יום ראשון, 25 באוקטובר 2015

אחרי עשרים שנה - מחשבות בעקבות רצח רבין

רצח אב
לפני כמה שנים למדתי בקורס על תהליך גסיסתו המתמשך של הצבר בספרות הישראלית. למעשה, המיתוס על היהודי החדש שנוצר בארץ ישראל היה בעיקר מיתוס. שכבה דקה של צברים נשאה על כתפיה בגאון את מימושו של המיתוס, על כל הערכים הנלווים אליו: חברה אחת, גאה, בטוחה בעצמה, נסמכת על יכולותיה שלה ולא על טובות מהגויים, מותירה מאחור את מה ששייך ל"גלות".
עם גלי העליה העצומים של העשורים הראשונים לקיומה של ישראל נוצר כאן - במקום "כור היתוך" - אוסף של שבטים שנאסף סביב מדורת החלום הציוני - שלמעשה היה חלום של דורות, הרבה לפני הרצל ובן גוריון. אלא שהיה (ועדיין...) חשוב לאנשים פה להתחמם לאורה של המדורה ולהתעלם מן המגוון העצום של בני אדם שנתקבצו ובאו לכאן. כשהייתי ילד "הטלוויזיה הישראלית" נדמתה בעיני כייצוג מוחשי של אותה מדורת שבט. היה צריך לחשוב בדיוק כמו האנשים שם, בטלוויזיה, אחרת - היית אאוטסיידר, מודר. אלא שלי לא היה סיכוי: הייתי דתי מול אתוס ציוני-חילוני גאה. מעצם הגדרת הזהות שלי הייתי אאוטסיידר.
כשקראתי השבת את סיפוריו של הרב יואל בן נון ב"דיוקן" של מקור ראשון אודות הקשרים שקיים עם יצחק רבין בתקופת כהונתו האחרונה, ועל שאיפתו הנאיבית (של הרב יואל) לאחדות בעם, הבנתי פתאום שהפוליטיקאים בעידן ההוא - בדיוק כמו ביבי ובוז'י כיום - ניסו למכור לנו שקר: שכולנו עם אחד, לכולנו מטרה אחת, ויש בינינו רק מחלוקות נקודתיות פה ושם.
למעשה, השבטים שנאספו לכאן ים קום המדינה טרם סיימו את גיבוש זהותם. וכדי להשתחרר מן האתוס השקרי של "כור ההיתוך" היה צורך לבצע "רצח אב". כמובן, "רצח אב" סימבולי לא חייב להתממש ברצח קונקרטי - אבל כך זה קרה: רבין נתפס כמייצגו של דור הפלמ"ח שהקים את המדינה, ויגאל עמיר - אאוטסיידר מוחלט בכל מקום בו היה - רצח את ה"אב" המיתולוגי הזה.
ויגאל עמיר - גם כיום - הוא בעיקר התרוץ שלנו לא להתבונן ברעיון הציוני בגירסתו הבן-גוריוניסטית בעין ביקורתית, ולהתחמק מהתמודדות עם שקר מדורת השבט המאחדת את כולנו לעם אחד.

מי רצח את האסטרטגיה הרבינית?
בהתבסס על הציטוטים שהרב יואל מצטט את רבין, הוא לא האמין בהסכמי קבע עם הפלסטינים. הוא לא האמין שניתן להגיע לאיזושהי הסכמה סביב העיר העתיקה ובסוגיית זכות השיבה. לכן האסטרטגיה שלו הייתה לנהל תהליך מדיני אינסופי. כמובן, הוא לא היה האדריכל המרכזי של תהליך השלום, אבל הגישה שלו היא זו שנתנה למצביעיו חלום להאמין בו.
ואז בא ברק והרס הכל: במקום להמשיך באסטרטגיה הרבינית, הוא הלך עם הפלסטינים עד הסוף, והראה למצביעי השמאל שחלום השלום בו האמינו היה מקסם שווא. למעשה, אם יש אשם בהתמשכות כהונתו של ביבי עד אינסוף בראשות ממשלת ישראל הרי שזה ברק: עם מות חלום השלום למפלגת השמאל לא היה יותר מה למכור. ועד היום השמאל הישראלי לא הצליח להשתקם, למרות התעקשותם של רבים וטובים להמשיך להאמין שיש סיכוי, ויתכן, ואם רק...
במובנים רבים, ביבי הוא ממשיכו בפועל של רבין. כשקוראים כיצד דלתו של רבין הייתה פתוחה לראשי יש"ע - גם במקביל לתהליכי אוסלו - אפשר רק לדמיין כיצד השמאל של היום היה מבצע בו רצח אופי. אלא שלאישיותו של רבין, למחוייבותו הערכית, ליושרה שלו - לכל אלה אין ולא יהיה המשך, כי אלה שייכים לדור שלו - דור שלא השכיל להעמיד לעצמו ממשיכים.

האם לחברה הישראלית יש תקומה?
בוודאי. התהליכים הקשים שהחברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות הם מחוייבי המציאות. אנחנו חברה עשירה תרבותית ברמה מטורפת, אך כדי לממש את הפוטנציאל עלינו להשתחרר מהאחדות המזוייפת שמכריחה אותנו לשמוח במה שיש ולהסתפק במועט. אסור לנו להסתפק במועט! עלינו ללמוד להכיל ולקבל את השפע שיש בחברה שלנו. ללמוד לקבל את מי ששונה מאיתנו כמכפיל כח - לא כאויב. כשישראלי רואה ישראלים אחרים בעלי דעה הפוכה משלו מונעים ממנו מלהגשים את הפנטזיה שלו על איך ישראל צריכה להיות - הוא בדרך כלל מתוסכל ומגיב באלימות (מילולית, במקרה הטוב. לצערי גם ראשי ציבור נופלים בזה - רק לאחרונה פוליטיקאים בכירים בימין השתלחו באורח בוטה בשופט עליון שחושב - אולי - אחרת מהם). תגובתו צריכה להיות הפוכה: עליו לשמוח שיש מי שחושב הפוך ממנו. שיש לנו עושר שכזה, שיש פה גם אנשים שמאמינים וחיים מיסטיקה, וגם אנשים שחיים על ברכי החשיבה הראציונלית. שיש גם אנשים שמאמינים שיש סיכוי לשלום עם כל מי שסביבנו וגם אנשים שלא מאמינים שזה אפשרי. גם פציפיסטים וגם מיליטריסטים.

למה אנחנו כל כך אלימים?
אולי עוד לא למדנו לאהוב את עצמנו. אולי אנחנו עוד לא נגמלנו מרעיון כור ההיתוך, ואנחנו מנסים בכוח "להרוג" את זהותנו הייחודית לטובת איזו זהות "כלל-ישראלית" רדודה שאין לה רגליים ולכן היא מוכרחה לצרוח כדי להצליח להתקיים. בעזרת צרחות מסוג "אתה לא ציוני!" אנחנו מצליחים להרגיש ציונים. כשלמעשה, אנחנו מפחדים מהעומק המסתתר בתוכנו, עומק הכרוך בקשר מעמיק יותר עם ההיסטוריה הגלותית שלנו.

נסיבות מקלות
בשבוע שעבר נכחתי בטקס חלוקת תעודות הוקרה לגמלאי צה"ל שהגיעו לגבורות (ובהם אבי). בטקס הוקראו שלושה סיפורי חיים מדהימים של אנשים שצלחו את המאה העשרים על מוראותיה ולא איבדו אחיזה במציאות, שמרו על חוש הומור וכבוד עצמי, והעמידו משפחות לתפארת. המשותף לשלושת הסיפורים: שלושתם גדלו ללא דמות אב. עובדה ביוגרפית פשוטה זו - יחד עם התמורות העצומות שחלו במציאות הגיאופוליטית באמצע המאה העשרים - איימו על יכולתם של שלושת הגברים הללו לשמור על קשר עין עם העבר המשפחתי שלהם. למעשה, דור שלם (בעיקר של אשכנזים) איבד את רוב יכולותיו לתקשר עם עברו. בשנים האחרונות מדברים הרבה על "התאשכנזותם" המאולצת של ספרדים רבים, אבל גם אשכנזים רבים (בעיקר אלה שעברו את השואה) נותקו בכורח המציאות מעברם. עבורם ועבור צאצאיהם (ובהם אני) היכולת לשקם את הקשר עם העבר ולהיגאל מהכורח להיות בעל זהות "כלל-ישראלית" שטוחה איננה דבר פשוט כלל ועיקר. נבירה בעומק המסתתר בתוכנו כרוכה בחציית אוקיינוסים של כאב ופחד.

ומה יהיה עם הפלסטינים?
לתהליכים שעוברים על החברה הפלסטינית אין בהכרח קשר אלינו. הם לא ממש מבינים אותנו ואנחנו לא ממש מבינים אותם. היכולת שלנו להשפיע על תהליכים אלה מוגבלת מאוד, בין השאר בגלל הנתק שלנו מהם. היכולת של פוליטיקאים למכור חלומות ידועה לכל, אך ככל שאני מתבונן עוד ועוד במציאות חיינו אני מבין יותר ויותר שאין כל משמעות למה שאנחנו עושים או לא עושים מול הפלסטינים. מה אנחנו עושים עם עצמנו - חשוב וקריטי הרבה יותר.