יום שבת, 5 בינואר 2013

צרות עם ההורים

כבר זמן רב אני מפנטז לעשות מה שכל עיתון המכבד את עצמו נוהג לעשות: לפרסם כותרת הפוכה לתוכן. אז כן, לא היו לי צרות עם ההורים. באופן שהפתיע אותי לחלוטין, לא מצאתי את שדות המוקשים הרגשיים בהם הייתי אמור להיתקל משהחלטתי לטוס לברלין. "מה בדיוק הולך להיות שם?" שאלתי את המנצחת והמנהלת האמנותית שלנו, נורית, אך גם עבורה הנסיעה לפסטיבל לבנדובסקי הייתה בגדר חידה. ואם היא, יהודיה ילידת שוויץ הדוברת גרמנית שוטפת, לא ממש פענחה על ולמה מתארגן לו זו השנה השניה פסטיבל מקהלות המתמחות במזמורי תפילה יהודיים מהמאה ה-19 דווקא בברלין - ובכן, כנראה שאין ברירה ונצטרך לגלות לבד.

על המלאכה עצמה אין טעם להרחיב. לשיר אנחנו יודעים. הנסיעה לפסטיבל הוסיפה לכולם מוטיבציה, והרפרטואר בו הושם דגש על לבנדובסקי - המלחין היהודי הגרמני הנחשב למנטור של המקהלה שלנו - כמובן שלא הזיק. עם חלק ניכר מן השירים כבר הופענו בעבר, והיינו צריכים רק להשתפשף בהם, אך חלק היו חדשים לחלוטין. אותי הטריד בעיקר הלחן המורכב של נאומבורג ל"לכה דודי", לחן שבשיאו אילץ אותי שוב ושוב לפלצט עצמי לדעת. אבל סמכתי על עצמי שעד להופעה כבר אשתפשף בו די והותר. חוץ מזה - נורית, פדנטית מושבעת, הצליחה להחדיר בנו מספיק בטחון מקצועי כדי שנפשנו לא תוטרד יתר על המידה בהפרעות חרדה למיניהן המאפיינות אנשים המתעתדים להופיע בפני מאות אנשים.

הדבר היחיד שטרד את מנוחתי לפני הטיסה היה הקור. שוב ושוב בדקתי את התחזית, ושוב ושוב ראיתי את יום ראשון, היום שבין שתי ההופעות שלנו, כשמעליו מתנוססות הספרות -6--9. בסופו של דבר, אין לי מושג איך מרגישים בקור כזה. אבל המזוודה שלי מלאה כל טוב - סוודרים, צעיף, כובע צמר, כפפות, מעיל, וגולת הכותרת: בגדים טרמיים שנקנו במיוחד.

בטיסה לברלין ישבתי ליד החלון, ולשווא חיפשתי סימני דרך - הלילה והעננים אפשרו לי לכל היותר למצוא סופות ברקים יפהפיות, וכמובן גם לראות שהירח נראה בדיוק אותו דבר מגובה של עשרה ק"מ.
הדבר המעניין היחיד בטיסה היו השיחות עם חברי המקהלה, דרכן גיליתי שבניגוד אלי, לכמה מהם הנסיעה יצרה קונפליקט לא פשוט עם ההורים, חלקם כלל לא היו בשואה. ורק הבהרה קטנה: אני בין הצעירים במקהלה. כך שמדובר על הורים קשישים שעבורם זה לא פשוט כלל שביתם בת החמישים(וזו סתם דוגמא) תיסע לברלין. לי יש דעה מוצקה בעניין: אין כללים. וככל שהאדם קרוב יותר ברקעו לשואה, כך יש עוד פחות כללים. כל יהודי ספג את השואה לדמו ברמה כזאת או אחרת, ומדובר בהשפעה הדומה להשפעת קרינה רדיואקטיבית(הדימוי הזה איננו שלי - הוא של פסיכולוגית כלשהי שחקרה את השפעת השואה על בני הדור השני) הגורמת נזקים מסוגים שונים לטווח ארוך. נסיעה לגרמניה יכולה להיות חוויה טיפולית, אך יכולה להיות - אולי - גם חוויה מזיקה. ושכל אחד יעשה את החשבון שלו. עבורי, בתור אחד שחונך על ברכי התפיסה שאת השואה עשו בני אדם, היה חשוב לבקר בלב המאפליה ולפרק את בירת גרמניה הנאצית לפרטים טכניים קטנים ומעצבנים.

ובכן, הפרט הקטן והמעצבן הראשון בו נתקלתי כשנחתנו בשונפלד - נמל התעופה הבינלאומי של ברלין - היה הקור. בירושלים היו קוראים לזה "קור של שלג" - שהרי לא היה שלג(עדיין...) - אבל בברלין הקור הזה היה בנאלי לחלוטין.
המשך יבוא...
לקראון פלזה בעלים יהודיים, שיש להם שת"פ עם עסק לקייטרינג כשר למהדרין. לכל הקומה הראשונה יש מפתחות שבת. אז היו לנו חיים קלים יחסית...והבהרה: השחר עלה בברלין בעשרה בטבת ב6:22. כך שלאכול ארוחת בוקר בשש בבוקר היה הגיוני לחלוטין...