את המחאה הנוכחית נוהגים להכתיר כ"מחאת מעמד הביניים" ולמקם אותה בהקשר כלכלי-חברתי, ותוך האשמת השלטון במדיניות כלכלית מוטעית או רשלנית או פופוליסטית או מתחנפת לטייקונים וכיו"ב. אני רואה כאן משהו רחב הרבה יותר - בעיני ישנו כאן ארוע חשוב בהגדרת זהותו העצמית של "העם".
אינני יודע לתאר בדיוק את תולדות המחאה העממית בישראל. אבל ישנן כמה מחאות שצצו בהקשרים דומים, ושניתן לעצב באמצעותן תמונה מסויימת:
מואדי סאליב(שנות החמישים) ועד הפנתרים השחורים(ראשית שנות השבעים) הייתה המחאה העממית יצור חתרני ואנטי-ממסדי - וקיבלו יחס דומה ליחס אותו קיבלו מפגיני עמונה, לדוגמא. גם הפגנות פוליטיות - ההפגנות נגד הסכמי השילומים, למשל - נתפסו כמחאות אלימות ואנטי ממסדיות. אני אוהב לכנות את התקופה הזאת "העידן הדיקטטורי" - שכן מפלגה אחת שלטה במדינה שלטון מוחלט, וגם אם היא נבחרה בבחירות דמוקרטיות תוך מתן זכות בחירה לכל מפלגה החפצה בכך, הרי ששלטונה היה מלווה בסממנים של דיקטטורה - וההפגנות נתפסו כביטוי של אוכלוסיות חלשות מול שלטון יחיד שלכל הפחות מתעלם מהן.
מאז מהפך 1977 ההפגנות בישראל הפכו להפגנות ימין/שמאל - כולן בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי. הפגנות נגד מלחמה שיזם הימין, הפגנות נגד הסכמי שלום שיזמו הימין או השמאל, הפגנות נגד פינוי התנחלויות ונגד הצבת גדר ההפרדה ועוד ועוד ועוד.
השלטון באופן ספונטני נהג להתייחס להפגנות אלה באותו אופן בו נהג להתייחס להפגנות מהעידן הדיקטטורי.
אבל בהרבה מקרים העדיפה ההנהגה "להכיל" הפגנות - היות והיה קיים איזון במפה הפוליטית והיה צורך "לכבד" את הצד השני, שהיה עשוי להפוך לשותף פוליטי לאחר הבחירות הבאות(כפי שקרה במחצית השניה של שנות השמונים, למשל). עם זאת, מפעם לפעם היו גם מנהיגים שהבינו שתם העידן הדיקטטורי והקפידו לכבד הפגנות נגדם - גם כשזה לא ענה על שום אינטרס פוליטי שלהם.
את התקופה מאז המהפך ועד היום הייתי מכנה "העידן הדיכוטומי".
ובכן - נראה לי שהוא תם.
המחאה הנוכחית מבטאת - בעיני - הרבה יותר מאשר מחאה על מחירי הדירות ועל חוסר האיזון בחברה הישראלית את מיאוסם של האזרחים מהאופורטוניזם המאפיין את הפוליטיקה הישראלית.
הציבור התרגל לכך שכשפוליטיקאי מדבר - הוא מדבר מתוך חישובי אינטרסים אישיים מורכבים, ולא מתוך מחשבה על מהות התפקיד שלו, על ציבור בוחריו, שלא לדבר על ערכים ואידיאולוגיה - ואין זה משנה אם הוא ימני או שמאלני.
כבר הייתה הקדמה למחאה הזאת - הפגנת ה"מושחתים, נמאסתם". אבל ההפגנה ההיא הקדימה את זמנה.
אבל מה בעצם השתנה מאז? אני אומר שזה הכל בזכות הרטרו.
מה זה "רטרו"? זו היכולת להביט אחורה ולקבל את העבר כמשהו נפרד מן ההווה. במצב כזה, אפשר לאמץ את העבר בלי בושה, בלי להרגיש "תקיעות". אפשר לצפות ב"קרובים קרובים" בלי מבוכה, אפשר לארגן מחוות לאופנת שנות ה-80 המזעזעת(אני לא מבין באופנה. אני מצטט אחרים...), ואפשר לשמוע בלי סוף
קאברים לשירים מאינסוף תקופות(ורמיקסים, וסימפולים בתוך שירים חדשים) בלי להתנצל(ותודה ל"כוכב נולד").
השבוע צפיתי בפרק מ"קרובים קרובים" המתאר את ביקור "הדוד מאמריקה". המבט של גיבורי הסדרה משקף ציניות ותסכול: כולם מניחים שבארה"ב יותר טוב, ושעדיף לרדת מן הארץ, כי בטוח ששם הכסף מתגלגל ברחובות. "הדוד מאמריקה" חושף בפניהם את המציאות העגומה: לא כסף ולא נעליים. אבל על הדרך, אנו רואים כמה מעט אמונה יש לאזרח הקטן במדינה שלו, וקשה להיות מופתע מכך שכעבור דור אחד רבים מהצעירים ומבני הנוער חיים בתחושה שאין להם כאן עתיד.
המחאה הנוכחית מראה, לראשונה, שלצעירים יש רצון להאמין במדינה שלהם. שהם לא מסתפקים בלשבת רגל על רגל בסלון ולקטר - ובסוף להגר. לפיכך, עבורי, המסר האמיתי של המחאה הנוכחית הוא: תנו לנו סיבה להאמין במדינה. תנו לנו להרגיש חלק מהדבר הזה - על בעיותיו, קשייו ונפלאותיו.(על הדרך אציין שלמימסד בישראל יש טרמינולוגיה קבועה של "אנחנו דואגים לכם, שבו בשקט". זו טרמינולוגיה המתאימה למדינה בראשית דרכה, לא למדינה בה יש מעמד ביניים משכיל ובעל עמדות וכוח מסויים, שרוצה להרגיש שהוא חלק מהעשיה כאן, ולא "מקבל שרות" מהמדינה ותו לא). אם העידן הדיכוטומי, הצטיין בכך שהציבור יצא לרחוב תמיד כנגד "הצד השני", הרי שזו פעם ראשונה שיש תחושה שהציבור יוצא לא כנגד הצד השני - אלא בעד עצמו וזהו.
וזה לא קל. על הדרך כולם - ימנים ושמאלנים - זורקים את הפתרונות המועדפים עליהם. וזו טעות. אסור לתת לאף צד לקחת בעלות על המחאה. אחרת, זו באמת תהיה בסה"כ הפגנה על עליית מחירי הדיור, ותיזכר אולי בזכות הופעת החינם של שלמה ארצי(שלא אהבתי).
אם-כן, אני מקווה שגם העידן הדיכוטומי נכנס לקטגוריית "העבר הנפרד מן ההווה", או במילים פשוטות: שאנחנו כבר לא שם. שמעכשיו, החלוקה הפוליטית בישראל תהיה יותר גמישה, ותתבסס על קשת רחבה ועשירה יותר של תפיסות ודעות מאשר החלוקה האוטומטית של "בעד/נגד". אז לחיי "עידן העושר". שם טוב, לא?...
אינני יודע לתאר בדיוק את תולדות המחאה העממית בישראל. אבל ישנן כמה מחאות שצצו בהקשרים דומים, ושניתן לעצב באמצעותן תמונה מסויימת:
מואדי סאליב(שנות החמישים) ועד הפנתרים השחורים(ראשית שנות השבעים) הייתה המחאה העממית יצור חתרני ואנטי-ממסדי - וקיבלו יחס דומה ליחס אותו קיבלו מפגיני עמונה, לדוגמא. גם הפגנות פוליטיות - ההפגנות נגד הסכמי השילומים, למשל - נתפסו כמחאות אלימות ואנטי ממסדיות. אני אוהב לכנות את התקופה הזאת "העידן הדיקטטורי" - שכן מפלגה אחת שלטה במדינה שלטון מוחלט, וגם אם היא נבחרה בבחירות דמוקרטיות תוך מתן זכות בחירה לכל מפלגה החפצה בכך, הרי ששלטונה היה מלווה בסממנים של דיקטטורה - וההפגנות נתפסו כביטוי של אוכלוסיות חלשות מול שלטון יחיד שלכל הפחות מתעלם מהן.
מאז מהפך 1977 ההפגנות בישראל הפכו להפגנות ימין/שמאל - כולן בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי. הפגנות נגד מלחמה שיזם הימין, הפגנות נגד הסכמי שלום שיזמו הימין או השמאל, הפגנות נגד פינוי התנחלויות ונגד הצבת גדר ההפרדה ועוד ועוד ועוד.
השלטון באופן ספונטני נהג להתייחס להפגנות אלה באותו אופן בו נהג להתייחס להפגנות מהעידן הדיקטטורי.
אבל בהרבה מקרים העדיפה ההנהגה "להכיל" הפגנות - היות והיה קיים איזון במפה הפוליטית והיה צורך "לכבד" את הצד השני, שהיה עשוי להפוך לשותף פוליטי לאחר הבחירות הבאות(כפי שקרה במחצית השניה של שנות השמונים, למשל). עם זאת, מפעם לפעם היו גם מנהיגים שהבינו שתם העידן הדיקטטורי והקפידו לכבד הפגנות נגדם - גם כשזה לא ענה על שום אינטרס פוליטי שלהם.
את התקופה מאז המהפך ועד היום הייתי מכנה "העידן הדיכוטומי".
ובכן - נראה לי שהוא תם.
המחאה הנוכחית מבטאת - בעיני - הרבה יותר מאשר מחאה על מחירי הדירות ועל חוסר האיזון בחברה הישראלית את מיאוסם של האזרחים מהאופורטוניזם המאפיין את הפוליטיקה הישראלית.
הציבור התרגל לכך שכשפוליטיקאי מדבר - הוא מדבר מתוך חישובי אינטרסים אישיים מורכבים, ולא מתוך מחשבה על מהות התפקיד שלו, על ציבור בוחריו, שלא לדבר על ערכים ואידיאולוגיה - ואין זה משנה אם הוא ימני או שמאלני.
כבר הייתה הקדמה למחאה הזאת - הפגנת ה"מושחתים, נמאסתם". אבל ההפגנה ההיא הקדימה את זמנה.
אבל מה בעצם השתנה מאז? אני אומר שזה הכל בזכות הרטרו.
מה זה "רטרו"? זו היכולת להביט אחורה ולקבל את העבר כמשהו נפרד מן ההווה. במצב כזה, אפשר לאמץ את העבר בלי בושה, בלי להרגיש "תקיעות". אפשר לצפות ב"קרובים קרובים" בלי מבוכה, אפשר לארגן מחוות לאופנת שנות ה-80 המזעזעת(אני לא מבין באופנה. אני מצטט אחרים...), ואפשר לשמוע בלי סוף
קאברים לשירים מאינסוף תקופות(ורמיקסים, וסימפולים בתוך שירים חדשים) בלי להתנצל(ותודה ל"כוכב נולד").
השבוע צפיתי בפרק מ"קרובים קרובים" המתאר את ביקור "הדוד מאמריקה". המבט של גיבורי הסדרה משקף ציניות ותסכול: כולם מניחים שבארה"ב יותר טוב, ושעדיף לרדת מן הארץ, כי בטוח ששם הכסף מתגלגל ברחובות. "הדוד מאמריקה" חושף בפניהם את המציאות העגומה: לא כסף ולא נעליים. אבל על הדרך, אנו רואים כמה מעט אמונה יש לאזרח הקטן במדינה שלו, וקשה להיות מופתע מכך שכעבור דור אחד רבים מהצעירים ומבני הנוער חיים בתחושה שאין להם כאן עתיד.
המחאה הנוכחית מראה, לראשונה, שלצעירים יש רצון להאמין במדינה שלהם. שהם לא מסתפקים בלשבת רגל על רגל בסלון ולקטר - ובסוף להגר. לפיכך, עבורי, המסר האמיתי של המחאה הנוכחית הוא: תנו לנו סיבה להאמין במדינה. תנו לנו להרגיש חלק מהדבר הזה - על בעיותיו, קשייו ונפלאותיו.(על הדרך אציין שלמימסד בישראל יש טרמינולוגיה קבועה של "אנחנו דואגים לכם, שבו בשקט". זו טרמינולוגיה המתאימה למדינה בראשית דרכה, לא למדינה בה יש מעמד ביניים משכיל ובעל עמדות וכוח מסויים, שרוצה להרגיש שהוא חלק מהעשיה כאן, ולא "מקבל שרות" מהמדינה ותו לא). אם העידן הדיכוטומי, הצטיין בכך שהציבור יצא לרחוב תמיד כנגד "הצד השני", הרי שזו פעם ראשונה שיש תחושה שהציבור יוצא לא כנגד הצד השני - אלא בעד עצמו וזהו.
וזה לא קל. על הדרך כולם - ימנים ושמאלנים - זורקים את הפתרונות המועדפים עליהם. וזו טעות. אסור לתת לאף צד לקחת בעלות על המחאה. אחרת, זו באמת תהיה בסה"כ הפגנה על עליית מחירי הדיור, ותיזכר אולי בזכות הופעת החינם של שלמה ארצי(שלא אהבתי).
אם-כן, אני מקווה שגם העידן הדיכוטומי נכנס לקטגוריית "העבר הנפרד מן ההווה", או במילים פשוטות: שאנחנו כבר לא שם. שמעכשיו, החלוקה הפוליטית בישראל תהיה יותר גמישה, ותתבסס על קשת רחבה ועשירה יותר של תפיסות ודעות מאשר החלוקה האוטומטית של "בעד/נגד". אז לחיי "עידן העושר". שם טוב, לא?...
