יום ראשון, 30 ביוני 2013

גבר מבוגר ונשוי, אישה צעירה... מה רע?

לפני כמה שנים, בשעה שעבדתי בבועה הפמיניסטית "מעלה", נחשפתי למקרה מטריד בו מרצה קיים פגישות אישיות עם סטודנטיות, כשתוכן השיחות איתן גלש למקומות... אתם יודעים. מטבע הדברים, כל הסטודנטיות שהתלוננו בפני על כך(ומדובר בשתיים-שלוש למיטב זכרוני. אני מאמין שהיו גם כאלה שהתלוננו שלא בפני) היו פגועות מכך, אך בדיעבד ידוע לי גם על כאלה שהבינו אותו. "הוא אדם רגיש", "אם אני נהנית מהשיחה איתו אז מה רע בזה?" וכיו"ב משפטים השופטים אותו לחיוב הגיעו לאוזני, ובכ"ז- הייתי מובך. מה אדם נשוי ומבוגר יחסית מחפש אצל בנות עשרים פלוס רווקות דתיות ותמימות(כך הן הצטיירו בעיני באותו זמן)? ומה עלי לעשות בסיטואציה מעין זו?

למרות שהבנתי לחלוטין מה יחפש גבר כזה אצל בחורות צעירות ברמת הפנטזיה, בכ"ז העניין של לעשות מעשה בכיוון זה נראה לי לא מקובל. אבל המרצה הנ"ל באמת לא הבין מה לא בסדר. הפרשה נפתרה בלי קשר אלי, ורק בשלב מאוחר יותר בחיי הצלחתי להבין שקיימת תפיסה הנחשבת ללגיטימית ולפיה מימוש המיניות כחלק מהמימוש העצמי מחייב גם ריבוי בנות זוג מגוונים שונים - כולל גם מגילאים שונים, וכמובן - הכל מתוך כבוד והסכמה הדדית. עם השנים גם למדתי מה בעייתי בגישה זו, ואני מדבר על סוגיית האחריות הרגשית. ומכיוון ומדובר בסוגייה מורכבת ורגישה, אצטרך להסביר למה אני מתכוון.

כפולני מדופלם וכדור שני מנוסה אני נוהג לחוש עצמי אחראי לכל צרות העולם ונשותיהן. עם הזמן התחלתי לחטוף ביקורות על כך, מה שאילץ אותי לברר היכן עובר הגבול בין פולניות יתר לבין לקיחת אחריות מתבקשת על מעשיך. אחד השטחים האפורים הידועים ביותר הוא הקשר הזוגי. ישנם שני אחראים לכל קשר זוגי, זה ברור, אבל מנסיון אישי אני יכול לומר שלעיתים קרובות מדי יש צד אחראי יותר וצד אחראי פחות... כשצד מסויים מתרגל לכך שהצד השני מאפשר לו לנהוג בחוסר אחריות, זה עלול לגלוש למחוזות מגעילים, בהם הצד חסר האחריות ממש מתעלל רגשית בצד האחראי(ונדמה לי שאני הייתי כבר בשני הצדדים). כמובן, אי אפשר לפטור את הצד האחראי מכך שהוא לא שם גבולות לצד השני כשהיה צריך. אבל זה לא אומר שהצד חסר האחריות הוא באמת "לא אחראי למעשיו". 

ואם עד עכשיו אמרתי דברים המובנים מאליהם לחלקכם- זכרו שיש סביבכם גם אנשים תמימים, ממש כמו שאני הייתי פעם... אבל אני מגיע כאן לסוגיה החשובה של "זוגיות לא מאוזנת". 

הבה ניקח לדוגמא גבר שחייו מאוזנים: יש לו אישה, ילדים, קריירה... הכל יציב. ויש לו המון אחריות. האמינו לי, זה מתסכל מאוד לגבר כזה לראות צעירים פנויים שיכולים לנדוד ממוסד לימודים אחד לשני, מעיר לעיר ו...כן, גם מבחורה לבחורה - והכל בחופשיות של איש צעיר המחפש את עצמו ומקבל לגיטימציה חברתית לכך. זה מתסכל, כי דווקא אדם עם המון אחריות על הכתפיים זקוק גם הוא לחוויות של חוסר אחריות. ומכאן,הדרך לרומנים עם צעירות קצרה למדי.

הבעיה מתחילה בכך שאישה צעירה מדי הופכת לצד האחראי בזוגיות אליה נמשכה מלכתחילה בגלל שראתה בגבר המבוגר - שאולי אפילו יש לו סמכות עליה - מישהו אחראי שניתן להישען עליו. הבעיה ממשיכה במקרים בהם צעירות לא בשלות מספיק "זוכות" להבשיל במהירות רבה מדי שמותירה בהן חותם טראומטי. הבעיה נגמרת, כידוע, בגברים שמצפון עבורם הוא רק אופציה לא מחייבת. בכל מקרה, קיימים מקרים חריגים בהם קשר כזה הופך לקשר בר-קיימא. זה בדרך-כלל קשור לאישה צעירה הבשלה מספיק וחזקה מספיק לשאת על כתפיה קשר לא מאוזן עם גבר המבוגר ממנה, מנוסה ממנה, בעל סמכות יותר ממנה וכיו"ב. אך בדרך כלל מדובר בקשרים המסתיימים בתוצאות עגומות  - ממפח נפש ועד מעשים פליליים. וכמובן, בדרך כלל הנשים הן הצד הנפגע מן העניין.

במהלך השנים נחשפתי להמון מקרים שכאלה. האלוף שאהב ללטף את הבטן של הפקלשיות שלו, המח"ט הנשוי(כיום אלוף) שבכל בסיס בו שירת הייתה לו מאהבת חדשה(לא תמיד חיילת,אגב), הרב שקיים קשרים בעייתיים עם נשים צעירות, הרופא ששלח ידיים למזכירה החרדית הנשואה מבית החולים בו עבד בשעה שהפכה למטופלת שלו ובא אליה לביקור בית ועוד ועוד ועוד. השאלה הנשאלת היא מהו האידיאל? מה יעשה גבר הזקוק לחוויה של חוסר אחראיות, ריגוש, הרפתקה?

ובכן, אני מניח שתסכימו איתי שיש חוסר יצירתיות בוטה בהתנהגות החוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב אצל כ"כ הרבה גברים. עם מעט יצירתיות כל זוג יכול למצוא מרחבים לא מבוטלים של הרפתקה וריגוש חסרי אחריות. אך לשם כך הקשר צריך להיות מאוזן: שפעם האיש מעניק לאישה בטחון לנדוד למרחבי חוסר האחריות, ופעם האישה מעניקה לאיש את אותה החוויה. וכמובן, לא מדובר דווקא בריגושים מיניים, אבל גם. וכדי להגיע לאיזון שכזה, על הקשר לכלול מידה רבה של אמון. ונדמה לי שאמון הוא אחד הדברים יקרי המציאות ביותר בדורנו(ומתישהו צריך לכתוב על זה פוסט...).

אבל השאלה הקשה היא למה לא, בעצם? כלומר, מה הבעיה בכך ששני אנשים בגירים מקיימים קשר - בעייתי, אמנם - אך מתוך הסכמה הדדית? על שאלה זו על כל אחד לענות לעצמו. יש אנשים המעדיפים למצוא תשובות בדרך הקשה ביותר האפשרית, לעיתים תוך גרימת נזק לעצמם, וכל עוד זה מבחירה - למתבונן מן הצד אין מה לעשות. וכמעט תמיד יש נזק לשני הצדדים. אין צורך להסביר, נדמה לי, מדוע אישה יכולה להיות ניזוקה מקשר עם גבר מבוגר ונשוי, אך הנזק לגבר טעון הסבר: 

לכל אדם יכולת לשאת משקעים רגשיים שגדלה ומצטמצמת בהתאם לחוויות החיים. אחד מן הדברים שדורשים מאיתנו הכי הרבה בתחום זה הוא גידול ילדים. אתה לעולם ועד תישאר ההורה(גם אם ניתקת לחלוטין קשר מילדיך) ולעולם תחוש אחראי במידת מה למה שקורה להם - לטוב ולמוטב. כשאתה נושא באמתחתך זכרונות מחוויה בה ברחת מאחריות(ואין דומה בריחה מאחריות כאיש צעיר ופוחז לבריחה דומה כאדם בוגר ובעל משפחה) זה נעשה קשה יותר לשאת את המורכבות של המטענים הרגשיים שילדיך מותירים בך. הכאב שחשה אישה צעירה שזנחת לשווא ירפד את תת המודע שלך בשעה שהאישה הצעירה שהיא בתך תתמודד עם סוגיות מורכבות בחייה. ואין מה לעשות נגד זה, כך עובדת הנפש האנושית.

וכמובן, כל אחד מוזמן להשלות את עצמו ולומר: לי זה לא יקרה. אני גבר-גבר, ואני יכול לכבוש עוד ועוד נשים, וזה לא יזיז לי. בחברה שלנו אפילו מצויה בשפע הערצה לגברים שכאלה. ו...כן, כגבר אני מודה שיש משהו מעורר קנאה בגבר בעל בטחון עצמי עצום שכזה שעושה מה שבא לו בלי לתת חשבון. מצד שני, תסתכלו על הנשים ו/או הילדים של גברים שכאלה ותבינו שתמיד יש מי שמשלם מחיר. ואם אתה לא משלם - מישהו אחר כנראה משלם בשבילך.

אני, אגב,(ומן הסתם לא רק אני) מסיים כל תפילה כמעט בפסוק הזה:
"ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט" (הפרוש שלי ל"ואמלט": אמלט את ילדי מן הצורך לחוש אחריות למעשי שלי ולגורלי).

יום רביעי, 26 ביוני 2013

רשמים מפסטיבל ת"א לסרטי סטודנטים

היכולת להאמין לעצמך היא מן הדברים שאנשים לא יודעים להעריך עד שהם אובדים.
בזמן עבודתי ב"מעלה" איבדתי יכולת זו. אחד מן הדברים הראשונים שחשבתי לבדוק לאחר עזיבתי, הוא עד כמה אני אוהב קולנוע. מכיוון שאין לי קושי להתנתק מדברים שאני אוהב, אז לא יכלתי להסתפק בסתם ניתוק. לכן, את מערכת יחסי עם הקולנוע בשנה האחרונה לא אוכל לתאר - מדובר במניפולציה מורכבת מאוד, אבל נדמה לי שעכשיו אני כבר משוכנע שאני באמת ובתמים אוהב סרטים ותם זמנה של המניפולציה העצמית. 

בשבוע שעבר נכחתי - לראשונה - בפסטיבל הסטודנטים של ת"א. נהניתי מאוד. לראות עוד ועוד סרטים קצרים מספק לי בריחה נאה מן המציאות תוך קבלת זווית ראיה מעניינת על הקולנוע הישראלי שמתפתח כאן. סרטי הסטודנטים של היום נתפסים אצלי כמטרימים את הקולנוע הישראלי של מחר. והתוספת החדשה לפסטיבל של סרטים ישראליים קצרים לא-סטודנטיאליים נתבררה כמבורכת.

ואם ישנה בשורה משמעותית מן הפסטיבל הזה, הייתי אומר שזו האנימציה. כן, אנחנו בדרכנו להפוך לאימפריית אנימציה. שמונה סרטי אנימציה קצרים התחרו בפסטיבל מהם צפיתי בחמישה, מתוכם 3 מצויינים, אחד תרגיל נאה ואחד...פרח מזכרוני, וזה אולי אומר עליו משהו ואולי לא. בנוסף, מסלול האנימציה של בצלאל זכה לתרום תרגילי שנה ב שהוקרנו בצמדים בצמוד למקבצי סרטי הסטודנטים - אחד לפני ואחד אחרי. גם הם, רובם, לא ביישו את הפירמה. ושימו לב למוסדות ששלחו מתחרים: מוסררה, בצלאל, ספיר, תל-חי ושנקר. אמנם ספיר בולטים כבר שנים בתחום התיעודי(ופה ושם גם בעלילתי, כך שמעתי), אבל בגדול מדובר כאן בתחרות של הדרג השני של המוסדות ללימודי קולנוע בארץ(למעשה, שנקר ומוסררה בכלל לא מלמדים קולנוע וגם המסלול של בצלאל שונה מן המסלולים הקלאסיים). והתוצאות מעידות על כך שיש עתיד, והוא מעבר לפינה.

אני אהבתי בעיקר את "מדברים על שמשון" של נדב אמבון מ"בצלאל". בטכניקה המחקה את ואלס עם באשיר מוצג לנו סרט מוקומנטרי המציג לנו נקודות מבט אלטרנטיביות - והומוריסטיות - על שמשון באמצעותן מוצב סימן שאלה ענק מעל המושג "גבורה" ונקודות העגינה ההופכות אותו לערך נחשב כל כך בחברה האנושית. מבריק. אבל את הפרס הראשון קטף - כמובן - "בפה פעור ובאזניים עצומות" של תום מדר ואם-לי נוי מ"ספיר". זהו סרט סטופ-מושן(עם נגיעות של אנימציה קלאסית) פשוט גאוני, כמעט ללא רפליקות, על חווית הבדידות והניכור של אישה הנראית זקנה ומכוערת אך כנראה היא עדיין צעירה למדי בגיל, ואשר את הפתרון לגעגועיה למגע אנושי ורגשי היא מוצאת - לאחר תהליך, כמובן - בחור בקיר ההופך את סלונה לקמרה אובסקורה בה רואים סרט הפוך על מה שקורה מעבר לקיר, מה שבעצם יכול להיחשב לערוץ ריאליטי לכל דבר(רק בלי בימוי). ואי אפשר לשכוח את הדג שלה, שהוא באופיו ובמראו כלב נטול רגליים(המצויר באנימציה קלאסית), במעין אמירה נועזת על מה הם כלבים לאנשים הבודדים.

בתחום הדוקומנטרי נרשמה אכזבה, וניכר כי לתחרות זו, חוץ משני סרטי "מעלה", לא נשלחו תותחים כבדים(שכנראה כולם השתתפו כבר בדוקאביב, אם כי זה לא מנע מ"כתמים לבנים" - שזכה בפרס השני בדוקאביב - להשתתף כאן בתחרות). לכן באופן צפוי למדי זכו שני הסרטים הללו בפרסים, "רחוב ההסתדרות" הגאוני בפרס הראשון, ו"כתמים לבנים"  - עשיה דוקומנטרית קלאסית במיטבה - בפרס ההפצה(פרס שלא ברור לי מה טיבו). כמובן, מיותר לציין, אך מתן פנקס ואיתי נצר - במאי שני סרטים אלה - הם ידידים קרובים שלי מזמן עבודתי ב"מעלה".

התחום המרכזי עבורי היה מאז ומתמיד הקולנוע העלילתי. בפסטיבל הזה השתתפו 26 סרטי סטודנטים עלילתיים שאת מחציתם ראיתי. עם זאת, למעט החוג לקולנוע של אונ' ת"א - שיוצג בידי חמישה סרטים מהם ראיתי רק אחד("מקליד") - הייתי אומר שהחצי שראיתי היה קרוב לוודאי מדגם מייצג של הסרטים היותר טובים בתחרות. ועדיין, על רקע ההצלחה של הקולנוע העלילתי הישראלי בשנים האחרונות, הציפיות שלי היו גבוהות מאוד, גבוהות מדי. אף סרט לא הותיר עלי חותם של ממש, וכל סרט שזכה לפרסים זכה אצלי לתגובה של "כן,אבל..." במקרה הטוב.

בפרס הראשון זכה "בשבחי היום" של אורן אדף מ"סם שפיגל", בו צפיתי בהקרנת סרטי הגמר של המחזור שלו, הקרנה שאולי עשתה רע לחווית הצפיה שלי בסרט שלו, בהיות חלק גדול מדי מן הסרטים עוסק במין ובמיניות ובהשפעתם על מערכות היחסים הרגשיות בחיינו. אני חשתי בסרט תשוקה אדירה מצד הגיבור לממש את מיניותו לצד געגוע גדול למדי - אך לא חורג במימדיו מגעגועיהם של אנשים רבים מאוד בגילאי עשרים פלוס החווים נתק מסויים ממשפחתם - לחידוש הקשר הרגשי עם משפחתו - קשר שככל הנראה ניזוק קשות מנטייתו להימשך לגברים(ואני חייב לציין שלא זכור לי רמז כלשהו בסרט לכיוון זה, למעט שמירת השבת של אם הגיבור). ובעוד את תשוקתו המינית הוא זוכה לממש (אוהו, ועוד איך זוכה) הרי שגעגועיו למשפחתו זוכים לרגע אחד קטן מדי. אולי פספסתי משהו בסרט הזה, אך הוא אכזב אותי בכך שבאיזון בין תשוקה - שמסמלת עבורי את הרגעי והחולף - לעומת מערכות יחסים רגשיות - שעבורי מסמלות את המושקע, הנבנה והמתמשך - הוא נוטה בצורה בוטה למדי לעבר התשוקה. עבורי זו גישה קולנועית פשטנית מדי, אך שוב: אולי פספסתי משהו בסרט.

גם "בבגה" - אשר זכה בפרס המבקרים - הוא של בוגרת "סם שפיגל" - גן דה לנגה. סרט זה הינו סרט אגדה חריג במחוזותינו, וכבר מדברים בו רבות. עם זאת, הסרט (בו לא נאמרת אף מילה של ממש), אשר מתבסס על בימוי מצלמה בלבד(בימוי המייצר שפה מפוארת, יש להודות), ומתמקד בעובר על נפשה של המכשפה העומדת במרכזו, הותיר אותי מעט מאוכזב מכך שמסיכת הסיליקון הפכה את פני השחקנית הראשית למשטח סטטי ממנו מציצות עיניה, בעוד אני בסרטים מרגיש תמיד צורך "לגעת" בפניהם של הגיבורים, ולזהות שם תנודות קלות בלחיים, בגבות, במצח, ובכך להעריך במדוייק את איכות המשחק - הנאה שכאן נמנעה ממני.

משאר הסרטים לא היה סרט שהרשים אותי במיוחד, ואל שני נציגי "מעלה" - "וזר לא יבין זאת"(שזכה בצל"ש מהמבקרים) ו"סיפור על גשם"(שהשתתפתי בהפקתו) - קשה לי להתייחס במסגרת תחרותית, בגלל אהבתי אותם שקשורה גם להשפעתי הישירה והעקיפה על יצירתם במסגרת עבודתי כמזכיר "מעלה".

ולסיום אתייחס בכמה מילים לתחרות הסרט העצמאי הקצר - תחרות חדשה, הבאה לתת לסרטים קצרים את מקומם הראוי מול הפיצ'רים הזוכים בדרך כלל למלוא תשומת הלב. בתחרות זו ראיתי 4 מתוך עשרת המתחרים, ולשמחתי צפיתי ב"ברוכים הבאים ו... משתתפים בצערכם" של ליאוניד פרודובסקי(שאהבתי את הפיצ'ר שלו, "חמש שעות מפריז"), הסרט שזכה בפרס הראשון, ובצדק רב. זה מן הסתם היה הסרט הישראלי הטוב ביותר שהוקרן בפסטיבל, הוא סרט נגיש לכל קהל (שמסוגל להתמודד עם סרט מוקומנטרי, וזה חסם אפשרי בפני חלק מן הקהל החרדי, למשל), הממשיך מסורת מפוארת(או סתם עשירה, הכל בעיני המתבונן) של קומדיות ישראליות העוסקות בעולים חדשים ובבירוקרטיה. ומכיוון שזה בעיני סרט חובה - לא ארחיב עליו את הדיבור, אלא צפו ותצחקו בעצמכם.

יום רביעי, 12 ביוני 2013

הייאוש הגדול/ שיר

הייאוש הגדול קורא לי לבוא.
מפזר רמזים משם ומפה.
שולח מבטים, מלכסן אישונים,
מחייך לי, שרק לא אפחד.
הרצפה זרועת סוכריות מציצה
לאן שאלך האושר כבר שם
מחכה לי, שרק אלמד את הצעד
שרק לא אהסס ואבוא כבר, מיד!

הייאוש הגדול מביט בי, מחייך,
מנחם, מסכים לי לעמוד, מפוחד,
שולח בי חיצי רעל מדגדגים
ואני רק צוחק, וכי איך לא אצחק?
מסביב ערפל ואור יקרות 
וקפאון מבלבל שם את כל הצורות
ואני מסוחרר מתגלגל ולפתע
נוצרות שם דמעות.

הייאוש הגדול מחפש אותי שם
מחפש אותי כאן
ואני בכל מקום
ולאן שלא אלך אני מוצא אותי - 
בים, ביבשה ובבית הקברות.
רק לנוח אני מבקש, רק לשים את הראש
עלי גפן פוריה, רק לעצום את עיני,
להניח למחשבות,
ולתת לגוף שלמד יותר מדי 
לעצור.

הייאוש הוא גדול
והרווח קטן
ואני משתחל בו בקושי רב
קריר ונעים שם, 
אפלולי, אף מסריח מעט.
וסופי המקום, ומשמעותי להחריד,
וכשחושבים על זה מוצאים אותו אפילו מפחיד
ומתעוררים משינה, עטופים בזיעה,
קרה,
קרה.
או שלא קרה?