יום שישי, 25 במאי 2012

גאולה? אם אפשר, את יכולה לבוא מאוחר יותר?

החיים מזמנים לנו משברים לא פשוטים. אבדן הוא אחד מהם. האבדן גורם לנו להתיאש מן הגאולה. לאבד את התקווה. כי זה נורא להכיל את כל הטוב כשאנו זוכרים את אלה שלא זכו להגיע לרגע בו הטוב מגיע. אבל לא תמיד יש לנו בחירה.


יציאת מצרים ומתן תורה - הממסגרים בתוכם את ספירת העומר - באו בעל כרחם של בני ישראל. גם רות - שבאה לעם ישראל בתקופה קשה של רעב, תקופה בה אחד מגדולי ישראל יורד אל בין הגויים כי "הוא יכול להרשות לעצמו" ומעדיף את חברתם של מלכים גויים על חברתם של עניי ישראל, תקופת "שפוט השופטים" בה "איש הישר בעיניו יעשה" - גם רות באה לעם ישראל בניגוד לרצונו. עזבו את המדרשים על הלכות גיור - לנעמי יש אינטרס לשכנע אותה לעזוב. נעמי, שידעה אלמנות ושכול, שלא נותרה בה תקווה לצאצאים ולהמשכיות - נעמי היא אשה מכובדת. כזאת שבבואה העירה מותירה על האנשים רושם רב. הלא היא אלמנתו של איש נכבד, וכשהיא מבקשת "קראנה לי מרה" היא לוקחת על עצמה את ייצוג הסבל, מר הגורל הנופל על האדם. כמה מיואש צריך להיות כדי לבקש לשמש סמל לייסורים? 


לפעמים, הכאב תובע לעצמו כ"כ הרבה מקום,עד שאנו דוחים את האמונה בשתי ידיים כדי לפנות לו מקום. כך נעמי מנסה שוב ושוב לדחות את רות - שלמרות אלמנותה, כנראה זיהתה איזשהו אור בתוך נעמי, אור שהטעין אותה בתקוות לגלות את מקורו אי שם בארץ מכורתה של נעמי, תקוות שבעיני נעמי הן תקוות שווא. נעמי עזבה ארץ רעבה ומיואשת, ארץ נטולת הנהגה, ארץ עזובה. נעמי חוששת שתשוקתן לגלות את מקור האור שראו בה תוביל את כלותיה למפגש מתסכל ומייאש עם עם ישראל במצבו העגום, שכנראה גם במצבו זה יקפיד על "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". ערפה אכן מבינה שהיא עלולה להתאכזב ונוטשת, אך רות לוקחת סיכון ומתעקשת להציץ פנימה, אל תוככי העם היהודי, ובמבט של מי שבאה מבחוץ כנראה שהיא מצליחה לזהות את האור - בתוך הייאוש שאכן ישנו.


לפעמים, כשאנו מביטים במראה אנו רואים את כל הפגמים והכיעור. ודווקא מי שבא מבחוץ, עם מבט נקי, מסוגל - לצד הכיעור - גם לזהות את הטוב המייחד אותנו. וגם אם הוא אומר לנו את האמת בפנים - שאנחנו טובים ממה שנדמה לנו - נתקשה להכיל את דבריו. גם בגלל שהוא בא מבחוץ, וגם כי נוח לנו לחשוב שאנו פגומים. אחרת, נצטרך לקחת אחריות על הכשלונות שלנו, וככל שהם גדולים יותר זה נעשה קשה יותר.
בעל כרחה של נעמי, רות שבה עמה לארץ יהודה, ונוקטת בפעילות אקטיבית כדי להתפתח. כשרות מבקשת מנעמי "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו" - משפט ארוך המפרט כוונות גלויות ונסתרות כאחד - נעמי עונה לה בשתי מילים: "לכי בתי". רוצה לומר: את צודקת, אך עזביני בשקט. לי - האשה המסמלת את הייסורים - אין כח להתמודד עם יצר החיות המפעם בך. רק כאשר נודע לנעמי שרות נקלעה במקרה לשדה בעז - רק אז היא מתעוררת לחיים ומתחילה לקחת חלק בתכנון מהלכיה של רות. כנראה כי פתאום היא מזהה כיוון חיובי עליו לא חשבה: בעז הוא מנהיג בעל שיעור קומה שיכול לעשות שינויים חיוביים. אפילו להחליט ש"מואבי ולא מואבית".


לפעמים הגאולה באה לאחר שהתיאשנו ממנה, ואיננו רוצים בה כלל. לפעמים היא באה מזר אותו אנו רוצים לדחות בשתי ידיים. לכן יחסינו לזרים צריך להיות טוב וחיובי. אבל גם אם לא - לפעמים יכולה איזו רות כזאת לבוא ולגרום לשינויים שיגאלו אותנו בעל כרחנו.


כשראיתי לראשונה את "טס" של פולנסקי ישר חשבתי על מגילת רות. שמחת הקוצרים, הרומנטיקה, השקיעות המרהיבות - אבל גם הייאוש, הניכור לזר, אובדן המנהיגות, ירידתם של סמלים מגדולתם. אבל ל"טס" אין סוף טוב, ואין זה פלא: פולנסקי הוא אדם שידע הרבה סבל בחייו. בנוסף להיותו ילד יהודי בפולין בזמן השואה, שאימו נרצחה באושוויץ, הוא גם התאהב בשחקנית יפהפיה אמריקאית - שרון טייט - רק כדי לאבד אותה כעבור פחות משנתיים עת נרצחה באכזריות בידי חבורת צ'רלס מנסון כשהיא בחודש השמיני להריונה. "טס לבית דרברוויל" היה ספר שהיא הציעה לו לעבד לסרט, ואכן הוא הקדיש לה את סרטו זה. 
בקטע הבא, טס חוזרת חסרת כל אל מי שאנס אותה, לאחר שאהובה נטש אותה כשגילה שהיא כבר איננה בתולה. כמובן, האנס - אליו באה בתחילה כשחשבה בטעות שהוא קרוב משפחה רחוק - מוצא גם כעת סיבות להאשים אותה:



חג שבועות שמח,
ושתבוא גאולה כבר - 
גם אם איננו רוצים בה....

יום שישי, 18 במאי 2012

ההתחלפות - מעין ביקורת

למי שטרם צפה בסרט - יש להלן לא מעט מידע על המתרחש בסרט, אז עדיף לא לקרוא לפני צפיה בו. מצד שני, למי שיש בעיה עם סרטים לא צנועים - הוא ממילא לא יילך לסרט זה, ועבורו אזהרה זו מיותרת.


במידה מסויימת, "ההתחלפות" הוא סרט מזעזע. יש לנו גיבור, יש לו אישה, אין בגידות, אין מריבות(כמעט), אבל... האישה איננה באמת דמות של ממש בחייו, לפחות לא הדמות המרכזית, שכן לא מולה הוא עובר את התהליך. כי עודד, הפיזיקאי גיבור הסרט, עובר תהליך מול אנטגוניסט אחר לגמרי. האנטגוניסט שלו הוא... היא... הוא... היא.... המיזנסצינה!!!!

אח, כמה מרענן לצפות בסרט שחוגג את הרפלקסיביות שלו בעברית. אמנם שפת הקולנוע היא אוניברסלית, אך לסרט בעברית קשה עוד יותר לצלוח את מבחן הביקורת שלי, דווקא בגלל ההתייחסות שלו לשפה, למקום ולמנטליות שאמורים להיות מוכרים לי. "קדוש" של גיתאי, למשל, כשל כשלון טוטאלי  במבחן האמינות, ויתכן ולו הייתי מצליח לנתק אותו מהקשרו הייתי מצליח לאהוב אותו. "ההתחלפות" לא כושל במבחן האמינות, כי הוא מספר בסה"כ על עולם קרוב למדי לעולמו של הבמאי - כך אני משער. אבל - האמינות חשובה רק במידה והבמאי רוצה להעביר מסר כלשהו לנמענים כלשהם שעשויים להתנתק מהסרט בגלל בעיות אמינות.

"ההתחלפות" ממען את עצמו, כך נדמה לי, לאנשים שאוהבים את שפת הקולנוע. "אם יש בפריים דלת, מישהו חייב להיכנס בה. אם יש בפריים כיסא, מישהו חייב לשבת בו" - אמר קולירין לנירית אנדרמן ב"הארץ", ואני לגמרי מבין אותו: אם המיזנסצינה היא דמות, יש לתת תשומת לב לכל רכיבי דמותה. ההזדעזעות מתחילה כשמבינים שהמיזנסצינה כוללת גם דמויות בשר ודם. אשתו של השכן(בגילומה של שירילי דשא), אביו של השכן(את השכן מגלם דב נבון) ואפילו רעייתו שלו מגלה לרגע שהיא רק אובייקט בעל משמעות דרמטית עבור עודד בן זוגה, אך לא משתפת פעולה - ובכך חורצת את דינה של זוגיות זו.

יש פרוורסיה מסויימת בגישה זו, המאפיינת גם סטוקרים ומציצנים, הרואים בבני אדם אובייקטים. אבל פרוורסיה זה עניין של הקשר, וגם עבודת הבימוי - לתאטרון או לקולנוע - כוללת בתוכה תפיסה של השחקן כ"כלי עבודה", תפיסה שעלולה להעמיד שחקן במקום לא נעים ולא נוח, ואמנם לא כל במאי יודע כיצד לשחק בין הטיפות, מצד אחד להפעיל מניפולציות על השחקן כאילו היה מריונטה, ומצד שני לשמר איתו מערכת יחסים אישית וחמה(ולמען האמת, לא לכל במאי זה חשוב). כך שבעצם אין כאן מקום לזעזוע - זה המשך ישיר ומתבקש לרפלקסיביות של הסרט. 

אז מה קורה בסרט? בראשית הגיבור שלנו חי את חייו בשגרה משעממת. אישה, בוקר טוב, אוטובוס, עבודה, בית, אישה, סקס, בוקר טוב, אוטובוס, עבודה, בית, אישה, סקס... ואז הגיבור שוכח בבית קלסר. כמה סמלי הדבר ששינוי קל במיזנסצינה היומיומית מהווה עבורו משק כנפי פרפר המשנה את חייו לנצח.
עודד חוזר הביתה ונעשה מודע לסובב אותו. הוא בודק המון דברים סביבו: מה קורה לחפצים, כיצד מרגיש החלל, כיצד מרגישים כשמשנים נקודת מבט. כבמאי מוכשר הוא בודק מה קורה כשמשנים משהו במיזנסצינה, ומה קורה כשמשנים משהו ביחסים בין דמויות - בדרך כלל יחסי קומפוזיציה אך לעיתים גם יחסים רגשיים. אט אט הוא מתחיל להבין(לפחות בדמיוני. אין לכך ראיה בסרט, מלבד ראיות נסיבתיות המזמינות הסבר שכזה) שהוא שחקן. שחקן בתוך עולם שיש לו במאי. נקודת המפנה השניה היא ברגע בו הוא מפנים זאת ומשתף פעולה. הבמאי - ואני מתכוון לערן קולירין - מזמן אותו לחוף הים, שם זוג טיפוסי משחק במטקות. כשהכדור עף לכיוונו - הוא מחזיר להם אותו. העובדה שהוא בוחר להפסיק לבחון את המציאות כל הזמן, ופשוט זורם איתה מהווה שינוי דרמטי(ובעיני היה נכון יותר ששינוי זה יביא להתפרקות נישואיו, ולא כפי שקורה בסרט) שמזמין את השוט האחרון, המקסים, של הסרט(ואני לא מבין איך בהתחלה קולירין חסך מהצופים את שני השוטים האחרונים), בו הגיבור מודע למצלמה ומשחק איתה, כלומר: הוא השלים את תהליך היוודעותו לעובדת היותו שחקן בסרט של מישהו אחר.

נ"ב - גיבור המגלה שיש במאי לסרט ומשלים עם היותו שחקן. נשמע כמו מטאפורה לחזרה בתשובה, לא?...

יום רביעי, 16 במאי 2012

החייל האוטומטי

קודם כל התקשורת אשמה.
היא מוכרת לנו מציאות בה הפוליטיקאים הם האנשים הכי חשובים והכי מסוקרים.
הם מנהלים את המדינה, לא?
ואז, ואז כולנו רוצים להיות פוליטיקאים.
ופוליטיקאים - הם מחוייבים לאיזו יריה אוטומטית על כל יריה של ה"אוייב".
פוליטיקאי ימני אמר משהו? פוליטיקאי שמאלי ישר יגיב.
פוליטיקאי שמאלי אמר משהו? פוליטיקאי ימני ישר יסביר איפה הוא טועה.


לי יש לא מעט חברים שמאלי דעה וימני דעה, ורוב הזמן אני שומע מרובם תגובות על אוטומט. והם לא יוצאי דופן. כולם - כמעט - כאלה.
וכך אנו מקבלים ים של אנשים שמקשקשים את אותם דיבורים לעוסים שוב ושוב,
והמרחב האינטרנטי הופך למדמנה של טקסטים משומשים.
כולם - כן, כולם - מחקים פוליטיקאים.


אז שימו לב, כולם: כשיש זרם, ואתה שוחה איתו, אז אתה לא מותיר חותם.
כמובן, לעיתים הזרם לוקח לכיוונים נכונים. אבל לעיתים קרובות לא.
כי ככה זה זרמים - הם די שרירותיים. 
וכשאינך מותיר חותם - הזרם ממשיך לזרום בכיוונו, נכון או שגוי.


ועוד משהו: לזרם יש 360 מעלות אופציונליות. כן, כן, בניגוד למקובל לחשוב,
שהרי רוב האנשים חושבים שיש רק שני כיוונים. טעות!!!!


יצירתיות היא זן נכחד בעידן האינטרנט. כולם רוצים ללכת עם העדר - ימינה או שמאלה. זה מזכיר לי את שני השעירים של יום הכיפורים: אחד הלך לעזאזל, ואחד הוקרב על המזבח.
נו, באיזו אפשרות הייתם בוחרים?...


אני בוחר להיות שעיר שמדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות וחי בשלום עם מרבית המילים שהוא כותב/אומר. הטקסטים שלי - אני משתדל, לפחות - הם יד ראשונה, מרופא(וזה שקר גס. אני מפחד מדם).




לאחרונה שמעתי על מחאת "ישראל-שלי" נגד "דוחקי הקץ" - מחזה חדש של מוטי לרנר שעתיד לעלות בעוד מספר חודשים. אני הבנתי בדיוק על מה המחאה: זו מחאה בשירותה של מפלגה חדשה בישראל. נפתלי בנט, מראשי "ישראל-שלי", מתעתד להיות פוליטיקאי, וכפי שכתבתי - פוליטיקאים עובדים על אוטומט. כדי להצליח, עליהם לטבול את ידם במים, לחוש את כיוון הזרם, ולהניע את ידם באותו כיוון. אם הם הצליחו לחזק את הזרם - הרי שהם הותירו חותם, שישרת אותם במערכת בחירות עתידית. אם הם נכשלו - ...


מוטי לרנר הוא יוצר ותיק. בעבר למדתי אצלו כתיבה, וגם נחשפתי ליצירות שלו, שגם אם שיקפו יכולות מקצועיות ואמנותיות גבוהות, הרי שהן גרמו לי להתייחס אליו כאל יוצר פופוליסט ושטחי. ומכיוון שהחברה שלנו, עפי"ר, פופוליסטית ושטחית, אני חושב שהוא יוצר ראוי לה. אחרי הכל, תפקידה של אמנות לשקף את החברה, לא? את "דוחקי הקץ" כמובן שלא ראיתי עדיין, לכן קטונתי מלומר דבר מה בעל ערך אודותיה(ותאמינו לי שאני יכול להמציא. אני ממש ממש מוכשר!). האם היא "תכפיש ציבור שלם"? אולי. האם היא מהווה "הסתה"? - יתכן. אני דווקא חושב שמבלבלים כאן בין "תעמולה" ל"הסתה". אבל כמי שבא מקולנוע, אני לא נבהל מתעמולה. אבל בשורה התחתונה - לא ראיתי. לא יודע מה לומר. האם יש מקום לצנזר אמנות שמהווה תעמולה, ואולי אפילו הסתה? מסופקני. 


אז מה כן? צריך לקיים שיח(ולא ברמה של גן-ילדים). אם הצגה היא שטחית ורדודה - אפשר פשוט להאיר זאת. אם יצירת אמנות היא תעמולה זולה - לא קשה לחשוף זאת לעיני כל. ותאמינו לי שלמוטי לרנר ולתאטרון החאן יפריע הרבה יותר אם ביקורת אמיתית ומקצועית תחשוף בעיות שכאלה במחזה הזה, מאשר הדיבורים על "הסתה", "הכפשה" או "חוסר התחשבות ברגשות הציבור". אמנם, פוליטיקאים מתקשים לגרוף רווחים מביקורות מעמיקות, שלא לדבר על שיח בין-גושי. הרי הם מתפרנסים מהסכסוכים ביננו לבין עצמנו. אבל, עבורי, ציבור האזרחים(היי, גם אני כזה...) הרבה יותר חשוב מהפוליטיקאים. ואם הציבור בוחר ללכת, עם איזה פוליטיקאי, לעזאזל(או להיות קרבן על המזבח...) - אני חושב שצריך לומר לו שהמוות לא יאה לו(ומי שצפה ב"המוות יאה לה"(או "המוות נאה לה") של רוברט זמקיס אולי גם יבין למה אני חושב שזו סאטירה על פוליטיקאים. מה, רק אני ראיתי?...).


נ"ב - אם אני מקים מחר מפלגה, תירקו לי בפנים. שלפחות אדע לאן נושבת הרוח...


והנה שיר שגם יכול להיתפס כסאטירה על הפוליטיקאים שלנו. מה קורה לפוליטיקאי כשנפסק החשמל?...

 

יום שלישי, 1 במאי 2012

זהירות, אש

האמת בוערת בפנים. בתוך כל אחד. היא יכולה להיות גלויה או מכוסה במליון מכסים, אך היא בוערת. יש ומסירים את המכסה והיא פורצת החוצה בצורה בלתי נשלטת ושורפת. יש אנשים שמתים מזה. כן, כן. לפעמים רק נפגעים. לפעמים סתם לא נעים. ויש ומסירים את המכסה והיא לא שורפת - רק מאירה ומחממת.

כשאנשים מכירים אותך, ואתה מכיר אותם, ואתה חושף בפניהם את האש, והם אולי נכווים קצת בהתחלה, אבל בהמשך אתה והם לומדים להנות מאורה וחומה, זה טוב. אבל היום אנשים רוצים שכ-ו-ל-ם ייהנו מאשם. אולי כי איבדנו משהו מהיכולת להאיר ולחמם בפרטיות, את הקרובים לנו, אז אנחנו, כמו בפוקר, מוותרים על פרישה בסיבוב הראשון ומהמרים על כל הקופה. 
אבל, כשאתה מסיר מכסה בפני כל העולם - קשה הרבה יותר לשלוט בתוצאה. מצד שני - נדיר שמישהו מת מזה. זה פחות מסוכן. לפעמים זה מביך, כן, ולפעמים זה פוגע במידה מסויימת, ולפעמים זה מזיק. וכשזה מצליח להאיר ולחמם את כ-ו-ל-ם - זה האושר הכי גדול. אבל מה? מי שלא מצליח להאיר בבית פנימה - מה לו כי יאיר בחוץ?

אף אחד לא זכה באור מן ההפקר. אבל לא כל אחד הוא אמן. ולא כל אחד רוצה להיות אמן. ויש כאלה שאישם כה מכוסה שהם חדלו להאמין בקיומה. וכשמתגלים אותות לקיומה - הם נרתעים ונסגרים, ונפתחים לרגע ושוב נסגרים, והמתבונן מן הצד עשוי להתעצבן מהם: מה יש לכם? תגידו כבר את שבלבכם! מה כל המשחקים האלה? אבל הם לא באמת משחקים. הם באמת לא יודעים לנווט אותה אל החוץ. והם מפחדים פחד מוות, פחד משתק, מהאש השורפת-כל, שיכולה להרוס את כל היקר והחשוב להם בחיים. וכך הם הולכים, מתים-חיים, מן הבוקר הזה אל הבוקר הבא, עד רדת הערב האחרון.

ונוח לנו לשנוא אותם. כ"כ נוח. כי אנחנו אוהבים תקווה. וייאוש הוא עניין מדבק. וכ"כ קשה לעשות עליהם סרט, כי הם עצמם אנטגוניסטים לעצמם. והם לא צבעוניים כמו אלה שנותנים לאש של עצמם לפרוץ החוצה ולשרוף הכל בלא שליטה - ונשרפים בעצמם בלהבה, עד כלות. כי ההרס העצמי שלהם מתרחש במסתרים.
ובכ"ז, נעשים עליהם פה ושם סרטים. לפעמים אפילו סרטים טובים. בסרט "חום כחול" של הילה אטיאס(נעשה כסרט גמר ב"מעלה") עדיין לא ניתן לצפות(אבל אפשר יהיה, מן הסתם, בהקרנה המסורתית של יום י-ם ב"מעלה"). גיבורת הסרט עובדת כמפעילת כדור פורח. האם היא תצליח לתת לאש שבה לצאת החוצה? הנה דקה אחת יפה מתוכו(שכדי להנות ממנה באמת עדיף לצפות בה בתוך ההקשר):