יום שני, 15 ביולי 2013

על הייאוש - מסה בעקבות "זנב" לרוני קידר

הבהרה: בסרט "זנב" כלולים תכנים מיניים בוטים. הצפיה על אחריותכם...

לפני כך וכך שנים עלינו סוף סוף על דרך הלבנים הצהובות.
אבל עכשיו, איפה אנחנו?
האם אנו כבר קרובים לחזור הביתה? האם אנחנו בעצם כבר בבית?
ואולי בכלל אלו לבנים שחורות שמישהו עבר עליהן בצבע, רק כדי להשלות אותנו?

ההווה הלא ברור מייצר עתיד לא ידוע וגם על העבר הוא מורח שכבות נדיבות של צבעים חדשים, עד שהצבעים הישנים שאהבנו פעם מתחילים להתגלות כצבעים אחרים בכלל. 
מול מראה דמיונית נעמוד פעורי פה, 
ננסה לפענח את שעינינו רואות,
אך משימה בלתי אפשרית שכזאת
תוליד בנו אך ייאוש.

ייאוש.
אותו מושג שר' נחמן שלל את קיומו.
ייאוש הוא שקר, אם כן, ובכ"ז - רבים הם המיואשים.
אז כיצד זה לשקר הזה יש רגליים?

ראשית הבה נבהיר: לשקרים בכלל ולייאוש בפרט אין רגליים ואין ידיים,
היכולת שלנו להתייאש נובעת מכוחות עזים נטולי כיוון שאינם יכולים עוד לעמוד על מקומם, אך מצד שני מחכים הם להתבהרות הכיוון הנכון, ומשמחכים הם זמן רב מדי - הם מתחילים לפעול מול עצמם, במעין פעולת הרס עצמי - וזהו הייאוש.
השקר שבו נובע מאותה חוסר בהירות, שברגע שתיעלם, ברגע שיובהר לאן להפנות את הכוחות - בו ברגע ייעלם הייאוש.
ויש אנשים המעבירים חיים שלמים בציפייה לאותה התבהרות.

מדוע יש ייאוש? מדוע נסתר מאיתנו אותו כיוון נאצל, אותו "פתרון קסמים", אותה דרך נכונה אליה יש להפנות את הכוחות? מדוע צריך את כל הבלבוליישן שבדרך אל היעד?

הייאוש, כמו חור שחור, מכפיל ומשלש את הכוחות הנשאבים לתוכו. 
ביציאה ממנו, כמו מטוטלת מונפים הכוחות אל העבר השני,
ומצליחים לשבור מחסומים שקודם לכן נחשבו לבלתי עבירים.



חיה מלאת תשוקה. לא סתם היא בוחרת להתפרנס דווקא כנערת טלפון.
לא סתם היא מקיימת טקס קבוע של "התאבדות" מול המראה עם אקדח קפצונים.
תשוקת המוות שלה נובעת מייאוש מלמלא את תשוקת החיים שלה.
התשוקה - ככח השואף לכיוון ריאלי - מוליכה אותה לכיוון אחד בלבד - מוות.
והסיבה? - הזנב שלה. כיצד יכולה בחורה נורמלית לקוות לממש את תשוקותיה כשיש לה זנב?

חיה, אם כן, נמצאת במצב אירוני: התקווה שלה היא למות. שזה אומר לאבד כל יכולת לקוות. כי מי רוצה לחיות חיים בהם יש רק תקווה ואין מימוש?
והשלב הראשון בדרך למימוש תקווה זו הוא לראות שזה אפשרי. ואכן, בהישמע קול יריה עמום, היא מגלה אחת שהצליחה ליטול את חייה בידיה. שניות ארוכות היא ניצבת מעל הגופה, מעכלת עובדה פשוטה אך גורלית: זה אפשרי!

לאחר שיש בידה אקדח, כל שנותר הוא, כמובן, ללחוץ על ההדק. זו משימה לא פשוטה בכלל.
למען האמת, בשלב זה - כך היא מגלה - היא נמצאת בשלב האידיאלי בחייו של אדם, עת בידו כל הכוח לממש את תוחלתו, אך הוא עדיין לא מימשה. ולמה הדבר דומה?
לקולנוען שקיבל מראש את כל האמצעים - בכסף, בשחקנים, בלוקיישנים ובצוות - לעשיית סרטו.
כל עוד לא עשה את הסרט הוא במצב נפלא. לאחר עשיית הסרט - הוא ישוב לנקודת ההתחלה ולא יהיה בידו דבר. לפיכך, אין לו כל סיבה אמיתית לביים את הסרט, כי בכך יאבד את כל הכוח שיש בידו כעת. אבסורד, לא? 

חיה נמצאת באותו מצב אבסורדי, אך התסריטאית דאגה לה מראש לאנטגוניסט ראוי שיעזור לה לחצות את הרוביקון. 

תום תופס את אשתו על חם עם גבר זר. סיטואציה שכזאת מטעינה כל גבר במטען רגשי רב, השאלה כמו תמיד היא מה יהיה כיוונו. בשלב הראשון הוא מנסה - כצפוי - ללכת אחרי הליבידו שלו (מה שגורם לו להיפגש טלפונית עם חיה). אלא שאז הוא מבין שהכיוון הנכון הוא אחר, ואז הוא מנסה לפתח איתה קשר אנושי. העקרון הוא שהוא לא מתייאש, כי בכל רגע יש לרצון שלו כיוון מוגדר.

גם כשסוגרים לו את הפאב, גם כשהוא מגלה מאוחר מדי שהבחורה האלמונית שבאה לבקרו היא נערת הטלפון איתה רצה להיפגש - גם אז הוא מפגין חיוניות וכח רצון. העיקר - הוא ממשיך לא להתייאש. לכעוס? - זה כן(למרות מה שהוא אומר...).

ובינתיים, כדי לחזק את כוח הרצון שלה לממש את שאיפתה למות, חיה מגבירה את ייאושה מן החיים. כל המניפולציות כשרות: להעמיד את עצמה לצידם של אנשים שמשום מה דווקא כן הולך להם בחיים(ארוסת האקס המיתולוגי) וכך להגדיל את דימויה כחסרת תקווה בעיני עצמה, להגיע לאזכרת אימה באיחור כשביה"ק נעול וכך להרגיש עוד יותר חסרת משמעות - שכן קשר למשפחה גם אם הוא דרך אזכרה עלול להעניק כיוון לכוחות שלך. 

בסופו של דבר, דבר לא עוזר. אין בה כוח ליטול את חייה בידיה, ורק בזכות תום-לעד-לא-מתייאש מגיע הסוף לסיפור.

ובמציאות, רוני קידר, הבמאית, התמודדה גם היא עם הרבה קשיים שעשויים להביא לייאוש. היא עשתה סרטים שאף פסטיבל לא רצה, השקיעה את כל כולה באמנות לתקופה ממושכת על חשבון פרנסה, ואף הקרנות השונות על דלתותיהן התדפקה נתנו לה תשובות שליליות לרוב. אך בפועל - היא המשיכה ליצור, וממשיכה וממשיכה וממשיכה. "ג'ו ובל", הפיצ'ר הראשון שלה, עומד לקבל אח קטן, "סופעולם"(אין ייאוש...?), ועוד שני תסריטים לפיצ'רים שכתבה זכו כל אחד בנפרד בתחרויות פיצ'ינג בפסטיבלי חיפה וי-ם, כשבמקביל היא הספיקה גם לביים סרט קצר נוסף, "באני-לאב". ולאחר שהבנו כי כל עוד עושים ועושים ולא עומדים במקום - אין מה לדבר על ייאוש, אפשר סוף סוף להכניס את תשעה באב, החג בו מותר וצריך להתייאש(לכן יש להתנתק מהתורה, הלא היא המצפן של העם היהודי), כי אחרי הכל: כולנו בני אדם ולא השפן של אנרג'ייזר, וכולנו זקוקים גם למנוחת הנפש מן העשייה-עשייה-עשייה.
ובינינו, בין סרט לסרט לסרט, אני בטוח שאפילו רוני קידר חוותה פרקי ייאוש, אחרת בחיים היא לא הייתה מצליחה לעשות סרט כמו "זנב".

צום קל ואין ייאוש בעולם כלל, 
חוץ מהיום.

יום ראשון, 14 ביולי 2013

פסטיבל ירושלים - שארית השבוע

מתוך: "הנשכחים", איהב טרבייה
וואוו.

השבת ישנתי בסה"כ כ-13 שעות. השבת, כידוע, נמשכת 25 שעות, כך שהשינה בברור השתלטה על השבת, ובתוספת שעות שינה מרובות בשעות לא הגיוניות במהלך השבוע אני יכול להכריז בוודאות גמורה על תסמונת פסטיבל הסרטים - תסמונת מוכרת התוקפת אנשים הצופים ביותר מדי סרטים בפרק זמן מצומצם, ומתאפיינת בטשטוש גבולות בין שעות הערות לשעות השינה, כולל טשטוש תודעתי בין החלומות לבין המציאות. אז אם פגשתי מישהו ודיברתי איתו על ארועים שכלל לא נתרחשו - אני מתנצל, כי עבורי הארועים, הזויים ככל שיהיו, התרחשו באמת ובתמים, וגם אם אני לא זוכר שהחללית נחתה, אני יכול להבטיחכם שאני כבר שבתי לכדור הארץ.
אגב, החיזרים היו אדיבים ביותר.

בתחרות בין החלומות לבין הסרטים החלומות תמיד ינצחו(זה רק אצלי ככה?), ובתור אדם שזוכר לעיתים קרובות את חלומותיו זה ממש מוציא את הרוח ממפרשי העשיה הקולנועית. ובכ"ז, צפיתי בכך וכך סרטים והסקתי כך וכך מסקנות, וחבל להשאירן בראשי נטולות תכלית. אז אפרוש כמה מחשבות ותהיות שתקפו אותי בשעות בהן הייתי ער לחלוטין, לכאורה.

ראשית נשלים את חובותינו ביחס לתחרות הסרטים הקצרים. לשליש הראשון כבר התייחסתי בפוסט הקודם, ומשני השלישים הנותרים צפיתי רק במחצית הסרטים (שילוב של אילוצים טכניים ועייפות) ובכ"ז מסקנה כוללת אחת הסקתי: יש מספיק סרטי אנימציה קצרים בתחרות הירושלמית בכדי לתת פרס בקטגוריה זו. זה בסה"כ יהיה הוגן. אני צפיתי בששה סרטי אנימציה(אחד מהם מעורב במעט מציאות), ובהנחה לא בלתי סבירה שהיה לפחות עוד סרט אנימציה אחד שפספסתי(בדקתי, ואכן יש לפחות אחד כזה - הולולנד) - הרי שמדובר בשליש מסרטי התחרות. מדהים, לא?

היו מספר סרטי אנימציה שווים, אך לצערי לפחות שניים מהם נפלו קרבן לעייפותי, כך שרק מ"קליפות ורודות" הספקתי להנות כמו שצריך. מדובר, אמנם, בסה"כ בראיון תיעודי שגרתי המלווה באילוסטרציות אנימציה לתוכן הראיון, כשהסיפור - הלא מאוד ייחודי - הוא אודות נערה שהתבגרה, חוותה תקיפה מינית, פיתחה תעוב כלפי גופה והשמינה - ומקיימת אורח חיים שיש בו סגידה לצבע הוורוד, במין נסיון לדחוק ע"י צבע המסמל אופטימיות כל מחשבה עצובה לקרן זווית. אבל האילוסטרציות מרהיבות עין וחוגגות עולם דימויים עשיר ומקורי. היה ממש כיף של סרט.

מהסרטים העלילתיים בהם צפיתי סימנתי לי שלושה העולים על השאר: "בבגה" ו"וזר לא יבין זאת" מן המקבץ הראשון, ו"הישארות" מן המקבץ השני(בו היו 4 סרטים שכלל לא ראיתי). במקבץ האחרון היו שני סרטי אנימציה שאולי אם לא הייתי מנמנם בהם הייתי מכניס גם אותם, אבל העייפות, הו העייפות הקדושה...

וכאן המקום להתייחס למספר נקודות: 
    א. צפיתי שוב ב"בשבחי היום", שזכה, כזכור, בפסטיבל ת"א. ובכן: אינני חוזר בי, ולדעתי היו סרטים טובים ממנו בתחרות ההיא. לא מובן לי כיצד סרט אשר טיפולו בקונפליקט המרכזי שבו לוקה בחסר ואיננו סובל ממקוריות יתרה, ונעדר כמעט לחלוטין עומק וסאבקטקסט, כיצד סרט שכזה - מצולם, ערוך ומשוחק לעילא, נכון - יזכה בפרס הראשון.
    ב. הישארות: הזוכה הגדול של הפסטיבל ראוי בהחלט לפרס. אמנם סצינות מין בוטות יש גם כאן, כמקובל בסרט על מערכת יחסים חד-מינית(הרבה פחות גרפיות מ"בשבחי היום", ובכ"ז) אבל זהו סרט מהודק מאוד, המאייר לנו בשפה קולנועית חדה וברורה פרוטגוניסט, אנטגוניסט, קונפליקט, בום (וכוונתי לסצינת הסיום, כמובן), כשאת התהליך האמיתי בסרט עובר הצופה, התוהה לאורך הסרט באיזו מידה יש לגיבור אפשרות בחירה, ולמה הוא לא משתמש בה(שאלה הנפתרת בצורה נפלאה בסיום). כך צריך להראות סרט קצר!
    ג. הנשכחים: אני כנראה בדעת יחיד כאן, שכן כולם מהללים ומשבחים ומפארים את הסרט הזה. כאחד שטייל בגולן די הרבה וראה אותו בסיטואציות שונות ובמתארי נוף שונים - אני יודע להעריך את יופיו של הסרט. הגולן יפה יותר ככל שמצפינים בו וככל שנכנסים עמוק יותר לתוך החורף, והסרט משתמש בכללים אלה היטב. ואכן אי אפשר שלא לשבח את השפה הויזואלית של הסרט, אבל הרעיון הבסיסי של הסרט כה צפוי ולא מקורי שעבורי כצופה היה הסרט כמו טיול נפלא בגולן - ומסרט אני מצפה ליותר. אמנם, ראוי לשבח את היוצר - דרוזי ממג'דל שאמס - על הבחירה שלו להתמודד עם תחושות האשמה של אחד שניצל מגורל דומה לזה של גיבור הסרט(שגורש מהגולן ב-67') - תחושות המוכרות לי היטב, כדור שני. יש לקוות שמכאן הוא יתפתח עוד, ויהיה יוצר בעל אמירה ונוכחות, אבל הסרט הזה עודנו בוסרי, והיו ראויים ממנו להגיע לשלב הפרסים.
    ד. גלוריה - זה הסרט היחיד משלושת המקומות הראשונים בתחרות הקצרים העצמאיים שראיתי, וביקורתי הקצרה היא כזאת: השוט הראשון עמל רבות כדי לשכנע אותי שמדובר בנפיחה אינטלקטואלית מלאת פוזה ואני השתכנעתי. כ"כ לא התחברתי לסרט הזה, שבאמת קטונתי מלהבין על מה זכה בפרס.
    ה. בבגה הפך להיות זוכה קבוע בפרסי משנה, ואולי יש תחושה שיש קונצנזוס על איכויותיו, מה ששולח שופטים לחפש סרט חדש ומקורי להביע את הערכותיהם כלפיו, משהו שטרם זכה להערכה. ובכן, חשוב לציין שוב: מדובר בסרט משובח, שלא סתם זכה בצל"שים גם בת"א וגם בי-ם.

לצד מקבצי הקצרים, צפיתי בכמה וכמה פיצ'רים, ישראלים בעיקר. להלן התרשמויות סטקטו שלי:

הורה 79' - הזכיר לי את כשלון סרט גמר שנה ב' של טל טביומי, סרטה האחרון כבמאית. מסקנה: לקחת קאסט של נון-אקטורס(וכאן מדובר בלמעלה מ-30 שכאלה!) ולבנות עליו סרט זה אולי אפשרי, אבל זו מיומנות מיוחדת שצריך ללמוד. הורה 79' נכשל בכך, אם כי לעיתים הייתה לי תחושה שהוא יכל להיות פארודיה מוצלחת על עצמו.

פלסטלינה - סרט אולטרה פמיניסטי על עקרת בית בשנת 66' השואפת למצוא עבודה או כל עשיה משמעותית אחרת שתמלא עבורה את השעות המתות הרבות מדי בבית. הבעל איננו רע, אך הוא שם לה מקלות בגלגלים, והסיפור כולו מסופר מנקודת מבטה של ביתם היחידה, ילדה בת דורה של במאית הסרט, וידי בילו. הסרט מצולם נהדר(ומדובר בהישג לא מבוטל, שכן זהו סרט תקופתי), משוחק נפלא(בעיקר ראוי לתשבחות משחקה של הילדה), אולם הוא מתפזר על פני ארועים רבים מדי ויכל להפוך בקלות(ועם עוד הרבה כסף...)לסדרת דרמה טלוויזיונית. ועוד הערה: ריימונד אמסלם זוכה פעמים רבות מדי לגלם אישה נשואה שלא מממשת את עצמה. לי זה מתחיל להרגיש כבזבוז של כשרון, שכן ביכולתה לגלם דמויות גדולות מהחיים, כאלה המתמודדות עם בחירות קשות ומורכבות, ולא רק עם בעלים קשים ובעייתיים. ולסקרנים: בסרט הזה אני נשארתי על רצפת חדר העריכה. בושה!

ההיא שחוזרת הביתה - סרט נפלא, שבצדק קיבל את הפרסים בהם זכה. סצינות סקס בוטות וארוכות, טלי שרון ואלון אבוטבול מפגינים משחק משובח, הצילום והעריכה מעולים, אבל איכשהו הסרט הרגיש לי כלא אומר דבר חדש ומקורי במיוחד. זה שללכת אחרי התשוקה שלך עלול להוביל אותך לגלות סודות אפלים מרגשותיך הכמוסים כלפי משפחתך? - יש לי הרגשה שכבר ראיתי את זה בעבר אצל דניס פוטר ב"לזרוס הקר" אבל אולי אני מדמיין. 

הנוער - הזוכה הגדול של התחרות הישראלית, ובצדק. לא ארחיב על הסרט, כי הוא מעין מניפולציה קולנועית עם מטרה שאפשר להרוס בקלות. רק אומר שכיף לראות במאי שכבר בסרטו הראשון יודע בכל שלב מה הוא עושה. זהו סרט מתח אינטנסיבי מאוד, ולהצליח למתוח אותי זה לא קל במיוחד, ומפני שלא סימפטתי את "פתח תקווה" - סרט הגמר של תום שובל - הופתעתי לגלות עד כמה אני מעריך סרט זה.

יש ילדים זיג זג - סרט הולנדי-בלגי ע"פ ספרו של דוד גרוסמן(שכהרגלו מפציע לרגע בסרט). זהו סרט ילדים משובב לב ונפש, הגם שאיננו משובח במיוחד מבחינה אמנותית. אם יוקרן מסחרית - מומלץ ביותר.

לסיום, אציין שהשנה גם בפיצ'ינג הפיצ'רים הייתה נוכחות לבוגר מעלה: עמיחי גרינברג זכה בצל"ש(מקום רביעי בתחרות) על סרט העוסק בחוקר שואה יהודי דתי המתמודד מול מכחישי שואה, שמגלה עדות חסויה של אימו ניצולת השואה המטילה צל על זהותה - וזהותו - כיהודי, עניין בעל השלכות לכל מערכות חייו, כמובן. בתור דור שני בעצמי, אני מבין היטב את הקושי בהתמודדות עם עבר מלא סימני שאלה, ולכן אני מלא ציפייה לסרט הזה, שאינשאללה יהיה מוכן לפסטיבל י-ם של עוד שנתיים.

להתראות בשנה הבאה!   

יום שני, 8 ביולי 2013

תחרות הקצרים של פסטיבל ירושלים

שמחתי להשתחל היום לתחרות האהובה עלי, ואני חושב שמי שהקשיב לדבריה של אליסה ווסטון, מנהלת הפסטיבל, בפתיחת ההקרנה(כמו גם בפתיחת ההקרנה לפני שנה) מבין למה: הקצרים הסטודנטיאליים הם התינוקות שתוך שנה-שנתיים(או מעט יותר...) יהיו לאנשים. ונעבור לתכל'ס:

ראשית כל, במקבץ הראשון היה די ברור ש"בבגה" ו"וזר לא יבין זאת" ברמה אחת מעל לשאר. לכן ארשה לעצמי להתעלם מהם, ולהתייחס דווקא לסרטים העלומים יותר בתחרות. שנית, "וזר לא יבין זאת"(והבנתי שגם "המסע", למרות שלא שמתי לב) הוקרן כשהקול לא מסונכרן עם התמונה - מה שפגם משמעותית בחווית הצפיה, כמו גם הדגיש עבורי - כאחד שכבר צפה בסרט - את האיכות והדיוק שבעריכה של הסרט. אני מקווה שתקלה זו לא תפגם בסיכוייו לזכות באיזשהו פרס.

המקבץ נפתח ב"לזכור ולא לשכוח", סרטו של אסף מכנס שלמיטב הבנתי ביים את הסרט במסגרת לימודי קולנוע בבי"ס לקולנוע בלונדון. עם זאת, אני מניח שכאן הוא מתחרה כסרט עצמאי. ומבחינת התוכן מדובר בסרט ישראלי לכל דבר. הרעיון של הסרט פשוט ונועז - אבל היה מתבקש שמישהו יעשה סרט כזה: תיכוניסטים במסע לפולין, שהמפגש המלחיץ והבלתי נסבל עם הזוועות והמוות(כמו גם המישטור חמור הסבר של הזכרון) מוציא מהם את הצורך לממש תשוקות נעורים.
המשחק בסרט נהדר, הייצוג של התשוקה המתפתחת עדין ומדוייק, אלא שהבמאי לא החליט מה לעשות עם הרעיון: האם לממש את הפוטנציאל הקומי-רומנטי של הסיפור, האם ללכת לכיוון הסאטירי-מתחכם, ואפשר היה גם ללכת לכיוון של דרמת מוסר רצינית שהמסר שלה: החובה שקיבלנו על עצמנו לזכור את המוות מסרסת את החובה להמשיך ולחיות. וכך הסרט מסתיים באופן סתמי למדי, למרות מהלך מסיים מגניב, עת זוג בני הנוער המאוהבים נענשים: "לאושוויץ אתם לא הולכים!" - אני סקרן לדעת מה ירגישו ניצולי אושוויץ כשהם ישמעו את הרפליקה הזאת בהקשר של עונש חינוכי... ובכ"ז, אם לדבר על תרומתו של הסרט לקולנוע הישראלי: סוף סוף ראיתי את דימויי השואה המוכרים לעייפה - הר האפר, א-ל מלא רחמים בבי"ק יהודי בפולין, טקס בתוך תא גזים - כשהם חלק מסצינה עלילתית ומבויימת. כאחד שחי בצילה המקודש של השואה, אני אסיר תודה על כך שמישהו פוצח בתהליך חילון של הדימויים המקודשים. 

"חוטים" ו"פלורסנט" היו שתי יצירות אנימציה שלדעתי המוגבלת בתחום זה לא הגיעו לרמת סרטי האנימציה שהשתתפו בפסטיבל ת"א. שניהם לא הותירו בי חותם מיוחד, למרות ש"חוטים" ניסה לספר סיפור עם עומק על יחסים בין מריונטה למפעיל שלה, אבל איכשהו היוצרים - בוגרי "ספיר" - לא הצליחו לגרום לי לחוש באישיותה של המריונטה, כשלון שאינני מבין מספיק בתחום בכדי להסבירו. "פלורסנט" היה סרט-אווירה נטול עלילה על חווית הניכור האורבנית והשואה שהיא מבשרת. הציורים היו נאים, אבל האמירה הייתה בנאלית ובאין סיפור היה קשה לצלוח את אורכו של הסרט.

"צלליות" היה עוד סרט עצמאי בבימויו של אדם ביזנסקי - יוצר צעיר שאינני מכיר - שעיבד למסך סיפור קצר של אמיר גוטפרוינד שכמובן עוסק בחווית הפוסט-שואה. הסיפור טוב: אמן צלליות בסוף שנות השבעים שנסחף ביצירתיות שלו ומאבד קשר עם המציאות ועם קהלו, עד שבהתפרצות דרמטית לקראת סוף הסרט הוא זורק בפני כולם את סודותיהם האפלים של כולם.
הסרט עשוי היטב, אבל לא מצליח להשתחרר מהסיפור וליצור סיפור קולנועי של ממש, בעיקר בשל התעקשות הבמאי להשתמש בדמות מספר - אחיינו של אמן הצלליות - שכנראה נלקחה מהסיפור המקורי, אך בסרט נותרת חלולה ונטולת משמעות קולנועית, כשבמידה רבה היא משמשת כמחסום הגנה מיותר בינינו לבין אמן הצלליות(מחסום שכנראה נצרך בסיפור המקורי).

הסרט האחרון במקבץ - "המסע" - היה הסרט שהפתיע אותי לטובה. ממסלול התקשורת של אונ' אריאל אינני מצפה ליצירות בעלות איכות כלשהי, לכן הצלחתו של הסרט הזה - בבימויה של זית פקדה - להעביר סיפור ורגש אותנטיים הייתה בעיני הישג, שנשען בעיקר על דרמה פשוטה למדי שלא דורשת מהצופה מאמץ מיוחד, משחק מפתיע באמינותו(השתתפו בסרט מספר רב של שחקנים וניצבים, כולם אתיופים) וצילום יפה של סצינות החוץ. הסרט מתאר פער דורות הנוצר תחת השפעתו של זכרון הטראומה של המסע הרגלי מרובה הקרבנות לא"י. הסרט העלה בי את המחשבה שהמנטליות האתיופית שווה פוטנציאל משחקי גבוה. שווה לבדוק מחשבה זו בעתיד.

ומחר- מחר זה כבר יום חדש.

יום שבת, 6 ביולי 2013

פסטיבל ירושלים - המלצותי


תיקון: למרות הרוח הטובה והזולה המפעמת בפוסט זה, התברר לי בדיעבד כי כרטיס ההנחה ב-99 ש"ח הוא חופשי-יומי. כלומר, הוא תקף ליום אחד בלבד, ולא כפי שחשבתי וכמשתמע מפוסט זה.
ייאמר לזכותי שיש לי דמיון עשיר...

כבר מספר שבועות שאני מדחיק את פתיחת פסטיבל ירושלים. שוב ושוב מצאתי את עצמי מביט בארנקי הדל, וארנקי הדל מחזיר לי מבט בעיניו העצובות, ומפני שכאן זה מרחב טקסטואלי אאלץ גם לומר את מה שנראה כמובן מאליו וכואב עד כדי כך שאסור לבטאו במילים. אוף, אין ברירה: אם אין קמח - אין תורה.

ובכן, השנה השכילו בהנהלת הפסטיבל להקדים תרופה למכה, וייצרו שני מנגנוני הנחה שמאפשרים גם לרשים ודלים לטעום טעמה של חגיגה קולנועית: המנגנון הראשון אמנם לא רלוונטי עבורי - 4 כרטיסים ב99 ש"ח לסטודנטים. אבל המנגנון השני הומצא במיוחד עבורי: כרטיס חופשי ב99 ש"ח לכניסה חופשית לכל סרטי הבוקר והצהריים עד שעה 16:00 בימים א'-ה'(על בסיס מקום פנוי. אבל מישהו ראה פעם סרט "סולד אאוט" בשעות האלה...?). ובכן, זה נשמע מגביל מאוד, אבל יש לא מעט פנינים שאפשר לראות בשעות הללו(כולל כל הפיצ'רים בתחרות הישראלית):

יום א
בשעה 15:15 יוקרן "הנוער" - סרטו המדובר של תום שובל. ואם אין לכם מושג מיהו ומהו - אז מדובר בפיצ'ר הראשון של בוגר טרי למדי של "סם שפיגל" שזכה להערכה כבר עם סרט הגמר שלו "פתח תקווה" וממעט ההתרשמויות שכבר נתפרסמו ע"י מי שכבר צפו בסרט זה - עושה רושם שהפיצ'ר מקיים את ההבטחה שהובטחה בסרט הגמר.
אני, אגב, מתכנן לצפות גם ב12:30 ב"נערות ליווי", זוכה פרס הביקורת בפסטיבל טורונטו, וסרט שמוגדר כמותחן פרנויה פוליטית - ז'אנר אהוב עלי במיוחד, בעיקר בקטע של הפרנויה. ובתור מותחן פרנויה פוליטית תוצרת סקנדינביה המוח האסוציאטיבי שלי ישר זועק "מילניום"! ואני סקרן לדעת האם האנשים הדכאוניים מהצפון פשוט טובים בפרנויות ללא תלות במדיום (בתוכניה מובטח תרגום לעברית).
במקביל, בשעה 13:30 יוקרן "ערבאני", למיטב ידיעתי הפיצ'ר הראשון של בוגר מכללת תל-חי, שמתרחש כולו בתוככי העדה הדרוזית. עדי עדואן, הבמאי, דרוזי כמובן, ועשה כבר יותר מדבר או שניים בתחום(יש ויקי!), אבל בכל מקרה מדובר מבחינתי בג'וקר, כי אינני יודע כלום על איכויותיו הקולנועיות(אבל אם תבדקו, תגלו שבצוות שלו יש כמה וכמה שמות מוכרים ושווים).

יום ב
בשעה 12:45 ניתן לצפות ב"פנתר לבן", פיצ'ר ישראלי נוסף, שיש סביבו באז חיובי מאוד בשבועות האחרונים. מדובר בסרט חניכה וסרט אגרוף, כך שמי שהשילוב הזה מדבר אליו וודאי יהנה. אישית לא ממש שמעתי את שמו של הבמאי עד לאחרונה, למרות שהוא כבר עובד לא מעט שנים בתעשיה, בעיקר בטריטוריה של קולנוע חברתי-פריפריאלי.
ב14:45 תתקיימנה שתי הקרנות מעניינות: "וטרנים", סרט תיעודי מתבקש על המוני גיבורי הצבא האדום המצויים בארצנו כשהם מוטלים זנוחים בשיכונים של "רוסים" אי שם בעיירות פיתוח נידחות. ולמי שלא יודע: מדובר בעדים(כמעט אחרונים, כמובן) לאחד העימותים הצבאיים הקשים, האכזריים והעקובים מדם בהסטוריה האנושית: העימות בין הצבא האדום לוורמאכט הנאצי, או מה שנודע אז בשם הקוד המאיים(בעיקר עבור החיילים הגרמנים, שהעדיפו להילחם מול האנגלים והאמריקאים ה"חלביים") "החזית המזרחית". 
ההקרנה הנוספת היא המקבץ הראשון של סרטים קצרים המתחרים בפסטיבל, שתכלול את "בבגה" שכבר כתבתי עליו ואת "וזר לא יבין זאת" - הנציג הבודד של "מעלה"(וכשאצבעותי תסיימנה להקליד פוסט זה אני אשוב להחזיק אותן). את שאר סרטי המקבץ אינני מכיר, אבל סטטיסטית בטוח שיהיה שם לפחות עוד סרט מעניין אחד.

יום שלישי
ברבע לעשר בבוקר יוקרן "הצד השלישי של המטבע" - יצירתו של כריס מארקר אודות... ישראל!!! חובב הסטוריה ונוסטלגיה שכמוני לא יחמיץ סרט זה, שנעשה ב 1960, אבל מעבר לכך מעניינת נקודת מבטו של יוצר ואינטלקטואל חשוב על החברה הישראלית המתהווה, ולראות עד כמה ניתוחיו עומדים במבחן הזמן.
למי שלא אכפת להפסיד את הסרט הזה, אפשר גם להיכנס בעשר ל"גאבה", הסרט שחשף את מחמלבאף לקהל הישראלי לפני... וואוו, זה היה ממש מזמן, מעל 15 שנה. וב11:45 מתחרה נוסף בתחרות הישראלית: "הורה 79" של אלי כהן("שתי אצבעות מצידון", "הקיץ של אביה")בהשתתפות גילה אלמגור, נתן דטנר ויוסי גרבר(איזה קאסט... אם כי כהן התקבע בתודעתי כבמאי מיושן וקשה לי להאמין שהסרט הזה יפתיע בתחרות ויקח איזשהו פרס).
ב13:45 המקבץ השני של סרטים קצרים(ראיתי רק את "אבא שלי ציפור" - קומדיה סם שפיגלית מאוד לא טיפוסית, שאני קראתי אותה כפארודיה על סרטי סם שפיגל. אגב, "אבא שלי ציפור" הוא כפשוטו: אביו של גיבור הסרט - שהוא גם המספר - הוא ציפור. תזרמו עם זה!) וב14:45 "לוויתן" - תיעודי על חייהם של דייגים שעושה רושם שיכול להרגיע כמו לעמוד עם חכה מול הגלים ולעניין כמו סיור במוזיאון(אין תרגום, אבל לדעתי זה לא קריטי לסרט הזה).

יום רביעי
משכימי הקום יזכו לצפות בתשע וחצי ב"המטורף של היטלר" - סרט מוקדם למדי של דגלס סירק (זוהר תכעס אם תדע שמישהו שאל "מי זה") אך ללא תרגום לעברית אני מוותר. ב11:30 יוקרן "ההיא שחוזרת הביתה" - פיצ'ר הבכורה של מיה דרייפוס בוגרת החוג באונ' ת"א(סרט הגמר שלה היה "ביקור חולים" הנהדר) אודות צעירה בת 33 המחפשת את עצמה ומתאהבת על הדרך במנהל תיכון נשוי בן חמישים. הסיפור הקלישאתי לא מבטיח מי יודע כמה, אבל צפיתי במיה מציגה את הסרט בפיצ'ינג של הפסטיבל לפני שנה והגמגום וחוסר הבטחון שלה הותירו בי רושם שהיא כנראה התאבדה על האמת שלה בסרט הזה, ויחד עם הכשרון המוכח שלה זה מבטיח טובות.
באחת וחצי - מקבץ הקצרים השלישי והאחרון(כולל "בשבחי היום" הפרובוקטיבי שזכה בפסטיבל ת"א וגם אליו כבר התייחסתי) ובשתיים וחצי: "מסוגפות" - מותחן טלוויזיוני יפני שהוגדר כבר כיצירת מופת היצ'קוקיאנית, מה שמאוד מסקרן אותי. עם זאת, היצירה ארוכה מאוד(280 דקות) ולחלק השני תיאלצו כבר לרכוש כרטיס בנפרד(כי הוא אחרי ארבע...).
התרגום הוא לאנגלית בלבד.

יום חמישי
בעשר וחצי עוד סרט מחמלבאפי ידוע - ליקוי חמה בקנדהאר, וב12 "פלסטלינה" ישלים לכם את כל משתתפי תחרות הפיצ'רים הישראלים. כמו ב"רסיסי אהבה" מלפני שנה, גם כאן ריימונד אמסלם ויחזקאל לזרוב מציגים זוגיות ירושלמית בשנות ה-60, וחדי העין יבחינו גם בי חולף בפריים בסצינה ליד דוכן העיתונים(בתנאי שלא נשארתי על רצפת חדר העריכה...). וידי בילו, הבמאית, הייתה אחת מצמד הבמאיות של "קרוב לבית" הנפלא, מה שמעורר אצלי ציפיות לקבל גם כאן סרט קטן, צנוע, אבל אמיתי ומרגש.

עד כאן המלצותי הסובייקטיביות בעליל, ואם ידכם אינה משגת אפילו את מאה השקלים לכרטיס החופשי הנ"ל - אתם מוזמנים לקפוץ מחר למשכנות שאננים, שם בין עשר לאחת ייערך הפיצ'ינג המסורתי בו תיחשפו לפני כולם לסרטים שידברו עליהם בשנה הבאה(ועוד כמה סרטים שידברו עליהם פחות) או בעוד שנתיים(ולפעמים יותר. אתם יודעים איך זה...), ויש גם את "קולנוע לאור ירח" במתחם "התחנה הישנה" החדש והמגניב(שם גם יהיה מפוצץ אנשים).

ולמי שיש בעיה עם הנאה מסרטים בתשעת הימים - זיכרו, זה פסטיבל קולנוע איכותי. וקולנוע איכותי, כידוע....
אז שיהיה סבל מענג!