על משבר האמונה באדם שנוצר בעקבות השואה

לפני כ71 שנה - בפברואר 1945 - צעד הצבא האדום שעל אחר שעל במרחב שבין בודפשט לווינה.

הימים הללו - שדרך הקולנוע העלילתי הקונבנציונלי מצטיירים כימים הטובים והמאושרים ביותר 

באירופה של המאה העשרים - היו גם ככל הנראה ימיו האחרונים של סבי ע"ה, יצחק-אימרה, שבאותה

עת היה - ככל הנראה - באותו מרחב עצמו, מהצד הלא נכון של קו החזית - כפי שהיה במשך כל שנות 

המלחמה.

לא רבות ידוע לי עליו. במשך שנים היה ידוע באופן כללי כי הוא מת מוות כללי וחסר ייחוד במאוטהאוזן. בשנים האחרונות אחי גילה מידע באתר האינטרנט של משרד הבטחון ההונגרי לפיו הוא נפטר מטיפוס במחנה עבודה צפונית לבודפשט. גם תאריך מאוד קונקרטי רשום שם, שנופל באדר תש"ה, אך בכוונה לא אציינו כאן במדוייק.

אינני יודע כמעט דבר על חייו בשנות המלחמה, מלבד עצם העובדה ששרת ב"שרות העבודה" ההונגרי - 

גוף במסגרתו גוייסו גברים יהודים רבים לעבודות כפיה לטובת מאמץ המלחמה ההונגרי-גרמני. רבים
מהם מתו במהלך המלחמה עת נשלחו לחזית המזרחית וסבלו מקור, רעב, פגעי המלחמה וסתם התעמרות של נוגשיהם. רבים אחרים מתו בסוף המלחמה - כמו סבי - לאחר שרוב המלחמה הועבדו בתעשיית המלחמה ההונגרית שבעורף. וכמו תמיד - היו גם כמה ששרדו.

כל אדם שהצליח לשרוד באותה עת - היה לו מן הסתם בשביל מה לחיות. גם סבי השאיר מאחור אישה

וילד קטן (אבא שלי). לעיתים הם היו מרוחקים ממנו מטרים בודדים - אולם ככל הידוע לי במהלך

שנות שרותו הוא לא זכה לראות אותם. ככל שהגהינום הנאצי נמשך - כדי לשרוד היה עליך להאמין

שתצליח להגיע אל הצד השני, ולממש את מה שלמענו שרדת. על האמונה הזו היה לעמוד במבחנים

קשים ומטורפים, שממש מפליא שהיו אנשים ששרדו אותם כשהם שפויים.

אני מניח שסבא שלי האמין בעצמו - לפחות עד שלב מסויים. 

יתכן והמשיך לקבל ראיות לכך שיקיריו עודם בחיים. אבל מרגע ש"צלב החץ" עלו לשלטון (אוקטובר 45), החל לשרור טרור של ממש: יהודי בודפשט כונסו לגטו, נרצחו ברחובות, הורעבו והושלכו לדנובה. אינני יודע כמה מכל זה נודע לאסירי שרות העבודה - אך סביר שידעו הרבה, דרך המנגנון ההונגרי ששלט בהם. חודשי חייו האחרונים היו, אם כן, סיוט מתמשך: האם יש לו עדיין למען מה לחיות?

נכון שהצבא האדום הולך לגמור את הסיפור -  אך מה יגלה בצאתו מהגהינום? שהגיע לגהינום חדש?

ששרד למען משהו שלא קיים יותר?

מאוד קשה לי לצפות בסרטי שואה. הם תמיד מביאים איתם הקלה גדולה ושקרית כשהנאצים מפסידים.

המציאות הייתה הפוכה: רוב השורדים נאלצו להתמודד עם עובדות שהטילו בספק את עצם הישרדותם.

אנשים חזרו לביתם לגלות שדבר לא נותר ממנו. כשאבי ואימו חיפשו את הוריה - סבו וסבתו - הם מצאו רק אלבום תמונות זרוק בפח זבל סמוך לביתם הגזול. אבל היו להם זה את זו. 

לשורדים רבים גם את זה לא היה.

לאחרונה אני מנסה לחשוב אם סבי היה מצליח לשרוד לו היה יודע בוודאות שבסוף יפגוש את אשתו ובנו. שבסוף בנו יתחתן, יהיה קצין בצבא של מדינת יהודים, יהיו לו בנים, נכדים ונינים... זה חסר טעם, כמובן, אני רק מקווה שהוא הצליח להאמין עד הסוף המר. אבל אני מאוד מסופק אם כך היה: כשהגהינום עומד להסתיים, ואתה גבר בשיא כוחו שבקושי שורד את היום, כמה כוחות נפש נדרשים ממך כדי להאמין שאשתך ובנך בן העשר מצליחים לשרוד בלעדיך? שכשתיפתח תיבת הפנדורה של "היום שאחרי" תגלה שאשתך ובנך אכן בחיים? שגורלך עד כדי כך חייך אליך?
ואם כן - האם הם בכלל יזהו אותך?

האם הם יוכלו להכיל את מי שהפכת להיות בעידן הגהינומי?
האם אתה תוכל להכיל את מי שהם הפכו להיות?

אמונה היא עניין עדין ורגיש. כשמכבשי הגהינום הנאצי עברו על אירופה הם רמסו עד דק את האמונה באדם. היהודים, כמובן, לא היו יוצאי דופן בהקשר זה: הסיבה שרבים מהם ראו במדינת ישראל העתידית מקור להתחזקות ותקווה הייתה כי היא שימשה להם סיבה חזקה מספיק להמשיך לחיות ולהישאר שפויים, ולא בגלל שהם היו בעלי אמונה חזקה.

ובכ"ז, בתי החולים לחולי נפש היו מלאים שורדי שואה במדינת ישראל הצעירה (חלקם עדיין שם - מאז

ועד היום). מדינת ישראל הוקמה בכוח אמונתם של אנשים שעלו אליה זמן רב לפני השואה. אך לאחר

שהוקמה הפכו אלה למיעוט. השפעתם על רוחה הלכה ונתמעטה עם השנים - בעוד מחלת חוסר האמונה באדם הולכת ומתפשטת. במובן זה ישראל היא חלק מאירופה: רובה לא הצליח להתאושש מנזקי השואה.

כשישראלים אומרים: "הנה, תראו כמה טוב פה, בישראל!" - הם כמובן, צודקים עובדתית.  

אך עצם הצלחתה של מדינת ישראל אין בו בכדי לרפא את אנשיה ממחלת חוסר האמונה.

כשישראלים אומרים: "הנה, תראו כמה מדינת ישראל גרועה!" - גם הם לרוב מציינים עובדות, 

אך גם זעקתם מבטאת בעיקר את אותה מחלה קשה של חוסר באמונה, שהרי בהשוואה למדינות

העולם ישראל אינה מרשעת או גרועה באופן יוצא דופן.

אנשים רבים אומרים: מה לנו ולעיסוק באמונה, המציאות מורכבת מעובדות וזהו. וזו טעות: אמונה

הינה חלק מן הטבע האנושי. אדם נטול אמונה איננו יכול להיות מאושר: האושר הוא האמונה שיש

ביכולתך להשיג משהו אליו אתה משתוקק. אנשים שמנסים לצמצם את חייהם ל"ידע", "עובדות",

"כישורים" ו"מימוש פוטנציאל" סופם שישקעו בדכאון. אנשים מאושרים הם אלה המשתוקקים -

לא משנה למה.

הלקחים שלי מהשואה עוסקים בחשיבות שיש לתת להכרה בנזקיה לאמונה באדם. נזקים שפגעו בעיקר

ביוצאי אירופה (לא רק היהודים). מלחמות ומאבקים לא עוזרים לשיקום נזקים אלה אלא מעצימים

אותם - וראוי שנזכור זאת, גם כשמלחמות נכפות עלינו. האמונה משתקמת רק דרך ראיית הטוב שבכל אדם. נכון, לראות בכל אדם את הטוב זו משימה בלתי אפשרית, אבל די לי בכך שאני נאבק שוב ושוב להרחיב את מעגל האנשים בהם אני מסוגל למצוא את הטוב.

לעומת המאבק-לחיים של סבא שלי - זה ממש משחק ילדים.

אחרי עשרים שנה - מחשבות בעקבות רצח רבין

רצח אב
לפני כמה שנים למדתי בקורס על תהליך גסיסתו המתמשך של הצבר בספרות הישראלית. למעשה, המיתוס על היהודי החדש שנוצר בארץ ישראל היה בעיקר מיתוס. שכבה דקה של צברים נשאה על כתפיה בגאון את מימושו של המיתוס, על כל הערכים הנלווים אליו: חברה אחת, גאה, בטוחה בעצמה, נסמכת על יכולותיה שלה ולא על טובות מהגויים, מותירה מאחור את מה ששייך ל"גלות".
עם גלי העליה העצומים של העשורים הראשונים לקיומה של ישראל נוצר כאן - במקום "כור היתוך" - אוסף של שבטים שנאסף סביב מדורת החלום הציוני - שלמעשה היה חלום של דורות, הרבה לפני הרצל ובן גוריון. אלא שהיה (ועדיין...) חשוב לאנשים פה להתחמם לאורה של המדורה ולהתעלם מן המגוון העצום של בני אדם שנתקבצו ובאו לכאן. כשהייתי ילד "הטלוויזיה הישראלית" נדמתה בעיני כייצוג מוחשי של אותה מדורת שבט. היה צריך לחשוב בדיוק כמו האנשים שם, בטלוויזיה, אחרת - היית אאוטסיידר, מודר. אלא שלי לא היה סיכוי: הייתי דתי מול אתוס ציוני-חילוני גאה. מעצם הגדרת הזהות שלי הייתי אאוטסיידר.
כשקראתי השבת את סיפוריו של הרב יואל בן נון ב"דיוקן" של מקור ראשון אודות הקשרים שקיים עם יצחק רבין בתקופת כהונתו האחרונה, ועל שאיפתו הנאיבית (של הרב יואל) לאחדות בעם, הבנתי פתאום שהפוליטיקאים בעידן ההוא - בדיוק כמו ביבי ובוז'י כיום - ניסו למכור לנו שקר: שכולנו עם אחד, לכולנו מטרה אחת, ויש בינינו רק מחלוקות נקודתיות פה ושם.
למעשה, השבטים שנאספו לכאן ים קום המדינה טרם סיימו את גיבוש זהותם. וכדי להשתחרר מן האתוס השקרי של "כור ההיתוך" היה צורך לבצע "רצח אב". כמובן, "רצח אב" סימבולי לא חייב להתממש ברצח קונקרטי - אבל כך זה קרה: רבין נתפס כמייצגו של דור הפלמ"ח שהקים את המדינה, ויגאל עמיר - אאוטסיידר מוחלט בכל מקום בו היה - רצח את ה"אב" המיתולוגי הזה.
ויגאל עמיר - גם כיום - הוא בעיקר התרוץ שלנו לא להתבונן ברעיון הציוני בגירסתו הבן-גוריוניסטית בעין ביקורתית, ולהתחמק מהתמודדות עם שקר מדורת השבט המאחדת את כולנו לעם אחד.

מי רצח את האסטרטגיה הרבינית?
בהתבסס על הציטוטים שהרב יואל מצטט את רבין, הוא לא האמין בהסכמי קבע עם הפלסטינים. הוא לא האמין שניתן להגיע לאיזושהי הסכמה סביב העיר העתיקה ובסוגיית זכות השיבה. לכן האסטרטגיה שלו הייתה לנהל תהליך מדיני אינסופי. כמובן, הוא לא היה האדריכל המרכזי של תהליך השלום, אבל הגישה שלו היא זו שנתנה למצביעיו חלום להאמין בו.
ואז בא ברק והרס הכל: במקום להמשיך באסטרטגיה הרבינית, הוא הלך עם הפלסטינים עד הסוף, והראה למצביעי השמאל שחלום השלום בו האמינו היה מקסם שווא. למעשה, אם יש אשם בהתמשכות כהונתו של ביבי עד אינסוף בראשות ממשלת ישראל הרי שזה ברק: עם מות חלום השלום למפלגת השמאל לא היה יותר מה למכור. ועד היום השמאל הישראלי לא הצליח להשתקם, למרות התעקשותם של רבים וטובים להמשיך להאמין שיש סיכוי, ויתכן, ואם רק...
במובנים רבים, ביבי הוא ממשיכו בפועל של רבין. כשקוראים כיצד דלתו של רבין הייתה פתוחה לראשי יש"ע - גם במקביל לתהליכי אוסלו - אפשר רק לדמיין כיצד השמאל של היום היה מבצע בו רצח אופי. אלא שלאישיותו של רבין, למחוייבותו הערכית, ליושרה שלו - לכל אלה אין ולא יהיה המשך, כי אלה שייכים לדור שלו - דור שלא השכיל להעמיד לעצמו ממשיכים.

האם לחברה הישראלית יש תקומה?
בוודאי. התהליכים הקשים שהחברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות הם מחוייבי המציאות. אנחנו חברה עשירה תרבותית ברמה מטורפת, אך כדי לממש את הפוטנציאל עלינו להשתחרר מהאחדות המזוייפת שמכריחה אותנו לשמוח במה שיש ולהסתפק במועט. אסור לנו להסתפק במועט! עלינו ללמוד להכיל ולקבל את השפע שיש בחברה שלנו. ללמוד לקבל את מי ששונה מאיתנו כמכפיל כח - לא כאויב. כשישראלי רואה ישראלים אחרים בעלי דעה הפוכה משלו מונעים ממנו מלהגשים את הפנטזיה שלו על איך ישראל צריכה להיות - הוא בדרך כלל מתוסכל ומגיב באלימות (מילולית, במקרה הטוב. לצערי גם ראשי ציבור נופלים בזה - רק לאחרונה פוליטיקאים בכירים בימין השתלחו באורח בוטה בשופט עליון שחושב - אולי - אחרת מהם). תגובתו צריכה להיות הפוכה: עליו לשמוח שיש מי שחושב הפוך ממנו. שיש לנו עושר שכזה, שיש פה גם אנשים שמאמינים וחיים מיסטיקה, וגם אנשים שחיים על ברכי החשיבה הראציונלית. שיש גם אנשים שמאמינים שיש סיכוי לשלום עם כל מי שסביבנו וגם אנשים שלא מאמינים שזה אפשרי. גם פציפיסטים וגם מיליטריסטים.

למה אנחנו כל כך אלימים?
אולי עוד לא למדנו לאהוב את עצמנו. אולי אנחנו עוד לא נגמלנו מרעיון כור ההיתוך, ואנחנו מנסים בכוח "להרוג" את זהותנו הייחודית לטובת איזו זהות "כלל-ישראלית" רדודה שאין לה רגליים ולכן היא מוכרחה לצרוח כדי להצליח להתקיים. בעזרת צרחות מסוג "אתה לא ציוני!" אנחנו מצליחים להרגיש ציונים. כשלמעשה, אנחנו מפחדים מהעומק המסתתר בתוכנו, עומק הכרוך בקשר מעמיק יותר עם ההיסטוריה הגלותית שלנו.

נסיבות מקלות
בשבוע שעבר נכחתי בטקס חלוקת תעודות הוקרה לגמלאי צה"ל שהגיעו לגבורות (ובהם אבי). בטקס הוקראו שלושה סיפורי חיים מדהימים של אנשים שצלחו את המאה העשרים על מוראותיה ולא איבדו אחיזה במציאות, שמרו על חוש הומור וכבוד עצמי, והעמידו משפחות לתפארת. המשותף לשלושת הסיפורים: שלושתם גדלו ללא דמות אב. עובדה ביוגרפית פשוטה זו - יחד עם התמורות העצומות שחלו במציאות הגיאופוליטית באמצע המאה העשרים - איימו על יכולתם של שלושת הגברים הללו לשמור על קשר עין עם העבר המשפחתי שלהם. למעשה, דור שלם (בעיקר של אשכנזים) איבד את רוב יכולותיו לתקשר עם עברו. בשנים האחרונות מדברים הרבה על "התאשכנזותם" המאולצת של ספרדים רבים, אבל גם אשכנזים רבים (בעיקר אלה שעברו את השואה) נותקו בכורח המציאות מעברם. עבורם ועבור צאצאיהם (ובהם אני) היכולת לשקם את הקשר עם העבר ולהיגאל מהכורח להיות בעל זהות "כלל-ישראלית" שטוחה איננה דבר פשוט כלל ועיקר. נבירה בעומק המסתתר בתוכנו כרוכה בחציית אוקיינוסים של כאב ופחד.

ומה יהיה עם הפלסטינים?
לתהליכים שעוברים על החברה הפלסטינית אין בהכרח קשר אלינו. הם לא ממש מבינים אותנו ואנחנו לא ממש מבינים אותם. היכולת שלנו להשפיע על תהליכים אלה מוגבלת מאוד, בין השאר בגלל הנתק שלנו מהם. היכולת של פוליטיקאים למכור חלומות ידועה לכל, אך ככל שאני מתבונן עוד ועוד במציאות חיינו אני מבין יותר ויותר שאין כל משמעות למה שאנחנו עושים או לא עושים מול הפלסטינים. מה אנחנו עושים עם עצמנו - חשוב וקריטי הרבה יותר.

מהי חרות?

כהרגלי בקודש, אעסוק דווקא בקשה שבלחם. אבל פסח - וזה מה יש כעת...

לכאורה, חג החרות מעלה על נס את אחד הערכים המקובלים ביותר כיום בעולם המערבי. כולם רוצים להיות בני חורין, וכולם רוצים שכוווולם יזכו לחיים שכאלה. וכל פעם שאנו רואים דיכוי, אפליה ועבדות - אנו מזדעקים...
אלא שדווקא בחג הזה, רבים מאיתנו חווים דיסוננס קשה: ביום יום הם בני חורין לעשות מה שבא להם, ודווקא בחג החרות הם נאלצים להעביר שעות ארוכות (אם לא למעלה מזה...) בקרב בני משפחה מעיקים, להיתקע בפקקים לא נורמליים, הם נאלצים לוותר על מאכלים ערבים לחך ולעיתים אף נופלים לתוך שעבוד דיקטטורת הילדים. זו חרות זו?

וצריך להבין שהרבה מן הבשורות של המודרניזם - ובהן החרות - צמחו על כנפי התשוקה להמריא מקרקע הגורל. המדע הכחיד מחלות והאריך את תוחלת החיים, הדמוקרטיה העניקה לנו את האפשרות לבחור מי מתאים לשלוט במקום שהגורל יכריע לנו מי הבא בתור בשושלת המלוכה, השוויון קבע לנו שמי שגורלו העניק לו חיים בג'ונגל מרוחק שווה למי שגורלו הביא אותו לעולם בבבי"ח מערבי להורים משכילים, וכמובן - האתאיזם בישר לנו שהאדם בן חורין לבחור את גורלו.

אלא שהגורל לא נכנע משום מה, ורק שינה צורה: המדע עוד רחוק מהלעניק לנו חיי נצח, הדמוקרטיה הוכיחה לנו שבני אדם לא תמיד בוחרים נכון - אפילו בשאלות הרות גורל, השוויון הוליד ים של תסכול בגלל חוסר יכולתינו להעלים באחת אלפי שנות פערים בין גברים לנשים ובין אנשים מתרבויות ודתות שונות, והאתאיזם - הוא נותר, משום מה, נפוץ יותר בקרב אלה שגורלם חייך אליהם...

ואני רק רציתי לומר כי החרות האמיתית היא זו הנולדת בסינרגיה עם הגורל. ואין מה לעשות: אמנם יש לבחור בה, אך זקוקים גם להרבה סיעתא דשמיא או מזל - תלוי בהשקפתך. ואתן דוגמה:
יש לי מכרים רבים שהם חד-מיניים. יציאה מן הארון היא לעיתים קרובות ממש מעשה של יציאה מעבדות לחרות: אדם עובר באחת מחיים בתחפושת לחיים חופשיים בתוך זהות אמיתית. מי שמזלו שפר עליו יוצא לחרות בקלות, אך יש רבים החיים עדיין בתחפושת, סופגים בחיוך את שאלות ה"מתי כבר תתחתן/י" לסוגיהן אך נקרעים מבפנים, בין הצורך האדיר לזכות באהבה בלי תנאים מהקרובים להם ביותר לבין הפחד המצמית לאבד לתמיד כל סיכוי לאהבה שכזאת.

ובאופן דומה, רובינו נושאים ביום-יום משאים כבדים. אלא שבלי להיתקל בבני משפחתינו - אין אנו חשים בהם. רגשות תסכול פנים-משפחתיים, רגשות קיפוח וקנאה, תשוקות בלתי מסופקות לאהבה והכלה - כל אלה רובצים בנו ומתעוררים לחיים בעיקר כשאנו פוגשים פנים אל פנים בבני משפחתינו. לרבים מאיתנו החופש נדמה כאותם חיים המנותקים מהמשפחה, אלא שהחופש האמיתי מושג בשילוב של עבודה קשה ומזל המוליכים לעבר ההשלמה (ולעיתים אף מגיעים עדיה). האתגר המורכב הזה, בעיני, הוא המכרסם העיקרי במעמדו של התא המשפחתי בעידן המודרני. אלא שבלעדיו, החרות נשארת רחוקה, ולצד החרות המזוייפת שבניתוק שיש ברוב השנה - תמיד תצמחנה התמכרויות גדולות וקטנות, שחברת הצריכה מספקת לנו ברוב חדווה על ימין ועל שמאל.

אז מהי חרות? החרות היא פשוט לחיות חיים שלמים, בהם בקשתו של ג'יי קיי סימונס בתום נאום האוסקר שלו כבר לא נדמית כתביעה לאודיסיאה(1:45 לעצלנים שבינינו):

פוסט פוסט-בחירות

אחד ממעשי הקונדס האכזריים ביותר הוא לבוא אל ילד ולפוצץ לו את הבלון. אבל כשמדובר במבוגרים - מדובר במעשה מסוכן ביותר, כי מבוגרים גם יכולים להחזיר. 

בשבועות האחרונים ראיתי כיצד הולך ומתנפח לו בלון המהפך. אנשים שבאמת כמהים לשינוי שחררו כל רסן ונהו אחר הבלי הבלים שמכרו להם עיתונאים. עכשיו, תבינו: בחירות הן סיטואציה בה מיליוני אנשים שלא מבינים בביטחון, לא מבינים בכלכלה ולא מבינים במדינאות דבר נדרשים להכריע מי ישפר את מצבה של המדינה בתחומים השונים (ולצורך העניין נתעלם מהמיעוט הזניח שכן מבינים). איך הם יידעו מה לבחור?

התקשורת אמורה - לכאורה - לתווך עבורם את המידע הרלוונטי. אבל תקשורת שזולגת אט אט לאינטרנט ולפיכך עסוקה בלהשיג עוד ועוד תכנים שיווקיים או לחילופין ספונסרים (בעלי אג'נדות, כמובן) לא יכולה לעשות את זה. לא באמת: הציבור לא מאמין לה - ובצדק. לכן מה שנשאר לציבור זה להצביע הצבעה שבטית: ימנים לימין, שמאלנים לשמאל, חרדים לפה וערבים לשם. לקמפיינרים נשאר לשחק רק על המעט שנשאר באמצע, אבל ככל שחלף הזמן וכחלון ולפיד לא ממש המריאו - אך גם לא הצטמקו - התברר שעדיף "לקחת מהבית": בסיומת התחולל קרב איתנים בין מרצ למחנה הציוני ובין הליכוד לבית היהודי (ויחד ואולי גם כחלון). אבל זה היה קרב "חיובי": בלי לכלוכים והשמצות (לכאורה. יתכן ויש יוצאים מן הכלל). כך שהצמיחה האדירה של הליכוד בסוף המירוץ כמעט ולא שינתה דבר בתמונת הגושים (אולי לפיד איבד מנדט אחד בגלל זה). אדרבה: יחד לא עברה את אחוז החסימה כנראה גם בגלל הקמפיין של ביבי (אם יחד היתה בכנסת, המנדט שהתנדנד בין מרצ לרשימה המשותפת היה הולך לימין, עקב גדילת המודד למנדט).

רק בעניין אחד עוד הסכים הציבור ללכת שבי אחרי התקשורת: סקרים. אבל הפלא ופלא: גם בסקרים הציבור לא מבין. כדי לזהות מה ניתן להוציא מהם ומה לא ניתן להוציא מהסקרים נדרשתי לקרוא בלוגים מקצועיים, שהרי להסתמך על מה שעיתון אומר על סקר שהוא עצמו הזמין זה כמו להאמין לפרסומת לווינר שאתה באמת הולך להיות מיליונר. אבל כדי לדעת שהסיכוי של בוז'י להרכיב ממשלה הוא במקרה הטוב 25 אחוז - או לפחות להבין שסיכויו להרכיב קואליציה לאחר הבחירות לא משהו - היה צריך פשוט להתבונן במספרים ולבצע חיבור וחיסור:

בשום סקר, ככל הזכור לי, לא קרה שהתאפשר לבוז'י להקים קואליציית שמאל-מרכז בלי הליכוד. ובכל הסקרים - ואם מישהו מוצא אחד חריג נא לדווח לי - התאפשר לביבי להקים ממשלת ימין צרה בתוספת כחלון. וכמובן: זה לא אומר שאם כחלון אומר לא לביבי אז בוז'י יכול להקים ממשלה: הרשימה המשותפת - בניגוד למה שאמרו פה ושם כל מיני ספקולנטים - בחיים לא הייתה מצטרפת לקואליציה בראשות בוז'י - וגם בוז'י לא סופר אותם. זה טוב? זה רע? - זו עובדה. הדבר היחיד שכחלון יכל לפי הסקרים זה להכריח את ביבי לכלול גם את בוז'י. אבל האם כחלון יהיה מוכן לוותר על מעמדו כשר בכיר בשביל ממשלת אחדות? האם ממשלת ימין צרה פסולה בעיניו? מסופקני. אז היכן ההפתעה הגדולה??? היכן יום כיפור של הסוקרים?...

לפני כחודשיים כבר טענתי שתוצאות הבחירות כבר ידועות לי - לפי הסקרים. בפוסט שפרסמתי לפני שבוע גם פרטתי את התחזית שלי. בחלק מן הדברים צדקתי ובחלק טעיתי. את מצבה של יחד הגדרתי היטב: היא סמוכה לאחוז החסימה, אבל אין לדעת אם מלמעלה או מלמטה. אחד משני הכשלונות של הסוקרים הוא בהחלטתם כי יחד תהיה בכנסת: הצורך לפרסם בעיתון תמונה ברורה חייב אותם להימנע מללכת על חבל דק והחליט לאיזה צד תיפול המפלגה. הם החליטו על צד (כולם, ובעקביות!) - והדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על החלטתם זו היא שאלי ישי לא יכול לבוא אליהם בטענות (בניגוד לעלה ירוק, למשל, שעתרו נגד מכוני המחקר וכלי התקשורת בטענה של סיקור-חסר במדגמים).

כשלונם המרכזי של הסוקרים הוא לנבא את גודלו של הליכוד. בדיעבד, ניתן לומר שקמפיין "רק לא ביבי" היטה את הסקרים: גולש חכם העלה השערה שמצביעי ליכוד רבים התביישו להודות בכך ולכן בחרו בסקרים במפלגה אחרת (תופעה דומה התרחשה בבריטניה לפני כעשרים שנה, עת בוחרים התביישו להודות שהם הולכים להצביע לג'ון מייג'ור, שבסוף ניצח את הסקרים. ותודה לסרגיי על המידע).

הסוגיה המרכזית בבחירות הייתה עניין המשילות. ביבי רצה מפלגה גדולה כדי שיהיה לו הרבה כוח בתוך הממשלה והקואליציה, וגם - כמובן - כדי לחזק את כוחו בתוך הליכוד, לאחר כישלונו בבחירות הקודמות להביא ארבעים מנדטים יחד עם ליברמן. בהסתמך על הסקרים טעיתי לחשוב שהוא ייכשל. שהוא יזדקק למו"מ מתיש - כמו בבחירות הקודמות - ומה שהיה הוא שיהיה. אלא שביבי ניהל את המו"מ הזה עוד לפני הבחירות: לבנט הוא הבטיח תפקיד בכיר, לכחלון הוא הבטיח את האוצר, ובכך הוא הרוויח פעמיים: גם חסך לעצמו מו"מ וגם סרס את יכולתם להתמודד עם הקמפיין שלו מול מצביעי הימין הקלאסיים - כולל הבוחרים שלהם. 

לפני שבוע שיערתי שביבי יעדיף אחדות, אבל הבטחותיו לכחלון ובנט חישקו אותו, ולמרות שמילה של ביבי כתובה על האוויר כעת נראה שהוא יעדיף את האופציה השניה שהעליתי: קואליציית ימין קלאסית פלוס כחלון, אבל קשה לנחש אלו הפתעות תהיינה בדרך. 

את הפוסט הקודם סיימתי בפיסקה הבאה:

            שורה תחתונה: דבר אחד בטוח בעיני: בוגי יהיה שר הבטחון גם אחרי הבחירות.

            יש עתיד כנראה יהיו באופוזיציה וביבי, בנט והחרדים יהיו בפנים. את זה שכולנו

            בפנים כולנו יודעים ממזמן. עכשיו רק צריך ללכת לקנות כובע, שיהיה מה לאכול.

אני חושב שיש מצב שחסכתי לעצמי את רכישת הכובע, נכון?

אז מה יהיה? (פוסט בחירות)

ראשית כל הבהרה: הבחירות עבורי הן משחק משעשע ותו לא. המושג ההפכפך ושמו "משילות" לא יקבל חיזוקים לאחר הבחירות, וספק אם המו"מ להרכבת הקואליציה יהיה הפעם פחות מתיש מהקודם. מה שאומר: ראש ממשלה התלוי בריצוי מספר מפלגות נוספות (לפחות שלוש נוספות על שלו). יש גם לקחת בחשבון שכמות אתנן התיקים מוגבלת הפעם ל-18 משרות שרים בלבד.

לכן, המשמעות של מי יהיה ראש הממשלה פחותה יחסית. חשובים יותר כישורי המניפולציה של ראשי המפלגות השונות: מניפולטור טוב ישיג יותר עבור קהל מצביעיו. בעיני זה מצער: זה מבשר כנסת רוויה תככים ויצרים, שהישגיה הטובים והרעים מבוססים על יותר לכלוך מאי פעם.

הסיבה המרכזית לכך היא העלאת אחוז החסימה, שכצפוי פגעה בעיקר בעקרון שבשמו נהגתה: המשילות. למעשה, העלאת אחוז החסימה היא המאפיין המרכזי והדרמטי ביותר של הבחירות האלה, לא אירן ולא יוקר המחיה. בגללה נוצרה הרשימה הערבית המשותפת (כיצד האיחוד הזה ישפיע בעתיד על זהותם של ערביי ישראל? האם הוא יותיר רושם חיובי או שלילי? האם הוא יימשך או יתפרק לאחר הבחירות?), בגללה נוצרה רשימת יחד בצורתה הנוכחית (האם אלי ישי היה מתאמץ לצרף את עצמה לישראל לולא הועלה אחוז החסימה? מסופקני) ובגללה גדל כוחם של הסקרים בצורה דרמטית. ומיד אסביר.

כרגע לפחות שלוש מפלגות נמצאות במרחק נגיעה מאחוז החסימה: מרץ, ישראל ביתנו ויחד. כל מצב בו אחת מהן לא עוברת - מפנה ארבעה מנדטים לחלוקה לשאר המפלגות. שינוי שכזה משפיע כמובן על גודל הגושים ועל יכולות המיקוח של כלל המפלגות. ויש גם אופציה הפוכה: מצב בו שלושתן עוברות וגם מפלגה נוספת (או שתיים?) מצליחה לעבור את אחוז החסימה. אי אפשר להעריך את סבירותה של אופציה הפוכה שכזאת, כי הסקרים לא מדווחים לנו על מפלגות שצפויות לקבל, נניח, 3 אחוז מהקולות (בסקר של 500 איש זה כקול אחד פחות מאחוז החסימה). יתרה מזאת:

בחינה מדוקדקת של הסקרים (שמצאתי ב"בטל בשישים") מוכיחה כי הסוקרים בעצם החליטו כי יחד תעבור את אחוז החסימה, ובכך דוחפים אותה קדימה (ודוחפים אחורה את המפלגות הקטנות יותר). הסיבה פשוטה: במידה והיא לא תעבור את אחוז החסימה כל הסוקרים נכשלו, אבל במצב כזה איש מהם לא מפסיד מכך. אך במידה ואחד מהם יציג סקר בו היא לא עוברת את אחוז החסימה ויימצא טועה – הרי שהקריירה שלו גמורה, בטח כשכמות הטעויות בסקר שלו תהיה גדולה (שהרי, כזכור, מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מפנה מנדטים לאחרות). מדוע "יחד" ולא "עלה ירוק", למשל? כנראה כי יחד הכי קרובה לאחוז החסימה (מלמעלה? מלמטה? מי יודע).

כאמור, זה שלסוקרים יש כח אין זה אומר שהם מנצלים אותו למטרות פוליטיות. זה יהיה שקוף מדי ובזוי מדי. אבל זה אומר ש"מפלגות גבול" יטו בסקרים בהתמדה לאותו צד של הגבול.

ועכשיו לתוצאות:

השאלה הגדולה היא איזו קואליציה תהיה. לאחרונה אשתי קנתה משחק לליל הסדר המבוסס על כללים של "מי לא מוכן לשבת ליד מי". הרכבת הקואליציה זה בדיוק אותו דבר: הערבים בכלל לא מוכנים לשבת בקואליציה (הסבירות שכלל זה יישבר אפסית). החרדים ולפיד לא הולכים יחד (יש סבירות מסויימת שכלל זה יישבר, בעיקר אם גם לפיד וגם החרדים או חלקם יחושו חזקים מאוד או יקבלו פיתויים מאוד שווים). ביבי הוא מוקצה אצל לפיד. לגבי ליברמן: אני מאמין שהוא יהיה גמיש מאוד הפעם ויהיה מוכן לשבת עם הרבה אנשים. השאלה היא יותר מי ירצה לשבת איתו? גם מרזל יהפוך את יחד למוקצית (אם תעבור את אחוז החסימה). מעבר לכך יש את כללי ימין-שמאל המוכרים לכולנו (מי לא יישב עם ביבי חוץ ממרץ הקטנטנה?).

אז להלן האפשרויות השונות, בהתחשב במצב בסקרים, וגם תוך לקיחה בחשבון של אי הוודאות הנובע ממצבה הגבולי של יחד (ואולי של מפלגות נוספות). את האפשרויות סידרתי מהכי סבירה להכי פחות סבירה בעיני.

אפשרות ראשונה: ממשלת אחדות. המחנ"צ, הליכוד, כולנו ואולי גם יש עתיד ירכיבו ממשלה יציבה יחסית. מאוד סביר שגם הבית היהודי יצטרף. אלא שאם ביבי יעמוד בראש אז לפיד כנראה יהיה בחוץ ואז החרדים יחליפו אותו. תכלס, אני מהמר שגם בוז'י יעדיף את החרדים על פני לפיד. מי יהיה ראש הממשלה? כאמור – בעיני זו סוגיה שולית. ציפי תהיה שרת החוץ ובוגי בבטחון, ובוז'י וביבי יתחלקו בראשות ובאוצר. האפשרות הזו הכי סבירה בעיני כי יש בה את פוטנציאל היציבות הגבוה ביותר.

אפשרות שניה: ממשלת ימין חרדים: הליכוד, הבית היהודי, כולנו, ליברמן ויחד פלוס החרדים יוצרים מסגרת קואליציונית קלאסית של ימין-חרדים. אפשרות זו תהיה הכי ריאלית בעיקר אם יחד תעבור את אחוז החסימה וכולנו תקבל מספר דו ספרתי של מנדטים. אם כולנו תהיה גדולה מהבית היהודי יש מצב וכחלון יקבל את מבוקשו להיות שר אוצר. אבל ביבי יעדיף אחדות: להערכתי הוא סומך על בוז'י יותר מאשר על כל ראש מפלגה אחר עם מספר מנדטים דו ספרתי.

אפשרות שלישית: ממשלת שמאל-מרכז+ ? : המחנ"צ כולנו ויש עתיד יצטרכו תוספת של שתי מפלגות כדי להרכיב ממשלה. מתמטית יספיק כנראה צרופן של שס ומרץ שכבר ישבו יחד בממשלה. אבל שס יחד עם מרץ ויש עתיד? נראה לי מופרך מדי. ליברמן עם מרץ? נראה לי מופרך עוד יותר. מתמטית יתכן והבית היהודי תהיה מספיק גדולה כדי להשלים פה קואליציה צרה של שישים וקצת ח"כים – אפשרות לא מופרכת מאוד, בעיקר לאור היחסים הלא מדהימים בין ביבי לבנט. בכל מקרה לא נראית לי סבירה האפשרות הזו.

אפשרות רביעית: ממשלת ימין מרכז: אפשרות זו מופרכת בעיקר בגלל היחסים בין ביבי ללפיד. אבל מה יקרה אם? הליכוד, יש עתיד וכולנו לא יספיקו לקואליציה. בנט מן הסתם גם יסכים להצטרף אבל צרופן של ארבע מפלגות אלו עדיין לא יצטבר לשישים ח"כים, אלא אם יש עתיד וכולנו ממש ימריאו. יחד תוכל להשלים להם גרוש ללירה, אבל לפיד גם עם ביבי וגם עם מרזל? לא נראה לי. לפיד עם ליברמן וביבי נשמע סביר יותר, ועדיין – ממשלת ימין מרכז נטולת בוז'י וציפי נראית לי אופציה מופרכת מאוד.

שורה תחתונה: דבר אחד בטוח בעיני: בוגי יהיה שר הבטחון גם אחרי הבחירות. יש עתיד כנראה יהיו באופוזיציה וביבי, בנט והחרדים יהיו בפנים. את זה שכולנו בפנים כולנו יודעים ממזמן. עכשיו רק צריך ללכת לקנות כובע, שיהיה מה לאכול.

הרהורים בעקבות פרשת הרב אלון

בפוסט זה יש פסקה המתייחסת לתקיפה מינית. למי שיש בעיה עם זה - מוזמן לדלג עליה(היא מסומנת לפניה ולאחריה באזהרת טריגר) או כלל לא לקרוא פוסט זה.

ברמה השכלית הדיון היה פשוט כבר מזמן. האם להאמין לרב אחד, כריזמטי ונערץ, או לכמה וכמה רבנים, כריזמטים פחות אך לכל אחד ואחד מהם מוניטין רב יותר מלרב הנערץ? ובכ"ז, נתקלתי שוב ושוב באנשים הטוענים שאנחנו עוד לא יודעים, שזה הכל רכילויות, שאין רב שלא מחבק ומנשק. ולמרות שאני אוהב ויכוחים בהם ברור לי מעל לכל ספק שאני הולך לנצח - מצאתי את עצמי "מתעצל" מלעשות את שיעורי הבית הנדרשים ולקרוא באמת מה נאמר בהכרעת הדין, מה אמרו הרבנים המכובדים, וכך נחסכו ממני כמה וכמה טיעונים יקרי ערך בוויכוח.

אני אוהב לפשט הכל לוויכוחים שכליים-תאורטיים. כבר נוכחתי בחיי כי המטענים הרגשיים הנספחים לויכוחים מזיקים למיצוי הדיון ולהגעה למסקנות הנדרשות. אך מכיוון שהדיון, כמו שכבר אמרתי, אמור להיות פשוט מאוד במקרה הזה,  באתי לבדוק את המטענים הרגשיים שלי. כי אם הכל כ"כ ברור, ואם כ"כ ברור לי שהרב אלון פשע, מה כ"כ מסובך לי לקרוא עוד כמה טקסטים בנושא? היתכן שיש כאן משהו מסובך עבורי מבחינה רגשית?

כדי להקשות עוד יותר, אציין כי מעולם לא הייתי משומעי לקחו של הרב אלון, ומעולם לא הבנתי מה אנשים מוצאים בו. כך שהכאב על נפילתו לא אמור להיות מנת חלקי.

א. התשוקה לרב
כשלמדתי בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, בד בבד עם החשש ההולך ומתגבר מעולם המבוגרים הקרב והולך לקראתי, עלה בי הצורך בקשר אישי עם רב. למעשה, הצורך הזה הראה סימנים רק בשמינית, כשכבר אי אפשר היה להדחיק אותו. כל שבת בסעודה שלישית הייתי יושב בשולחן של הרב נריה, כי הבנתי שהצורך שלי כ"כ מיוחד שרק ראש הישיבה - אם בכלל - יוכל להבינו. הייחודיות הייתה קשורה לחוסר יכולתי ליצור מילים שיבטאו את הצורך שלי. לא ידעתי מה אני רוצה, מה אני צריך, מה עלי לבקש. קיוויתי וייחלתי לכך שהרב נריה יראה אותי ויידע לבד. קיוויתי שאיזה אור יידלק ויאיר לי את הדרך. הרב נריה כבר הכיר אותי - כך נדמה לי - ויזואלית, אולי אף חיבב אותי,  אך מעולם, למיטב זכרוני, לא החלפתי עימו ולו מילה.

ב. החשש המשתק מניצול
כשהתגייסתי לצבא - ובהתחלה עברתי הכשרה כלוחם שריון - למדתי כי הזמן שלי ינוהל מכאן ולהבא ע"י המפקדים. למעט שעה ביום - שעת ת"ש - אין לי יכולת לבחור מה לעשות, כמה ולמה. כמו חייל על לוח שחמט, המפקדים חייבו אותי לא לעשות דבר בלי פקודה מפורשת. בתחילה היה לזה צד משחרר: לא היה עלי לחשוב הרבה. אלא שכשהמוח פנוי, והיכולת לפעול דלה עד לא קיימת, המוח מתחיל להתמקד בלתת משמעות לדברים - כי זו הטריטוריה האחרונה אותה איש לא יכול לשעבד: היכולת לתת משמעות למה שקורה לך (כן, למדתי על פרנקל הרבה לפני הצבא ואהבתי אותו). אך מכיוון שהמוח שלי לא היה מוכן לאתגר כה קיצוני כמו טירונות, הוא הגדיר מהר מאוד את הסיטואציה כמקרה מובהק של ניצול, ובאופן טבעי נוצר בי לחץ פנימי עז להשתחרר ולהינצל. הלחץ הזה היה מנוגד לרצונותי המוצהרים: להיות קרבי, להילחם, להביא גאווה להורים ולאחים... וכך, תוך ימים ספורים התחלתי קורס תחת מתח פנימי בלתי נסבל בין הרצון לממש אידיאלים לבין האינסטינקט הפנימי לברוח.

בסופו של דבר, לקח לי חצי שנה להשלים עם כך שאין לי כלים להתמודד עם המסגרת הצבאית - שאכן יש בה מימד של ניצול, והגבול בין ניצול למען מטרה נעלה לבין ניצול למען גחמות של מפקדים אף פעם לא מוגדר במדוייק - וכך מצאתי את עצמי עושה את הפעולות הנדרשות(ואלה היו פעולות פשוטות למדי, בניגוד למיתוסים) כדי לצאת מהשריון.

החוויה הצבאית שלי האירה את חוסר היכולת שלי להגדיר במדוייק גבולות: מתי אני מוכן להיות מנוצל? עבור מה? מתי אני אשים גבול ואומר "עד כאן"? ובסופו של דבר, זה הכל מתמצה בבטחון העצמי לומר "עד כאן", מתישהו.
ובמבט לאחור, ברור לי כי למרות הצורך שלי בקשר אישי עם רב, הרי שההבנה שאין לי את היכולת לומר "עד כאן" מנעה ממני קשר שכזה, שעלול להתפתח איכשהו ומתישהו לקשר מנצל חד-צדדי.

ג. אמונה תמימה
יש אנשים הנותנים אמון ברבנים. ובמפקדים. ובמורים. אפילו בפוליטיקאים. אני מעולם לא הייתי כזה, אפילו בגן לא נתתי אמון מלא בגננות. תמיד היה לי מה להסתיר, ותמיד ידעתי שלאנשים אחרים יש אינטרסים שיגברו על שלי. כך שלא ניתן לדבר אצלי על איזה מאורע מחולל ששבר את היכולת שלי לתת אמון. אם היה כזה - הוא קרה מוקדם מכדי שאזכור אותו. עם זאת, למדתי עם השנים שישנן סיטואציות בהן אין ברירה אלא לתת אמון באחרים, ואז אני מכריח את עצמי. למשל: כשאתה נוסע כטרמפיסט, אין לך ברירה אלא לסמוך על כישורי הנהיגה של הנהג הזר. ובכ"ז, חוויות כאלה, הכרוכות במתן אמון, אינן פשוטות עבורי.

ד. מעילה באמון
טריגר!
חוסר היכולת שלי לתת אמון הגביל את התקשורת הרגשית שלי, ופגם בהנאה שלי מקשרים רגשיים. אפילו סתם מחמאות מתקבלות אצלי בחשדנות. ובאופן טבעי פיתחתי עם השנים רגשות אשמה על כך שאני לא מסוגל להכיר טובה. הפחד שלי מקרבה רגשית הביא אותי ללכת תמיד לרופאים מרוחקים, לא כאלה שאני עלול להיתקל בהם ליד הבית. עד שפעם אחת העזתי והעברתי את הרישום שלי לקופ"ח ליד הבית שלי ברמות. ואז, בפעם הראשונה שהרגשתי לא טוב ופניתי למרפאה הזו לטיפול, זכיתי לטיפול שהיה בו הרבה מעבר לטיפול. מכיוון שידעתי מראש שאני לא מסוגל לתת אמון - בטח לא בסיטואציה אינטימית כמו בדיקה רפואית ע"י רופאה זרה - כיביתי מלכתחילה את כל מנגנוני ההגנה שלי, וכך מצאתי את עצמי בסיטואציה בה אני קרבן לגחמותיה של רופאה שהגוף שלי כנראה עניין אותה. אני לא זוכר בדיוק מה קרה שם, אני רק זוכר שכשיצאתי מהמרפאה החלטתי לעבור מיידית למרפאה אחרת, אפילו שלא הבנתי בדיוק מה קרה. 
סוף טריגר

ה. האם טריגרים פועלים גם עלי?
כסטודנט דתי לקולנוע, תמיד העסיקה אותי השאלה כיצד סרטים משפיעים עלי. החלטתי מלכתחילה שאם רצוני ללמוד עלי ללמוד הכל ולהיחשף לכל, גם אם התכנים בעייתיים. האמנתי שאני מחושל מספיק ושסרטים לא עושים לי כלום. גם כיום קשה לי לתפוס את ההשפעה של סרטים על הנפש שלי. זו השפעה כ"כ פנימית, כה נסתרת מעין, שאני נוטה להתעלם ממנה בטענת: אם אי אפשר למדוד את זה, זה לא קיים. כמובן, זו טענה נואלת. וזה נכון לא רק לסרטים: גם פרשת הרב אלון, ככל הנראה, משפיעה עלי. כמה שהייתי רוצה להתכחש לזה, העובדה שיש במציאות מקרה בו רב כריזמטי שעוזר לאנשים מתפתה פה ושם לנצל תלמידים לצרכיו המיניים - זה רק מחזק את חוסר האמון הבסיסי שלי באדם בכלל ובבעלי סמכות בפרט. זה מחזק אצלי את התחושה שהבחירה שלי שלא לקיים מצוות "עשה לך רב" היא בחירה נכונה. ובמקביל, מתחזק לו העצב, כי אני כבר מבין שלחוסר האמון הבסיסי שלי יש מחיר כבד מאוד בצורה של הגבלת עומק הרובצת על כל מערכת רגשית בה אני מצוי וחונקת אותה ככל שהיא מתפתחת.

סיכום
היכולת להגיע לעומק רגשי מצויה בידי. עם זאת, חוסר היכולת לתת אמון מעקר כל נסיון לממש יכולת זו. ובצמד משפטים קצרים אלה ניתן לסכם את הקונפליקט הפנימי המרכזי של הדמות העלילתית שהיא אני. וכמו שאמר לי פעם איש אחד חכם: הגיע הזמן לכתוב קומדיה רומנטית. בהצלחה לי.

על הייאוש - מסה בעקבות "זנב" לרוני קידר

הבהרה: בסרט "זנב" כלולים תכנים מיניים בוטים. הצפיה על אחריותכם...

לפני כך וכך שנים עלינו סוף סוף על דרך הלבנים הצהובות.
אבל עכשיו, איפה אנחנו?

האם אנו כבר קרובים לחזור הביתה? האם אנחנו בעצם כבר בבית?

ואולי בכלל אלו לבנים שחורות שמישהו עבר עליהן בצבע, רק כדי להשלות אותנו?

ההווה הלא ברור מייצר עתיד לא ידוע וגם על העבר הוא מורח שכבות נדיבות של צבעים חדשים, עד שהצבעים הישנים שאהבנו פעם מתחילים להתגלות כצבעים אחרים בכלל. 

מול מראה דמיונית נעמוד פעורי פה, 

ננסה לפענח את שעינינו רואות,

אך משימה בלתי אפשרית שכזאת

תוליד בנו אך ייאוש.

ייאוש.

אותו מושג שר' נחמן שלל את קיומו.

ייאוש הוא שקר, אם כן, ובכ"ז - רבים הם המיואשים.

אז כיצד זה לשקר הזה יש רגליים?

ראשית הבה נבהיר: לשקרים בכלל ולייאוש בפרט אין רגליים ואין ידיים,

היכולת שלנו להתייאש נובעת מכוחות עזים נטולי כיוון שאינם יכולים עוד לעמוד על מקומם, אך מצד שני מחכים הם להתבהרות הכיוון הנכון, ומשמחכים הם זמן רב מדי - הם מתחילים לפעול מול עצמם, במעין פעולת הרס עצמי - וזהו הייאוש.

השקר שבו נובע מאותה חוסר בהירות, שברגע שתיעלם, ברגע שיובהר לאן להפנות את הכוחות - בו ברגע ייעלם הייאוש.

ויש אנשים המעבירים חיים שלמים בציפייה לאותה התבהרות.

מדוע יש ייאוש? מדוע נסתר מאיתנו אותו כיוון נאצל, אותו "פתרון קסמים", אותה דרך נכונה אליה יש להפנות את הכוחות? מדוע צריך את כל הבלבוליישן שבדרך אל היעד?

הייאוש, כמו חור שחור, מכפיל ומשלש את הכוחות הנשאבים לתוכו. 

ביציאה ממנו, כמו מטוטלת מונפים הכוחות אל העבר השני,

ומצליחים לשבור מחסומים שקודם לכן נחשבו לבלתי עבירים.

חיה מלאת תשוקה. לא סתם היא בוחרת להתפרנס דווקא כנערת טלפון.
לא סתם היא מקיימת טקס קבוע של "התאבדות" מול המראה עם אקדח קפצונים.
תשוקת המוות שלה נובעת מייאוש מלמלא את תשוקת החיים שלה.
התשוקה - ככח השואף לכיוון ריאלי - מוליכה אותה לכיוון אחד בלבד - מוות.
והסיבה? - הזנב שלה. כיצד יכולה בחורה נורמלית לקוות לממש את תשוקותיה כשיש לה זנב?

חיה, אם כן, נמצאת במצב אירוני: התקווה שלה היא למות. שזה אומר לאבד כל יכולת לקוות. כי מי רוצה לחיות חיים בהם יש רק תקווה ואין מימוש?
והשלב הראשון בדרך למימוש תקווה זו הוא לראות שזה אפשרי. ואכן, בהישמע קול יריה עמום, היא מגלה אחת שהצליחה ליטול את חייה בידיה. שניות ארוכות היא ניצבת מעל הגופה, מעכלת עובדה פשוטה אך גורלית: זה אפשרי!

לאחר שיש בידה אקדח, כל שנותר הוא, כמובן, ללחוץ על ההדק. זו משימה לא פשוטה בכלל.
למען האמת, בשלב זה - כך היא מגלה - היא נמצאת בשלב האידיאלי בחייו של אדם, עת בידו כל הכוח לממש את תוחלתו, אך הוא עדיין לא מימשה. ולמה הדבר דומה?
לקולנוען שקיבל מראש את כל האמצעים - בכסף, בשחקנים, בלוקיישנים ובצוות - לעשיית סרטו.
כל עוד לא עשה את הסרט הוא במצב נפלא. לאחר עשיית הסרט - הוא ישוב לנקודת ההתחלה ולא יהיה בידו דבר. לפיכך, אין לו כל סיבה אמיתית לביים את הסרט, כי בכך יאבד את כל הכוח שיש בידו כעת. אבסורד, לא? 

חיה נמצאת באותו מצב אבסורדי, אך התסריטאית דאגה לה מראש לאנטגוניסט ראוי שיעזור לה לחצות את הרוביקון. 

תום תופס את אשתו על חם עם גבר זר. סיטואציה שכזאת מטעינה כל גבר במטען רגשי רב, השאלה כמו תמיד היא מה יהיה כיוונו. בשלב הראשון הוא מנסה - כצפוי - ללכת אחרי הליבידו שלו (מה שגורם לו להיפגש טלפונית עם חיה). אלא שאז הוא מבין שהכיוון הנכון הוא אחר, ואז הוא מנסה לפתח איתה קשר אנושי. העקרון הוא שהוא לא מתייאש, כי בכל רגע יש לרצון שלו כיוון מוגדר.

גם כשסוגרים לו את הפאב, גם כשהוא מגלה מאוחר מדי שהבחורה האלמונית שבאה לבקרו היא נערת הטלפון איתה רצה להיפגש - גם אז הוא מפגין חיוניות וכח רצון. העיקר - הוא ממשיך לא להתייאש. לכעוס? - זה כן(למרות מה שהוא אומר...).

ובינתיים, כדי לחזק את כוח הרצון שלה לממש את שאיפתה למות, חיה מגבירה את ייאושה מן החיים. כל המניפולציות כשרות: להעמיד את עצמה לצידם של אנשים שמשום מה דווקא כן הולך להם בחיים(ארוסת האקס המיתולוגי) וכך להגדיל את דימויה כחסרת תקווה בעיני עצמה, להגיע לאזכרת אימה באיחור כשביה"ק נעול וכך להרגיש עוד יותר חסרת משמעות - שכן קשר למשפחה גם אם הוא דרך אזכרה עלול להעניק כיוון לכוחות שלך. 

בסופו של דבר, דבר לא עוזר. אין בה כוח ליטול את חייה בידיה, ורק בזכות תום-לעד-לא-מתייאש מגיע הסוף לסיפור.

ובמציאות, רוני קידר, הבמאית, התמודדה גם היא עם הרבה קשיים שעשויים להביא לייאוש. היא עשתה סרטים שאף פסטיבל לא רצה, השקיעה את כל כולה באמנות לתקופה ממושכת על חשבון פרנסה, ואף הקרנות השונות על דלתותיהן התדפקה נתנו לה תשובות שליליות לרוב. אך בפועל - היא המשיכה ליצור, וממשיכה וממשיכה וממשיכה. "ג'ו ובל", הפיצ'ר הראשון שלה, עומד לקבל אח קטן, "סופעולם"(אין ייאוש...?), ועוד שני תסריטים לפיצ'רים שכתבה זכו כל אחד בנפרד בתחרויות פיצ'ינג בפסטיבלי חיפה וי-ם, כשבמקביל היא הספיקה גם לביים סרט קצר נוסף, "באני-לאב". ולאחר שהבנו כי כל עוד עושים ועושים ולא עומדים במקום - אין מה לדבר על ייאוש, אפשר סוף סוף להכניס את תשעה באב, החג בו מותר וצריך להתייאש(לכן יש להתנתק מהתורה, הלא היא המצפן של העם היהודי), כי אחרי הכל: כולנו בני אדם ולא השפן של אנרג'ייזר, וכולנו זקוקים גם למנוחת הנפש מן העשייה-עשייה-עשייה.
ובינינו, בין סרט לסרט לסרט, אני בטוח שאפילו רוני קידר חוותה פרקי ייאוש, אחרת בחיים היא לא הייתה מצליחה לעשות סרט כמו "זנב".

צום קל ואין ייאוש בעולם כלל, 
חוץ מהיום.