tag:blogger.com,1999:blog-44011678763583025282024-03-05T00:13:49.836-08:00מצב הרוחעל מצב הרוח שלי, של הקולנוע, של התרבות והאומה. ולתפארת מדינת ישראל!שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.comBlogger96125tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-27523898007092828712016-02-15T02:14:00.001-08:002016-02-15T02:22:52.481-08:00על משבר האמונה באדם שנוצר בעקבות השואה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="background-color: white;">
לפני כ71 שנה - בפברואר 1945 - צעד הצבא האדום שעל אחר שעל במרחב שבין בודפשט לווינה.</div>
<div style="background-color: white;">
הימים הללו - שדרך הקולנוע העלילתי הקונבנציונלי מצטיירים כימים הטובים והמאושרים ביותר </div>
<div style="background-color: white;">
באירופה של המאה העשרים - היו גם ככל הנראה ימיו האחרונים של סבי ע"ה, יצחק-אימרה, שבאותה</div>
<div style="background-color: white;">
עת היה - ככל הנראה - באותו מרחב עצמו, מהצד הלא נכון של קו החזית - כפי שהיה במשך כל שנות </div>
<div style="background-color: white;">
המלחמה.</div>
<div style="background-color: white;">
<br />
לא רבות ידוע לי עליו. במשך שנים היה ידוע באופן כללי כי הוא מת מוות כללי וחסר ייחוד במאוטהאוזן. בשנים האחרונות אחי גילה מידע באתר האינטרנט של משרד הבטחון ההונגרי לפיו הוא נפטר מטיפוס במחנה עבודה צפונית לבודפשט. גם תאריך מאוד קונקרטי רשום שם, שנופל באדר תש"ה, אך בכוונה לא אציינו כאן במדוייק.<br />
<br /></div>
<div style="background-color: white;">
אינני יודע כמעט דבר על חייו בשנות המלחמה, מלבד עצם העובדה ששרת ב"שרות העבודה" ההונגרי - </div>
<div style="background-color: white;">
גוף במסגרתו גוייסו גברים יהודים רבים לעבודות כפיה לטובת מאמץ המלחמה ההונגרי-גרמני. רבים<br />
מהם מתו במהלך המלחמה עת נשלחו לחזית המזרחית וסבלו מקור, רעב, פגעי המלחמה וסתם התעמרות של נוגשיהם. רבים אחרים מתו בסוף המלחמה - כמו סבי - לאחר שרוב המלחמה הועבדו בתעשיית המלחמה ההונגרית שבעורף. וכמו תמיד - היו גם כמה ששרדו.<br />
<br /></div>
<div style="background-color: white;">
כל אדם שהצליח לשרוד באותה עת - היה לו מן הסתם בשביל מה לחיות. גם סבי השאיר מאחור אישה</div>
<div style="background-color: white;">
וילד קטן (אבא שלי). לעיתים הם היו מרוחקים ממנו מטרים בודדים - אולם ככל הידוע לי במהלך</div>
<div style="background-color: white;">
שנות שרותו הוא לא זכה לראות אותם. ככל שהגהינום הנאצי נמשך - כדי לשרוד היה עליך להאמין</div>
<div style="background-color: white;">
שתצליח להגיע אל הצד השני, ולממש את מה שלמענו שרדת. על האמונה הזו היה לעמוד במבחנים</div>
<div style="background-color: white;">
קשים ומטורפים, שממש מפליא שהיו אנשים ששרדו אותם כשהם שפויים.</div>
<div style="background-color: white;">
אני מניח שסבא שלי האמין בעצמו - לפחות עד שלב מסויים. </div>
<div style="background-color: white;">
יתכן והמשיך לקבל ראיות לכך שיקיריו עודם בחיים. אבל מרגע ש"צלב החץ" עלו לשלטון (אוקטובר 45), החל לשרור טרור של ממש: יהודי בודפשט כונסו לגטו, נרצחו ברחובות, הורעבו והושלכו לדנובה. אינני יודע כמה מכל זה נודע לאסירי שרות העבודה - אך סביר שידעו הרבה, דרך המנגנון ההונגרי ששלט בהם. חודשי חייו האחרונים היו, אם כן, סיוט מתמשך: האם יש לו עדיין למען מה לחיות?</div>
<div style="background-color: white;">
נכון שהצבא האדום הולך לגמור את הסיפור - אך מה יגלה בצאתו מהגהינום? שהגיע לגהינום חדש?</div>
<div style="background-color: white;">
ששרד למען משהו שלא קיים יותר?</div>
<div style="background-color: white;">
<br /></div>
<div style="background-color: white;">
מאוד קשה לי לצפות בסרטי שואה. הם תמיד מביאים איתם הקלה גדולה ושקרית כשהנאצים מפסידים.</div>
<div style="background-color: white;">
המציאות הייתה הפוכה: רוב השורדים נאלצו להתמודד עם עובדות שהטילו בספק את עצם הישרדותם.</div>
<div style="background-color: white;">
אנשים חזרו לביתם לגלות שדבר לא נותר ממנו. כשאבי ואימו חיפשו את הוריה - סבו וסבתו - הם מצאו רק אלבום תמונות זרוק בפח זבל סמוך לביתם הגזול. אבל היו להם זה את זו. </div>
<div style="background-color: white;">
לשורדים רבים גם את זה לא היה.</div>
<div style="background-color: white;">
<br /></div>
<div style="background-color: white;">
לאחרונה אני מנסה לחשוב אם סבי היה מצליח לשרוד לו היה יודע בוודאות שבסוף יפגוש את אשתו ובנו. שבסוף בנו יתחתן, יהיה קצין בצבא של מדינת יהודים, יהיו לו בנים, נכדים ונינים... זה חסר טעם, כמובן, אני רק מקווה שהוא הצליח להאמין עד הסוף המר. אבל אני מאוד מסופק אם כך היה: כשהגהינום עומד להסתיים, ואתה גבר בשיא כוחו שבקושי שורד את היום, כמה כוחות נפש נדרשים ממך כדי להאמין שאשתך ובנך בן העשר מצליחים לשרוד בלעדיך? שכשתיפתח תיבת הפנדורה של "היום שאחרי" תגלה שאשתך ובנך אכן בחיים? שגורלך עד כדי כך חייך אליך? <br />
ואם כן - האם הם בכלל יזהו אותך?</div>
<div style="background-color: white;">
האם הם יוכלו להכיל את מי שהפכת להיות בעידן הגהינומי?<br />
האם אתה תוכל להכיל את מי שהם הפכו להיות?</div>
<div style="background-color: white;">
<br /></div>
<div style="background-color: white;">
אמונה היא עניין עדין ורגיש. כשמכבשי הגהינום הנאצי עברו על אירופה הם רמסו עד דק את האמונה באדם. היהודים, כמובן, לא היו יוצאי דופן בהקשר זה: הסיבה שרבים מהם ראו במדינת ישראל העתידית מקור להתחזקות ותקווה הייתה כי היא שימשה להם סיבה חזקה מספיק להמשיך לחיות ולהישאר שפויים, ולא בגלל שהם היו בעלי אמונה חזקה.</div>
<div style="background-color: white;">
ובכ"ז, בתי החולים לחולי נפש היו מלאים שורדי שואה במדינת ישראל הצעירה (חלקם עדיין שם - מאז</div>
<div style="background-color: white;">
ועד היום). מדינת ישראל הוקמה בכוח אמונתם של אנשים שעלו אליה זמן רב לפני השואה. אך לאחר</div>
<div style="background-color: white;">
שהוקמה הפכו אלה למיעוט. השפעתם על רוחה הלכה ונתמעטה עם השנים - בעוד מחלת חוסר האמונה באדם הולכת ומתפשטת. במובן זה ישראל היא חלק מאירופה: רובה לא הצליח להתאושש מנזקי השואה.</div>
<div style="background-color: white;">
<br /></div>
<div style="background-color: white;">
כשישראלים אומרים: "הנה, תראו כמה טוב פה, בישראל!" - הם כמובן, צודקים עובדתית. </div>
<div style="background-color: white;">
אך עצם הצלחתה של מדינת ישראל אין בו בכדי לרפא את אנשיה ממחלת חוסר האמונה.</div>
<div style="background-color: white;">
כשישראלים אומרים: "הנה, תראו כמה מדינת ישראל גרועה!" - גם הם לרוב מציינים עובדות, </div>
<div style="background-color: white;">
אך גם זעקתם מבטאת בעיקר את אותה מחלה קשה של חוסר באמונה, שהרי בהשוואה למדינות</div>
<div style="background-color: white;">
העולם ישראל אינה מרשעת או גרועה באופן יוצא דופן.</div>
<div style="background-color: white;">
<br /></div>
<div style="background-color: white;">
אנשים רבים אומרים: מה לנו ולעיסוק באמונה, המציאות מורכבת מעובדות וזהו. וזו טעות: אמונה</div>
<div style="background-color: white;">
הינה חלק מן הטבע האנושי. אדם נטול אמונה איננו יכול להיות מאושר: האושר הוא האמונה שיש</div>
<div style="background-color: white;">
ביכולתך להשיג משהו אליו אתה משתוקק. אנשים שמנסים לצמצם את חייהם ל"ידע", "עובדות",</div>
<div style="background-color: white;">
"כישורים" ו"מימוש פוטנציאל" סופם שישקעו בדכאון. אנשים מאושרים הם אלה המשתוקקים -</div>
<div style="background-color: white;">
לא משנה למה.</div>
<div style="background-color: white;">
<br /></div>
<div style="background-color: white;">
הלקחים שלי מהשואה עוסקים בחשיבות שיש לתת להכרה בנזקיה לאמונה באדם. נזקים שפגעו בעיקר</div>
<div style="background-color: white;">
ביוצאי אירופה (לא רק היהודים). מלחמות ומאבקים לא עוזרים לשיקום נזקים אלה אלא מעצימים</div>
<div style="background-color: white;">
אותם - וראוי שנזכור זאת, גם כשמלחמות נכפות עלינו. האמונה משתקמת רק דרך ראיית הטוב שבכל אדם. נכון, לראות בכל אדם את הטוב זו משימה בלתי אפשרית, אבל די לי בכך שאני נאבק שוב ושוב להרחיב את מעגל האנשים בהם אני מסוגל למצוא את הטוב.</div>
<div style="background-color: white;">
לעומת המאבק-לחיים של סבא שלי - זה ממש משחק ילדים.</div>
</div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-85507560878348602932015-10-25T06:27:00.001-07:002015-10-25T06:27:35.188-07:00אחרי עשרים שנה - מחשבות בעקבות רצח רבין<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
רצח אב<br />
לפני כמה שנים למדתי בקורס על תהליך גסיסתו המתמשך של הצבר בספרות הישראלית. למעשה, המיתוס על היהודי החדש שנוצר בארץ ישראל היה בעיקר מיתוס. שכבה דקה של צברים נשאה על כתפיה בגאון את מימושו של המיתוס, על כל הערכים הנלווים אליו: חברה אחת, גאה, בטוחה בעצמה, נסמכת על יכולותיה שלה ולא על טובות מהגויים, מותירה מאחור את מה ששייך ל"גלות".<br />
עם גלי העליה העצומים של העשורים הראשונים לקיומה של ישראל נוצר כאן - במקום "כור היתוך" - אוסף של שבטים שנאסף סביב מדורת החלום הציוני - שלמעשה היה חלום של דורות, הרבה לפני הרצל ובן גוריון. אלא שהיה (ועדיין...) חשוב לאנשים פה להתחמם לאורה של המדורה ולהתעלם מן המגוון העצום של בני אדם שנתקבצו ובאו לכאן. כשהייתי ילד "הטלוויזיה הישראלית" נדמתה בעיני כייצוג מוחשי של אותה מדורת שבט. היה צריך לחשוב בדיוק כמו האנשים שם, בטלוויזיה, אחרת - היית אאוטסיידר, מודר. אלא שלי לא היה סיכוי: הייתי דתי מול אתוס ציוני-חילוני גאה. מעצם הגדרת הזהות שלי הייתי אאוטסיידר.<br />
כשקראתי השבת את סיפוריו של הרב יואל בן נון ב"דיוקן" של מקור ראשון אודות הקשרים שקיים עם יצחק רבין בתקופת כהונתו האחרונה, ועל שאיפתו הנאיבית (של הרב יואל) לאחדות בעם, הבנתי פתאום שהפוליטיקאים בעידן ההוא - בדיוק כמו ביבי ובוז'י כיום - ניסו למכור לנו שקר: שכולנו עם אחד, לכולנו מטרה אחת, ויש בינינו רק מחלוקות נקודתיות פה ושם.<br />
למעשה, השבטים שנאספו לכאן ים קום המדינה טרם סיימו את גיבוש זהותם. וכדי להשתחרר מן האתוס השקרי של "כור ההיתוך" היה צורך לבצע "רצח אב". כמובן, "רצח אב" סימבולי לא חייב להתממש ברצח קונקרטי - אבל כך זה קרה: רבין נתפס כמייצגו של דור הפלמ"ח שהקים את המדינה, ויגאל עמיר - אאוטסיידר מוחלט בכל מקום בו היה - רצח את ה"אב" המיתולוגי הזה.<br />
ויגאל עמיר - גם כיום - הוא בעיקר התרוץ שלנו לא להתבונן ברעיון הציוני בגירסתו הבן-גוריוניסטית בעין ביקורתית, ולהתחמק מהתמודדות עם שקר מדורת השבט המאחדת את כולנו לעם אחד.<br />
<br />
מי רצח את האסטרטגיה הרבינית?<br />
בהתבסס על הציטוטים שהרב יואל מצטט את רבין, הוא לא האמין בהסכמי קבע עם הפלסטינים. הוא לא האמין שניתן להגיע לאיזושהי הסכמה סביב העיר העתיקה ובסוגיית זכות השיבה. לכן האסטרטגיה שלו הייתה לנהל תהליך מדיני אינסופי. כמובן, הוא לא היה האדריכל המרכזי של תהליך השלום, אבל הגישה שלו היא זו שנתנה למצביעיו חלום להאמין בו.<br />
ואז בא ברק והרס הכל: במקום להמשיך באסטרטגיה הרבינית, הוא הלך עם הפלסטינים עד הסוף, והראה למצביעי השמאל שחלום השלום בו האמינו היה מקסם שווא. למעשה, אם יש אשם בהתמשכות כהונתו של ביבי עד אינסוף בראשות ממשלת ישראל הרי שזה ברק: עם מות חלום השלום למפלגת השמאל לא היה יותר מה למכור. ועד היום השמאל הישראלי לא הצליח להשתקם, למרות התעקשותם של רבים וטובים להמשיך להאמין שיש סיכוי, ויתכן, ואם רק...<br />
במובנים רבים, ביבי הוא ממשיכו בפועל של רבין. כשקוראים כיצד דלתו של רבין הייתה פתוחה לראשי יש"ע - גם במקביל לתהליכי אוסלו - אפשר רק לדמיין כיצד השמאל של היום היה מבצע בו רצח אופי. אלא שלאישיותו של רבין, למחוייבותו הערכית, ליושרה שלו - לכל אלה אין ולא יהיה המשך, כי אלה שייכים לדור שלו - דור שלא השכיל להעמיד לעצמו ממשיכים.<br />
<br />
האם לחברה הישראלית יש תקומה?<br />
בוודאי. התהליכים הקשים שהחברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות הם מחוייבי המציאות. אנחנו חברה עשירה תרבותית ברמה מטורפת, אך כדי לממש את הפוטנציאל עלינו להשתחרר מהאחדות המזוייפת שמכריחה אותנו לשמוח במה שיש ולהסתפק במועט. אסור לנו להסתפק במועט! עלינו ללמוד להכיל ולקבל את השפע שיש בחברה שלנו. ללמוד לקבל את מי ששונה מאיתנו כמכפיל כח - לא כאויב. כשישראלי רואה ישראלים אחרים בעלי דעה הפוכה משלו מונעים ממנו מלהגשים את הפנטזיה שלו על איך ישראל צריכה להיות - הוא בדרך כלל מתוסכל ומגיב באלימות (מילולית, במקרה הטוב. לצערי גם ראשי ציבור נופלים בזה - רק לאחרונה פוליטיקאים בכירים בימין השתלחו באורח בוטה בשופט עליון שחושב - אולי - אחרת מהם). תגובתו צריכה להיות הפוכה: עליו לשמוח שיש מי שחושב הפוך ממנו. שיש לנו עושר שכזה, שיש פה גם אנשים שמאמינים וחיים מיסטיקה, וגם אנשים שחיים על ברכי החשיבה הראציונלית. שיש גם אנשים שמאמינים שיש סיכוי לשלום עם כל מי שסביבנו וגם אנשים שלא מאמינים שזה אפשרי. גם פציפיסטים וגם מיליטריסטים.<br />
<br />
למה אנחנו כל כך אלימים?<br />
אולי עוד לא למדנו לאהוב את עצמנו. אולי אנחנו עוד לא נגמלנו מרעיון כור ההיתוך, ואנחנו מנסים בכוח "להרוג" את זהותנו הייחודית לטובת איזו זהות "כלל-ישראלית" רדודה שאין לה רגליים ולכן היא מוכרחה לצרוח כדי להצליח להתקיים. בעזרת צרחות מסוג "אתה לא ציוני!" אנחנו מצליחים להרגיש ציונים. כשלמעשה, אנחנו מפחדים מהעומק המסתתר בתוכנו, עומק הכרוך בקשר מעמיק יותר עם ההיסטוריה הגלותית שלנו.<br />
<br />
נסיבות מקלות<br />
בשבוע שעבר נכחתי בטקס חלוקת תעודות הוקרה לגמלאי צה"ל שהגיעו לגבורות (ובהם אבי). בטקס הוקראו שלושה סיפורי חיים מדהימים של אנשים שצלחו את המאה העשרים על מוראותיה ולא איבדו אחיזה במציאות, שמרו על חוש הומור וכבוד עצמי, והעמידו משפחות לתפארת. המשותף לשלושת הסיפורים: שלושתם גדלו ללא דמות אב. עובדה ביוגרפית פשוטה זו - יחד עם התמורות העצומות שחלו במציאות הגיאופוליטית באמצע המאה העשרים - איימו על יכולתם של שלושת הגברים הללו לשמור על קשר עין עם העבר המשפחתי שלהם. למעשה, דור שלם (בעיקר של אשכנזים) איבד את רוב יכולותיו לתקשר עם עברו. בשנים האחרונות מדברים הרבה על "התאשכנזותם" המאולצת של ספרדים רבים, אבל גם אשכנזים רבים (בעיקר אלה שעברו את השואה) נותקו בכורח המציאות מעברם. עבורם ועבור צאצאיהם (ובהם אני) היכולת לשקם את הקשר עם העבר ולהיגאל מהכורח להיות בעל זהות "כלל-ישראלית" שטוחה איננה דבר פשוט כלל ועיקר. נבירה בעומק המסתתר בתוכנו כרוכה בחציית אוקיינוסים של כאב ופחד.<br />
<br />
ומה יהיה עם הפלסטינים?<br />
לתהליכים שעוברים על החברה הפלסטינית אין בהכרח קשר אלינו. הם לא ממש מבינים אותנו ואנחנו לא ממש מבינים אותם. היכולת שלנו להשפיע על תהליכים אלה מוגבלת מאוד, בין השאר בגלל הנתק שלנו מהם. היכולת של פוליטיקאים למכור חלומות ידועה לכל, אך ככל שאני מתבונן עוד ועוד במציאות חיינו אני מבין יותר ויותר שאין כל משמעות למה שאנחנו עושים או לא עושים מול הפלסטינים. מה אנחנו עושים עם עצמנו - חשוב וקריטי הרבה יותר.<br />
<br /></div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-39079784827585489712015-04-06T02:45:00.000-07:002015-04-06T02:45:25.466-07:00מהי חרות?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
כהרגלי בקודש, אעסוק דווקא בקשה שבלחם. אבל פסח - וזה מה יש כעת...<br />
<br />
לכאורה, חג החרות מעלה על נס את אחד הערכים המקובלים ביותר כיום בעולם המערבי. כולם רוצים להיות בני חורין, וכולם רוצים שכוווולם יזכו לחיים שכאלה. וכל פעם שאנו רואים דיכוי, אפליה ועבדות - אנו מזדעקים...<br />
אלא שדווקא בחג הזה, רבים מאיתנו חווים דיסוננס קשה: ביום יום הם בני חורין לעשות מה שבא להם, ודווקא בחג החרות הם נאלצים להעביר שעות ארוכות (אם לא למעלה מזה...) בקרב בני משפחה מעיקים, להיתקע בפקקים לא נורמליים, הם נאלצים לוותר על מאכלים ערבים לחך ולעיתים אף נופלים לתוך שעבוד דיקטטורת הילדים. זו חרות זו?<br />
<br />
וצריך להבין שהרבה מן הבשורות של המודרניזם - ובהן החרות - צמחו על כנפי התשוקה להמריא מקרקע הגורל. המדע הכחיד מחלות והאריך את תוחלת החיים, הדמוקרטיה העניקה לנו את האפשרות לבחור מי מתאים לשלוט במקום שהגורל יכריע לנו מי הבא בתור בשושלת המלוכה, השוויון קבע לנו שמי שגורלו העניק לו חיים בג'ונגל מרוחק שווה למי שגורלו הביא אותו לעולם בבבי"ח מערבי להורים משכילים, וכמובן - האתאיזם בישר לנו שהאדם בן חורין לבחור את גורלו.<br />
<br />
אלא שהגורל לא נכנע משום מה, ורק שינה צורה: המדע עוד רחוק מהלעניק לנו חיי נצח, הדמוקרטיה הוכיחה לנו שבני אדם לא תמיד בוחרים נכון - אפילו בשאלות הרות גורל, השוויון הוליד ים של תסכול בגלל חוסר יכולתינו להעלים באחת אלפי שנות פערים בין גברים לנשים ובין אנשים מתרבויות ודתות שונות, והאתאיזם - הוא נותר, משום מה, נפוץ יותר בקרב אלה שגורלם חייך אליהם...<br />
<br />
ואני רק רציתי לומר כי החרות האמיתית היא זו הנולדת בסינרגיה עם הגורל. ואין מה לעשות: אמנם יש לבחור בה, אך זקוקים גם להרבה סיעתא דשמיא או מזל - תלוי בהשקפתך. ואתן דוגמה:<br />
יש לי מכרים רבים שהם חד-מיניים. יציאה מן הארון היא לעיתים קרובות ממש מעשה של יציאה מעבדות לחרות: אדם עובר באחת מחיים בתחפושת לחיים חופשיים בתוך זהות אמיתית. מי שמזלו שפר עליו יוצא לחרות בקלות, אך יש רבים החיים עדיין בתחפושת, סופגים בחיוך את שאלות ה"מתי כבר תתחתן/י" לסוגיהן אך נקרעים מבפנים, בין הצורך האדיר לזכות באהבה בלי תנאים מהקרובים להם ביותר לבין הפחד המצמית לאבד לתמיד כל סיכוי לאהבה שכזאת.<br />
<br />
ובאופן דומה, רובינו נושאים ביום-יום משאים כבדים. אלא שבלי להיתקל בבני משפחתינו - אין אנו חשים בהם. רגשות תסכול פנים-משפחתיים, רגשות קיפוח וקנאה, תשוקות בלתי מסופקות לאהבה והכלה - כל אלה רובצים בנו ומתעוררים לחיים בעיקר כשאנו פוגשים פנים אל פנים בבני משפחתינו. לרבים מאיתנו החופש נדמה כאותם חיים המנותקים מהמשפחה, אלא שהחופש האמיתי מושג בשילוב של עבודה קשה ומזל המוליכים לעבר ההשלמה (ולעיתים אף מגיעים עדיה). האתגר המורכב הזה, בעיני, הוא המכרסם העיקרי במעמדו של התא המשפחתי בעידן המודרני. אלא שבלעדיו, החרות נשארת רחוקה, ולצד החרות המזוייפת שבניתוק שיש ברוב השנה - תמיד תצמחנה התמכרויות גדולות וקטנות, שחברת הצריכה מספקת לנו ברוב חדווה על ימין ועל שמאל.<br />
<br />
אז מהי חרות? החרות היא פשוט לחיות חיים שלמים, בהם בקשתו של ג'יי קיי סימונס בתום נאום האוסקר שלו כבר לא נדמית כתביעה לאודיסיאה(1:45 לעצלנים שבינינו):<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe width="320" height="266" class="YOUTUBE-iframe-video" data-thumbnail-src="https://i.ytimg.com/vi/29GIiTP4-WY/0.jpg" src="http://www.youtube.com/embed/29GIiTP4-WY?feature=player_embedded" frameborder="0" allowfullscreen></iframe></div>
<br /></div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-16671376059317106422015-03-19T11:06:00.000-07:002015-03-19T11:06:45.963-07:00פוסט פוסט-בחירות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
אחד ממעשי הקונדס האכזריים ביותר הוא לבוא אל ילד ולפוצץ לו את הבלון. אבל כשמדובר במבוגרים - מדובר במעשה מסוכן ביותר, כי מבוגרים גם יכולים להחזיר. <div>
בשבועות האחרונים ראיתי כיצד הולך ומתנפח לו בלון המהפך. אנשים שבאמת כמהים לשינוי שחררו כל רסן ונהו אחר הבלי הבלים שמכרו להם עיתונאים. עכשיו, תבינו: בחירות הן סיטואציה בה מיליוני אנשים שלא מבינים בביטחון, לא מבינים בכלכלה ולא מבינים במדינאות דבר נדרשים להכריע מי ישפר את מצבה של המדינה בתחומים השונים (ולצורך העניין נתעלם מהמיעוט הזניח שכן מבינים). איך הם יידעו מה לבחור?</div>
<div>
התקשורת אמורה - לכאורה - לתווך עבורם את המידע הרלוונטי. אבל תקשורת שזולגת אט אט לאינטרנט ולפיכך עסוקה בלהשיג עוד ועוד תכנים שיווקיים או לחילופין ספונסרים (בעלי אג'נדות, כמובן) לא יכולה לעשות את זה. לא באמת: הציבור לא מאמין לה - ובצדק. לכן מה שנשאר לציבור זה להצביע הצבעה שבטית: ימנים לימין, שמאלנים לשמאל, חרדים לפה וערבים לשם. לקמפיינרים נשאר לשחק רק על המעט שנשאר באמצע, אבל ככל שחלף הזמן וכחלון ולפיד לא ממש המריאו - אך גם לא הצטמקו - התברר שעדיף "לקחת מהבית": בסיומת התחולל קרב איתנים בין מרצ למחנה הציוני ובין הליכוד לבית היהודי (ויחד ואולי גם כחלון). אבל זה היה קרב "חיובי": בלי לכלוכים והשמצות (לכאורה. יתכן ויש יוצאים מן הכלל). כך שהצמיחה האדירה של הליכוד בסוף המירוץ כמעט ולא שינתה דבר בתמונת הגושים (אולי לפיד איבד מנדט אחד בגלל זה). אדרבה: יחד לא עברה את אחוז החסימה כנראה גם בגלל הקמפיין של ביבי (אם יחד היתה בכנסת, המנדט שהתנדנד בין מרצ לרשימה המשותפת היה הולך לימין, עקב גדילת המודד למנדט).</div>
<div>
<br /></div>
<div>
רק בעניין אחד עוד הסכים הציבור ללכת שבי אחרי התקשורת: סקרים. אבל הפלא ופלא: גם בסקרים הציבור לא מבין. כדי לזהות מה ניתן להוציא מהם ומה לא ניתן להוציא מהסקרים נדרשתי לקרוא בלוגים מקצועיים, שהרי להסתמך על מה שעיתון אומר על סקר שהוא עצמו הזמין זה כמו להאמין לפרסומת לווינר שאתה באמת הולך להיות מיליונר. אבל כדי לדעת שהסיכוי של בוז'י להרכיב ממשלה הוא במקרה הטוב 25 אחוז - או לפחות להבין שסיכויו להרכיב קואליציה לאחר הבחירות לא משהו - היה צריך פשוט להתבונן במספרים ולבצע חיבור וחיסור:</div>
<div>
<br /></div>
<div>
בשום סקר, ככל הזכור לי, לא קרה שהתאפשר לבוז'י להקים קואליציית שמאל-מרכז בלי הליכוד. ובכל הסקרים - ואם מישהו מוצא אחד חריג נא לדווח לי - התאפשר לביבי להקים ממשלת ימין צרה בתוספת כחלון. וכמובן: זה לא אומר שאם כחלון אומר לא לביבי אז בוז'י יכול להקים ממשלה: הרשימה המשותפת - בניגוד למה שאמרו פה ושם כל מיני ספקולנטים - בחיים לא הייתה מצטרפת לקואליציה בראשות בוז'י - וגם בוז'י לא סופר אותם. זה טוב? זה רע? - זו עובדה. הדבר היחיד שכחלון יכל לפי הסקרים זה להכריח את ביבי לכלול גם את בוז'י. אבל האם כחלון יהיה מוכן לוותר על מעמדו כשר בכיר בשביל ממשלת אחדות? האם ממשלת ימין צרה פסולה בעיניו? מסופקני. אז היכן ההפתעה הגדולה??? היכן יום כיפור של הסוקרים?...</div>
<div>
<br /></div>
<div>
לפני כחודשיים כבר טענתי שתוצאות הבחירות כבר ידועות לי - לפי הסקרים. ב<span id="goog_1913946286"></span><a href="http://matzav-haruach.blogspot.co.il/2015/03/blog-post.html" target="_blank">פוסט שפרסמתי</a><span id="goog_1913946287"></span> לפני שבוע גם פרטתי את התחזית שלי. בחלק מן הדברים צדקתי ובחלק טעיתי. את מצבה של יחד הגדרתי היטב: היא סמוכה לאחוז החסימה, אבל אין לדעת אם מלמעלה או מלמטה. אחד משני הכשלונות של הסוקרים הוא בהחלטתם כי יחד תהיה בכנסת: הצורך לפרסם בעיתון תמונה ברורה חייב אותם להימנע מללכת על חבל דק והחליט לאיזה צד תיפול המפלגה. הם החליטו על צד (כולם, ובעקביות!) - והדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על החלטתם זו היא שאלי ישי לא יכול לבוא אליהם בטענות (<a href="http://www.sekerra.com/2015/03/05/232" target="_blank">בניגוד לעלה ירוק, למשל,</a> שעתרו נגד מכוני המחקר וכלי התקשורת בטענה של סיקור-חסר במדגמים).</div>
<div>
<br /></div>
<div>
<div>
כשלונם המרכזי של הסוקרים הוא לנבא את גודלו של הליכוד. בדיעבד, ניתן לומר שקמפיין "רק לא ביבי" היטה את הסקרים: גולש חכם העלה השערה שמצביעי ליכוד רבים התביישו להודות בכך ולכן בחרו בסקרים במפלגה אחרת (תופעה דומה התרחשה בבריטניה לפני כעשרים שנה, עת בוחרים התביישו להודות שהם הולכים להצביע לג'ון מייג'ור, שבסוף ניצח את הסקרים. ותודה לסרגיי על המידע).</div>
</div>
<div>
<br /></div>
<div>
הסוגיה המרכזית בבחירות הייתה עניין המשילות. ביבי רצה מפלגה גדולה כדי שיהיה לו הרבה כוח בתוך הממשלה והקואליציה, וגם - כמובן - כדי לחזק את כוחו בתוך הליכוד, לאחר כישלונו בבחירות הקודמות להביא ארבעים מנדטים יחד עם ליברמן. בהסתמך על הסקרים טעיתי לחשוב שהוא ייכשל. שהוא יזדקק למו"מ מתיש - כמו בבחירות הקודמות - ומה שהיה הוא שיהיה. אלא שביבי ניהל את המו"מ הזה עוד לפני הבחירות: לבנט הוא הבטיח תפקיד בכיר, לכחלון הוא הבטיח את האוצר, ובכך הוא הרוויח פעמיים: גם חסך לעצמו מו"מ וגם סרס את יכולתם להתמודד עם הקמפיין שלו מול מצביעי הימין הקלאסיים - כולל הבוחרים שלהם. </div>
<div>
<br /></div>
<div>
לפני שבוע שיערתי שביבי יעדיף אחדות, אבל הבטחותיו לכחלון ובנט חישקו אותו, ולמרות שמילה של ביבי כתובה על האוויר כעת נראה שהוא יעדיף את האופציה השניה שהעליתי: קואליציית ימין קלאסית פלוס כחלון, אבל קשה לנחש אלו הפתעות תהיינה בדרך. </div>
<div>
<br /></div>
<div>
את הפוסט הקודם סיימתי בפיסקה הבאה:</div>
<div>
<br /></div>
<div>
<span style="background-color: #fff9ee; color: #222222; font-family: Arial, sans-serif; font-size: 15.3999996185303px; line-height: 21.5599994659424px;"> שורה תחתונה: דבר אחד בטוח בעיני: בוגי יהיה שר הבטחון גם אחרי הבחירות. </span></div>
<div>
<span style="background-color: #fff9ee; color: #222222; font-family: Arial, sans-serif; font-size: 15.3999996185303px; line-height: 21.5599994659424px;"> יש עתיד כנראה יהיו באופוזיציה וביבי, בנט והחרדים יהיו בפנים. את זה שכולנו </span></div>
<div>
<span style="background-color: #fff9ee; color: #222222; font-family: Arial, sans-serif; font-size: 15.3999996185303px; line-height: 21.5599994659424px;"> בפנים כולנו יודעים ממזמן. עכשיו רק צריך ללכת לקנות כובע, שיהיה מה לאכול.</span></div>
<div>
<span style="background-color: #fff9ee; color: #222222; font-family: Arial, sans-serif; font-size: 15.3999996185303px; line-height: 21.5599994659424px;"><br /></span></div>
<div>
אני חושב שיש מצב שחסכתי לעצמי את רכישת הכובע, נכון?</div>
</div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-60782600672732562782015-03-12T09:11:00.002-07:002015-03-12T09:11:43.780-07:00אז מה יהיה? (פוסט בחירות)<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ראשית כל הבהרה: הבחירות עבורי הן משחק משעשע ותו לא. המושג ההפכפך
ושמו "משילות" לא יקבל חיזוקים לאחר הבחירות, וספק אם המו"מ להרכבת
הקואליציה יהיה הפעם פחות מתיש מהקודם. מה שאומר: ראש ממשלה התלוי בריצוי מספר
מפלגות נוספות (לפחות שלוש נוספות על שלו). יש גם לקחת בחשבון שכמות אתנן התיקים
מוגבלת הפעם ל-18 משרות שרים בלבד.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לכן, המשמעות של מי יהיה ראש הממשלה פחותה יחסית. חשובים יותר כישורי
המניפולציה של ראשי המפלגות השונות: מניפולטור טוב ישיג יותר עבור קהל מצביעיו. בעיני זה מצער: זה מבשר כנסת רוויה תככים
ויצרים, שהישגיה הטובים והרעים מבוססים על יותר לכלוך מאי פעם. </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הסיבה המרכזית לכך
היא העלאת אחוז החסימה, שכצפוי פגעה בעיקר בעקרון שבשמו נהגתה: המשילות. למעשה,
העלאת אחוז החסימה היא המאפיין המרכזי והדרמטי ביותר של הבחירות האלה, לא אירן ולא
יוקר המחיה. בגללה נוצרה הרשימה הערבית המשותפת (כיצד האיחוד הזה ישפיע בעתיד על זהותם
של ערביי ישראל? האם הוא יותיר רושם חיובי או שלילי? האם הוא יימשך או יתפרק לאחר
הבחירות?), בגללה נוצרה רשימת יחד בצורתה הנוכחית (האם אלי ישי היה מתאמץ לצרף את
עצמה לישראל לולא הועלה אחוז החסימה? מסופקני) ובגללה גדל כוחם של הסקרים בצורה
דרמטית. ומיד אסביר.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כרגע לפחות שלוש מפלגות נמצאות במרחק נגיעה מאחוז החסימה: מרץ, ישראל ביתנו
ויחד. כל מצב בו אחת מהן לא עוברת - מפנה ארבעה מנדטים לחלוקה לשאר המפלגות. שינוי
שכזה משפיע כמובן על גודל הגושים ועל יכולות המיקוח של כלל המפלגות. ויש גם אופציה
הפוכה: מצב בו שלושתן עוברות וגם מפלגה נוספת (או שתיים?) מצליחה לעבור את אחוז
החסימה. אי אפשר להעריך את סבירותה של אופציה הפוכה שכזאת, כי הסקרים לא מדווחים
לנו על מפלגות שצפויות לקבל, נניח, 3 אחוז מהקולות (בסקר של 500 איש זה כקול אחד
פחות מאחוז החסימה). יתרה מזאת:<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בחינה מדוקדקת של הסקרים (שמצאתי ב"<a href="http://www.batelbe60.com/2015/03/10.html" target="_blank">בטל בשישים</a>") מוכיחה כי הסוקרים בעצם
החליטו כי יחד תעבור את אחוז החסימה, ובכך דוחפים אותה קדימה (ודוחפים אחורה את
המפלגות הקטנות יותר). הסיבה פשוטה: במידה והיא לא תעבור את אחוז החסימה כל
הסוקרים נכשלו, אבל במצב כזה איש מהם לא מפסיד מכך. אך במידה ואחד מהם יציג סקר בו
היא לא עוברת את אחוז החסימה ויימצא טועה – הרי שהקריירה שלו גמורה, בטח כשכמות
הטעויות בסקר שלו תהיה גדולה (שהרי, כזכור, מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מפנה
מנדטים לאחרות). מדוע "יחד" ולא "עלה ירוק", למשל? כנראה כי
יחד הכי קרובה לאחוז החסימה (מלמעלה? מלמטה? מי יודע). <o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כאמור, זה שלסוקרים יש כח אין זה אומר שהם מנצלים אותו למטרות
פוליטיות. זה יהיה שקוף מדי ובזוי מדי. אבל זה אומר ש"מפלגות גבול" יטו בסקרים בהתמדה לאותו צד של הגבול. <o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ועכשיו לתוצאות:<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">השאלה הגדולה היא איזו קואליציה תהיה. לאחרונה אשתי קנתה משחק לליל
הסדר המבוסס על כללים של "מי לא מוכן לשבת ליד מי". הרכבת הקואליציה זה בדיוק אותו דבר: הערבים בכלל לא מוכנים לשבת בקואליציה (הסבירות שכלל זה יישבר אפסית). החרדים ולפיד לא הולכים יחד (יש סבירות מסויימת שכלל זה יישבר, בעיקר אם גם
לפיד וגם החרדים או חלקם יחושו חזקים מאוד או יקבלו פיתויים מאוד שווים). ביבי הוא
מוקצה אצל לפיד. לגבי ליברמן: אני מאמין שהוא יהיה גמיש מאוד הפעם ויהיה מוכן לשבת
עם הרבה אנשים. השאלה היא יותר מי ירצה לשבת איתו? גם מרזל יהפוך את יחד למוקצית (אם תעבור את אחוז החסימה). מעבר לכך יש את כללי ימין-שמאל
המוכרים לכולנו (מי לא יישב עם ביבי חוץ ממרץ הקטנטנה?).<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז להלן האפשרויות השונות, בהתחשב במצב בסקרים, וגם תוך לקיחה בחשבון של אי הוודאות הנובע ממצבה הגבולי של יחד (ואולי של מפלגות נוספות). </span><span style="font-family: Arial, sans-serif;">את האפשרויות סידרתי מהכי סבירה להכי פחות סבירה בעיני.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אפשרות ראשונה: ממשלת אחדות. המחנ"צ, הליכוד, כולנו ואולי גם יש
עתיד ירכיבו ממשלה יציבה יחסית. מאוד סביר שגם הבית היהודי יצטרף. אלא שאם ביבי
יעמוד בראש אז לפיד כנראה יהיה בחוץ ואז החרדים יחליפו אותו. תכלס, אני מהמר שגם בוז'י יעדיף את החרדים על פני לפיד. מי יהיה ראש הממשלה?
כאמור – בעיני זו סוגיה שולית. ציפי תהיה שרת החוץ ובוגי בבטחון, ובוז'י וביבי
יתחלקו בראשות ובאוצר. האפשרות הזו הכי סבירה בעיני כי יש בה את פוטנציאל היציבות הגבוה ביותר.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אפשרות שניה: ממשלת ימין חרדים: הליכוד, הבית היהודי, כולנו, ליברמן
ויחד פלוס החרדים יוצרים מסגרת קואליציונית קלאסית של ימין-חרדים. אפשרות זו תהיה הכי ריאלית בעיקר אם יחד תעבור את אחוז החסימה וכולנו תקבל מספר דו ספרתי של מנדטים.
אם כולנו תהיה גדולה מהבית היהודי יש מצב וכחלון יקבל את מבוקשו להיות שר אוצר. אבל ביבי יעדיף אחדות: להערכתי הוא סומך על בוז'י יותר מאשר על כל ראש מפלגה אחר עם מספר מנדטים דו ספרתי.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אפשרות שלישית: ממשלת שמאל-מרכז+ ? : המחנ"צ כולנו ויש עתיד
יצטרכו תוספת של שתי מפלגות כדי להרכיב ממשלה. מתמטית יספיק כנראה צרופן של שס
ומרץ שכבר ישבו יחד בממשלה. אבל שס יחד עם מרץ ויש עתיד? נראה לי מופרך מדי. ליברמן עם מרץ? נראה לי מופרך עוד יותר. מתמטית יתכן והבית היהודי תהיה מספיק גדולה כדי להשלים פה קואליציה צרה של שישים
וקצת ח"כים – אפשרות לא מופרכת מאוד, בעיקר לאור היחסים הלא מדהימים בין ביבי
לבנט. בכל מקרה לא נראית לי סבירה האפשרות הזו.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אפשרות רביעית: ממשלת ימין מרכז: אפשרות זו מופרכת בעיקר בגלל היחסים
בין ביבי ללפיד. אבל מה יקרה אם? הליכוד, יש עתיד וכולנו לא יספיקו לקואליציה. בנט
מן הסתם גם יסכים להצטרף אבל צרופן של ארבע מפלגות אלו עדיין לא יצטבר לשישים
ח"כים, אלא אם יש עתיד וכולנו ממש ימריאו. יחד תוכל להשלים להם גרוש ללירה, אבל
לפיד גם עם ביבי וגם עם מרזל? לא נראה לי. לפיד עם ליברמן וביבי נשמע סביר יותר, ועדיין
– ממשלת ימין מרכז נטולת בוז'י וציפי נראית לי אופציה מופרכת מאוד.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">שורה תחתונה: דבר אחד בטוח בעיני: בוגי יהיה שר הבטחון גם אחרי הבחירות. יש עתיד כנראה יהיו באופוזיציה וביבי, בנט והחרדים יהיו בפנים. את זה שכולנו בפנים כולנו יודעים ממזמן. עכשיו רק צריך ללכת לקנות כובע, שיהיה מה לאכול.</span></div>
</div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-7045727891641497852013-08-15T09:53:00.000-07:002013-08-15T09:53:50.412-07:00הרהורים בעקבות פרשת הרב אלון<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<b>בפוסט זה יש פסקה המתייחסת לתקיפה מינית. למי שיש בעיה עם זה - מוזמן לדלג עליה(היא מסומנת לפניה ולאחריה באזהרת טריגר) או כלל לא לקרוא פוסט זה.</b><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ברמה השכלית הדיון היה פשוט כבר מזמן. האם להאמין לרב אחד, כריזמטי ונערץ, או לכמה וכמה רבנים, כריזמטים פחות אך לכל אחד ואחד מהם מוניטין רב יותר מלרב הנערץ? ובכ"ז, נתקלתי שוב ושוב באנשים הטוענים שאנחנו עוד לא יודעים, שזה הכל רכילויות, שאין רב שלא מחבק ומנשק. ולמרות שאני אוהב ויכוחים בהם ברור לי מעל לכל ספק שאני הולך לנצח - מצאתי את עצמי "מתעצל" מלעשות את שיעורי הבית הנדרשים ולקרוא באמת מה נאמר בהכרעת הדין, מה אמרו הרבנים המכובדים, וכך נחסכו ממני כמה וכמה טיעונים יקרי ערך בוויכוח.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני אוהב לפשט הכל לוויכוחים שכליים-תאורטיים. כבר נוכחתי בחיי כי המטענים הרגשיים הנספחים לויכוחים מזיקים למיצוי הדיון ולהגעה למסקנות הנדרשות. אך מכיוון שהדיון, כמו שכבר אמרתי, אמור להיות פשוט מאוד במקרה הזה, באתי לבדוק את המטענים הרגשיים שלי. כי אם הכל כ"כ ברור, ואם כ"כ ברור לי שהרב אלון פשע, מה כ"כ מסובך לי לקרוא עוד כמה טקסטים בנושא? היתכן שיש כאן משהו מסובך עבורי מבחינה רגשית?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כדי להקשות עוד יותר, אציין כי מעולם לא הייתי משומעי לקחו של הרב אלון, ומעולם לא הבנתי מה אנשים מוצאים בו. כך שהכאב על נפילתו לא אמור להיות מנת חלקי.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;"><i><u>א. התשוקה לרב</u></i></span><br />
<span style="font-size: large;">כשלמדתי בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, בד בבד עם החשש ההולך ומתגבר מעולם המבוגרים הקרב והולך לקראתי, עלה בי הצורך בקשר אישי עם רב. למעשה, הצורך הזה הראה סימנים רק בשמינית, כשכבר אי אפשר היה להדחיק אותו. כל שבת בסעודה שלישית הייתי יושב בשולחן של הרב נריה, כי הבנתי שהצורך שלי כ"כ מיוחד שרק ראש הישיבה - אם בכלל - יוכל להבינו. הייחודיות הייתה קשורה לחוסר יכולתי ליצור מילים שיבטאו את הצורך שלי. לא ידעתי מה אני רוצה, מה אני צריך, מה עלי לבקש. קיוויתי וייחלתי לכך שהרב נריה יראה אותי ויידע לבד. קיוויתי שאיזה אור יידלק ויאיר לי את הדרך. הרב נריה כבר הכיר אותי - כך נדמה לי - ויזואלית, אולי אף חיבב אותי, אך מעולם, למיטב זכרוני, לא החלפתי עימו ולו מילה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;"><i><u>ב. החשש המשתק מניצול</u></i></span><br />
<span style="font-size: large;">כשהתגייסתי לצבא - ובהתחלה עברתי הכשרה כלוחם שריון - למדתי כי הזמן שלי ינוהל מכאן ולהבא ע"י המפקדים. למעט שעה ביום - שעת ת"ש - אין לי יכולת לבחור מה לעשות, כמה ולמה. כמו חייל על לוח שחמט, המפקדים חייבו אותי לא לעשות דבר בלי פקודה מפורשת. בתחילה היה לזה צד משחרר: לא היה עלי לחשוב הרבה. אלא שכשהמוח פנוי, והיכולת לפעול דלה עד לא קיימת, המוח מתחיל להתמקד בלתת משמעות לדברים - כי זו הטריטוריה האחרונה אותה איש לא יכול לשעבד: היכולת לתת משמעות למה שקורה לך (כן, למדתי על פרנקל הרבה לפני הצבא ואהבתי אותו). אך מכיוון שהמוח שלי לא היה מוכן לאתגר כה קיצוני כמו טירונות, הוא הגדיר מהר מאוד את הסיטואציה כמקרה מובהק של ניצול, ובאופן טבעי נוצר בי לחץ פנימי עז להשתחרר ולהינצל. הלחץ הזה היה מנוגד לרצונותי המוצהרים: להיות קרבי, להילחם, להביא גאווה להורים ולאחים... וכך, תוך ימים ספורים התחלתי קורס תחת מתח פנימי בלתי נסבל בין הרצון לממש אידיאלים לבין האינסטינקט הפנימי לברוח.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">בסופו של דבר, לקח לי חצי שנה להשלים עם כך שאין לי כלים להתמודד עם המסגרת הצבאית - שאכן יש בה מימד של ניצול, והגבול בין ניצול למען מטרה נעלה לבין ניצול למען גחמות של מפקדים אף פעם לא מוגדר במדוייק - וכך מצאתי את עצמי עושה את הפעולות הנדרשות(ואלה היו פעולות פשוטות למדי, בניגוד למיתוסים) כדי לצאת מהשריון.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">החוויה הצבאית שלי האירה את חוסר היכולת שלי להגדיר במדוייק גבולות: מתי אני מוכן להיות מנוצל? עבור מה? מתי אני אשים גבול ואומר "עד כאן"? ובסופו של דבר, זה הכל מתמצה בבטחון העצמי לומר "עד כאן", מתישהו.</span><br />
<span style="font-size: large;">ובמבט לאחור, ברור לי כי למרות הצורך שלי בקשר אישי עם רב, הרי שההבנה שאין לי את היכולת לומר "עד כאן" מנעה ממני קשר שכזה, שעלול להתפתח איכשהו ומתישהו לקשר מנצל חד-צדדי.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;"><i><u>ג. אמונה תמימה</u></i></span><br />
<span style="font-size: large;">יש אנשים הנותנים אמון ברבנים. ובמפקדים. ובמורים. אפילו בפוליטיקאים. אני מעולם לא הייתי כזה, אפילו בגן לא נתתי אמון מלא בגננות. תמיד היה לי מה להסתיר, ותמיד ידעתי שלאנשים אחרים יש אינטרסים שיגברו על שלי. כך שלא ניתן לדבר אצלי על איזה מאורע מחולל ששבר את היכולת שלי לתת אמון. אם היה כזה - הוא קרה מוקדם מכדי שאזכור אותו. עם זאת, למדתי עם השנים שישנן סיטואציות בהן אין ברירה אלא לתת אמון באחרים, ואז אני מכריח את עצמי. למשל: כשאתה נוסע כטרמפיסט, אין לך ברירה אלא לסמוך על כישורי הנהיגה של הנהג הזר. ובכ"ז, חוויות כאלה, הכרוכות במתן אמון, אינן פשוטות עבורי.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;"><u><i>ד. מעילה באמון</i></u></span><br />
<span style="font-size: large;"><b>טריגר!</b></span><br />
<span style="font-size: large;">חוסר היכולת שלי לתת אמון הגביל את התקשורת הרגשית שלי, ופגם בהנאה שלי מקשרים רגשיים. אפילו סתם מחמאות מתקבלות אצלי בחשדנות. ובאופן טבעי פיתחתי עם השנים רגשות אשמה על כך שאני לא מסוגל להכיר טובה. הפחד שלי מקרבה רגשית הביא אותי ללכת תמיד לרופאים מרוחקים, לא כאלה שאני עלול להיתקל בהם ליד הבית. עד שפעם אחת העזתי והעברתי את הרישום שלי לקופ"ח ליד הבית שלי ברמות. ואז, בפעם הראשונה שהרגשתי לא טוב ופניתי למרפאה הזו לטיפול, זכיתי לטיפול שהיה בו הרבה מעבר לטיפול. מכיוון שידעתי מראש שאני לא מסוגל לתת אמון - בטח לא בסיטואציה אינטימית כמו בדיקה רפואית ע"י רופאה זרה - כיביתי מלכתחילה את כל מנגנוני ההגנה שלי, וכך מצאתי את עצמי בסיטואציה בה אני קרבן לגחמותיה של רופאה שהגוף שלי כנראה עניין אותה. אני לא זוכר בדיוק מה קרה שם, אני רק זוכר שכשיצאתי מהמרפאה החלטתי לעבור מיידית למרפאה אחרת, אפילו שלא הבנתי בדיוק מה קרה. </span><br />
<span style="font-size: large;"><b>סוף טריגר</b></span><br />
<span style="font-size: large;"><b><br /></b></span>
<span style="font-size: large;"><i><u>ה. האם טריגרים פועלים גם עלי?</u></i></span><br />
<span style="font-size: large;">כסטודנט דתי לקולנוע, תמיד העסיקה אותי השאלה כיצד סרטים משפיעים עלי. החלטתי מלכתחילה שאם רצוני ללמוד עלי ללמוד הכל ולהיחשף לכל, גם אם התכנים בעייתיים. האמנתי שאני מחושל מספיק ושסרטים לא עושים לי כלום. גם כיום קשה לי לתפוס את ההשפעה של סרטים על הנפש שלי. זו השפעה כ"כ פנימית, כה נסתרת מעין, שאני נוטה להתעלם ממנה בטענת: אם אי אפשר למדוד את זה, זה לא קיים. כמובן, זו טענה נואלת. וזה נכון לא רק לסרטים: גם פרשת הרב אלון, ככל הנראה, משפיעה עלי. כמה שהייתי רוצה להתכחש לזה, העובדה שיש במציאות מקרה בו רב כריזמטי שעוזר לאנשים מתפתה פה ושם לנצל תלמידים לצרכיו המיניים - זה רק מחזק את חוסר האמון הבסיסי שלי באדם בכלל ובבעלי סמכות בפרט. זה מחזק אצלי את התחושה שהבחירה שלי שלא לקיים מצוות "עשה לך רב" היא בחירה נכונה. ובמקביל, מתחזק לו העצב, כי אני כבר מבין שלחוסר האמון הבסיסי שלי יש מחיר כבד מאוד בצורה של הגבלת עומק הרובצת על כל מערכת רגשית בה אני מצוי וחונקת אותה ככל שהיא מתפתחת.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;"><i><u>סיכום</u></i></span><br />
<span style="font-size: large;">היכולת להגיע לעומק רגשי מצויה בידי. עם זאת, חוסר היכולת לתת אמון מעקר כל נסיון לממש יכולת זו. ובצמד משפטים קצרים אלה ניתן לסכם את הקונפליקט הפנימי המרכזי של הדמות העלילתית שהיא אני. וכמו שאמר לי פעם איש אחד חכם: הגיע הזמן לכתוב קומדיה רומנטית. בהצלחה לי.</span></div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-9120338223933655612013-07-15T08:09:00.001-07:002013-07-15T09:38:07.329-07:00על הייאוש - מסה בעקבות "זנב" לרוני קידר<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: x-small;"><b>הבהרה: בסרט "זנב" כלולים תכנים מיניים בוטים. הצפיה על אחריותכם...</b></span><br />
<span style="font-size: x-small;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">לפני כך וכך שנים עלינו סוף סוף על דרך הלבנים הצהובות. </span><br />
<span style="font-size: large;">אבל עכשיו, איפה אנחנו?</span><br />
<div>
<span style="font-size: large;">האם אנו כבר קרובים לחזור הביתה? האם אנחנו בעצם כבר בבית?</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ואולי בכלל אלו לבנים שחורות שמישהו עבר עליהן בצבע, רק כדי להשלות אותנו?</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ההווה הלא ברור מייצר עתיד לא ידוע וגם על העבר הוא מורח שכבות נדיבות של צבעים חדשים, </span><span style="font-size: large;">עד שהצבעים הישנים שאהבנו פעם מתחילים להתגלות כצבעים אחרים בכלל. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">מול מראה דמיונית נעמוד פעורי פה, </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ננסה לפענח את שעינינו רואות,</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אך משימה בלתי אפשרית שכזאת</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">תוליד בנו אך ייאוש.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ייאוש.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אותו מושג שר' נחמן שלל את קיומו.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ייאוש הוא שקר, אם כן, ובכ"ז - רבים הם המיואשים.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אז כיצד זה לשקר הזה יש רגליים?</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ראשית הבה נבהיר: לשקרים בכלל ולייאוש בפרט אין רגליים ואין ידיים,</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">היכולת שלנו להתייאש נובעת מכוחות עזים נטולי כיוון שאינם יכולים עוד לעמוד על מקומם, </span><span style="font-size: large;">אך מצד שני מחכים הם להתבהרות הכיוון הנכון, ומשמחכים הם זמן רב מדי - </span><span style="font-size: large;">הם מתחילים לפעול מול עצמם, במעין פעולת הרס עצמי - וזהו הייאוש.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">השקר שבו נובע מאותה חוסר בהירות, שברגע שתיעלם, ברגע שיובהר לאן להפנות את הכוחות - </span><span style="font-size: large;">בו ברגע ייעלם הייאוש.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ויש אנשים המעבירים חיים שלמים בציפייה לאותה התבהרות.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">מדוע יש ייאוש? מדוע נסתר מאיתנו אותו כיוון נאצל, אותו "פתרון קסמים", אותה דרך נכונה </span><span style="font-size: large;">אליה יש להפנות את הכוחות? מדוע צריך את כל הבלבוליישן שבדרך אל היעד?</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">הייאוש, כמו חור שחור, מכפיל ומשלש את הכוחות הנשאבים לתוכו. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ביציאה ממנו, כמו מטוטלת מונפים הכוחות אל העבר השני,</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ומצליחים לשבור מחסומים שקודם לכן נחשבו לבלתי עבירים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<br /><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/DScSSRFuIyc?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div>
<div style="text-align: center;">
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<span style="font-size: large;">חיה מלאת תשוקה. לא סתם היא בוחרת להתפרנס דווקא כנערת טלפון.</span><br />
<span style="font-size: large;">לא סתם היא מקיימת טקס קבוע של "התאבדות" מול המראה עם אקדח קפצונים.</span><br />
<span style="font-size: large;">תשוקת המוות שלה נובעת מייאוש מלמלא את תשוקת החיים שלה.</span><br />
<span style="font-size: large;">התשוקה - ככח השואף לכיוון ריאלי - מוליכה אותה לכיוון אחד בלבד - מוות.</span><br />
<span style="font-size: large;">והסיבה? - הזנב שלה. כיצד יכולה בחורה נורמלית לקוות לממש את תשוקותיה כשיש לה זנב?</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">חיה, אם כן, נמצאת במצב אירוני: התקווה שלה היא למות. שזה אומר לאבד כל יכולת לקוות. </span><span style="font-size: large;">כי מי רוצה לחיות חיים בהם יש רק תקווה ואין מימוש?</span><br />
<span style="font-size: large;">והשלב הראשון בדרך למימוש תקווה זו הוא לראות שזה אפשרי. ואכן, בהישמע קול יריה עמום, </span><span style="font-size: large;">היא מגלה אחת שהצליחה ליטול את חייה בידיה. שניות ארוכות היא ניצבת מעל הגופה, מעכלת עובדה פשוטה אך גורלית: זה אפשרי!</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">לאחר שיש בידה אקדח, כל שנותר הוא, כמובן, ללחוץ על ההדק. זו משימה לא פשוטה בכלל.</span><br />
<span style="font-size: large;">למען האמת, בשלב זה - כך היא מגלה - היא נמצאת בשלב האידיאלי בחייו של אדם, </span><span style="font-size: large;">עת בידו כל הכוח לממש את תוחלתו, אך הוא עדיין לא מימשה. ולמה הדבר דומה?</span><br />
<span style="font-size: large;">לקולנוען שקיבל מראש את כל האמצעים - בכסף, בשחקנים, בלוקיישנים ובצוות - לעשיית סרטו.</span><br />
<span style="font-size: large;">כל עוד לא עשה את הסרט הוא במצב נפלא. לאחר עשיית הסרט - הוא ישוב לנקודת ההתחלה ולא יהיה בידו דבר. לפיכך, אין לו כל סיבה אמיתית לביים את הסרט, כי בכך יאבד את כל הכוח שיש בידו כעת. אבסורד, לא? </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">חיה נמצאת באותו מצב אבסורדי, אך התסריטאית דאגה לה מראש לאנטגוניסט ראוי שיעזור לה לחצות את הרוביקון. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">תום תופס את אשתו על חם עם גבר זר. סיטואציה שכזאת מטעינה כל גבר במטען רגשי רב, השאלה כמו תמיד היא מה יהיה כיוונו. בשלב הראשון הוא מנסה - כצפוי - ללכת אחרי הליבידו שלו (מה שגורם לו להיפגש טלפונית עם חיה). אלא שאז הוא מבין שהכיוון הנכון הוא אחר, ואז הוא מנסה לפתח איתה קשר אנושי. העקרון הוא שהוא לא מתייאש, כי בכל רגע יש לרצון שלו כיוון מוגדר.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">גם כשסוגרים לו את הפאב, גם כשהוא מגלה מאוחר מדי שהבחורה האלמונית שבאה לבקרו היא נערת הטלפון איתה רצה להיפגש - גם אז הוא מפגין חיוניות וכח רצון. העיקר - הוא ממשיך לא להתייאש. לכעוס? - זה כן(למרות מה שהוא אומר...).</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ובינתיים, כדי לחזק את כוח הרצון שלה לממש את שאיפתה למות, חיה מגבירה את ייאושה מן החיים. כל המניפולציות כשרות: להעמיד את עצמה לצידם של אנשים שמשום מה דווקא כן הולך להם בחיים(ארוסת האקס המיתולוגי) וכך להגדיל את דימויה כחסרת תקווה בעיני עצמה, להגיע לאזכרת אימה באיחור כשביה"ק נעול וכך להרגיש עוד יותר חסרת משמעות - שכן קשר למשפחה גם אם הוא דרך אזכרה עלול להעניק כיוון לכוחות שלך. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">בסופו של דבר, דבר לא עוזר. אין בה כוח ליטול את חייה בידיה, ורק בזכות תום-לעד-לא-מתייאש מגיע הסוף לסיפור.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ובמציאות, רוני קידר, הבמאית, התמודדה גם היא עם הרבה קשיים שעשויים להביא לייאוש. היא עשתה סרטים שאף פסטיבל לא רצה, השקיעה את כל כולה באמנות לתקופה ממושכת על חשבון פרנסה, ואף הקרנות השונות על דלתותיהן התדפקה נתנו לה תשובות שליליות לרוב. אך בפועל - היא המשיכה ליצור, וממשיכה וממשיכה וממשיכה. "ג'ו ובל", הפיצ'ר הראשון שלה, עומד לקבל אח קטן, "סופעולם"(אין ייאוש...?), ועוד שני תסריטים לפיצ'רים שכתבה זכו כל אחד בנפרד בתחרויות פיצ'ינג בפסטיבלי חיפה וי-ם, כשבמקביל היא הספיקה גם לביים סרט קצר נוסף, "באני-לאב". ולאחר שהבנו כי כל עוד עושים ועושים ולא עומדים במקום - אין מה לדבר על ייאוש, אפשר סוף סוף להכניס את תשעה באב, החג בו מותר וצריך להתייאש(לכן יש להתנתק מהתורה, הלא היא המצפן של העם היהודי), כי אחרי הכל: כולנו בני אדם ולא השפן של אנרג'ייזר, וכולנו זקוקים גם למנוחת הנפש מן העשייה-עשייה-עשייה.</span><br />
<span style="font-size: large;">ובינינו, בין סרט לסרט לסרט, אני בטוח שאפילו רוני קידר חוותה פרקי ייאוש, אחרת בחיים היא לא הייתה מצליחה לעשות סרט כמו "זנב".</span><br />
<br />
<span style="font-size: large;">צום קל ואין ייאוש בעולם כלל, </span><br />
<span style="font-size: large;">חוץ מהיום.</span></div>
</div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-10510385701068101822013-07-14T03:26:00.000-07:002013-07-14T03:37:01.908-07:00פסטיבל ירושלים - שארית השבוע<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjeXObzwG5q0sUv8fr9vTo0-oK-VuYPMw0KS1VmlUW2EhglWbvm2LfJnPZOgfdS7v2e3yfto_Ex8t-2Bj4MZexJpcR-wGuzULzl75oyD-gfr59TuaiE-hzJjPOkZFIUAOdMufnR44QJOU4/s1600/forgotten.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjeXObzwG5q0sUv8fr9vTo0-oK-VuYPMw0KS1VmlUW2EhglWbvm2LfJnPZOgfdS7v2e3yfto_Ex8t-2Bj4MZexJpcR-wGuzULzl75oyD-gfr59TuaiE-hzJjPOkZFIUAOdMufnR44QJOU4/s1600/forgotten.jpg" /></a></div>
<div style="text-align: center;">
<span style="font-size: x-small;">מתוך: "הנשכחים", איהב טרבייה</span></div>
<span style="font-size: large;">וואוו.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">השבת ישנתי בסה"כ כ-13 שעות. השבת, כידוע, נמשכת 25 שעות, כך שהשינה בברור השתלטה על השבת, ובתוספת שעות שינה מרובות בשעות לא הגיוניות במהלך השבוע אני יכול להכריז בוודאות גמורה על תסמונת פסטיבל הסרטים - תסמונת מוכרת התוקפת אנשים הצופים ביותר מדי סרטים בפרק זמן מצומצם, ומתאפיינת בטשטוש גבולות בין שעות הערות לשעות השינה, כולל טשטוש תודעתי בין החלומות לבין המציאות. אז אם פגשתי מישהו ודיברתי איתו על ארועים שכלל לא נתרחשו - אני מתנצל, כי עבורי הארועים, הזויים ככל שיהיו, התרחשו באמת ובתמים, וגם אם אני לא זוכר שהחללית נחתה, אני יכול להבטיחכם שאני כבר שבתי לכדור הארץ.</span><br />
<span style="font-size: large;">אגב, החיזרים היו אדיבים ביותר.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">בתחרות בין החלומות לבין הסרטים החלומות תמיד ינצחו(זה רק אצלי ככה?), ובתור אדם שזוכר לעיתים קרובות את חלומותיו זה ממש מוציא את הרוח ממפרשי העשיה הקולנועית. ובכ"ז, צפיתי בכך וכך סרטים והסקתי כך וכך מסקנות, וחבל להשאירן בראשי נטולות תכלית. אז אפרוש כמה מחשבות ותהיות שתקפו אותי בשעות בהן הייתי ער לחלוטין, לכאורה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ראשית נשלים את חובותינו ביחס לתחרות הסרטים הקצרים. לשליש הראשון כבר התייחסתי בפוסט הקודם, ומשני השלישים הנותרים צפיתי רק במחצית הסרטים (שילוב של אילוצים טכניים ועייפות) ובכ"ז מסקנה כוללת אחת הסקתי: יש מספיק סרטי אנימציה קצרים בתחרות הירושלמית בכדי לתת פרס בקטגוריה זו. זה בסה"כ יהיה הוגן. אני צפיתי בששה סרטי אנימציה(אחד מהם מעורב במעט מציאות), ובהנחה לא בלתי סבירה שהיה לפחות עוד סרט אנימציה אחד שפספסתי(בדקתי, ואכן יש לפחות אחד כזה - הולולנד) - הרי שמדובר בשליש מסרטי התחרות. מדהים, לא?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">היו מספר סרטי אנימציה שווים, אך לצערי לפחות שניים מהם נפלו קרבן לעייפותי, כך שרק מ"קליפות ורודות" הספקתי להנות כמו שצריך. מדובר, אמנם, בסה"כ בראיון תיעודי שגרתי המלווה באילוסטרציות אנימציה לתוכן הראיון, כשהסיפור - הלא מאוד ייחודי - הוא אודות נערה שהתבגרה, חוותה תקיפה מינית, פיתחה תעוב כלפי גופה והשמינה - ומקיימת אורח חיים שיש בו סגידה לצבע הוורוד, במין נסיון לדחוק ע"י צבע המסמל אופטימיות כל מחשבה עצובה לקרן זווית. אבל האילוסטרציות מרהיבות עין וחוגגות עולם דימויים עשיר ומקורי. היה ממש כיף של סרט.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">מהסרטים העלילתיים בהם צפיתי סימנתי לי שלושה העולים על השאר: "בבגה" ו"וזר לא יבין זאת" מן המקבץ הראשון, ו"הישארות" מן המקבץ השני(בו היו 4 סרטים שכלל לא ראיתי). במקבץ האחרון היו שני סרטי אנימציה שאולי אם לא הייתי מנמנם בהם הייתי מכניס גם אותם, אבל העייפות, הו העייפות הקדושה...</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">וכאן המקום להתייחס למספר נקודות: </span><br />
<span style="font-size: large;"> א. צפיתי שוב ב"בשבחי היום", שזכה, כזכור, בפסטיבל ת"א. ובכן: אינני חוזר בי, ולדעתי היו סרטים טובים ממנו בתחרות ההיא. לא מובן לי כיצד סרט אשר טיפולו בקונפליקט המרכזי שבו לוקה בחסר ואיננו סובל ממקוריות יתרה, ונעדר כמעט לחלוטין עומק וסאבקטקסט, כיצד סרט שכזה - מצולם, ערוך ומשוחק לעילא, נכון - יזכה בפרס הראשון.</span><br />
<span style="font-size: large;"> ב. הישארות: הזוכה הגדול של הפסטיבל ראוי בהחלט לפרס. אמנם סצינות מין בוטות יש גם כאן, כמקובל בסרט על מערכת יחסים חד-מינית(הרבה פחות גרפיות מ"בשבחי היום", ובכ"ז) אבל זהו סרט מהודק מאוד, המאייר לנו בשפה קולנועית חדה וברורה פרוטגוניסט, אנטגוניסט, קונפליקט, בום (וכוונתי לסצינת הסיום, כמובן), כשאת התהליך האמיתי בסרט עובר הצופה, התוהה לאורך הסרט באיזו מידה יש לגיבור אפשרות בחירה, ולמה הוא לא משתמש בה(שאלה הנפתרת בצורה נפלאה בסיום). כך צריך להראות סרט קצר!</span><br />
<span style="font-size: large;"> ג. הנשכחים: אני כנראה בדעת יחיד כאן, שכן כולם מהללים ומשבחים ומפארים את הסרט הזה. כאחד שטייל בגולן די הרבה וראה אותו בסיטואציות שונות ובמתארי נוף שונים - אני יודע להעריך את יופיו של הסרט. הגולן יפה יותר ככל שמצפינים בו וככל שנכנסים עמוק יותר לתוך החורף, והסרט משתמש בכללים אלה היטב. ואכן אי אפשר שלא לשבח את השפה הויזואלית של הסרט, אבל הרעיון הבסיסי של הסרט כה צפוי ולא מקורי שעבורי כצופה היה הסרט כמו טיול נפלא בגולן - ומסרט אני מצפה ליותר. אמנם, ראוי לשבח את היוצר - דרוזי ממג'דל שאמס - על הבחירה שלו להתמודד עם תחושות האשמה של אחד שניצל מגורל דומה לזה של גיבור הסרט(שגורש מהגולן ב-67') - תחושות המוכרות לי היטב, כדור שני. יש לקוות שמכאן הוא יתפתח עוד, ויהיה יוצר בעל אמירה ונוכחות, אבל הסרט הזה עודנו בוסרי, והיו ראויים ממנו להגיע לשלב הפרסים.</span><br />
<span style="font-size: large;"> ד. גלוריה - זה הסרט היחיד משלושת המקומות הראשונים בתחרות הקצרים העצמאיים שראיתי, וביקורתי הקצרה היא כזאת: השוט הראשון עמל רבות כדי לשכנע אותי שמדובר בנפיחה אינטלקטואלית מלאת פוזה ואני השתכנעתי. כ"כ לא התחברתי לסרט הזה, שבאמת קטונתי מלהבין על מה זכה בפרס.</span><br />
<span style="font-size: large;"> ה. בבגה הפך להיות זוכה קבוע בפרסי משנה, ואולי יש תחושה שיש קונצנזוס על איכויותיו, מה ששולח שופטים לחפש סרט חדש ומקורי להביע את הערכותיהם כלפיו, משהו שטרם זכה להערכה. ובכן, חשוב לציין שוב: מדובר בסרט משובח, שלא סתם זכה בצל"שים גם בת"א וגם בי-ם.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">לצד מקבצי הקצרים, צפיתי בכמה וכמה פיצ'רים, ישראלים בעיקר. להלן התרשמויות סטקטו שלי:</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">הורה 79' - הזכיר לי את כשלון סרט גמר שנה ב' של טל טביומי, סרטה האחרון כבמאית. מסקנה: לקחת קאסט של נון-אקטורס(וכאן מדובר בלמעלה מ-30 שכאלה!) ולבנות עליו סרט זה אולי אפשרי, אבל זו מיומנות מיוחדת שצריך ללמוד. הורה 79' נכשל בכך, אם כי לעיתים הייתה לי תחושה שהוא יכל להיות פארודיה מוצלחת על עצמו.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">פלסטלינה - סרט אולטרה פמיניסטי על עקרת בית בשנת 66' השואפת למצוא עבודה או כל עשיה משמעותית אחרת שתמלא עבורה את השעות המתות הרבות מדי בבית. הבעל איננו רע, אך הוא שם לה מקלות בגלגלים, והסיפור כולו מסופר מנקודת מבטה של ביתם היחידה, ילדה בת דורה של במאית הסרט, וידי בילו. הסרט מצולם נהדר(ומדובר בהישג לא מבוטל, שכן זהו סרט תקופתי), משוחק נפלא(בעיקר ראוי לתשבחות משחקה של הילדה), אולם הוא מתפזר על פני ארועים רבים מדי ויכל להפוך בקלות(ועם עוד הרבה כסף...)לסדרת דרמה טלוויזיונית. ועוד הערה: ריימונד אמסלם זוכה פעמים רבות מדי לגלם אישה נשואה שלא מממשת את עצמה. לי זה מתחיל להרגיש כבזבוז של כשרון, שכן ביכולתה לגלם דמויות גדולות מהחיים, כאלה המתמודדות עם בחירות קשות ומורכבות, ולא רק עם בעלים קשים ובעייתיים. ולסקרנים: בסרט הזה אני נשארתי על רצפת חדר העריכה. בושה!</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ההיא שחוזרת הביתה - סרט נפלא, שבצדק קיבל את הפרסים בהם זכה. סצינות סקס בוטות וארוכות, טלי שרון ואלון אבוטבול מפגינים משחק משובח, הצילום והעריכה מעולים, אבל איכשהו הסרט הרגיש לי כלא אומר דבר חדש ומקורי במיוחד. זה שללכת אחרי התשוקה שלך עלול להוביל אותך לגלות סודות אפלים מרגשותיך הכמוסים כלפי משפחתך? - יש לי הרגשה שכבר ראיתי את זה בעבר אצל דניס פוטר ב"לזרוס הקר" אבל אולי אני מדמיין. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">הנוער - הזוכה הגדול של התחרות הישראלית, ובצדק. לא ארחיב על הסרט, כי הוא מעין מניפולציה קולנועית עם מטרה שאפשר להרוס בקלות. רק אומר שכיף לראות במאי שכבר בסרטו הראשון יודע בכל שלב מה הוא עושה. זהו סרט מתח אינטנסיבי מאוד, ולהצליח למתוח אותי זה לא קל במיוחד, ומפני שלא סימפטתי את "פתח תקווה" - סרט הגמר של תום שובל - הופתעתי לגלות עד כמה אני מעריך סרט זה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">יש ילדים זיג זג - סרט הולנדי-בלגי ע"פ ספרו של דוד גרוסמן(שכהרגלו מפציע לרגע בסרט). זהו סרט ילדים משובב לב ונפש, הגם שאיננו משובח במיוחד מבחינה אמנותית. אם יוקרן מסחרית - מומלץ ביותר.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">לסיום, אציין שהשנה גם בפיצ'ינג הפיצ'רים הייתה נוכחות לבוגר מעלה: עמיחי גרינברג זכה בצל"ש(מקום רביעי בתחרות) על סרט העוסק בחוקר שואה יהודי דתי המתמודד מול מכחישי שואה, שמגלה עדות חסויה של אימו ניצולת השואה המטילה צל על זהותה - וזהותו - כיהודי, עניין בעל השלכות לכל מערכות חייו, כמובן. בתור דור שני בעצמי, אני מבין היטב את הקושי בהתמודדות עם עבר מלא סימני שאלה, ולכן אני מלא ציפייה לסרט הזה, שאינשאללה יהיה מוכן לפסטיבל י-ם של עוד שנתיים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">להתראות בשנה הבאה! </span></div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-34182229252424157142013-07-08T11:17:00.000-07:002013-07-08T11:17:21.768-07:00תחרות הקצרים של פסטיבל ירושלים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">שמחתי להשתחל היום לתחרות האהובה עלי, ואני חושב שמי שהקשיב לדבריה של אליסה ווסטון, מנהלת הפסטיבל, בפתיחת ההקרנה(כמו גם בפתיחת ההקרנה לפני שנה) מבין למה: הקצרים הסטודנטיאליים הם התינוקות שתוך שנה-שנתיים(או מעט יותר...) יהיו לאנשים. ונעבור לתכל'ס:</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ראשית כל, במקבץ הראשון היה די ברור ש"בבגה" ו"וזר לא יבין זאת" ברמה אחת מעל לשאר. לכן ארשה לעצמי להתעלם מהם, ולהתייחס דווקא לסרטים העלומים יותר בתחרות. שנית, "וזר לא יבין זאת"(והבנתי שגם "המסע", למרות שלא שמתי לב) הוקרן כשהקול לא מסונכרן עם התמונה - מה שפגם משמעותית בחווית הצפיה, כמו גם הדגיש עבורי - כאחד שכבר צפה בסרט - את האיכות והדיוק שבעריכה של הסרט. אני מקווה שתקלה זו לא תפגם בסיכוייו לזכות באיזשהו פרס.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">המקבץ נפתח ב"לזכור ולא לשכוח", סרטו של אסף מכנס שלמיטב הבנתי ביים את הסרט במסגרת לימודי קולנוע בבי"ס לקולנוע בלונדון. עם זאת, אני מניח שכאן הוא מתחרה כסרט עצמאי. ומבחינת התוכן מדובר בסרט ישראלי לכל דבר. הרעיון של הסרט פשוט ונועז - אבל היה מתבקש שמישהו יעשה סרט כזה: תיכוניסטים במסע לפולין, שהמפגש המלחיץ והבלתי נסבל עם הזוועות והמוות(כמו גם המישטור חמור הסבר של הזכרון) מוציא מהם את הצורך לממש תשוקות נעורים.</span><br />
<span style="font-size: large;">המשחק בסרט נהדר, הייצוג של התשוקה המתפתחת עדין ומדוייק, אלא שהבמאי לא החליט מה לעשות עם הרעיון: האם לממש את הפוטנציאל הקומי-רומנטי של הסיפור, האם ללכת לכיוון הסאטירי-מתחכם, ואפשר היה גם ללכת לכיוון של דרמת מוסר רצינית שהמסר שלה: החובה שקיבלנו על עצמנו לזכור את המוות מסרסת את החובה להמשיך ולחיות. וכך הסרט מסתיים באופן סתמי למדי, למרות מהלך מסיים מגניב, עת זוג בני הנוער המאוהבים נענשים: "לאושוויץ אתם לא הולכים!" - אני סקרן לדעת מה ירגישו ניצולי אושוויץ כשהם ישמעו את הרפליקה הזאת בהקשר של עונש חינוכי... ובכ"ז, אם לדבר על תרומתו של הסרט לקולנוע הישראלי: סוף סוף ראיתי את דימויי השואה המוכרים לעייפה - הר האפר, א-ל מלא רחמים בבי"ק יהודי בפולין, טקס בתוך תא גזים - כשהם חלק מסצינה עלילתית ומבויימת. כאחד שחי בצילה המקודש של השואה, אני אסיר תודה על כך שמישהו פוצח בתהליך חילון של הדימויים המקודשים. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">"חוטים" ו"פלורסנט" היו שתי יצירות אנימציה שלדעתי המוגבלת בתחום זה לא הגיעו לרמת סרטי האנימציה שהשתתפו בפסטיבל ת"א. שניהם לא הותירו בי חותם מיוחד, למרות ש"חוטים" ניסה לספר סיפור עם עומק על יחסים בין מריונטה למפעיל שלה, אבל איכשהו היוצרים - בוגרי "ספיר" - לא הצליחו לגרום לי לחוש באישיותה של המריונטה, כשלון שאינני מבין מספיק בתחום בכדי להסבירו. "פלורסנט" היה סרט-אווירה נטול עלילה על חווית הניכור האורבנית והשואה שהיא מבשרת. הציורים היו נאים, אבל האמירה הייתה בנאלית ובאין סיפור היה קשה לצלוח את אורכו של הסרט.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">"צלליות" היה עוד סרט עצמאי בבימויו של אדם ביזנסקי - יוצר צעיר שאינני מכיר - שעיבד למסך סיפור קצר של אמיר גוטפרוינד שכמובן עוסק בחווית הפוסט-שואה. הסיפור טוב: אמן צלליות בסוף שנות השבעים שנסחף ביצירתיות שלו ומאבד קשר עם המציאות ועם קהלו, עד שבהתפרצות דרמטית לקראת סוף הסרט הוא זורק בפני כולם את סודותיהם האפלים של כולם.</span><br />
<span style="font-size: large;">הסרט עשוי היטב, אבל לא מצליח להשתחרר מהסיפור וליצור סיפור קולנועי של ממש, בעיקר בשל התעקשות הבמאי להשתמש בדמות מספר - אחיינו של אמן הצלליות - שכנראה נלקחה מהסיפור המקורי, אך בסרט נותרת חלולה ונטולת משמעות קולנועית, כשבמידה רבה היא משמשת כמחסום הגנה מיותר בינינו לבין אמן הצלליות(מחסום שכנראה נצרך בסיפור המקורי).</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">הסרט האחרון במקבץ - "המסע" - היה הסרט שהפתיע אותי לטובה. ממסלול התקשורת של אונ' אריאל אינני מצפה ליצירות בעלות איכות כלשהי, לכן הצלחתו של הסרט הזה - בבימויה של זית פקדה - להעביר סיפור ורגש אותנטיים הייתה בעיני הישג, שנשען בעיקר על דרמה פשוטה למדי שלא דורשת מהצופה מאמץ מיוחד, משחק מפתיע באמינותו(השתתפו בסרט מספר רב של שחקנים וניצבים, כולם אתיופים) וצילום יפה של סצינות החוץ. הסרט מתאר פער דורות הנוצר תחת השפעתו של זכרון הטראומה של המסע הרגלי מרובה הקרבנות לא"י. הסרט העלה בי את המחשבה שהמנטליות האתיופית שווה פוטנציאל משחקי גבוה. שווה לבדוק מחשבה זו בעתיד.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ומחר- מחר זה כבר יום חדש.</span></div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-58121376617297055412013-07-06T13:25:00.002-07:002013-07-07T09:19:06.393-07:00פסטיבל ירושלים - המלצותי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<b>תיקון: למרות הרוח הטובה והזולה המפעמת בפוסט זה, התברר לי בדיעבד כי כרטיס ההנחה ב-99 ש"ח הוא חופשי-יומי. כלומר, הוא תקף ליום אחד בלבד, </b><b>ולא כפי שחשבתי וכמשתמע מפוסט זה.</b><br />
<b>ייאמר לזכותי שיש לי דמיון עשיר...</b><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כבר מספר שבועות שאני מדחיק את פתיחת פסטיבל ירושלים. שוב ושוב מצאתי את עצמי מביט בארנקי הדל, וארנקי הדל מחזיר לי מבט בעיניו העצובות, ומפני שכאן זה מרחב טקסטואלי אאלץ גם לומר את מה שנראה כמובן מאליו וכואב עד כדי כך שאסור לבטאו במילים. אוף, אין ברירה: אם אין קמח - אין תורה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ובכן, השנה השכילו בהנהלת הפסטיבל להקדים תרופה למכה, וייצרו שני מנגנוני הנחה שמאפשרים גם לרשים ודלים לטעום טעמה של חגיגה קולנועית: המנגנון הראשון אמנם לא רלוונטי עבורי - 4 כרטיסים ב99 ש"ח לסטודנטים. אבל המנגנון השני הומצא במיוחד עבורי: כרטיס חופשי ב99 ש"ח לכניסה חופשית לכל סרטי הבוקר והצהריים עד שעה 16:00 בימים א'-ה'(על בסיס מקום פנוי. אבל מישהו ראה פעם סרט "סולד אאוט" בשעות האלה...?). ובכן, זה נשמע מגביל מאוד, אבל יש לא מעט פנינים שאפשר לראות בשעות הללו(כולל כל הפיצ'רים בתחרות הישראלית):</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">יום א</span><br />
<span style="font-size: large;">בשעה 15:15 יוקרן "הנוער" - סרטו המדובר של תום שובל. ואם אין לכם מושג מיהו ומהו - אז מדובר בפיצ'ר הראשון של בוגר טרי למדי של "סם שפיגל" שזכה להערכה כבר עם סרט הגמר שלו "פתח תקווה" וממעט ההתרשמויות שכבר נתפרסמו ע"י מי שכבר צפו בסרט זה - עושה רושם שהפיצ'ר מקיים את ההבטחה שהובטחה בסרט הגמר.</span><br />
<span style="font-size: large;">אני, אגב, מתכנן לצפות גם ב12:30 ב"נערות ליווי", זוכה פרס הביקורת בפסטיבל טורונטו, וסרט שמוגדר כמותחן פרנויה פוליטית - ז'אנר אהוב עלי במיוחד, בעיקר בקטע של הפרנויה. ובתור מותחן פרנויה פוליטית תוצרת סקנדינביה המוח האסוציאטיבי שלי ישר זועק "מילניום"! ואני סקרן לדעת האם האנשים הדכאוניים מהצפון פשוט טובים בפרנויות ללא תלות במדיום (בתוכניה מובטח תרגום לעברית).</span><br />
<span style="font-size: large;">במקביל, בשעה 13:30 יוקרן "ערבאני", למיטב ידיעתי הפיצ'ר הראשון של בוגר מכללת תל-חי, שמתרחש כולו בתוככי העדה הדרוזית. עדי עדואן, הבמאי, דרוזי כמובן, ועשה כבר יותר מדבר או שניים בתחום(יש ויקי!), אבל בכל מקרה מדובר מבחינתי בג'וקר, כי אינני יודע כלום על איכויותיו הקולנועיות(אבל אם תבדקו, תגלו שבצוות שלו יש כמה וכמה שמות מוכרים ושווים).</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">יום ב</span><br />
<span style="font-size: large;">בשעה 12:45 ניתן לצפות ב"פנתר לבן", פיצ'ר ישראלי נוסף, שיש סביבו באז חיובי מאוד בשבועות האחרונים. מדובר בסרט חניכה וסרט אגרוף, כך שמי שהשילוב הזה מדבר אליו וודאי יהנה. אישית לא ממש שמעתי את שמו של הבמאי עד לאחרונה, למרות שהוא כבר עובד לא מעט שנים בתעשיה, בעיקר בטריטוריה של קולנוע חברתי-פריפריאלי.</span><br />
<span style="font-size: large;">ב14:45 תתקיימנה שתי הקרנות מעניינות: "וטרנים", סרט תיעודי מתבקש על המוני גיבורי הצבא האדום המצויים בארצנו כשהם מוטלים זנוחים בשיכונים של "רוסים" אי שם בעיירות פיתוח נידחות. ולמי שלא יודע: מדובר בעדים(כמעט אחרונים, כמובן) לאחד העימותים הצבאיים הקשים, האכזריים והעקובים מדם בהסטוריה האנושית: העימות בין הצבא האדום לוורמאכט הנאצי, או מה שנודע אז בשם הקוד המאיים(בעיקר עבור החיילים הגרמנים, שהעדיפו להילחם מול האנגלים והאמריקאים ה"חלביים") "החזית המזרחית". </span><br />
<span style="font-size: large;">ההקרנה הנוספת היא המקבץ הראשון של סרטים קצרים המתחרים בפסטיבל, שתכלול את "בבגה" שכבר כתבתי עליו ואת "וזר לא יבין זאת" - הנציג הבודד של "מעלה"(וכשאצבעותי תסיימנה להקליד פוסט זה אני אשוב להחזיק אותן). את שאר סרטי המקבץ אינני מכיר, אבל סטטיסטית בטוח שיהיה שם לפחות עוד סרט מעניין אחד.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">יום שלישי</span><br />
<span style="font-size: large;">ברבע לעשר בבוקר יוקרן "הצד השלישי של המטבע" - יצירתו של כריס מארקר אודות... ישראל!!! חובב הסטוריה ונוסטלגיה שכמוני לא יחמיץ סרט זה, שנעשה ב 1960, אבל מעבר לכך מעניינת נקודת מבטו של יוצר ואינטלקטואל חשוב על החברה הישראלית המתהווה, ולראות עד כמה ניתוחיו עומדים במבחן הזמן.</span><br />
<span style="font-size: large;">למי שלא אכפת להפסיד את הסרט הזה, אפשר גם להיכנס בעשר ל"גאבה", הסרט שחשף את מחמלבאף לקהל הישראלי לפני... וואוו, זה היה ממש מזמן, מעל 15 שנה. וב11:45 מתחרה נוסף בתחרות הישראלית: "הורה 79" של אלי כהן("שתי אצבעות מצידון", "הקיץ של אביה")בהשתתפות גילה אלמגור, נתן דטנר ויוסי גרבר(איזה קאסט... אם כי כהן התקבע בתודעתי כבמאי מיושן וקשה לי להאמין שהסרט הזה יפתיע בתחרות ויקח איזשהו פרס).</span><br />
<span style="font-size: large;">ב13:45 המקבץ השני של סרטים קצרים(ראיתי רק את "אבא שלי ציפור" - קומדיה סם שפיגלית מאוד לא טיפוסית, שאני קראתי אותה כפארודיה על סרטי סם שפיגל. אגב, "אבא שלי ציפור" הוא כפשוטו: אביו של גיבור הסרט - שהוא גם המספר - הוא ציפור. תזרמו עם זה!) וב14:45 "לוויתן" - תיעודי על חייהם של דייגים שעושה רושם שיכול להרגיע כמו לעמוד עם חכה מול הגלים ולעניין כמו סיור במוזיאון(אין תרגום, אבל לדעתי זה לא קריטי לסרט הזה).</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">יום רביעי</span><br />
<span style="font-size: large;">משכימי הקום יזכו לצפות בתשע וחצי ב"המטורף של היטלר" - סרט מוקדם למדי של דגלס סירק (זוהר תכעס אם תדע שמישהו שאל "מי זה") אך ללא תרגום לעברית אני מוותר. ב11:30 יוקרן "ההיא שחוזרת הביתה" - פיצ'ר הבכורה של מיה דרייפוס בוגרת החוג באונ' ת"א(סרט הגמר שלה היה "ביקור חולים" הנהדר) אודות צעירה בת 33 המחפשת את עצמה ומתאהבת על הדרך במנהל תיכון נשוי בן חמישים. הסיפור הקלישאתי לא מבטיח מי יודע כמה, אבל צפיתי במיה מציגה את הסרט בפיצ'ינג של הפסטיבל לפני שנה והגמגום וחוסר הבטחון שלה הותירו בי רושם שהיא כנראה התאבדה על האמת שלה בסרט הזה, ויחד עם הכשרון המוכח שלה זה מבטיח טובות.</span><br />
<span style="font-size: large;">באחת וחצי - מקבץ הקצרים השלישי והאחרון(כולל "בשבחי היום" הפרובוקטיבי שזכה בפסטיבל ת"א וגם אליו כבר התייחסתי) ובשתיים וחצי: "מסוגפות" - מותחן טלוויזיוני יפני שהוגדר כבר כיצירת מופת היצ'קוקיאנית, מה שמאוד מסקרן אותי. עם זאת, היצירה ארוכה מאוד(280 דקות) ולחלק השני תיאלצו כבר לרכוש כרטיס בנפרד(כי הוא אחרי ארבע...).</span><br />
<span style="font-size: large;">התרגום הוא לאנגלית בלבד.</span><br />
<br />
<span style="font-size: large;">יום חמישי</span><br />
<span style="font-size: large;">בעשר וחצי עוד סרט מחמלבאפי ידוע - ליקוי חמה בקנדהאר, וב12 "פלסטלינה" ישלים לכם את כל משתתפי תחרות הפיצ'רים הישראלים. כמו ב"רסיסי אהבה" מלפני שנה, גם כאן ריימונד אמסלם ויחזקאל לזרוב מציגים זוגיות ירושלמית בשנות ה-60, וחדי העין יבחינו גם בי חולף בפריים בסצינה ליד דוכן העיתונים(בתנאי שלא נשארתי על רצפת חדר העריכה...). וידי בילו, הבמאית, הייתה אחת מצמד הבמאיות של "קרוב לבית" הנפלא, מה שמעורר אצלי ציפיות לקבל גם כאן סרט קטן, צנוע, אבל אמיתי ומרגש.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">עד כאן המלצותי הסובייקטיביות בעליל, ואם ידכם אינה משגת אפילו את מאה השקלים לכרטיס החופשי הנ"ל - אתם מוזמנים לקפוץ מחר למשכנות שאננים, שם בין עשר לאחת ייערך הפיצ'ינג המסורתי בו תיחשפו לפני כולם לסרטים שידברו עליהם בשנה הבאה(ועוד כמה סרטים שידברו עליהם פחות) או בעוד שנתיים(ולפעמים יותר. אתם יודעים איך זה...), ויש גם את "קולנוע לאור ירח" במתחם "התחנה הישנה" החדש והמגניב(שם גם יהיה מפוצץ אנשים).</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ולמי שיש בעיה עם הנאה מסרטים בתשעת הימים - זיכרו, זה פסטיבל קולנוע איכותי. וקולנוע איכותי, כידוע....</span><br />
<span style="font-size: large;">אז שיהיה סבל מענג!</span></div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-76048303632260165832013-06-30T13:51:00.000-07:002013-06-30T13:51:22.057-07:00גבר מבוגר ונשוי, אישה צעירה... מה רע?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">לפני כמה שנים, בשעה שעבדתי בבועה הפמיניסטית "מעלה", נחשפתי למקרה מטריד בו מרצה קיים פגישות אישיות עם סטודנטיות, כשתוכן השיחות איתן גלש למקומות... אתם יודעים. מטבע הדברים, כל הסטודנטיות שהתלוננו בפני על כך(ומדובר בשתיים-שלוש למיטב זכרוני. אני מאמין שהיו גם כאלה שהתלוננו שלא בפני) היו פגועות מכך, אך בדיעבד ידוע לי גם על כאלה שהבינו אותו. "הוא אדם רגיש", "אם אני נהנית מהשיחה איתו אז מה רע בזה?" וכיו"ב משפטים השופטים אותו לחיוב הגיעו לאוזני, ובכ"ז- הייתי מובך. מה אדם נשוי ומבוגר יחסית מחפש אצל בנות עשרים פלוס רווקות דתיות ותמימות(כך הן הצטיירו בעיני באותו זמן)? ומה עלי לעשות בסיטואציה מעין זו?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">למרות שהבנתי לחלוטין מה יחפש גבר כזה אצל בחורות צעירות ברמת הפנטזיה, בכ"ז העניין של לעשות מעשה בכיוון זה נראה לי לא מקובל. אבל המרצה הנ"ל באמת לא הבין מה לא בסדר. הפרשה נפתרה בלי קשר אלי, ורק בשלב מאוחר יותר בחיי הצלחתי להבין שקיימת תפיסה הנחשבת ללגיטימית ולפיה מימוש המיניות כחלק מהמימוש העצמי מחייב גם ריבוי בנות זוג מגוונים שונים - כולל גם מגילאים שונים, וכמובן - הכל מתוך כבוד והסכמה הדדית. עם השנים גם למדתי מה בעייתי בגישה זו, ואני מדבר על סוגיית האחריות הרגשית. ומכיוון ומדובר בסוגייה מורכבת ורגישה, אצטרך להסביר למה אני מתכוון.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כפולני מדופלם וכדור שני מנוסה אני נוהג לחוש עצמי אחראי לכל צרות העולם ונשותיהן. עם הזמן התחלתי לחטוף ביקורות על כך, מה שאילץ אותי לברר היכן עובר הגבול בין פולניות יתר לבין לקיחת אחריות מתבקשת על מעשיך. אחד השטחים האפורים הידועים ביותר הוא הקשר הזוגי. ישנם שני אחראים לכל קשר זוגי, זה ברור, אבל מנסיון אישי אני יכול לומר שלעיתים קרובות מדי יש צד אחראי יותר וצד אחראי פחות... כשצד מסויים מתרגל לכך שהצד השני מאפשר לו לנהוג בחוסר אחריות, זה עלול לגלוש למחוזות מגעילים, בהם הצד חסר האחריות ממש מתעלל רגשית בצד האחראי(ונדמה לי שאני הייתי כבר בשני הצדדים). כמובן, אי אפשר לפטור את הצד האחראי מכך שהוא לא שם גבולות לצד השני כשהיה צריך. אבל זה לא אומר שהצד חסר האחריות הוא באמת "לא אחראי למעשיו". </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ואם עד עכשיו אמרתי דברים המובנים מאליהם לחלקכם- זכרו שיש סביבכם גם אנשים תמימים, ממש כמו שאני הייתי פעם... אבל אני מגיע כאן לסוגיה החשובה של "זוגיות לא מאוזנת". </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">הבה ניקח לדוגמא גבר שחייו מאוזנים: יש לו אישה, ילדים, קריירה... הכל יציב. ויש לו המון אחריות. האמינו לי, זה מתסכל מאוד לגבר כזה לראות צעירים פנויים שיכולים לנדוד ממוסד לימודים אחד לשני, מעיר לעיר ו...כן, גם מבחורה לבחורה - והכל בחופשיות של איש צעיר המחפש את עצמו ומקבל לגיטימציה חברתית לכך. זה מתסכל, כי דווקא אדם עם המון אחריות על הכתפיים זקוק גם הוא לחוויות של חוסר אחריות. ומכאן,הדרך לרומנים עם צעירות קצרה למדי.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">הבעיה מתחילה בכך שאישה צעירה מדי הופכת לצד האחראי בזוגיות אליה נמשכה מלכתחילה בגלל שראתה בגבר המבוגר - שאולי אפילו יש לו סמכות עליה - מישהו אחראי שניתן להישען עליו. הבעיה ממשיכה במקרים בהם צעירות לא בשלות מספיק "זוכות" להבשיל במהירות רבה מדי שמותירה בהן חותם טראומטי. הבעיה נגמרת, כידוע, בגברים שמצפון עבורם הוא רק אופציה לא מחייבת. בכל מקרה, קיימים מקרים חריגים בהם קשר כזה הופך לקשר בר-קיימא. זה בדרך-כלל קשור לאישה צעירה הבשלה מספיק וחזקה מספיק לשאת על כתפיה קשר לא מאוזן עם גבר המבוגר ממנה, מנוסה ממנה, בעל סמכות יותר ממנה וכיו"ב. אך בדרך כלל מדובר בקשרים המסתיימים בתוצאות עגומות - ממפח נפש ועד מעשים פליליים. וכמובן, בדרך כלל הנשים הן הצד הנפגע מן העניין.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">במהלך השנים נחשפתי להמון מקרים שכאלה. האלוף שאהב ללטף את הבטן של הפקלשיות שלו, המח"ט הנשוי(כיום אלוף) שבכל בסיס בו שירת הייתה לו מאהבת חדשה(לא תמיד חיילת,אגב), הרב שקיים קשרים בעייתיים עם נשים צעירות, הרופא ששלח ידיים למזכירה החרדית הנשואה מבית החולים בו עבד בשעה שהפכה למטופלת שלו ובא אליה לביקור בית ועוד ועוד ועוד. השאלה הנשאלת היא מהו האידיאל? מה יעשה גבר הזקוק לחוויה של חוסר אחראיות, ריגוש, הרפתקה?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ובכן, אני מניח שתסכימו איתי שיש חוסר יצירתיות בוטה בהתנהגות החוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב אצל כ"כ הרבה גברים. עם מעט יצירתיות כל זוג יכול למצוא מרחבים לא מבוטלים של הרפתקה וריגוש חסרי אחריות. אך לשם כך הקשר צריך להיות מאוזן: שפעם האיש מעניק לאישה בטחון לנדוד למרחבי חוסר האחריות, ופעם האישה מעניקה לאיש את אותה החוויה. וכמובן, לא מדובר דווקא בריגושים מיניים, אבל גם. וכדי להגיע לאיזון שכזה, על הקשר לכלול מידה רבה של אמון. ונדמה לי שאמון הוא אחד הדברים יקרי המציאות ביותר בדורנו(ומתישהו צריך לכתוב על זה פוסט...).</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אבל השאלה הקשה היא למה לא, בעצם? כלומר, מה הבעיה בכך ששני אנשים בגירים מקיימים קשר - בעייתי, אמנם - אך מתוך הסכמה הדדית? על שאלה זו על כל אחד לענות לעצמו. יש אנשים המעדיפים למצוא תשובות בדרך הקשה ביותר האפשרית, לעיתים תוך גרימת נזק לעצמם, וכל עוד זה מבחירה - למתבונן מן הצד אין מה לעשות. וכמעט תמיד יש נזק לשני הצדדים. אין צורך להסביר, נדמה לי, מדוע אישה יכולה להיות ניזוקה מקשר עם גבר מבוגר ונשוי, אך הנזק לגבר טעון הסבר: </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">לכל אדם יכולת לשאת משקעים רגשיים שגדלה ומצטמצמת בהתאם לחוויות החיים. אחד מן הדברים שדורשים מאיתנו הכי הרבה בתחום זה הוא גידול ילדים. אתה לעולם ועד תישאר ההורה(גם אם ניתקת לחלוטין קשר מילדיך) ולעולם תחוש אחראי במידת מה למה שקורה להם - לטוב ולמוטב. כשאתה נושא באמתחתך זכרונות מחוויה בה ברחת מאחריות(ואין דומה בריחה מאחריות כאיש צעיר ופוחז לבריחה דומה כאדם בוגר ובעל משפחה) זה נעשה קשה יותר לשאת את המורכבות של המטענים הרגשיים שילדיך מותירים בך. הכאב שחשה אישה צעירה שזנחת לשווא ירפד את תת המודע שלך בשעה שהאישה הצעירה שהיא בתך תתמודד עם סוגיות מורכבות בחייה. ואין מה לעשות נגד זה, כך עובדת הנפש האנושית.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">וכמובן, כל אחד מוזמן להשלות את עצמו ולומר: לי זה לא יקרה. אני גבר-גבר, ואני יכול לכבוש עוד ועוד נשים, וזה לא יזיז לי. בחברה שלנו אפילו מצויה בשפע הערצה לגברים שכאלה. ו...כן, כגבר אני מודה שיש משהו מעורר קנאה בגבר בעל בטחון עצמי עצום שכזה שעושה מה שבא לו בלי לתת חשבון. מצד שני, תסתכלו על הנשים ו/או הילדים של גברים שכאלה ותבינו שתמיד יש מי שמשלם מחיר. ואם אתה לא משלם - מישהו אחר כנראה משלם בשבילך.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני, אגב,(ומן הסתם לא רק אני) מסיים כל תפילה כמעט בפסוק הזה:</span><br />
<span style="font-size: large;">"ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט" (הפרוש שלי ל"ואמלט": אמלט את ילדי מן הצורך לחוש אחריות למעשי שלי ולגורלי).</span></div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-74090632167786157182013-06-26T12:50:00.000-07:002013-06-27T13:43:08.491-07:00רשמים מפסטיבל ת"א לסרטי סטודנטים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">היכולת להאמין לעצמך היא מן הדברים שאנשים לא יודעים להעריך עד שהם אובדים.</span><br />
<span style="font-size: large;">בזמן עבודתי ב"מעלה" איבדתי יכולת זו. אחד מן הדברים הראשונים שחשבתי לבדוק לאחר עזיבתי, </span><span style="font-size: large;">הוא עד כמה אני אוהב קולנוע. מכיוון שאין לי קושי להתנתק מדברים שאני אוהב, אז לא יכלתי להסתפק </span><span style="font-size: large;">בסתם ניתוק. לכן, את מערכת יחסי עם הקולנוע בשנה האחרונה לא אוכל לתאר - מדובר במניפולציה מורכבת </span><span style="font-size: large;">מאוד, אבל נדמה לי שעכשיו אני כבר משוכנע שאני באמת ובתמים אוהב סרטים ותם זמנה של המניפולציה העצמית. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">בשבוע שעבר נכחתי - לראשונה - בפסטיבל הסטודנטים של ת"א. נהניתי מאוד. לראות עוד ועוד סרטים קצרים מספק לי בריחה נאה מן המציאות תוך קבלת זווית ראיה מעניינת על הקולנוע הישראלי שמתפתח כאן. סרטי הסטודנטים של היום נתפסים אצלי כמטרימים את הקולנוע הישראלי של מחר. והתוספת החדשה לפסטיבל של סרטים ישראליים קצרים לא-סטודנטיאליים נתבררה כמבורכת.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ואם ישנה בשורה משמעותית מן הפסטיבל הזה, הייתי אומר שזו האנימציה. כן, אנחנו בדרכנו להפוך לאימפריית אנימציה. שמונה סרטי אנימציה קצרים התחרו בפסטיבל מהם צפיתי בחמישה, מתוכם 3 מצויינים, אחד תרגיל נאה ואחד...פרח מזכרוני, וזה אולי אומר עליו משהו ואולי לא. בנוסף, מסלול האנימציה של בצלאל זכה לתרום תרגילי שנה ב שהוקרנו בצמדים בצמוד למקבצי סרטי הסטודנטים - אחד לפני ואחד אחרי. גם הם, רובם, לא ביישו את הפירמה. ושימו לב למוסדות ששלחו מתחרים: מוסררה, בצלאל, ספיר, תל-חי ושנקר. אמנם ספיר בולטים כבר שנים בתחום התיעודי(ופה ושם גם בעלילתי, כך שמעתי), אבל בגדול מדובר כאן בתחרות של הדרג השני של המוסדות ללימודי קולנוע בארץ(למעשה, שנקר ומוסררה בכלל לא מלמדים קולנוע וגם המסלול של בצלאל שונה מן המסלולים הקלאסיים). והתוצאות מעידות על כך שיש עתיד, והוא מעבר לפינה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני אהבתי בעיקר את "מדברים על שמשון" של נדב אמבון מ"בצלאל". בטכניקה המחקה את ואלס עם באשיר מוצג לנו סרט מוקומנטרי המציג לנו נקודות מבט אלטרנטיביות - והומוריסטיות - על שמשון באמצעותן מוצב סימן שאלה ענק מעל המושג "גבורה" ונקודות העגינה ההופכות אותו לערך נחשב כל כך בחברה האנושית. מבריק. אבל את הפרס הראשון קטף - כמובן - "בפה פעור ובאזניים עצומות" של תום מדר ואם-לי נוי מ"ספיר". זהו סרט סטופ-מושן(עם נגיעות של אנימציה קלאסית) פשוט גאוני, כמעט ללא רפליקות, על חווית הבדידות והניכור של אישה הנראית זקנה ומכוערת אך כנראה היא עדיין צעירה למדי בגיל, ואשר את הפתרון לגעגועיה למגע אנושי ורגשי היא מוצאת - לאחר תהליך, כמובן - בחור בקיר ההופך את סלונה לקמרה אובסקורה בה רואים סרט הפוך על מה שקורה מעבר לקיר, מה שבעצם יכול להיחשב לערוץ ריאליטי לכל דבר(רק בלי בימוי). ואי אפשר לשכוח את הדג שלה, שהוא באופיו ובמראו כלב נטול רגליים(המצויר באנימציה קלאסית), במעין אמירה נועזת על מה הם כלבים לאנשים הבודדים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">בתחום הדוקומנטרי נרשמה אכזבה, וניכר כי לתחרות זו, חוץ משני סרטי "מעלה", לא נשלחו תותחים כבדים(שכנראה כולם השתתפו כבר בדוקאביב, אם כי זה לא מנע מ"כתמים לבנים" - שזכה בפרס השני בדוקאביב - להשתתף כאן בתחרות). לכן באופן צפוי למדי זכו שני הסרטים הללו בפרסים, "רחוב ההסתדרות" הגאוני בפרס הראשון, ו"כתמים לבנים" - עשיה דוקומנטרית קלאסית במיטבה - בפרס ההפצה(פרס שלא ברור לי מה טיבו). כמובן, מיותר לציין, אך מתן פנקס ואיתי נצר - במאי שני סרטים אלה - הם ידידים קרובים שלי מזמן עבודתי ב"מעלה".</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">התחום המרכזי עבורי היה מאז ומתמיד הקולנוע העלילתי. בפסטיבל הזה השתתפו 26 סרטי סטודנטים עלילתיים שאת מחציתם ראיתי. עם זאת, למעט החוג לקולנוע של אונ' ת"א - שיוצג בידי חמישה סרטים מהם ראיתי רק אחד("מקליד") - הייתי אומר שהחצי שראיתי היה קרוב לוודאי מדגם מייצג של הסרטים היותר טובים בתחרות. ועדיין, על רקע ההצלחה של הקולנוע העלילתי הישראלי בשנים האחרונות, הציפיות שלי היו גבוהות מאוד, גבוהות מדי. אף סרט לא הותיר עלי חותם של ממש, וכל סרט שזכה לפרסים זכה אצלי לתגובה של "כן,אבל..." במקרה הטוב.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">בפרס הראשון זכה "בשבחי היום" של אורן אדף מ"סם שפיגל", בו צפיתי בהקרנת סרטי הגמר של המחזור שלו, הקרנה שאולי עשתה רע לחווית הצפיה שלי בסרט שלו, בהיות חלק גדול מדי מן הסרטים עוסק במין ובמיניות ובהשפעתם על מערכות היחסים הרגשיות בחיינו. אני חשתי בסרט תשוקה אדירה מצד הגיבור לממש את מיניותו לצד געגוע גדול למדי - אך לא חורג במימדיו מגעגועיהם של אנשים רבים מאוד בגילאי עשרים פלוס החווים נתק מסויים ממשפחתם - לחידוש הקשר הרגשי עם משפחתו - קשר שככל הנראה ניזוק קשות מנטייתו להימשך לגברים(ואני חייב לציין שלא זכור לי רמז כלשהו בסרט לכיוון זה, למעט שמירת השבת של אם הגיבור). ובעוד את תשוקתו המינית הוא זוכה לממש (אוהו, ועוד איך זוכה) הרי שגעגועיו למשפחתו זוכים לרגע אחד קטן מדי. אולי פספסתי משהו בסרט הזה, אך הוא אכזב אותי בכך שבאיזון בין תשוקה - שמסמלת עבורי את הרגעי והחולף - לעומת מערכות יחסים רגשיות - שעבורי מסמלות את המושקע, הנבנה והמתמשך - הוא נוטה בצורה בוטה למדי לעבר התשוקה. עבורי זו גישה קולנועית פשטנית מדי, אך שוב: אולי פספסתי משהו בסרט.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">גם "בבגה" - אשר זכה בפרס המבקרים - הוא של בוגרת "סם שפיגל" - גן דה לנגה. סרט זה הינו סרט אגדה חריג במחוזותינו, וכבר מדברים בו רבות. עם זאת, הסרט (בו לא נאמרת אף מילה של ממש), אשר מתבסס על בימוי מצלמה בלבד(בימוי המייצר שפה מפוארת, יש להודות), ומתמקד בעובר על נפשה של המכשפה העומדת במרכזו, הותיר אותי מעט מאוכזב מכך שמסיכת הסיליקון הפכה את פני השחקנית הראשית למשטח סטטי ממנו מציצות עיניה, בעוד אני בסרטים מרגיש תמיד צורך "לגעת" בפניהם של הגיבורים, ולזהות שם תנודות קלות בלחיים, בגבות, במצח, ובכך להעריך במדוייק את איכות המשחק - הנאה שכאן נמנעה ממני.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">משאר הסרטים לא היה סרט שהרשים אותי במיוחד, ואל שני נציגי "מעלה" - "וזר לא יבין זאת"(שזכה בצל"ש מהמבקרים) ו"סיפור על גשם"(שהשתתפתי בהפקתו) - קשה לי להתייחס במסגרת תחרותית, בגלל אהבתי אותם שקשורה גם להשפעתי הישירה והעקיפה על יצירתם במסגרת עבודתי כמזכיר "מעלה".</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ולסיום אתייחס בכמה מילים לתחרות הסרט העצמאי הקצר - תחרות חדשה, הבאה לתת לסרטים קצרים את מקומם הראוי מול הפיצ'רים הזוכים בדרך כלל למלוא תשומת הלב. בתחרות זו ראיתי 4 מתוך עשרת המתחרים, ולשמחתי צפיתי ב"ברוכים הבאים ו... משתתפים בצערכם" של ליאוניד פרודובסקי(שאהבתי את הפיצ'ר שלו, "חמש שעות מפריז"), הסרט שזכה בפרס הראשון, ובצדק רב. זה מן הסתם היה הסרט הישראלי הטוב ביותר שהוקרן בפסטיבל, הוא סרט נגיש לכל קהל (שמסוגל להתמודד עם סרט מוקומנטרי, וזה חסם אפשרי בפני חלק מן הקהל החרדי, למשל), הממשיך מסורת מפוארת(או סתם עשירה, הכל בעיני המתבונן) של קומדיות ישראליות העוסקות בעולים חדשים ובבירוקרטיה. ומכיוון שזה בעיני סרט חובה - לא ארחיב עליו את הדיבור, אלא צפו ותצחקו בעצמכם.</span><br />
<br /></div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-9590800844234572322013-06-12T04:15:00.001-07:002013-06-12T04:15:43.002-07:00הייאוש הגדול/ שיר<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
הייאוש הגדול קורא לי לבוא.<div>
מפזר רמזים משם ומפה.</div>
<div>
שולח מבטים, מלכסן אישונים,</div>
<div>
מחייך לי, שרק לא אפחד.</div>
<div>
הרצפה זרועת סוכריות מציצה</div>
<div>
לאן שאלך האושר כבר שם</div>
<div>
מחכה לי, שרק אלמד את הצעד</div>
<div>
שרק לא אהסס ואבוא כבר, מיד!</div>
<div>
<br /></div>
<div>
הייאוש הגדול מביט בי, מחייך,</div>
<div>
מנחם, מסכים לי לעמוד, מפוחד,</div>
<div>
שולח בי חיצי רעל מדגדגים</div>
<div>
ואני רק צוחק, וכי איך לא אצחק?</div>
<div>
מסביב ערפל ואור יקרות </div>
<div>
וקפאון מבלבל שם את כל הצורות</div>
<div>
ואני מסוחרר מתגלגל ולפתע</div>
<div>
נוצרות שם דמעות.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
הייאוש הגדול מחפש אותי שם</div>
<div>
מחפש אותי כאן</div>
<div>
ואני בכל מקום</div>
<div>
ולאן שלא אלך אני מוצא אותי - </div>
<div>
בים, ביבשה ובבית הקברות.</div>
<div>
רק לנוח אני מבקש, רק לשים את הראש</div>
<div>
עלי גפן פוריה, רק לעצום את עיני,</div>
<div>
להניח למחשבות,</div>
<div>
ולתת לגוף שלמד יותר מדי </div>
<div>
לעצור.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
הייאוש הוא גדול</div>
<div>
והרווח קטן</div>
<div>
ואני משתחל בו בקושי רב</div>
<div>
קריר ונעים שם, </div>
<div>
אפלולי, אף מסריח מעט.</div>
<div>
וסופי המקום, ומשמעותי להחריד,</div>
<div>
וכשחושבים על זה מוצאים אותו אפילו מפחיד</div>
<div>
ומתעוררים משינה, עטופים בזיעה,</div>
<div>
קרה,</div>
<div>
קרה.</div>
<div>
או שלא קרה?</div>
</div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-77069601250502480932013-01-05T11:22:00.002-08:002013-01-05T11:23:27.789-08:00צרות עם ההורים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">כבר זמן רב אני מפנטז לעשות מה שכל עיתון המכבד את עצמו נוהג לעשות: לפרסם כותרת הפוכה לתוכן. אז כן, לא היו לי צרות עם ההורים. באופן שהפתיע אותי לחלוטין, לא מצאתי את שדות המוקשים הרגשיים בהם הייתי אמור להיתקל משהחלטתי לטוס לברלין. "מה בדיוק הולך להיות שם?" שאלתי את המנצחת והמנהלת האמנותית שלנו, נורית, אך גם עבורה הנסיעה לפסטיבל לבנדובסקי הייתה בגדר חידה. ואם היא, יהודיה ילידת שוויץ הדוברת גרמנית שוטפת, לא ממש פענחה על ולמה מתארגן לו זו השנה השניה פסטיבל מקהלות המתמחות במזמורי תפילה יהודיים מהמאה ה-19 דווקא בברלין - ובכן, כנראה שאין ברירה ונצטרך לגלות לבד.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">על המלאכה עצמה אין טעם להרחיב. לשיר אנחנו יודעים. הנסיעה לפסטיבל הוסיפה לכולם מוטיבציה, והרפרטואר בו הושם דגש על לבנדובסקי - המלחין היהודי הגרמני הנחשב למנטור של המקהלה שלנו - כמובן שלא הזיק. עם חלק ניכר מן השירים כבר הופענו בעבר, והיינו צריכים רק להשתפשף בהם, אך חלק היו חדשים לחלוטין. אותי הטריד בעיקר הלחן המורכב של נאומבורג ל"לכה דודי", לחן שבשיאו אילץ אותי שוב ושוב לפלצט עצמי לדעת. אבל סמכתי על עצמי שעד להופעה כבר אשתפשף בו די והותר. חוץ מזה - נורית, פדנטית מושבעת, הצליחה להחדיר בנו מספיק בטחון מקצועי כדי שנפשנו לא תוטרד יתר על המידה בהפרעות חרדה למיניהן המאפיינות אנשים המתעתדים להופיע בפני מאות אנשים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">הדבר היחיד שטרד את מנוחתי לפני הטיסה היה הקור. שוב ושוב בדקתי את התחזית, ושוב ושוב ראיתי את יום ראשון, היום שבין שתי ההופעות שלנו, כשמעליו מתנוססות הספרות -6--9. בסופו של דבר, אין לי מושג איך מרגישים בקור כזה. אבל המזוודה שלי מלאה כל טוב - סוודרים, צעיף, כובע צמר, כפפות, מעיל, וגולת הכותרת: בגדים טרמיים שנקנו במיוחד. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">בטיסה לברלין ישבתי ליד החלון, ולשווא חיפשתי סימני דרך - הלילה והעננים אפשרו לי לכל היותר למצוא סופות ברקים יפהפיות, וכמובן גם לראות שהירח נראה בדיוק אותו דבר מגובה של עשרה ק"מ. </span><br />
<span style="font-size: large;">הדבר המעניין היחיד בטיסה היו השיחות עם חברי המקהלה, דרכן גיליתי שבניגוד אלי, לכמה מהם הנסיעה יצרה קונפליקט לא פשוט עם ההורים, חלקם כלל לא היו בשואה. ורק הבהרה קטנה: אני בין הצעירים במקהלה. כך שמדובר על הורים קשישים שעבורם זה לא פשוט כלל שביתם בת החמישים(וזו סתם דוגמא) תיסע לברלין. לי יש דעה מוצקה בעניין: אין כללים. וככל שהאדם קרוב יותר ברקעו לשואה, כך יש עוד פחות כללים. כל יהודי ספג את השואה לדמו ברמה כזאת או אחרת, ומדובר בהשפעה הדומה להשפעת קרינה רדיואקטיבית(הדימוי הזה איננו שלי - הוא של פסיכולוגית כלשהי שחקרה את השפעת השואה על בני הדור השני) הגורמת נזקים מסוגים שונים לטווח ארוך. נסיעה לגרמניה יכולה להיות חוויה טיפולית, אך יכולה להיות - אולי - גם חוויה מזיקה. ושכל אחד יעשה את החשבון שלו. עבורי, בתור אחד שחונך על ברכי התפיסה שאת השואה עשו בני אדם, היה חשוב לבקר בלב המאפליה ולפרק את בירת גרמניה הנאצית לפרטים טכניים קטנים ומעצבנים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ובכן, הפרט הקטן והמעצבן הראשון בו נתקלתי כשנחתנו בשונפלד - נמל התעופה הבינלאומי של ברלין - היה הקור. בירושלים היו קוראים לזה "קור של שלג" - שהרי לא היה שלג(עדיין...) - אבל בברלין הקור הזה היה בנאלי לחלוטין.</span><br />
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">המשך יבוא...</span></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<span style="font-size: large; margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgKkQSIp1E22mv64eQqrtQPcixJCbZyS0zDqGymgNWwhqU2IKSojuKQo5geqIHOyQA3VeHstufhyphenhyphenSA7kObjIjf5E8UpQlw4TrVMrziijBPRZOyXhdgVBtiYXGGITF8Q4oQ7sml2B-LFsVU/s1600/2012-12-23_08-58-52_851.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="239" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgKkQSIp1E22mv64eQqrtQPcixJCbZyS0zDqGymgNWwhqU2IKSojuKQo5geqIHOyQA3VeHstufhyphenhyphenSA7kObjIjf5E8UpQlw4TrVMrziijBPRZOyXhdgVBtiYXGGITF8Q4oQ7sml2B-LFsVU/s320/2012-12-23_08-58-52_851.jpg" width="320" /></a></span></div>
לקראון פלזה בעלים יהודיים, שיש להם שת"פ עם עסק לקייטרינג כשר למהדרין. לכל הקומה הראשונה יש מפתחות שבת. אז היו לנו חיים קלים יחסית...והבהרה: השחר עלה בברלין בעשרה בטבת ב6:22. כך שלאכול ארוחת בוקר בשש בבוקר היה הגיוני לחלוטין...</div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-71921671365659335652012-11-12T11:50:00.000-08:002012-11-12T11:52:58.439-08:00זה נגמר.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">כמה זמן לא הייתי כאן. הכל מלא אבק, הגינה גדלה פרא, אפילו המנעולים חלודים. העיקר שהצלחתי להיכנס. ביננו, יותר סביר שאאבד מפתח מאשר אשכח סיסמא, אבל גם זה יכול לקרות(וקרה...לא פה, אמנם). ולמה לחזור? מה היה לי רע בחוץ? האמת שכלום. אבל עכשיו רע לי בפנים. רע ומר.</span><br />
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">הכל התחיל ביום חמישי בבוקר. התקשרו אלי מ"מעלה". כשמתקשרים אלי מ"מעלה" אני תמיד עונה. זה קורה לעיתים רחוקות למדי, ולרוב בנוגע לאיזו בקשה דחופה שרק אני יכול לפתור. גם הפעם זו הייתה מטרתה הרשמית של השיחה. מטרתה הלא רשמית הייתה ליידע אותי שחני - סטודנטית משנה ב' - נפצעה כהולכת רגל בתאונת דרכים. פגיעת ראש. פצועה קשה. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">כאדם שכבר היה בתאונת דרכים קשה כבר צברתי מודעות בסיסית למונחים ומשמעותם, לסיכויים וסבירויות ותהליכים. "פגיעת ראש" - כפי שיודע כל מי שקרא את הספר השלישי בטרילוגיית מילניום - היא כמו קזינו. אי אפשר לדעת מה הנזק: קוגניטיבי, תפקודי, קטלני - ואולי בכלל לא. כשאדם קרוב נפגע - אוטומטית אתה משליך עליו את הפרשנות המקלה. "פצועה קשה זו הגדרה בירוקרטית של נפגעת ראש. כשהיא תגיע לבי"ח יבדקו, לא יראו כלום, יאשפזו אותה, ויגלו שתכל'ס אין לה נזק של ממש. הרי היא צעירה וחזקה בסופו של דבר". </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">כמובן, ידעתי שזו פרשנות מקלה מאוד, ולכן נמנעתי במשך שעתיים-שלוש מלבדוק את העניין לעומק. אך הסקרנות - והידיעה שיכול להיות שהפרשנות שלי "קצת" מקלה מדי - הביאה אותי לבדוק מה מדווחים המבזקים באתרים השונים. "פצועה אנוש", "נפצעה אנושות", נפצעה באורח אנוש" - המינוח החמור והמפחיד ביותר חגג בכל אתרי האינטרנט. עדיין ניסיתי לומר לעצמי: "טוב, פגיעת ראש, אוטומטית הם מגדירים את זה כאנוש" - אך לא הצלחתי לעבוד על עצמי. אנוש - כך יודע כל אדם סביר - זה אחד שלא אמור להחלים. אמנם לפעמים הוא כן מחלים ואז זה מוגדר כנס רפואי. וכאמור, אנו מדברים על פגיעת ראש - האיבר הכי מסתורי ברפואה.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">באתי לבקר ב"מעלה" כדי לשים יד על הדופק, וראיתי שעסקים כרגיל פחות או יותר, אז אמרתי לעצמי שאולי באמת המצב לא עד כדי כך גרוע. אך זה היה זמני. דקות ספורות לאחר שיצאתי משם, קיבלתי הודעה ששנה ב' מתכנסים ב"מעלה". מיהרתי גם אני לשם, ומאותו רגע הרגשתי כמו בסרט: הנסיעה ברכבת הקלה להר הרצל כדי לתפוס אוטובוס להדסה עין כרם ("פעם ראשונה שאני בתחנה הסופית של הרכבת הקלה" אמרתי בהתלהבות מה לשתי החברות של חני שנסעו איתי), הגילוי שכל הכניסה לביה"ח השתנתה ל-ג-מ-ר-י מאז שהייתי שם בפעם האחרונה, כשרון הניווט המעולה שלי שהביא אותנו בקלות לטיפול נמרץ, המחשבות על כמה חבל שביה"ח לא מקצה מקום ראוי למשפחות המאושפזים בטיפול נמרץ - שלעיתים מזומנות שוהות שם כמה ימים - וכמובן גם המחשבות על כך ש<span id="goog_1051948538"></span><a href="http://matzav-haruach.blogspot.co.il/2010/12/blog-post.html" target="_blank">כבר הייתי בסרט הזה</a><span id="goog_1051948539"></span>, של לחכות ליד הדלת של התחנה האחרונה לפני המוות כשכל פעם שהדלת מזמזמת את הזמזום המעצבן שלה רגע לפני שהיא נפתחת - אתה ישר מרכז את תשומת הלב שלך במי שיוצא משם, מקווה שיביא עמו בשורה טובה. כלשהי.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">הכל. רק לא להבין. רק לא לעכל. רק לא לקלוט. רק שלא יכאב. זה סוג כאב שאינני יכול לשאת יותר.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">וכדי שלא ארגיש, התגייסתי ברצון להפיץ הודעה למוריה של חני על מצבה. זה לקח לי לא מעט זמן לארגן את רשימת התפוצה המדוייקת דרך אפליקציית ג'ימייל שבסלולרי שלי, וכשהצלחתי הייתי מאוד גאה בעצמי. הצטרפתי לקבוצת הסטודנטיות שהתאספה שם - רובן חברותיה של חני לשנה ב' - וקיוויתי לזכות לבקר את חני (אחרי הכל כבר ביקרתי פעם בטיפול נמרץ, לראות בחורה צעירה רגע לאחר שיצאה מניתוח השתלת לב), ואימה הסכימה לביקורים אך התנתה: בלי בנים. ידעתי היטב למה אני רוצה לראות אותה: להקשות על ההדחקה. אך נאלצתי לוותר, אחרי הכל מאוד יתכן שחני עצמה לא הייתה מעוניינת שאראה אותה במצבה.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">וכאדם מודע לעצמו - כל העת נלחמתי בעצמי: שלא יראו שאני מדחיק. שלא יראו שאני לא מסוגל לחוות את הרגע הזה. שלא יראו כמה אני חסר אונים מול הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו. וזה היה קשה, כי מנגנוני ההדחקה הפריעו לי לקרוא ולהבין מה האנשים סביבי אומרים. הרי במצבים כאלה דברים רבים נאמרים רק בין השורות. ומלחמה פנימית התנהלה בתוכי: 'הבנות נכנסות להיפרד! אתה לא תזכה להיפרד ממנה!' - זעק קול אחד. 'שטויות. אם הסוף היה קרוב היו נותנים גם לך לראות אותה בפעם האחרונה' - אמר הקול השני בציניות, ואני האמנתי לו. ידעתי בתוכי שהוא טועה, אך האמנתי לו.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">חזרתי הביתה עם הרכבת האחרונה, ולמחרת קמתי לעבוד כרגיל. לפני הצהריים שבתי הביתה, ובגלל שעדין הייתי משוכנע שתקופת החלמה ארוכה עומדת בפניה, החלטתי סוף סוף לסמס לכמה חברים שלי - שאולי לא שמעו על מה שקרה - שיגידו תהילים, ויגידו על חני מי שברך בשבת. כעבור כעשר דקות קיבלתי הודעה: "זה נגמר. ברוך דיין האמת".</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">"שלומי, תתחיל להתארגן, שלא תפספס את האוטובוס שלך" - אמר לי השותף שלי, זוכר שאני לא בירושלים השבת. כשיוסי ויינשטוק - שהיה איתי בחדר בכפר הרא"ה - נפל בלבנון, הייתי באוטובוס לבאר שבע בדרך לסדרת חינוך. שמעתי על נפילתו בחדשות של שמונה בערב, על רקע האופק המאדים שלאחר שקיעה קיצית מעל שדות הנגב המערבי. כשגידי ליכטרמן - החבר הכי טוב שלי בכפר הרא"ה - נרצח - הייתי סאונדמן בצילומי סרט תדמית במדרשה לבנות בגבעת שאול. נודע לי על מותו רק שלושה שבועות מאוחר יותר, אך לעד אזכור היכן הייתי כשהוא נרצח, ולא כשנודע לי על כך. ותמיד אזכור איך הייתי על אוטובוס לפ"ת בדרך לפגישת עבודה, כשדיאנה - כוכבת ה<a href="http://matzav-haruach.blogspot.co.il/2011/06/blog-post_13.html" target="_blank">הצגה בה שיחקתי לפני שנה</a> - סימסה לי להגיע לסגולה כי אחיה של שלי - השחקנית הנוספת בהצגה, שרק התחתנה ימים ספורים קודם לכן - נהרג בתאונת דרכים בדרך לשבע ברכות שלה, ובעוד שעתיים תצא הלוויה. הגעתי לסגולה לפני כולם, כמובן(חוץ מהמתים. הם כבר שנים שם), וזה היה הזוי לסייר ברוגע בבית הקברות הוותיק הזה ואז ללוות נער בן 16 בדרכו האחרונה. לקח לי לא מעט זמן להתאושש מהלוויה הזו, אך החוויה שהכי קשה לי להתאושש ממנה היא זו שאינני זוכר כלל*.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">"שלח הודעה למורים ולתלמידים" - סומסתי, ומהר ביצעתי, שמח על כך שיש לי עיסוק המסיח את דעתי מעסקי ההווה. "הלוויה היום בשתיים וחצי. תודיע למורים ולתלמידים" - שוב מטלה, שוב הסחת דעת. דווקא לארגן את התיק שלי חששתי. כשאני צריך לנסח טקסט, אני רגיש פחות. גם אם הטקסט עוסק במוות של אדם קרוב. כשאני צריך לעשות משהו מיכני - לארגן תיק, לשטוף כלים, לעשות סדר בחדר - אז אני הרבה יותר חשוף למחשבות. וכך כמעט וקרה שהדיון הראשון שנוהל בראשי היה: האם לכתוב על חני ז"ל? האם הבחורה הזאת - שנהגה לירות את המילים מהר מהר תוך שילוב הפסקות באמצע, כדי שאוכל לקלוט מה אמרה, ותמיד אמרה דברים מכוונים, נזהרת מלגלוש לחיפוש צומי מתפנק כמקובל בעדת הסטודנטיות לקולנוע (מה שהביא אותי לחשוב שהיא בת זקונים מפונקת שנהייתה מודעת לעצמה ולחולשותיה ועבדה עליהן) - האם אני יכול בכלל להגדיר אותה כאחת שלא תשוב עוד למשרדי מעלה לקבל אישור לימודים, שלא תמשיך לעשות סרטים, שלא תעשה משהו אחר במקום לעשות סרטים, שלא תתחתן, שלא תהרה, שלא תלד, שלא.... בכלל? האם יתכן שלא אראה אותה יותר לעולם? שלעולם היא לא תתן לי איזה פידבק על עצמי? האם הייתי איתה בסדר? הגון? האם מתישהו בהתכתבויות המייליות שלנו איכזבתי אותה? העלבתי אותה? האם היו לה ציפיות מעצמה? האם היא כבר חשבה על נושא לסרט הגמר? האם היא כבר החלה לתכנן את עתידה? מה, למען השם, הפסדנו במוות הפתאומי הזה?</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אך לא. הראש שלי עבד כמו מנתח מוח קר מזג: "האם זה סופי? - כן, זה סופי. המידע פורסם גם בפייסבוק. הודעה סומסה משני מקורות. האם כותבים ז"ל על אדם מת? - חיובי. זה גם יעשה את ההדחקה קשה יותר. יקל על תהליך ההשלמה. מסקנה: יש לכתוב ז"ל". </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><i>חני לחיאני ז"ל.</i> לימודי קולנוע הם אתגר לא פשוט. ככל שחולף הזמן ואני מנתח לאחור אני מסיק שהיא ידעה זאת היטב. ושעם הזמן גילתה שהאתגר מתאים ליכולותיה. ככל שחלף הזמן - ובסה"כ עבדתי במעלה רק סימסטר אחד מתוך השנה וקצת שהיא הספיקה ללמוד - חשבתי שהיא יותר שמחה ויותר בטוחה בעצמה ובבחירתה. אבל אולי זה היה בראשי. אני פחות מבחין בסטודנטיות האלה שלא מחפשות צומי. אני תמיד משוכנע שהן פחות זקוקות לי. אוף, אני בעצם כבר כמעט שנה לא עובד שם, מה קרה שאני מדבר בלשון הווה?...</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">בפסיכולוגיה ידוע כי כשאדם נפטר מן העולם - אנו מגיבים לזה במגוון תגובות. למעשה, קשת האפשרויות היא אינסופית. כנראה שמול חוסר האונים הטוטאלי הזה אנחנו מוכנים לנסות הכל. למרות שדבר לא ישיב אותו אלינו. הכי בנאלי זה להדחיק. הכי מקובל זה לבכות. הכי ביזארי - וכנראה הכי חביב עלי - זה לצחוק. כן, כן. הסיבה לא מסובכת במיוחד: זה לא נעים לקבל תזכורת לדבר הזה שבטוח יקרה לנו. ומכיוון שאותי לימדו שאני חלק מהנקמה על ששת המליונים, אז כל פעם שאני פוגש במלאך המוות, אני משתדל שלו יהיה לא נעים, ולועג לו: אה, זה הכי חזק שלך? שתיים וחצי רבבות חיילים חללים? פחות מזה הרוגי תאונות דרכים? אח, איפה הימים ההם, שהיית מחסל כמות כזו של יהודים ביממה? מתגעגע, אה???</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">זהו, שלא עוד! </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">חה!!!</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אך עם הזמן זה נהיה קשה יותר ויותר לנקוט בהומור (וכמובן שאף פעם זה לא היה קל. ממש לא...). אני מתבגר, ומקבל יותר את מוסכמות החברה. אני מתבגר ומפתח לעצמי חוט שדרה עצמי, פחות מחובר לשואה אותה ינקתי מלידה. אני מתבגר, ומפתח דרכי התמודדות נוספות. והמרכזית שבהן, היא לומר: </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: x-large;">מוות הוא לעולם לא סתמי. </span></div>
<div>
<span style="font-size: x-large;">הוא תמיד יקבל את המשמעות שאני בוחר לתת לו.</span><span style="font-size: large;"> </span></div>
<div>
<span style="font-size: x-large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">כן, כן: מול חוסר האונים המוחלט הזה, יש לי גם כח מוחלט. וזה לא מובן מאליו, כי צריך ללמוד להשתמש בכח הזה. כי אנשים לרוב נסחפים אחר המוסכמות החברתיות ומעניקים למוות את המשמעות שאחרים נותנים. עדריות קוראים לזה. לי רק נותר להחליט מה אומר לי המוות של חני. כבר התחלתי לעבוד על זה, ואני לא מתחייב לספר על המסקנה. אני גם לא ממהר. אני אקח את הזמן, אתן למלאך המוות להתייסר בציפיה מורטת עצבים, ובסוף אבחר בבחירה מושכלת ונבונה שתועיל לי ולאחרים. כלומר, בעז"ה. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">חני היקרה והאצילית, תהא מנוחתך עדן.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/p72LV5z-MV0?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: x-small;">* בגיל 11 עברתי - יחד עם הורי ודודתי - תאונת דרכים קשה. אינני זוכר דבר מהתאונה.</span></div>
</div>
שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-68807935373798997952012-07-06T03:37:00.001-07:002012-07-06T03:38:29.016-07:00המלצותי לפסטיבל ירושלים - חלק ב'<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<span style="background-color: white; font-size: large;">אמש נפתח הפסטיבל, וכבר הספקתי לצפות בסרט "תביא ת'חומר", שמוכיח שדמויות טובות משוחקות היטב ועריכה טובה(כולל שוטינג נכון. שהרי אין כסף לבזבז על עמדות מצלמה מיותרות) מספיקים לסרט נטול תקציב להצליח להשיג מימון לפסקול שווה(אני מהמר שזה מה שקרה, לא בדקתי). וגם להתקבל לפסטיבלים שווים, לזכות בפרסים וכו'. אז מי שרוצה - הסרט יוקרן שוב ביום שלישי בבוקר - יש עוד שפע כרטיסים (ואני משתדל לא להמליץ על סרטים שנגמרו עבורם הכרטיסים). הסרט הזה מחזק אצלי את האמונה ששוטינג נכון שמאפשר עריכה מדוייקת הוא תנאי חיוני כדי שאני אהנה מסרט. אני לא אוהב את כל העריכות ה"פוסט-מודרניות" מרובות הג'אמפקאטים.</span><br />
<span style="background-color: white; font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">ולהלן המשך המלצותי לפסטיבל:</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">יום שלישי</span><br />
<span style="font-size: large;">10:00 - תביא ת'חומר. סרט אינדי מדובר מאוד ומתוק מאוד. ראיתי ואני ממליץ בחום. 79 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">11:30 המשגיחים. 98 דקות של קולנוע ישראלי דל תקציב ומשובח. ראיתי, ואני ממליץ. לא ממליץ - חובה(למעט מי שמאוד מאוד רגיש לאלימות).</span><br />
<span style="font-size: large;">13:30 בערפל. הקרנה נוספת לאפוס המלחמה הבלארוסי - והפעם עם תרגום לעברית. 128 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">15:15 ל'אוונטורה. מוניקה וויטי באחת מיצירות המפתח בקריירה של אנטוניוני. 145 דקות ללא תרגום לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">15:30 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע. קרוב לשלוש שעות יימשך המקבץ, שחותם אותו סרטו של האמן הישראלי רועי רוזן, "צא", אצלו למדתי קורס על אמנות מודרנית באונ' ת"א. הבנאדם גאון מופרע, ומי שלא רוצה להיחשף לפרוורסיות שלו מוזמן לדלג הלאה. גם אני אדלג, למרות הערצתי אליו.</span><br />
<span style="font-size: large;">16:00 אל תוך האין. הקרנה נוספת לדוקומנטרי של וורנר הרצוג על סוגיית עונש המוות בארה"ב. 106 דקות ללא תרגום לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">17:30 ים רגוע. הקרנה נוספת לסרטו של פולקר שלנדורף. 89 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">19:30 מרכבות האש. דרמה הסטורית עטורת אוסקרים בכיכובו של שחקן בריטי שאהבתי מאוד בילדותי - בן קרוס. על ספורטאי יהודי וספורטאי נוצרי המובילים יחדיו את נבחרת אנגליה להישגים בתחרויות האתלטיקה של אולימפיאדת פריז 1924. הסרט יוקרן ללא תרגום לעברית. 118 דקות. עם המוזיקה של ואנגליס - הדבר היחיד מהסרט שכ-ו-ל-ם מכירים.</span><br />
<span style="font-size: large;">19:45 חדר 237. הקרנה נוספת לתיעודי על תשע תיאוריות אפשריות להסביר את "הניצוץ". ללא תרגום לעברית, ובכ"ז אינני מבין איך יש כ"כ הרבה מקומות פנויים באולם. 102 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">22:00 שבעה ימים בהוואנה. היישר מקאן מגיע השחקן המחליף של "למלא את החלל" שנשלף מהפסטיבל הירושלמי לטובת מקבילו הוונציאני הנחשק. שבעה סרטים שנוצרו ע"י שבעה במאים בהשראת עיר אחת. בין הבמאים: חוליו מדם, גספר נואה בניסיו דל טורו וגם איליה סולימאן הערבי-ישראלי. 128 דקות - ויש תרגום!</span><br />
<span style="font-size: large;">22:00 חור המנעול. לפי התקציר גאי מדין הוא במאי כלבבי. סוריאליזם, אסתטיקה, תשוקה אל הקולנוע של פעם. אינני יודע הרבה על הסרט, ואם הבנתי נכון והוא אילם - אז לחסרון הכתוביות בעברית אין משמעות רבה. סרט מסקרן מאוד, גם אם עשוי להיות מופרע. 92 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">22:15 אור אדום. דרמת פשע ברזילאית דלת תקציב מ1968 שהפכה ליצירת מפתח בקולנוע המקומי. הקולנוע הברזילאי מנפק לנו אחת לכמה זמן סרטים מעניינים("עיר האלוהים", "תחנה מרכזית ברזיל") ושווה לבדוק את שורשיו. 92 דקות ללא כתוביות לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">יום רביעי</span><br />
<span style="font-size: large;">9:30 המסע לקיתרה. הכרטיסים כבר אזלו מזמן, איזה כאב לב. אנגלופולוס הוא אולי הבמאי האירופאי האהוב עלי, ואף זכיתי לראותו מקרוב. הוא מת בתאונת דרכים בזמן צילומי סרט לפני כחצי שנה, וזו המחווה של הפסטיבל לזכרו. 138 דקות מתורגמות לעברית(אני מקווה שהעותק איכותי) בסרט שפתח את טרילוגיית השתיקה שמהווה בעיני את פסגת יצירתו. אוף אוף אוף.</span><br />
<span style="font-size: large;">12:30 הקרנה נוספת לשבעה ימים בהוואנה.</span><br />
<span style="font-size: large;">13:45 ספר החיות. דוקומנטרי. למעשה זו יצירת אמנות ויזואלית בנושא חיות שזכתה לשבחים והמלצות רבות. אני מניח שרבים יתענגו ממנה. 72 דקות. הסרט, אגב, נטול מילים.</span><br />
<span style="font-size: large;">13:45 שומרי הסף. במסגרת התחרות הישראלית, משתתף סרט תיעודי זה אודות ראשי השב"כ שלנו, לדורותיהם. דרור מורה - שלימד אותי צילום ב"מעלה" - ובעבר עסק בסרטיו בין השאר בשייטת,באריק שרון ובשוטרים סמויים, מביא לנו בן נוסף למשפחת הבטחון הקולנועית. הקרנה נוספת(לבכורה לא נותרו כרטיסים) שגם לה נותרו כרטיסים ספורים בלבד. 95 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">15:00 תחרות הסרט הקצר - מקבץ 2. גם לזה כמעט ולא נותרו כרטיסים, ובכ"ז עקב היות הקהל מורכב ממוזמנים שבאים לעיתים לסרט אחד בלבד, יתכן ויהיו מקומות פנויים. במקבץ זה ישתתף נציג "מעלה" "חום כחול" בבימויה של הילה אטיאס(מסרטי הגמר האהובים עלי), וגם "קרב עיניים" המדובר והמטריד של אורית פוקס מסם שפיגל.</span><br />
<span style="font-size: large;">15:15 מסע אל הירח+המסע המופלא. סרטו האלמותי של מלייס בתוספת סרט תיעודי העוקב אחר קורות היצירה האבודה הזאת. אחד משיאי הפסטיבל, מן הסתם. הכל ביחד יימשך קרוב לשעה וחצי, לסרט התיעודי אין כתוביות בעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">16:45 מלכת וורסאי. דוקומנטרי אמריקאי שהוא כמו סיפור קלישאתי להחריד על נובו-רישים שחיים בלי חשבון, מאבדים הכל וחיים בהכחשה. הוא מיליארדר מזדקן, היא - כצפוי - מלכת יופי לשעבר הצעירה ממנו בשלושים שנה, ואנחנו אמורים להיות עם פה פעור. זה אמיתי זה? מאה דקות ללא כתוביות לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">17:30 זהות גנובה. הסרט שגרם לי להתאהב באנטוניוני. ג'ק ניקולסון כעתונאי הנשאב לזהותו של שכנו למלון אותו מצא מוטל מת במיטתו. כולל שוט הסיום - אחד הוואן-שוטים הידועים בתולדות הקולנוע. 126 דקות ללא תרגום.</span><br />
<span style="font-size: large;">17:45 נשיא האי. האיים המלדיביים שוכנים לא הרחק מהודו בלב האוקיינוס כשגובהם הממוצע מבטיח להם כליה במאה הקרובה - במידה והתחממות כדור הארץ תמשיך לגרום לעליית מפלס הימים. הסרט מלווה את נשיא המדינה הזאת הנלחמת על קיומה מול, בעצם, שאר העולם, כשהעבר הדיקטטורי שלה עצמה מאיים עליה מבפנים. יצירה תיעודית שזכתה להדים רבים בעולם בשנה האחרונה. 101 דקות ללא תרגום לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">22:00 אנטון קורביין לפני ולפנים. תיעודי על קולנוע: קורביין הוא אחד מן הצלמים הידועים בעשורים האחרונים, שעבר גם לביים בשנים האחרונות - את "האמריקאי" שלו בכיכובו של קלוני ראיתי ואהבתי מאוד. 80 דקות ללא תרגום לעברית, שחובבי הצילום שבכם מן הסתם ישמחו לצפות בהן.</span><br />
<span style="font-size: large;">הערה: הסרט יוקרן גם ביום א הקרוב בעשר. יש שפע כרטיסים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">יום חמישי:</span><br />
<span style="font-size: large;">9:45 נידונים למוות. יצירה תיעודית נוספת של וורנר הרצוג בנושא עונש המוות, והפעם זו סדרת טלוויזיה באורך כולל של 188 דקות. ויש תרגום לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">10:30 רווקה פלוס. סרטו החדש של קוסיאשווילי כבר נצלב ע"י מספר מבקרים, ובכ"ז, סרט חדש של אחד מן הבמאים המובילים של "הגל החדש הישראלי" תמיד מסקרן(ותמיד פרובוקטיבי...). 90 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">13:15 הקרנה נוספת של "מסע אל הירח" והסרט התיעודי אודותיו.</span><br />
<span style="font-size: large;">14:30 תחרות הסרט הקצר, תכנית 3. בתכנית זו נכלל "רסן" - סרטה של אתי ציקו מאונ' ת"א שהשתתף בקאן. פרובוקטיבי ומטריד, כמובן.</span><br />
<span style="font-size: large;">15:00 פאוסט. סוקורוב("תיבה רוסית", "אב ובנו") עיבד את גתה למסך הגדול, והתוצאה זכתה בוונציה. עם זאת, מדובר, כנראה, בקולנוע למטיבי לכת בלבד. 134 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">16:15 הקרנה נוספת לאור אדום. 92 דקות ללא תרגום לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">18:45 הקרנה נוספת לנשיא האי. 101 דקות ללא תרגום לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">19:45 שרקייה. לתחרות הראשית מגיע הסרט הזה, שהשתתף כבר בפסטיבלים נחשבים, ועוסק במאבקם של הבדואים נגד צווי ההריסה המוצאים השכם והערב על בתיהם, הארעיים לנצח. מסקרן מאוד, מה גם שמדובר ביצירת ביכורים של יוצר שאינני מכיר כלל(בוגר בית-ברל). 84 דקות</span><br />
<span style="font-size: large;">22:00 הנמר הלבן. עוד סרט מלחמה דובר רוסית וגרמנית, המתרחש בלב קרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. מסקרן מאוד. 104 דקות ללא תרגום.</span><br />
<span style="font-size: large;">22:00 יצרים. יצירתו המפורסמת ביותר של אנטוניוני. אין סטודנט לקולנוע שלא מכיר - אז רוצו לצפות, הגם שמדובר בהקרנה ללא תרגום. 110 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">22:15 הטרילוגיה של דון הרצפלד. 3 סרטים מצויירים קצרים שהומלצו ע"י לא מעט מבקרים. שווה לבדוק. כשעה ורבע.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">יום שישי(עוד שבוע, כן?)</span><br />
<span style="font-size: large;">10:00 הקרנה נוספת לשרקייה. 84 דקות</span><br />
<span style="font-size: large;">10:00 הקרנה נוספת לאנטון קורביין לפני ולפנים. 80 דקות ללא תרגום לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">11:45 גן עדן. את רן טל("ילדי השמש")אני מכיר כאחד מן המרצים המיוחדים שלימדו בעבר ב"מעלה", וסרטו זה - המציץ דרך הסח'נה למנטליות הישראלית - משתתף בתחרות הסרט התיעודי הטוב ביותר. נותרו כרטיסים ספורים בלבד(אולי גם לבכורה, המתקיימת ערב קודם).</span><br />
<span style="font-size: large;">15:30 הקרנה נוספת לחור המנעול. 92 דקות ללא תרגום(כנראה סרט אילם).</span><br />
<span style="font-size: large;">15:30 הקרנה נוספת לנמר הלבן. 104 דקות ללא תרגום.</span><br />
<span style="font-size: large;">15:30 הקרנה נוספת לנידונים למוות. 188 דקות. שימו לב לכניסת השבת...</span><br />
<span style="font-size: large;">16:30 לא בגדתי. זה רק חמישים דקות, ונותרו מעט כרטיסים, אבל שווה להיכנס לסרט שבודק מה קרה לשבויים שחזרו בחיים יחד עם אורי אילן. סרט שניתן גם היה לקרוא לו "סליחה שאנחנו חיים". </span><br />
<span style="font-size: large;">שבת שלום!</span></div>שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-53027618748899414112012-07-05T04:24:00.001-07:002012-07-05T04:30:39.449-07:00פסטיבל הסרטים בי-ם - המלצות(חלק א')<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">כמובן, לפני הכל חשוב לומר שאת רוב סרטי הפסטיבל טרם ראיתי. לפיכך, כל המלצה שלי יש לקחת בערבון מוגבל. מצד שני, מול בעיה זו ניצבים רוב הממליצים. אז מה? לכן גם השתדלתי להמליץ על כמות רבה של סרטים, אך ברור שישנם עוד לא מעט סרטים שראוי להמליץ עליהם ופספסתי אותם. הכמות גם נועדה לאפשר לכל בעל-טעם ספציפי למצוא משהו מתאים עבורו. המבחר שלהלן גם מבטא במידת מה את העדפתי לסרטים בעלי ערך הסטורי או העוסקים בארועים הסטוריים.</span><br />
<span style="font-size: large;">דבר נוסף: מסיבות מובנות לא המלצתי על סרטים המוקרנים בשבת. אז מי שרוצה לצפות ב"פשיטה" - סרט האקשן האינודנזי הכה מדובר - או ביצירת האינדי האמריקאית שהשתתפה בסאנדנס ובקאן "חיות הדרום הפראי" - ייאלץ לחלל שבת("פשיטה" יוקרן גם במוצ"ש הקרוב ב"סמדר" ללא תרגום בשעה תשע, מה שיהפוך את ההגעה בזמן לאולם לאחר צאת השבת לסצינת אקשן מורטת עצבים, מה שקצת מייתר את הסרט). אני בעיקר מיצר על אי-יכולתי לצפות בתיעודי שנעשה על רומן פולנסקי ובו הוא מדבר על הכל - כולל הכל. כך מבטיח התקציר...</span><br />
<span style="font-size: large;">השתדלתי להעיר כשאין לסרט תרגום לעברית - יש לקחת בחשבון שיתכנו שינויים בתחום זה.</span><br />
<span style="font-size: large;">והסבר קצר על הפסטיבל: בפסטיבל תחרות לסרטי עלילה ישראליים באורך מלא, תחרות לסרטי תעודה ישראליים, תחרות לסרטים קצרים עלילתיים, ומסגרות נוספות בינלאומיות שחלקן תחרותיות וחלקן לא, חלקן קבועות וחלקן חד-פעמיות. בין השאר מקרין הפסטיבל באופן מסורתי מקבצי סרטים קצרים מתחרויות חשובות בעולם - בעיקר האוסקר האמריקאי והאירופאי. בפסטיבל תתקיים מחווה לאנטוניוני - אחד מן הבמאים האהובים עלי. כמו-כן ישנם כמה ארועים שאינם הקרנות סרטים - אני אתייחס בעיקר לשני ארועי פיצ'ינג מסקרנים.</span><br />
<span style="background-color: white; font-size: large;">להלן המלצותי(חלק א'):</span><br />
<span style="background-color: white; font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">היום, יום חמישי:</span><br />
<span style="font-size: large;">בשעה שמונה בבריכת השולטן ייערך טקס הפתיחה של הפסטיבל, ולאחר שלב הדיבורים יוקרן סרטו החדש של וודי אלן, "לרומא באהבה". אסור לשכוח, כמובן, שמדובר בוודי אלן ושמדובר ברומא - שילוב מבטיח מאוד, בעיקר לאחר השילוב המוצלח של אלן עם עיר אירופאית רומנטית אחרת בסרט "חצות בפריז". אבל: לחכות טקס ארוך ומשמים ואז לצפות - על מסך ענק, אמנם - בסרט באיכות הסאונד הבעייתית מאוד של בריכת השולטן ועוד לשלם על זה שישים ש"ח? אני מעדיף לחכות להקרנות המסחריות. ושכל אחד יעשה את החשבון שלו.</span><br />
<span style="font-size: large;">המלצות נוספות:</span><br />
<span style="font-size: large;">19:00 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע חלק 1(מקבץ סרטים,אין כתוביות בעברית)</span><br />
<span style="font-size: large;">20:30 לעשות סרטים זה לחיות - במסגרת מחווה לאנטוניוני, מוקרן סרט זה בו מתעדת רעייתו את הדרך בה יצר אנטוניוני את סרטו האחרון, "מבעד לעננים", כשהוא משותק כתוצאה משבץ ומתקשה בדיבור. מומלץ למעריצי אנטוניוני. 55 דקות, כמו כל סרטי המחווה לאנטוניוני - לסרט תרגום לאנגלית בלבד.</span><br />
<span style="font-size: large;">22:00 "תביא ת'חומר" - אינדי אמריקאי עלילתי שהוקרן בקאן והומלץ ע"י מספר מבקרים ישראלים(<a href="http://e.walla.co.il/?w=/267/2544993">אבנר שביט</a>, <a href="http://blog.orange.co.il/cinemascope/?p=10212">יאיר רוה</a>, <a href="http://www.seret.co.il/actuality/article.asp?catCase=1&a=&mon=7&year=2012&id=10135&all=">יאיר הוכנר</a>,<a href="http://srita.net/2012/07/04/jff_2012_recommendations/">אורון שמיר</a>) כסרט צעיר ומהנה, גם אם לא יצירת מופת. 79 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">מחר, יום שישי:</span><br />
<span style="font-size: large;">10:00 פרזנטציות של משתתפי חממת הקולנוע הבינלאומית הראשונה של ירושלים, מיסודו של ביה"ס לקולנוע סם שפיגל. בפרזנטציה יישתתפו יוצרי קולנוע צעירים מישראל ומהעולם. בין היוצרים המוכרים(לפחות לי): נדב לפיד(במאי "השוטר", זוכה פרס הביכורים מן השנה שעברה וסרט הארט-האוס הישראלי המוצלח ביותר בשנה האחרונה - לפחות בעיני המבקרים והפסטיבלים), חיים אלבום(במאי "ואהבת" - זוכה תחרות הסטודנטים של הפסטיבל מלפני שלוש שנים, וכמובן - ידיד שלי), שמעון שי(במאי "סימני דרך" - זוכה תחרות הסטודנטים של הפסטיבל מלפני שש שנים) ומיכל ויניק(במאית "פתיון" שזכה בצל"ש בפסטיבל והשתתף בפסטיבל סנדנס, ו"סרק" שהשתתף בפסטיבל לוקרנו בשנה שעברה). חשוב לציין כי הפרזנטציה מתוכננת להימשך עד ארבע. כניסה חופשית, והכל באנגלית.</span><br />
<span style="font-size: large;">12:00 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע חלק 2(מקבץ סרטים, אין כתוביות בעברית)</span><br />
<span style="font-size: large;">13:30 "אל תוך האין" -תיעודי של אחד מחשובי הגל החדש הגרמני, וורנר הרצוג, על סוגיית עונש המוות בארה"ב. 106 דקות, ללא כתוביות לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">14:00 "ספורים" - התחרות התיעודית הישראלית. סרט שואה על האנשים המהלכים בינינו עם מספר על היד.</span><br />
<span style="font-size: large;">14:45 - מקבץ המועמדים לאוסקר - סרטי אנימציה קצרים (כאן ראיתי את הזוכה, "הספרים המעופפים של מוריס לסמור" - פנטזיה מופלאה על היצור הנכחד הזה, "ספר").ללא תרגום( - אבל לחלק מהסרטים אין טקסט).</span><br />
<span style="font-size: large;">17:00 "בלדה לאביב הבוכה" - בכורה לסרטו החדש של בני תורתי("ככר החלומות") במסגרת התחרות הרשמית לסרטים באורך מלא. למה בשעה כזאת? לא יודע. זהו סרט מסע מוזיקלי(המוזיקה מזרחית)ש<a href="http://srita.net/2012/06/12/csf_2012_first_report/">אורון שמיר כבר ראה(בפסטיבל קולנוע דרום) והתמוגג ממנו</a>. כמובן, ההקרנה מיועדת למי שגר קרוב ויספיק לשוב הביתה לפני כניסת השבת, או למי שלא שומר שבת. 105 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">מוצאי שבת:</span><br />
<span style="font-size: large;">22:00 "רוק בקסבה" - בכורה ליצירת הביכורים של יריב הורביץ במסגרת התחרות הרשמית. חיילים בעזה באינתיפאדה הראשונה. גם לאחר קריאת התקציר לא הייתי אומר שמדובר בסרט מעורר ציפיות גדולות. אבל אחרי הכל - סרטי ביכורים לעיתים יכולים להפתיע, מה גם שמדובר בבמאי טלוויזיה ותיק ומשופשף. 93 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">יום א':</span><br />
<span style="font-size: large;">10:15-12:00 ארוע הפיצ'ינג המרכזי. בארוע יציגו מיטב היוצרים הישראלים רעיונות לסרטי קולנוע עלילתיי שבכוונתם לביים. למי שרוצה לצפות כיצד בכירי הקולנוע הישראלי עולים רועדים על במה להציג את חלומותיהם - זו ההזדמות. והכניסה חופשית והשפה היא אנגלית.</span><br />
<span style="font-size: large;">11:30 - הקרנה נוספת של "רוק בקסבה"(פרוט במוצ"ש).</span><br />
<span style="font-size: large;">12:45 "כך ראינו" - יצירה מסקרנת של אליאב לילטי שאסף חומרים ביתיים מפה ומשם במשך עשר שנים ויצר נרטיב אלטרנטיבי של חיינו כאן בישראל. עבורי, יצירה חשובה מאוד, בעיקר מאחר ועד לפני עשרים שנה רובה של העשייה הטלוויזיונית והתיעודית בארץ ייצגה איזשהו קו נרטיבי ציוני דוגמטי נטול פשרות. "יומן" של פרלוב התחיל קו של שינוי כבר לפני למעלה משלושים שנה, ועדיין מסקרן מאוד לראות כיצד נראתה המציאות מבעד לעדשתם של אנשים פרטיים. התוצאה ארוכה במיוחד - 169 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">13:30 הקרנה נוספת ל"בלדה לאביב הבוכה"(למי שלא יכל לבוא ביום שישי).</span><br />
<span style="font-size: large;">15:00 "שבעת הסלילים של יונה וולך" - משתתף בתחרות התיעודית. על חייה של המשוררת הפרובוקטיבית והמוכשרת הזאת, כשנקודת המוצא היא שבעה סלילי הקלטה של ראיון שערכה עימה המשוררת הלית ישורון. 56 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">16:30 הקרנה נוספת של "ספורים" (פרטים ביום שישי)</span><br />
<span style="font-size: large;">17:30 "ליקוי חמה" - יצירת המופת של אנטוניוני, ללא תרגום לעברית. 125 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">18:00 "ים רגוע" - גם פולקר שלנדורף("תןף הפח") היה ממובילי הגל החדש הגרמני בשנות השבעים. הסרט הזה - של במאי גרמני, כאמור - מתאר נקמה נאצית על חיסולו של קצין גרמני בצרפת הכבושה. מבוסס על סיפור אמיתי. 89 דקות, ללא תרגום לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">19:00 "חדר 237" - חובה למעריצי "הניצוץ" של קובריק. סרט המעניק מספר רעיונות המסבירים מה עומד מאחורי יצירת המופת מורטת העצבים הזאת. כמובן, הכל ספקולציות... 102 דקות ללא תרגום לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">20:00 "סברה"(חלוצים) - סרט שנוצר כאן, בפלשתינה, בשנת 1932 ע"י הבמאי היהודי אלכסנדר פורד, מעמודי היסוד של תעשיית הקולנוע הפולנית שלאחר השואה(ויידה ופולנסקי היו מתלמידיו). 70 דקות על הסכסוך הישראלי-ערבי בהשתתפות מיטב שחקני הדור ההוא - מסקין, קלצ'קין, רובינא ופינקל(שזכיתי בצעירותי לראותו משחק בתאטרון החאן). הפסקול - שימו לב - הוקלט כולו בפוסט, בוורשה. מסקרן מאוד.</span><br />
<span style="font-size: large;">22:00 "המשגיחים" - צפיתי בסרט הזה שייצג את ישראל בפסטיבל קאן, ופשוט חובה לצפות בו. יש בו הרבה אלימות מסוגננת, הרבה דת ומסורת, וגם אהבה. חוץ מזה -הסרט צנוע. והעיקר: משוחק טוב, ערוך נהדר, והתסריט טוב. על ארסים בת-ימים המתחזקים בסגנון ברסלבי ומשליטים טרור על כל מי שלא מכבד את הדת בשכונה שלהם. עד ש... 98 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">22:00 "דב"א - סיפורו של גיבור מקומי" - התחרות התיעודית. דן בן-אמוץ היה מעמודי התווך של ההומור הישראלי עד שחברו אמנון דנקנר פרסם את הביוגרפיה עליו ובה לא מעט מעללים מטרידים. הסרט- כך נראה מהתקציר - מנסה, ובצדק, לעזור לנו להכיל את דב"א - על חשיבותו התרבותית ועל מעשיו המפוקפקים. 75 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">יום שני:</span><br />
<span style="font-size: large;">11:00 "אליס" - יצירת הביכורים של דנה גולדברג, במסגרת התחרות הרשמית, ואולי המועמדת שלי להיות "הנותנת" של שנה זו. גולדברג כבר יצרה כמה וכמה סרטים קצרים מאז סיימה את לימודי הקולנוע בבית-ברל. רוב סרטיה עסקו בצורה כזאת או אחרת במאבקי כוח בסיטואציות של מיניות ואינטימיות - לא ממש כוס התה שלי. אינני יודע מה מסתתר מאחורי התקציר של "אליס" - העוסק באישה העובדת בפנימייה שיקומית וסובלת מקהות רגשית, שנסחפת למשולש כוחות הרסני מול שתי נערות במוסד - אך דומה שגם הפעם זה לא סרט לטעמי. אם מישהו ראה ויודע לשבח - אשמח לשמוע. 82 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">13:00 "חיותה וברל" - עוד יצירת ביכורים בתחרות הרשמית. זוג קשישים, חלוצים בדימוס, המתקשים להיפרד ממפעל חייהם. לכאורה מזכיר מעט את "עמק תפארת", לא? עם זאת, יש לי הרושם שהסרט יהיה מעט יותר קומוניקטיבי(נתן זהבי בתפקיד עצמו!), אם כי אין לי מושג לגבי איכויותיו הקולנועיות(<a href="http://srita.net/2012/07/04/jff_2012_recommendations/">עופר ליברגל מהבלוג "סריטה" אהב וממליץ</a>). גם עמיר מנור כבר עשה כמה וכמה סרטים קצרים מאז סיים את לימודי הקולנוע באונ' ת"א, אבל לא שמעתי עליו עד פסטיבל זה. 93 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">15:15 הקרנה נוספת לסרט התיעודי על דן בן-אמוץ.</span><br />
<span style="font-size: large;">17:30 חלוקת פרסים לזוכי תחרות הפיצ'ינג.</span><br />
<span style="font-size: large;">17:45 "כל נדרי" - סרט דובר אידיש מ1939. סרט חשוב - כנראה - בתולדות הקולנוע האידי, שההשתתפות בו הצילה את חייהם של צמד כוכבי הקולנוע האידי-פולני, לילי ליליאנה וליאון לייבגולד, שנסעו במיוחד מפולין לארה"ב כדי לשחק בו. 88 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">19:15 "קרייזי הורס" - תיעודי של פרדריק וייזמן בן השמונים פלוס - מחשובי הדוקומנטריסטים החיים כיום - על מאחורי הקלעים של הקברט הפריזאי המופרסם. למי שלא מבין במה מדובר - קרייזי הורס מעלה מופעי חשפנות אמנותיים. 134 דקות - ולמרבה הפלא יש תרגום לעברית.</span><br />
<span style="font-size: large;">19:45 "חמש מצלמות שבורות" - התחרות התיעודית. סרט המתמקד במאבק סביב בניית גדר הפרדה בבילעין. נשמע כמו עוד סרט שרבים כמותו כבר נעשו, ובכ"ז: סרט זה חזר עם שני פרסים מאידפ"א(הפסטיבל התיעודי הנחשב בעולם) - פרס חבר השופטים ופרס חביב הקהל - וזכה בפרס הבימוי בתחרות התיעודית של סאנדנס. האם הוא מחדש משהו? נחיה ונראה. <a href="http://blog.orange.co.il/cinemascope/?p=10249">יאיר רוה מאוד התלהב</a>. 90 דקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">20:30 "בערפל" - סרט מלחמה בלארוסי(מי שואל איזו מלחמה? נו, באמת) שהוקרן בקאן ואבנר שביט ממליץ עליו. 128 דקות ללא תרגום.</span><br />
<span style="font-size: large;">22:00 "איל גרידו" - יצירת מופת נוספת של אנטוניוני. 116 דקות, כרגיל - אין תרגום לעברית.</span><br />
<br />
<span style="font-size: large;">למי שיש תיקונים או הערות או המלצות נוספות - אשמח לקבל ולעדכן.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">המשך יבוא.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<br /></div>שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-31529654534477465272012-06-27T07:13:00.000-07:002012-06-27T07:15:44.112-07:00שישה מליון ואחד - התרשמות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="background-color: white;"><br /></span><br />
<span style="background-color: white; font-size: large;">יש לי תאוריה לגבי דוד פישר, האיש והקרח. כבן הדור השני הוא חי כשמעליו בוערת אש, והדרך היחידה לחיות עם אימתה היא ליצור מרקם חיים שכלתני-מקצועי שרק במסגרתו יש קיום לרגשות. העשיה הקולנועית הכה-מקצועית שלו מהווה את המרקם הזה. אבל אני לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת, רק מספיק כדי לדעת כיצד הוא משפיע עלי, מפעיל את רגשותי.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">את האימה גם אני מכיר וגם אני חושב שהיא ראויה למסגרת שתתחום אותה, שתגן עלינו מהתפרצויות בלתי נשלטות שלה לתוך חיינו. לכן מאוד התאימה לי ההתקדמות המסודרת והעקבית של "61 סיבות למות בגוזן" לאורך הסרט. המוות זקוק למשטור ומשמעת. שלא יתפרץ לחיינו כך פתאום ללא שליטה.</span><br />
<span style="font-size: large;">לאחר שישנה מסגרת קבועה ומגוננת שכזאת, וכל ה"התאבדות" ו"הוצאה להורג" או "התאבדות בטביעה" או "התאבדות בגדר החשמלית" תחומים היטב במסגרת מוגדרת, נפתחת הזדמנות לעשות את הטיול האמיתי והמפחיד, הטיול הפנימי היישר ללב ההתמודדות עם הזכרון והתודעה. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">דוד פישר מתמודד תחילה לבדו עם יומני אביו ניצול השואה, דרך מסע לגוזן, העיירה בה פעל מחנה העבודה בו העביר האב תקופה משמעותית בסוף המלחמה. הוא מנכיח בסרטו מספר נקודות מבט, כדי להרחיב את הכתפיים עליהן נישא משא הזכרון, דרך סיפורם של לוחמים אמריקאיים ששחררו את המחנה וגם דרך מפגשים עם דמויות אוסטריות הקשורות לשימור המחנה או גרות בקרבת מקום. המנה העיקרית מגיעה בהמשך, בדמות נסיעה משפחתית (רק אמנון, האח הצעיר, חסר), בה מתעצבות דמויותיהם של האחים ודמותה של משפחה שעבורי יצוקה מבטון מזויין - ממש בדמותו וצלמו של אביהם. במידה רבה זיהיתי בחלק מהאחים את אחי שלי, אך בניגוד ל"שטח צבאי סגור" המוכרז אצלנו על הזכרון וההתמודדות איתו, הרי שאצל הפישרים (ו"פישרים" הוא כינוי כ"כ לא הולם...) טיול בשטחי האש של הזכרון הוא דבר של מה בכך. אכן, סיירת מובחרת.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">כבן זקונים שהוא דור שני אני חיפשתי, כצפוי, דווקא את האח הצעיר, אמנון. דמותו הרגישה והשברירית - כפי שנחשפה ב"רשימת אהבה",סרטו הראשון של דוד שמהווה מעין הקדמה לסרט זה - שבניגוד לאחיו לא עשויה מבטון, מזכירה לי את עצמי, ולא הופתעתי מכך שהוא לא יצא לפעילות המבצעית מעבר לקווי הזכרון שדוד יזם. אבל נעזוב רגע אותו בצד, והבה נסכם מה בעצם קרה כאן:</span><br />
<span style="font-size: large;">דוד, מטכ"ליסט של הנפש,מצא את יומני אביו, והעז לנבור בהם ובחוויות השואה של אביו. לאחר מכן הוא העז לנסוע למקום בו התרחשה הזוועה, ואז העז עוד ולקח לשם את אחיו, תוך הפתעתם בכך שהוא מכניס אותם גם למנהרות גוזן בהן יהודי לא היה אמור לשרוד יותר משבוע ואביהם שרד עשרה חודשים. האחים לבית פישר שרדו כמו גדולים את השהות במעמקי האדמה והזכרון(ואת ההתמודדות עם המניפולציה שעשה עליהם האח), וממש לא מעניין אותי שבטח יש הרבה אאוטים שעשויים להציג תמונה פחות אידילית. די לי בכך שדוד בוחר לייצג לנו מציאות אידילית(הכל בעיני המתבונן, כן?..), בחירה שאני אסיר תודה עליה. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">כאמור, הכניסה ההדרגתית לתוך עימות חזיתי עם הזוועה משולה בעיני לפעילות של סיירת מובחרת, וכמו סיירת הפעילות הזו מניבה מידע חיוני. וכמו בצבא, גם כאן יש קהל יעד שאמור לצרוך את המידע ולעשות בו שימוש: אלה בני הדור השני, שאימת תודעת השואה מרחפת מעל לראשיהם כל ימיהם, ולאחר צפיה בסרט עשויים לגלות מידע חיוני כיצד להתמודד איתה. האם השד נורא כל-כך? כמובן, אין כאן תשובה חד-משמעית. שהרי כל משפחה והשואה שלה. רק משפחות מאושרות דומות זו לזו.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/zYMCHkaOu8g?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div>
<div style="text-align: center;">
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">נ.ב. מה קרה מתחת לשמיכה? אני דווקא סברתי ששותפו לשמיכה של יוסף פישר קיווה לקבל מנת בשר טריה. והמבין יבין.</span><br />
(הנ.ב. מתייחס לקטע בסרט אליו ישנה התייחסות גם בסקירתו של דוד פישר כאן, בפסקה האחרונה: <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4207546,00.html" style="background-color: white;">http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4207546,00.html</a> )</div>שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-12148449010265447072012-06-26T06:45:00.000-07:002012-06-26T06:45:24.471-07:00חופשת קיץ(?)<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">שלום לכולם!</span><br />
<span style="font-size: large;">ראשית כל, הסבר קצר:</span><br />
<span style="font-size: large;">לאחרונה השתתפתי בהפקת סרט גמר של "מעלה". ההפקה הייתה תובענית מאוד - פיזית ונפשית - ומהנה ומספקת עד מאוד. כבר מזמן לא נהניתי כך בהפקה! אנסה בהמשך לכתוב מעין יומן זכרונות, נראה אם יעלה בידי. הזכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם!...</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">מה שכן, לא התפניתי לכתוב כאן, לצערי, כבר זמן רב. דברים רבים קורים בארץ: מחאה חברתית, פינוי שכונה בהתנחלות, גירוש זרים, ואיך אפשר בלי היורו המשובח המתנהל במזרחה של אירופה(ולמרבה הצער, ללא הפתעות גדולות). לעיתים אנשים שואלים אותי מה דעתי בעניין זה או אחר(אני ממציא. אבל נניח שהיו שואלים אותי, כן? מה יש, אין לכם דמיון?...) ואני חייב לומר: דעתי חשובה כדעתו של כל איש ואיש. לעיתים יש לי ניתוחים מעניינים ואז אני כותב אותם, אך לעיתים קרובות אני מרגיש שדעתי גולמית הרבה יותר מדעתם של רבים וטובים ממני, אז אני גוזר על עצמי גזירת "והמשכיל בעת ההיא יידום".</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">על דבר אחד אני חייב להודות שדעתם של רוב האנשים לא מספיק עמוקה: סוגיית הזרים. סוגיה זו מעלה שאלות רבות: כיצד מודדים את פליטותו של אדם? כיצד מודדים את יכולתה של ישראל לקלוט פליטים? כיצד מטפלים בפליטים - אלו משאבים יש להקצות לכך, ועד כמה? שאלות כאלה ואחרות נידונות לעיתים רחוקות מדי. לצערי הן כנראה נידונות לעיתים רחוקות גם במסדרונות השלטון. וזו הבעיה העיקרית. השלטון אצלנו עסוק בעיקר בלתחזק את הדימוי הציבורי של עצמו, כשכל פוליטיקאי דואג לתחת שלו. נדיר למצוא במשטר הישראלי אנשים המתעניינים באמת בניהול תקין של המדינה. כמובן, תופעה זו מאפיינת גם את הדרגים הזוטרים ביותר - זאת יודע כל מי שמבקר מדי פעם בביטוח לאומי, מס הכנסה וכיו"ב. לו הייתה קמה מחאה חברתית על נושא זה - אין ספק שהייתי קופץ על העגלה. אך המחאה בינתיים מסמנת בעיקר את קווי המחלוקת בין מדינה למוחים כמפרידים בין "סדר" ל"אנרכיה". אני רואה שתי סיבות להתפתחות המחאה לאנרכיה:</span><br />
<span style="font-size: large;">א. בדומה למדינות ערב, אין לנו תרבות מחאה מפותחת למדי(ממחאות ה"שמאל-ימין" הקלאסיות אני מתעלם. הן לא מייצגות התפתחות של תרבות מחאה, כי אם התמכרות למחאה ספציפית מאוד), אז כשסוף סוף יש מחאה על נושא שרבים מתחברים אליו - אין מערכת מסודרת מספיק של ציפיות-תוצאות שתאפשר לה להתפתח בצורה בריאה, ולא לקרוס לאנרכיה היוצאת מתוך התסכול על חוסר ההשפעה על המציאות.</span><br />
<span style="font-size: large;">ב. באופן כללי, אנו חיים בתקופה בה המושגים "משטר" ו"שלטון" מאבדים את חינם. כבר צפינו כיצד "משטרת הפייסבוק" עושה דברים שמשטרה רגילה לא יכולה, כך שזה רק צפוי שהעולם הסובב אותנו יחליף אט אט את מנגנוני השליטה שלו, ובזמן הביניים תהיה מידה יתירה של אנרכיה. רק נקווה שהמעבר יהיה קצר...</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">אז הנה, כתבתי בבת אחת גם על סוגיית הזרים, וגם על המחאה, רק תראו כיצד ב"יורו" הכל מתנהל לפי סדר מופתי: מי שאמור לנצח מנצח, מי שאמור להפסיד - מפסיד, והכל יבוא על מקומו בשלום, בלי אנרכיה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">ובנוגע לגבעת האולפנה: כשאתאושש מההתנתקות אעדכן מה אני חושב.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">יום נעים.</span></div>שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-57661874541376313452012-05-25T08:24:00.001-07:002012-05-25T08:24:25.883-07:00גאולה? אם אפשר, את יכולה לבוא מאוחר יותר?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">החיים מזמנים לנו משברים לא פשוטים. אבדן הוא אחד מהם. האבדן גורם לנו להתיאש מן הגאולה. לאבד את התקווה. כי זה נורא להכיל את כל הטוב כשאנו זוכרים את אלה שלא זכו להגיע לרגע בו הטוב מגיע. אבל לא תמיד יש לנו בחירה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">יציאת מצרים ומתן תורה - הממסגרים בתוכם את ספירת העומר - באו בעל כרחם של בני ישראל. גם רות - שבאה לעם ישראל בתקופה קשה של רעב, תקופה בה אחד מגדולי ישראל יורד אל בין הגויים כי "הוא יכול להרשות לעצמו" ומעדיף את חברתם של מלכים גויים על חברתם של עניי ישראל, תקופת "שפוט השופטים" בה "איש הישר בעיניו יעשה" - גם רות באה לעם ישראל בניגוד לרצונו. עזבו את המדרשים על הלכות גיור - לנעמי יש אינטרס לשכנע אותה לעזוב. נעמי, שידעה אלמנות ושכול, שלא נותרה בה תקווה לצאצאים ולהמשכיות - נעמי היא אשה מכובדת. כזאת שבבואה העירה מותירה על האנשים רושם רב. הלא היא אלמנתו של איש נכבד, וכשהיא מבקשת "קראנה לי מרה" היא לוקחת על עצמה את ייצוג הסבל, מר הגורל הנופל על האדם. כמה מיואש צריך להיות כדי לבקש לשמש סמל לייסורים? </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">לפעמים, הכאב תובע לעצמו כ"כ הרבה מקום,עד שאנו דוחים את האמונה בשתי ידיים כדי לפנות לו מקום. כך נעמי מנסה שוב ושוב לדחות את רות - שלמרות אלמנותה, כנראה זיהתה איזשהו אור בתוך נעמי, אור שהטעין אותה בתקוות לגלות את מקורו אי שם בארץ מכורתה של נעמי, תקוות שבעיני נעמי הן תקוות שווא. נעמי עזבה ארץ רעבה ומיואשת, ארץ נטולת הנהגה, ארץ עזובה. נעמי חוששת שתשוקתן לגלות את מקור האור שראו בה תוביל את כלותיה למפגש מתסכל ומייאש עם עם ישראל במצבו העגום, שכנראה גם במצבו זה יקפיד על "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". ערפה אכן מבינה שהיא עלולה להתאכזב ונוטשת, אך רות לוקחת סיכון ומתעקשת להציץ פנימה, אל תוככי העם היהודי, ובמבט של מי שבאה מבחוץ כנראה שהיא מצליחה לזהות את האור - בתוך הייאוש שאכן ישנו.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">לפעמים, כשאנו מביטים במראה אנו רואים את כל הפגמים והכיעור. ודווקא מי שבא מבחוץ, עם מבט נקי, מסוגל - לצד הכיעור - גם לזהות את הטוב המייחד אותנו. וגם אם הוא אומר לנו את האמת בפנים - שאנחנו טובים ממה שנדמה לנו - נתקשה להכיל את דבריו. גם בגלל שהוא בא מבחוץ, וגם כי נוח לנו לחשוב שאנו פגומים. אחרת, נצטרך לקחת אחריות על הכשלונות שלנו, וככל שהם גדולים יותר זה נעשה קשה יותר.</span><br />
<span style="font-size: large;">בעל כרחה של נעמי, רות שבה עמה לארץ יהודה, ונוקטת בפעילות אקטיבית כדי להתפתח. כשרות מבקשת מנעמי "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו" - משפט ארוך המפרט כוונות גלויות ונסתרות כאחד - נעמי עונה לה בשתי מילים: "לכי בתי". רוצה לומר: את צודקת, אך עזביני בשקט. לי - האשה המסמלת את הייסורים - אין כח להתמודד עם יצר החיות המפעם בך. רק כאשר נודע לנעמי שרות נקלעה במקרה לשדה בעז - רק אז היא מתעוררת לחיים ומתחילה לקחת חלק בתכנון מהלכיה של רות. כנראה כי פתאום היא מזהה כיוון חיובי עליו לא חשבה: בעז הוא מנהיג בעל שיעור קומה שיכול לעשות שינויים חיוביים. אפילו להחליט ש"מואבי ולא מואבית".</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">לפעמים הגאולה באה לאחר שהתיאשנו ממנה, ואיננו רוצים בה כלל. לפעמים היא באה מזר אותו אנו רוצים לדחות בשתי ידיים. לכן יחסינו לזרים צריך להיות טוב וחיובי. אבל גם אם לא - לפעמים יכולה איזו רות כזאת לבוא ולגרום לשינויים שיגאלו אותנו בעל כרחנו.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">כשראיתי לראשונה את "טס" של פולנסקי ישר חשבתי על מגילת רות. שמחת הקוצרים, הרומנטיקה, השקיעות המרהיבות - אבל גם הייאוש, הניכור לזר, אובדן המנהיגות, ירידתם של סמלים מגדולתם. אבל ל"טס" אין סוף טוב, ואין זה פלא: פולנסקי הוא אדם שידע הרבה סבל בחייו. בנוסף להיותו ילד יהודי בפולין בזמן השואה, שאימו נרצחה באושוויץ, הוא גם התאהב בשחקנית יפהפיה אמריקאית - שרון טייט - רק כדי לאבד אותה כעבור פחות משנתיים עת נרצחה באכזריות בידי חבורת צ'רלס מנסון כשהיא בחודש השמיני להריונה. "טס לבית דרברוויל" היה ספר שהיא הציעה לו לעבד לסרט, ואכן הוא הקדיש לה את סרטו זה. </span><br />
<span style="font-size: large;">בקטע הבא, טס חוזרת חסרת כל אל מי שאנס אותה, לאחר שאהובה נטש אותה כשגילה שהיא כבר איננה בתולה. כמובן, האנס - אליו באה בתחילה כשחשבה בטעות שהוא קרוב משפחה רחוק - מוצא גם כעת סיבות להאשים אותה:</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<span style="font-size: large;"><object width="320" height="266" class="BLOGGER-youtube-video" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" codebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab#version=6,0,40,0" data-thumbnail-src="http://3.gvt0.com/vi/_iXeYLvOhQM/0.jpg"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/_iXeYLvOhQM&fs=1&source=uds" />
<param name="bgcolor" value="#FFFFFF" />
<embed width="320" height="266" src="http://www.youtube.com/v/_iXeYLvOhQM&fs=1&source=uds" type="application/x-shockwave-flash"></embed></object></span></div>
<div style="text-align: center;">
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">חג שבועות שמח,</span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">ושתבוא גאולה כבר - </span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">גם אם איננו רוצים בה....</span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
</div>שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-27026262445674238452012-05-18T04:24:00.002-07:002012-05-18T04:24:58.863-07:00ההתחלפות - מעין ביקורת<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div>
<span style="font-size: large;">למי שטרם צפה בסרט - יש להלן לא מעט מידע על המתרחש בסרט, אז עדיף לא לקרוא לפני צפיה בו. מצד שני, למי שיש בעיה עם סרטים לא צנועים - הוא ממילא לא יילך לסרט זה, ועבורו אזהרה זו מיותרת.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/vp-4324-VvE?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div>
<div style="text-align: center;">
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<span style="font-size: large;">במידה מסויימת, "ההתחלפות" הוא סרט מזעזע. יש לנו גיבור, יש לו אישה, אין בגידות, אין מריבות(כמעט), אבל... האישה איננה באמת דמות של ממש בחייו, לפחות לא הדמות המרכזית, שכן לא מולה הוא עובר את התהליך. כי עודד, הפיזיקאי גיבור הסרט, עובר תהליך מול אנטגוניסט אחר לגמרי. האנטגוניסט שלו הוא... היא... הוא... היא.... המיזנסצינה!!!!</span><div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אח, כמה מרענן לצפות בסרט שחוגג את הרפלקסיביות שלו בעברית. אמנם שפת הקולנוע היא אוניברסלית, אך לסרט בעברית קשה עוד יותר לצלוח את מבחן הביקורת שלי, דווקא בגלל ההתייחסות שלו לשפה, למקום ולמנטליות שאמורים להיות מוכרים לי. "קדוש" של גיתאי, למשל, כשל כשלון טוטאלי במבחן האמינות, ויתכן ולו הייתי מצליח לנתק אותו מהקשרו הייתי מצליח לאהוב אותו. "ההתחלפות" לא כושל במבחן האמינות, כי הוא מספר בסה"כ על עולם קרוב למדי לעולמו של הבמאי - כך אני משער. אבל - האמינות חשובה רק במידה והבמאי רוצה להעביר מסר כלשהו לנמענים כלשהם שעשויים להתנתק מהסרט בגלל בעיות אמינות.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">"ההתחלפות" ממען את עצמו, כך נדמה לי, לאנשים שאוהבים את שפת הקולנוע. <a href="http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1698829">"אם יש בפריים דלת, מישהו חייב להיכנס בה. אם יש בפריים כיסא, מישהו חייב לשבת בו" </a>- אמר קולירין לנירית אנדרמן ב"הארץ", ואני לגמרי מבין אותו: אם המיזנסצינה היא דמות, יש לתת תשומת לב לכל רכיבי דמותה. ההזדעזעות מתחילה כשמבינים שהמיזנסצינה כוללת גם דמויות בשר ודם. אשתו של השכן(בגילומה של שירילי דשא), אביו של השכן(את השכן מגלם דב נבון) ואפילו רעייתו שלו מגלה לרגע שהיא רק אובייקט בעל משמעות דרמטית עבור עודד בן זוגה, אך לא משתפת פעולה - ובכך חורצת את דינה של זוגיות זו.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">יש פרוורסיה מסויימת בגישה זו, המאפיינת גם סטוקרים ומציצנים, הרואים בבני אדם אובייקטים. אבל פרוורסיה זה עניין של הקשר, וגם עבודת הבימוי - לתאטרון או לקולנוע - כוללת בתוכה תפיסה של השחקן כ"כלי עבודה", תפיסה שעלולה להעמיד שחקן במקום לא נעים ולא נוח, ואמנם לא כל במאי יודע כיצד לשחק בין הטיפות, מצד אחד להפעיל מניפולציות על השחקן כאילו היה מריונטה, ומצד שני לשמר איתו מערכת יחסים אישית וחמה(ולמען האמת, לא לכל במאי זה חשוב). כך שבעצם אין כאן מקום לזעזוע - זה המשך ישיר ומתבקש לרפלקסיביות של הסרט. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אז מה קורה בסרט? בראשית הגיבור שלנו חי את חייו בשגרה משעממת. אישה, בוקר טוב, אוטובוס, עבודה, בית, אישה, סקס, בוקר טוב, אוטובוס, עבודה, בית, אישה, סקס... ואז הגיבור שוכח בבית קלסר. כמה סמלי הדבר ששינוי קל במיזנסצינה היומיומית מהווה עבורו משק כנפי פרפר המשנה את חייו לנצח.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">עודד חוזר הביתה ונעשה מודע לסובב אותו. הוא בודק המון דברים סביבו: מה קורה לחפצים, כיצד מרגיש החלל, כיצד מרגישים כשמשנים נקודת מבט. כבמאי מוכשר הוא בודק מה קורה כשמשנים משהו במיזנסצינה, ומה קורה כשמשנים משהו ביחסים בין דמויות - בדרך כלל יחסי קומפוזיציה אך לעיתים גם יחסים רגשיים. אט אט הוא מתחיל להבין(לפחות בדמיוני. אין לכך ראיה בסרט, מלבד ראיות נסיבתיות המזמינות הסבר שכזה) שהוא שחקן. שחקן בתוך עולם שיש לו במאי. נקודת המפנה השניה היא ברגע בו הוא מפנים זאת ומשתף פעולה. הבמאי - ואני מתכוון לערן קולירין - מזמן אותו לחוף הים, שם זוג טיפוסי משחק במטקות. כשהכדור עף לכיוונו - הוא מחזיר להם אותו. העובדה שהוא בוחר להפסיק לבחון את המציאות כל הזמן, ופשוט זורם איתה מהווה שינוי דרמטי(ובעיני היה נכון יותר ששינוי זה יביא להתפרקות נישואיו, ולא כפי שקורה בסרט) שמזמין את השוט האחרון, המקסים, של הסרט(ואני לא מבין איך בהתחלה קולירין <a href="http://blog.orange.co.il/cinemascope/?p=9722">חסך מהצופים את שני השוטים האחרונים</a>), בו הגיבור מודע למצלמה ומשחק איתה, כלומר: הוא השלים את תהליך היוודעותו לעובדת היותו שחקן בסרט של מישהו אחר.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">נ"ב - גיבור המגלה שיש במאי לסרט ומשלים עם היותו שחקן. נשמע כמו מטאפורה לחזרה בתשובה, לא?...</span></div>
</div>שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-90467930064934411252012-05-16T07:25:00.002-07:002012-05-16T07:25:32.449-07:00החייל האוטומטי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">קודם כל התקשורת אשמה.</span><br />
<span style="font-size: large;">היא מוכרת לנו מציאות בה הפוליטיקאים הם האנשים הכי חשובים והכי מסוקרים.</span><br />
<span style="font-size: large;">הם מנהלים את המדינה, לא?</span><br />
<span style="font-size: large;">ואז, ואז כולנו רוצים להיות פוליטיקאים.</span><br />
<span style="font-size: large;">ופוליטיקאים - הם מחוייבים לאיזו יריה אוטומטית על כל יריה של ה"אוייב".</span><br />
<span style="font-size: large;">פוליטיקאי ימני אמר משהו? פוליטיקאי שמאלי ישר יגיב.</span><br />
<span style="font-size: large;">פוליטיקאי שמאלי אמר משהו? פוליטיקאי ימני ישר יסביר איפה הוא טועה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">לי יש לא מעט חברים שמאלי דעה וימני דעה, ורוב הזמן אני שומע מרובם תגובות על אוטומט. </span><span style="font-size: large;">והם לא יוצאי דופן. כולם - כמעט - כאלה.</span><br />
<span style="font-size: large;">וכך אנו מקבלים ים של אנשים שמקשקשים את אותם דיבורים לעוסים שוב ושוב,</span><br />
<span style="font-size: large;">והמרחב האינטרנטי הופך למדמנה של טקסטים משומשים.</span><br />
<span style="font-size: large;">כולם - כן, כולם - מחקים פוליטיקאים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">אז שימו לב, כולם: כשיש זרם, ואתה שוחה איתו, אז אתה לא מותיר חותם.</span><br />
<span style="font-size: large;">כמובן, לעיתים הזרם לוקח לכיוונים נכונים. אבל לעיתים קרובות לא.</span><br />
<span style="font-size: large;">כי ככה זה זרמים - הם די שרירותיים. </span><br />
<span style="font-size: large;">וכשאינך מותיר חותם - הזרם ממשיך לזרום בכיוונו, נכון או שגוי.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">ועוד משהו: לזרם יש 360 מעלות אופציונליות. כן, כן, בניגוד למקובל לחשוב,</span><br />
<span style="font-size: large;">שהרי רוב האנשים חושבים שיש רק שני כיוונים. טעות!!!!</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">יצירתיות היא זן נכחד בעידן האינטרנט. כולם רוצים ללכת עם העדר - ימינה או שמאלה. </span><span style="font-size: large;">זה מזכיר לי את שני השעירים של יום הכיפורים: אחד הלך לעזאזל, ואחד הוקרב על המזבח.</span><br />
<span style="font-size: large;">נו, באיזו אפשרות הייתם בוחרים?...</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">אני בוחר להיות שעיר שמדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות וחי בשלום עם מרבית המילים שהוא כותב/אומר. </span><span style="font-size: large;">הטקסטים שלי - אני משתדל, לפחות - הם יד ראשונה, מרופא(וזה שקר גס. אני מפחד מדם).</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">לאחרונה שמעתי על <a href="http://www.holesinthenet.co.il/archives/46111">מחאת "ישראל-שלי" נגד "דוחקי הקץ"</a> - מחזה חדש של מוטי לרנר שעתיד לעלות בעוד מספר חודשים. אני הבנתי בדיוק על מה המחאה: זו מחאה בשירותה של מפלגה חדשה בישראל. נפתלי בנט, מראשי "ישראל-שלי", מתעתד להיות פוליטיקאי, וכפי שכתבתי - פוליטיקאים עובדים על אוטומט. כדי להצליח, עליהם לטבול את ידם במים, לחוש את כיוון הזרם, ולהניע את ידם באותו כיוון. אם הם הצליחו לחזק את הזרם - הרי שהם הותירו חותם, שישרת אותם במערכת בחירות עתידית. אם הם נכשלו - ...</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">מוטי לרנר הוא יוצר ותיק. בעבר למדתי אצלו כתיבה, וגם נחשפתי ליצירות שלו, שגם אם שיקפו יכולות מקצועיות ואמנותיות גבוהות, הרי שהן גרמו לי להתייחס אליו כאל יוצר פופוליסט ושטחי. ומכיוון שהחברה שלנו, עפי"ר, פופוליסטית ושטחית, אני חושב שהוא יוצר ראוי לה. אחרי הכל, תפקידה של אמנות לשקף את החברה, לא? את "דוחקי הקץ" כמובן שלא ראיתי עדיין, לכן קטונתי מלומר דבר מה בעל ערך אודותיה(ותאמינו לי שאני יכול להמציא. אני ממש ממש מוכשר!). האם היא "תכפיש ציבור שלם"? אולי. האם היא מהווה "הסתה"? - יתכן. אני דווקא חושב שמבלבלים כאן בין "תעמולה" ל"הסתה". אבל כמי שבא מקולנוע, אני לא נבהל מתעמולה. אבל בשורה התחתונה - לא ראיתי. לא יודע מה לומר. האם יש מקום לצנזר אמנות שמהווה תעמולה, ואולי אפילו הסתה? מסופקני. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">אז מה כן? צריך לקיים שיח(ולא ברמה של גן-ילדים). אם הצגה היא שטחית ורדודה - אפשר פשוט להאיר זאת. אם יצירת אמנות היא תעמולה זולה - לא קשה לחשוף זאת לעיני כל. ותאמינו לי שלמוטי לרנר ולתאטרון החאן יפריע הרבה יותר אם ביקורת אמיתית ומקצועית תחשוף בעיות שכאלה במחזה הזה, מאשר הדיבורים על "הסתה", "הכפשה" או "חוסר התחשבות ברגשות הציבור". אמנם, פוליטיקאים מתקשים לגרוף רווחים מביקורות מעמיקות, שלא לדבר על שיח בין-גושי. הרי הם מתפרנסים מהסכסוכים ביננו לבין עצמנו. אבל, עבורי, ציבור האזרחים(היי, גם אני כזה...) הרבה יותר חשוב מהפוליטיקאים. ואם הציבור בוחר ללכת, עם איזה פוליטיקאי, לעזאזל(או להיות קרבן על המזבח...) - אני חושב שצריך לומר לו שהמוות לא יאה לו(ומי שצפה ב"המוות יאה לה"(או "המוות נאה לה") של רוברט זמקיס אולי גם יבין למה אני חושב שזו סאטירה על פוליטיקאים. מה, רק אני ראיתי?...).</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">נ"ב - אם אני מקים מחר מפלגה, תירקו לי בפנים. שלפחות אדע לאן נושבת הרוח...</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
והנה שיר שגם יכול להיתפס כסאטירה על הפוליטיקאים שלנו. מה קורה לפוליטיקאי כשנפסק החשמל?...<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<span style="font-size: large;"><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/ZM0I5VpPJJE?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe> </span></div>
<div style="text-align: center;">
<br /></div>
</div>שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-4704336510073331642012-05-01T02:21:00.000-07:002012-05-01T02:21:59.863-07:00זהירות, אש<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">האמת בוערת בפנים. בתוך כל אחד. היא יכולה להיות גלויה או מכוסה במליון מכסים, אך היא בוערת. יש ומסירים את המכסה והיא פורצת החוצה בצורה בלתי נשלטת ושורפת. יש אנשים שמתים מזה. כן, כן. לפעמים רק נפגעים. לפעמים סתם לא נעים. ויש ומסירים את המכסה והיא לא שורפת - רק מאירה ומחממת.</span><div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">כשאנשים מכירים אותך, ואתה מכיר אותם, ואתה חושף בפניהם את האש, והם אולי נכווים קצת בהתחלה, אבל בהמשך אתה והם לומדים להנות מאורה וחומה, זה טוב. אבל היום אנשים רוצים שכ-ו-ל-ם ייהנו מאשם. אולי כי איבדנו משהו מהיכולת להאיר ולחמם בפרטיות, את הקרובים לנו, אז אנחנו, כמו בפוקר, מוותרים על פרישה בסיבוב הראשון ומהמרים על כל הקופה. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אבל, כשאתה מסיר מכסה בפני כל העולם - קשה הרבה יותר לשלוט בתוצאה. מצד שני - נדיר שמישהו מת מזה. זה פחות מסוכן. לפעמים זה מביך, כן, ולפעמים זה פוגע במידה מסויימת, ולפעמים זה מזיק. וכשזה מצליח להאיר ולחמם את כ-ו-ל-ם - זה האושר הכי גדול. אבל מה? מי שלא מצליח להאיר בבית פנימה - מה לו כי יאיר בחוץ?</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><a href="http://benyehuda.org/bialik/bia053.html">אף אחד לא זכה באור מן ההפקר.</a> אבל לא כל אחד הוא אמן. ולא כל אחד רוצה להיות אמן. ויש כאלה שאישם כה מכוסה שהם חדלו להאמין בקיומה. וכשמתגלים אותות לקיומה - הם נרתעים ונסגרים, ונפתחים לרגע ושוב נסגרים, והמתבונן מן הצד עשוי להתעצבן מהם: מה יש לכם? תגידו כבר את שבלבכם! מה כל המשחקים האלה? אבל הם לא באמת משחקים. הם באמת לא יודעים לנווט אותה אל החוץ. והם מפחדים פחד מוות, פחד משתק, מהאש השורפת-כל, שיכולה להרוס את כל היקר והחשוב להם בחיים. וכך הם הולכים, מתים-חיים, מן הבוקר הזה אל הבוקר הבא, עד רדת הערב האחרון.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ונוח לנו לשנוא אותם. כ"כ נוח. כי אנחנו אוהבים תקווה. וייאוש הוא עניין מדבק. וכ"כ קשה לעשות עליהם סרט, כי הם עצמם אנטגוניסטים לעצמם. והם לא צבעוניים כמו אלה שנותנים לאש של עצמם לפרוץ החוצה ולשרוף הכל בלא שליטה - ונשרפים בעצמם בלהבה, עד כלות. כי ההרס העצמי שלהם מתרחש במסתרים. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ובכ"ז, נעשים עליהם פה ושם סרטים. לפעמים אפילו סרטים טובים. בסרט "חום כחול" של הילה אטיאס(נעשה כסרט גמר ב"מעלה") עדיין לא ניתן לצפות(אבל אפשר יהיה, מן הסתם, בהקרנה המסורתית של יום י-ם ב"מעלה"). גיבורת הסרט עובדת כמפעילת כדור פורח. האם היא תצליח לתת לאש שבה לצאת החוצה? הנה דקה אחת יפה מתוכו(שכדי להנות ממנה באמת עדיף לצפות בה בתוך ההקשר):</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<object width="320" height="266" class="BLOGGER-youtube-video" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" codebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab#version=6,0,40,0" data-thumbnail-src="http://1.gvt0.com/vi/gIw5m9Xj_bE/0.jpg"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/gIw5m9Xj_bE&fs=1&source=uds" />
<param name="bgcolor" value="#FFFFFF" />
<embed width="320" height="266" src="http://www.youtube.com/v/gIw5m9Xj_bE&fs=1&source=uds" type="application/x-shockwave-flash"></embed></object></div>
<div style="text-align: center;">
<br /></div>
<div style="text-align: right;">
<br /></div>
</div>שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-4410215702572835242012-04-29T14:35:00.000-07:002012-04-29T14:35:10.033-07:00כמה הערות על תרבות השיח שלנו<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">בהמשך לפוסט <a href="http://matzav-haruach.blogspot.com/2012/04/blog-post_15.html">הזה</a>, רציתי להרחיב מעט בנושא ה"שיח" או תרבות הדיבור הקלוקלת הפושה בארץ.</span><br />
<span style="font-size: large;">כיום מקובל להתייחס להשפעתו של השיח על החשיבה - לא רק בתוכנו אלא גם במושגים בהם משתמשים בשפה, בהקשרים מובחנים לעומת הקשרים אחרים וכן הלאה. גם מדברים רבות על ה"נרטיב" ועל "הקרב על הנרטיב", ואני, כמי שמסכים עם רוב ההנחות המקובלת בהקשר זה, רציתי רק להעיר מספר הערות פרקטיות.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">א. אני סולד מהתבכיינות. לכן, כשאנשים מתלוננים על המצב אני ישר נאטם. אמנם אם למישהו יש איזה היגד ביקורתי חדשני על מציאות מסויימת - אקבל זאת. כלומר, אם מישהי תבוא ותאמר לי: שמע, לא תאמין, אבל נשים מרוויחות פחות מגברים - אני אקבל זאת, במידה ומדובר בחידוש. אלא ש... לשמוע את זה שוב ושוב ושוב - זה חסר טעם. אינני מיצר על כך מן הצד הערכי - כי אם מן הצד הפרקטי. כשצועקים יותר מדי פעמים "זאב, זאב" - גם אם בכל הפעמים אכן יש זאב - בסוף מתרגלים לצעקות. לכן הפוסט <a href="http://velvetunderground.co.il/?p=19095">הזה</a> בוולווט אנדרגראונד קצת עצבן אותי. אבל בקטנה.</span><br />
<span style="font-size: large;">והדברים נכונים גם לשיח: למשל, תלונות על כך שאחרים מייצרים נרטיב אנטישמי(אגב הסדרה "ההתחלה" הבריטית שהוקרנה החודש בסינמטקים ועוררה תרעומת בזמנו על אופן הצגתה את הישראלים)נראות לי מגוחכות. או תלונות על קללות גזעניות, בדיחות שוביניסטיות וכיו"ב. למרות שזה, באמת באמת, לא נעים לשמוע בדיחה שאתה הקרבן שלה. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">ב. אז מה כן? אני בעד קרב מתוחכם על השיח. כלומר, להיות גורם אקטיבי בעיצובו של השיח. לא לעמוד מן הצד, להיפגע ולהתלונן. אלא להיות אסרטיבי בשיח ולתרום לעיצובו. הגישה שלי מושפעת במידת מה מהאימרה מפרקי אבות: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. כי במקום שבו אנשים מקיימים תרבות שיח לא ראויה - קח אתה אחריות והיה האיש שמשפיע על השיח לכיוון הנכון.</span><br />
<span style="font-size: large;">אני יודע, יישומו של עקרון זה איננו פשוט. אדרבה, בתרבות השיח האלימה המקובלת בארץ והמטופחת בגאון ע"י אמצעי התקשורת מטעמים מסחריים גרידא זה מאוד קשה. אבל דווקא מסיבה זו אני חושב שזה עקרון כה חשוב. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">כדי להיות גורם משפיע ומעצב בתוך השיח, צריך להתאמן רבות. אין ברירה. לכן אני חושב שמן הראוי לעצב תרבות שיח ראויה כבר במערכת החינוך, והכלי המתאים ביותר למטרה זו הוא לימודי משחק. כן, כן. כי כדי להתאמן כראוי חייבים מישהו שיגיד את מה שאסור לומר - מישהו שיספר בדיחה גזענית או שובניסטית, או סתם יאמר "שימותו כל הערבים", ורצוי שגם יהיה אמין. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">בהקשר זה רציתי לציין את התרגיל הבסיסי ביותר שלמדתי בשיעורי האימפרוביזציה שקיבלתי: תרגיל ה"כן ו....". זהו תרגיל פשוט המשקף תפיסת עולם שלימה: שני שחקנים על הבימה, אחד מציע הצעה ("בוא נלך לים!" למשל) והשני מתחיל משפט ב"כן ו..." כשההמשך הוא תוספת להצעה הראשונית ("כן, ונבנה ארמונות בחול!"). וכך מתפתח לו פינג פונג ונוצר סיפור הזוי והכי חשוב - לחלוטין לא מתוכנן מראש, כשהרעיון הוא שאסור לשחקן לשלול את מה ששותפו להופעה אומר, ולדעתי זה אימון מצויין לתרבות השיח הישראלית. רק תדמיינו זוג פוליטיקאים מנוגדי השקפה פוליטית משחקים את המשחק הזה (כמובן, אסור ללכת מכות). </span><br />
<span style="font-size: large;">העקרון שאתה חייב לקבל את מה שפרטנר שלך אומר במסגרת משחקית ואתה יכול רק להוסיף עליו, הוא עקרון שלדעתי רצוי שכל האנשים המאוד בטוחים באמת של עצמם יחשבו עליו ברצינות. כי מאחוריו מסתתרת ההכרה שכדי לתקן חברה, עלינו לקבל את סך חלקיה - גם אלה שלא מוצאים חן בעינינו. כן, כן: האחריות לעשבים שוטים היא לא רק של הצד בו הם צמחו, יהיה זה הימין או השמאל.</span><br />
<br />
<span style="font-size: large;">ג. רק הערה קטנה לסיום: יש <a href="http://e.walla.co.il/?w=%2F6%2F2528671">אנשים</a> החושבים כי "במקום שאין אנשים - השתדל להציב להם מראה כדי שיראו כמה הם רעים". זוהי גישה מתנשאת ונפסדת. כדי שביקורת תהיה אפקטיבית, על מושאי הביקורת לקבל אותך כאחד משלהם. כשאתה מתעמת איתם, כל מה שאתה משיג זה תשומת לב, ואתה נתפס כגימיק, או כאינטרסנט במקרה הטוב("טוב, הוא שמאלן"/ "טוב, הוא ימני" / "טוב, הוא דתי" וכיו"ב). ולא, אני לא קונה את הגישה של "פרובוקציה שמעלה נושא חשוב לדיון ציבורי". אין צורך בדיון ציבורי סביב השאלה "האם זה ראוי לומר שכל הערבים מחבלים". כל בר-דעת יודע שעובדתית זה לא נכון, ומי שלא - שום דיון ציבורי כבר לא יושיע אותו מבורותו. </span><br />
<span style="font-size: large;">לכן, הדרך הטובה ביותר היא לשמור פשוט על תרבות שיח נאותה, ולא להיגרר. לעיתים זה ייתפס כמתנשא, אך אם שומרים על עקביות - זה יתפוס. ואם אמרו לך: "טוב, הלוואי וכל הימנים/שמאלנים/דתיים/חילונים/ערבים/קלינגונים היו כמוך" - הצלחת במשימה. ואם אתה לא היחיד ששומר על תרבות דיבור, אז מן הסתם מתישהו לאנשים יימאס להשתמש במשפט המאוס הזה, ובא לציון גואל.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">נ"ב: אם מישהו חושב שאני לא שמרתי מתישהו על עקרונותי שלי - מותר וצריך להעיר לי. תודה.</span></div>שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4401167876358302528.post-90989719020662361382012-04-27T06:46:00.000-07:002012-04-27T06:48:45.244-07:00כיצד לא הפכתי למעריץ של "טיטאניק"<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">זה התחיל כשהצטרפתי פתאום לשיעור של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%91%D7%A8_%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%90">יונתן בר-גיורא</a> על מוזיקה לסרטים. הוא ביקש כשיעורי בית להביא קטע מוזיקלי שהשפיע עלינו יחד עם הסיפור שלו. אני, כמובן, כבר מומחה לחפירות מסוג זה,לכן הבאתי מן המוכן את הקטע הבא:</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<span style="font-size: large;"><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/q6MkcLXcw5A?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></span></div>
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">מאז צפייתי היחידה בסרט הנשכח "לשכוח את פלרמו" לפני כעשרים שנה לא עזבה אותי נעימת הנושא הזאת של מוריקונה. מאז שמצאתי אותה ביוטיוב לפני כמה חודשים האזנתי לה כבר פעמים מספר, מה שהדגיש את היעדרה של היצירה השניה שמלווה אותי במשך שנים. לא היה לי מושג איך קוראים לה, רק שהיא ליוותה את כותרות הפתיחה של דרמה בריטית איכותית על חייהם של צעירים המשתנים לבלי הכר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. זכרתי גם שבמקור זהו שיר קיטשי למדי, המושר במלואו בסדרה. וזכרתי שורה מהשיר, שלמזלי התבררה, כצפוי במקרים כאלה, כשם השיר וכשורה ידידותית למדי ע"י גוגל: </span><br />
<span style="font-size: large;">My life will never be</span><span style="font-size: large;"> the same</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">הבלבול התחיל כשסוזן קלאשייר(שאין עליה אפילו ערך בויקיפדיה, אז כנראה שהיא לא קיימת...) התלבשה על תוצאות החיפוש. מתברר שהיא אכן שרה את השיר הזה, אך שירתה לא הרשימה אותי, מה גם שהיותה אנונימית יחד עם העובדה שהיא הקליטה בעיקר בעשור האחרון בעוד הסדרה זכורה לי מלפני עשרים שנה הביאו אותי למסקנה שיש ביצוע איכותי לשיר המסתתר היכנשהו, ושדרכו אוכל למצוא את שם הסדרה, וחששתי שאאלץ לטבוע בים התוצאות עד שאמצא איך השיר המקורי. למזלי ברשימת האלטרנטיבות בתחתית עמוד החיפוש הופיעה גם מיריי מאתיה (<span style="background-color: white; font-family: sans-serif; line-height: 1.2em; text-align: -webkit-auto;"><a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Mireille_Mathieu">Mireille Mathieu</a>), </span>שחיפוש זריז ביוטיוב של השורה שזכרתי יחד עם שמה גילה לי את גירסת השיר המקורית(כנראה..), המקסימה בהחלט:</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<span style="font-size: large;"><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/JNyVJZx9A50?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></span></div>
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">נבירה בדף הויקיפדיה של זמרת מוכשרת זו גילתה לי את <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_Mireille_Mathieu_songs">רשימת השירים שלה</a> ובה מופיע השיר עם ההערה החושפנית:</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<div style="text-align: left;">
<span style="font-size: large;"><span style="background-color: white; font-family: sans-serif; line-height: 19px; text-align: -webkit-auto;">"Theme Song of the English Miniseries "Till We Meet Again</span></span></div>
<div style="text-align: -webkit-auto;">
<div style="text-align: left;">
<span style="font-size: large; text-align: right;"><br /></span></div>
<span style="font-size: large; text-align: right;">אח, זה בדיוק מה שחיפשתי! ימד"ב(IMDB) אישר לי שזו כנראה הסדרה, ובלי להעמיק יותר מדי בנתונים ישר מצאתי את הסדרה ביוטיוב, מחולקת כפלגש בגבעה ל-28 חלקים, ובראשם הפתיח הזכור לטוב:</span></div>
<div style="text-align: -webkit-auto;">
<span style="font-size: large; text-align: right;"><br /></span></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<span style="font-size: large;"><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/0T0B01zNl0Q?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></span></div>
<div style="text-align: -webkit-auto;">
<span style="font-size: large; text-align: right;"><br /></span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">מכירים את הרגע הזה שאתה מתחיל להתלהב ממשהו ואז, ישר על ההתחלה באה סיכה ומפוצצת לך את הבלון?</span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">ובכן, <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Judith_Krantz">ג'ודית קראנץ</a> כבר שנים נחשבת אצלי כמחברת ספרי קיטש נחותים, המעובדים בזריזות לסדרות טלוויזיה קיטשיות, שמהוות מוצר צריכה נשי בדיוק כמו שתוצרי <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92'%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%A8">ג'רי ברוקהיימר</a> מהווים מוצרי צריכה לגברים. כך שלמרות נוכחותם המרשימה של יו גרנט(חמש שנים לפני ארבע חתונות ולוויה), קורטני קוקס (חמש שנים לפני חברים), מייקל יורק(קברט), צ'ארלס שונסי(האבא בסיטקום הנפלא "נני") ובארי בוסטוויק(אותו זכרתי כמפקד הצוללת ב"מלחמה וזכרון" הנצחית) ועוד שחקנים מוכשרים, הרי שגרפיקת הריבועים הממוזערים(אז מכאן ביל גייטס קיבל השראה ל"חלונות"?...) יחד עם שמה של קראנץ הוציאו לי את כל האוויר מהמפרשים. </span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">צפיה בפרק הראשון הבהירה לי סופית: לא דרמה בריטית הסטורית איכותית על מלחמת העולם הראשונה, כי אם דרמת קיטש אמריקאית עם שחקנים בריטים רבים הנפרשת בזריזות על פני ארבעים שנה. הזכרון אכן מטעה(אפילו שלי), אבל משובב לב לראות סדרה בה הייתי מאוהב בנעורי: רומנטיקה, מימוש עצמי, התמודדות עם שמרנות משפחתית וגורל אכזר ודמויות שנגד כל הסיכויים והמציאות הולכות אחר ליבן.... </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">נעימת הפתיחה של הסדרה הזאת ליוותה אותי לאורך שנים, ברגעים הכי קשים, הכי בודדים, הכי מפחידים והכי מרגשים, מחביאה בתוכה את התשוקה - התמוהה בעיני, בעיניים של היום - להתמודד עם אתגרים גדולים, עם מלחמות, עם אהבה גדולה מהחיים, עם שינויים הסטוריים דרמטיים. ובכ"ז, ציפיתי שהסדרה שהשתילה במוחי את המלודיה החביבה הזו תהיה משהו קצת יותר איכותי.</span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">לכן, עדיין, איכשהו, אני מצפה לגלות שיש כאן טעות. שיש סדרה אחרת, בריטית, טובה יותר, בה הייתי מאוהב... אולי. אך בינתיים המסקנה שלי היא ש"טיטאניק" פספס בשנים ספורות מעריץ נלהב.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span><br />
<span style="font-size: large;">שבת שלום.</span></div>
</div>שלומיhttp://www.blogger.com/profile/10369767823945692232noreply@blogger.com0