" - כל אלה מהווים בסיס איתן לקיומו של מוסד קטן אך מפואר זה.
אז אל פחד(אני בעיקר מרגיע את עצמי כאן...), ככלות הכל - מחר זהו יום חדש...

יום שבת, 5 בנובמבר 2011

האפרוח שלא ידע לדקור

כשהאפרוח הקטן בקע מן הביצה, הוא געש ורטט מרוב התלהבות. הוא קרקר וצרח ודקר במקורו את כל מי שנקרה בדרכו. אימו התרנגולת כ"כ רגזה עליו, היא חשבה שהוא עושה לה בושות. אז היא החלה לקרקר עליו, ולדקור אותו במקורה. והוא לא הבין, הוא היה רק אפרוח... אחרי כ"כ הרבה פעמים שנדקר על ידה, הוא החליט פשוט להפסיק. הוא הפסיק בבת אחת, ולא קרקר עוד, לא צרח ולא דקר אף אחד במקורו.


האפרוח גדל והיה לתרנגול צעיר. הוא כבר שכח כיצד צורחים. כל תרנגול עטור כרבולת שצרח לידו גרם לו להתכנס בתוך עצמו. הוא התכנס עוד ועוד, וכל פעם שהלולן זרק להם אוכל - הם בעטו, צרחו, קרקרו, ו... אכלו, בעוד הוא מתכנס בצד, רזה ומופנם. תרנגולות, מיותר לציין, התרשמו ממנו לרעה. הן חיפשו את השפע, את התרנגולים ש"יש עליהם בשר". הן גם חיפשו תרנגול שיידע לקרקר. והאפרוח שלנו, שבעצם כבר מזמן לא היה אפרוח, כבר שכח מה זה לקרקר...


אבל, לכל סיר יש מכסה ועל כל תרנגול צעיר יש כמה וכמה תרנגולות מקרקרות שלא מצאו להן בעל-כרבולת עב בשר. ואחת כזאת אכן אהבה את האפרוח... סליחה, התרנגול הצעיר שלנו. היא אפילו לימדה אותו לקרקר, שוב, כמו אפרוח צעיר ושובב. והוא היה מקרקר למענה שוב ושוב, מת מפחד שפתאום גם היא תתעצבן ותדקור אותו. אבל אז היא החליטה להשתובב בעצמה. היא הייתה מקרקרת ומתגעשת לה מתרנגולים זרים, ועושה לו בושות. והוא שתק. הוא לא חשב שזה יפה, אבל לא ידע מה לעשות. ולבסוף היא עזבה אותו.


התרנגול שלנו היה עצוב. עד שסוף סוף מישהי העניקה לו אהבה, הוא מצא את עצמו שוב בודד בעולם. חלפו השנים, האופנה השתנתה, ותרנגולים עבי בשר יצאו מן האופנה. באמצעות הקרקורים שלימדה אותו התרנגולת השובבה, הצליח שוב ושוב להפיל ברשתו תרנגולות שחיפשו תרנגולים חתיכים. אבל הוא רק צבר עוד ועוד שברונות לב. ואז, יום אחד, פגש את התרנגולת השובבה. גם היא הייתה כבר עצובה, והוא הרגיש שהוא יכול לשאול אותה את השאלה הקשה: "הרי היה לנו כ"כ טוב יחד. למה עשית לי בושות? היית יכולה סתם לעזוב אותי..."
 - "אוי, אתה כ"כ תמים וחמוד" - ענתה - "אבל מילא שלא ידעת לקרקר, גם לא ידעת לדקור! ומה יקרה אם איזה תרנגול או תרנגולת יתעצבנו עלי? איך ארגיש מוגנת ליד תרנגול שלא יודע לדקור? וחשבתי שאם אכעיס אותך - תלמד בעצמך לדקור. אולי תכעס עלי ותעזוב אותי, אבל לפחות התרנגולת הבאה תדע שיש לה על מי לסמוך!"
(המשך יבוא)