יום ראשון, 30 ביוני 2013

גבר מבוגר ונשוי, אישה צעירה... מה רע?

לפני כמה שנים, בשעה שעבדתי בבועה הפמיניסטית "מעלה", נחשפתי למקרה מטריד בו מרצה קיים פגישות אישיות עם סטודנטיות, כשתוכן השיחות איתן גלש למקומות... אתם יודעים. מטבע הדברים, כל הסטודנטיות שהתלוננו בפני על כך(ומדובר בשתיים-שלוש למיטב זכרוני. אני מאמין שהיו גם כאלה שהתלוננו שלא בפני) היו פגועות מכך, אך בדיעבד ידוע לי גם על כאלה שהבינו אותו. "הוא אדם רגיש", "אם אני נהנית מהשיחה איתו אז מה רע בזה?" וכיו"ב משפטים השופטים אותו לחיוב הגיעו לאוזני, ובכ"ז- הייתי מובך. מה אדם נשוי ומבוגר יחסית מחפש אצל בנות עשרים פלוס רווקות דתיות ותמימות(כך הן הצטיירו בעיני באותו זמן)? ומה עלי לעשות בסיטואציה מעין זו?

למרות שהבנתי לחלוטין מה יחפש גבר כזה אצל בחורות צעירות ברמת הפנטזיה, בכ"ז העניין של לעשות מעשה בכיוון זה נראה לי לא מקובל. אבל המרצה הנ"ל באמת לא הבין מה לא בסדר. הפרשה נפתרה בלי קשר אלי, ורק בשלב מאוחר יותר בחיי הצלחתי להבין שקיימת תפיסה הנחשבת ללגיטימית ולפיה מימוש המיניות כחלק מהמימוש העצמי מחייב גם ריבוי בנות זוג מגוונים שונים - כולל גם מגילאים שונים, וכמובן - הכל מתוך כבוד והסכמה הדדית. עם השנים גם למדתי מה בעייתי בגישה זו, ואני מדבר על סוגיית האחריות הרגשית. ומכיוון ומדובר בסוגייה מורכבת ורגישה, אצטרך להסביר למה אני מתכוון.

כפולני מדופלם וכדור שני מנוסה אני נוהג לחוש עצמי אחראי לכל צרות העולם ונשותיהן. עם הזמן התחלתי לחטוף ביקורות על כך, מה שאילץ אותי לברר היכן עובר הגבול בין פולניות יתר לבין לקיחת אחריות מתבקשת על מעשיך. אחד השטחים האפורים הידועים ביותר הוא הקשר הזוגי. ישנם שני אחראים לכל קשר זוגי, זה ברור, אבל מנסיון אישי אני יכול לומר שלעיתים קרובות מדי יש צד אחראי יותר וצד אחראי פחות... כשצד מסויים מתרגל לכך שהצד השני מאפשר לו לנהוג בחוסר אחריות, זה עלול לגלוש למחוזות מגעילים, בהם הצד חסר האחריות ממש מתעלל רגשית בצד האחראי(ונדמה לי שאני הייתי כבר בשני הצדדים). כמובן, אי אפשר לפטור את הצד האחראי מכך שהוא לא שם גבולות לצד השני כשהיה צריך. אבל זה לא אומר שהצד חסר האחריות הוא באמת "לא אחראי למעשיו". 

ואם עד עכשיו אמרתי דברים המובנים מאליהם לחלקכם- זכרו שיש סביבכם גם אנשים תמימים, ממש כמו שאני הייתי פעם... אבל אני מגיע כאן לסוגיה החשובה של "זוגיות לא מאוזנת". 

הבה ניקח לדוגמא גבר שחייו מאוזנים: יש לו אישה, ילדים, קריירה... הכל יציב. ויש לו המון אחריות. האמינו לי, זה מתסכל מאוד לגבר כזה לראות צעירים פנויים שיכולים לנדוד ממוסד לימודים אחד לשני, מעיר לעיר ו...כן, גם מבחורה לבחורה - והכל בחופשיות של איש צעיר המחפש את עצמו ומקבל לגיטימציה חברתית לכך. זה מתסכל, כי דווקא אדם עם המון אחריות על הכתפיים זקוק גם הוא לחוויות של חוסר אחריות. ומכאן,הדרך לרומנים עם צעירות קצרה למדי.

הבעיה מתחילה בכך שאישה צעירה מדי הופכת לצד האחראי בזוגיות אליה נמשכה מלכתחילה בגלל שראתה בגבר המבוגר - שאולי אפילו יש לו סמכות עליה - מישהו אחראי שניתן להישען עליו. הבעיה ממשיכה במקרים בהם צעירות לא בשלות מספיק "זוכות" להבשיל במהירות רבה מדי שמותירה בהן חותם טראומטי. הבעיה נגמרת, כידוע, בגברים שמצפון עבורם הוא רק אופציה לא מחייבת. בכל מקרה, קיימים מקרים חריגים בהם קשר כזה הופך לקשר בר-קיימא. זה בדרך-כלל קשור לאישה צעירה הבשלה מספיק וחזקה מספיק לשאת על כתפיה קשר לא מאוזן עם גבר המבוגר ממנה, מנוסה ממנה, בעל סמכות יותר ממנה וכיו"ב. אך בדרך כלל מדובר בקשרים המסתיימים בתוצאות עגומות  - ממפח נפש ועד מעשים פליליים. וכמובן, בדרך כלל הנשים הן הצד הנפגע מן העניין.

במהלך השנים נחשפתי להמון מקרים שכאלה. האלוף שאהב ללטף את הבטן של הפקלשיות שלו, המח"ט הנשוי(כיום אלוף) שבכל בסיס בו שירת הייתה לו מאהבת חדשה(לא תמיד חיילת,אגב), הרב שקיים קשרים בעייתיים עם נשים צעירות, הרופא ששלח ידיים למזכירה החרדית הנשואה מבית החולים בו עבד בשעה שהפכה למטופלת שלו ובא אליה לביקור בית ועוד ועוד ועוד. השאלה הנשאלת היא מהו האידיאל? מה יעשה גבר הזקוק לחוויה של חוסר אחראיות, ריגוש, הרפתקה?

ובכן, אני מניח שתסכימו איתי שיש חוסר יצירתיות בוטה בהתנהגות החוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב אצל כ"כ הרבה גברים. עם מעט יצירתיות כל זוג יכול למצוא מרחבים לא מבוטלים של הרפתקה וריגוש חסרי אחריות. אך לשם כך הקשר צריך להיות מאוזן: שפעם האיש מעניק לאישה בטחון לנדוד למרחבי חוסר האחריות, ופעם האישה מעניקה לאיש את אותה החוויה. וכמובן, לא מדובר דווקא בריגושים מיניים, אבל גם. וכדי להגיע לאיזון שכזה, על הקשר לכלול מידה רבה של אמון. ונדמה לי שאמון הוא אחד הדברים יקרי המציאות ביותר בדורנו(ומתישהו צריך לכתוב על זה פוסט...).

אבל השאלה הקשה היא למה לא, בעצם? כלומר, מה הבעיה בכך ששני אנשים בגירים מקיימים קשר - בעייתי, אמנם - אך מתוך הסכמה הדדית? על שאלה זו על כל אחד לענות לעצמו. יש אנשים המעדיפים למצוא תשובות בדרך הקשה ביותר האפשרית, לעיתים תוך גרימת נזק לעצמם, וכל עוד זה מבחירה - למתבונן מן הצד אין מה לעשות. וכמעט תמיד יש נזק לשני הצדדים. אין צורך להסביר, נדמה לי, מדוע אישה יכולה להיות ניזוקה מקשר עם גבר מבוגר ונשוי, אך הנזק לגבר טעון הסבר: 

לכל אדם יכולת לשאת משקעים רגשיים שגדלה ומצטמצמת בהתאם לחוויות החיים. אחד מן הדברים שדורשים מאיתנו הכי הרבה בתחום זה הוא גידול ילדים. אתה לעולם ועד תישאר ההורה(גם אם ניתקת לחלוטין קשר מילדיך) ולעולם תחוש אחראי במידת מה למה שקורה להם - לטוב ולמוטב. כשאתה נושא באמתחתך זכרונות מחוויה בה ברחת מאחריות(ואין דומה בריחה מאחריות כאיש צעיר ופוחז לבריחה דומה כאדם בוגר ובעל משפחה) זה נעשה קשה יותר לשאת את המורכבות של המטענים הרגשיים שילדיך מותירים בך. הכאב שחשה אישה צעירה שזנחת לשווא ירפד את תת המודע שלך בשעה שהאישה הצעירה שהיא בתך תתמודד עם סוגיות מורכבות בחייה. ואין מה לעשות נגד זה, כך עובדת הנפש האנושית.

וכמובן, כל אחד מוזמן להשלות את עצמו ולומר: לי זה לא יקרה. אני גבר-גבר, ואני יכול לכבוש עוד ועוד נשים, וזה לא יזיז לי. בחברה שלנו אפילו מצויה בשפע הערצה לגברים שכאלה. ו...כן, כגבר אני מודה שיש משהו מעורר קנאה בגבר בעל בטחון עצמי עצום שכזה שעושה מה שבא לו בלי לתת חשבון. מצד שני, תסתכלו על הנשים ו/או הילדים של גברים שכאלה ותבינו שתמיד יש מי שמשלם מחיר. ואם אתה לא משלם - מישהו אחר כנראה משלם בשבילך.

אני, אגב,(ומן הסתם לא רק אני) מסיים כל תפילה כמעט בפסוק הזה:
"ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט" (הפרוש שלי ל"ואמלט": אמלט את ילדי מן הצורך לחוש אחריות למעשי שלי ולגורלי).

יום רביעי, 26 ביוני 2013

רשמים מפסטיבל ת"א לסרטי סטודנטים

היכולת להאמין לעצמך היא מן הדברים שאנשים לא יודעים להעריך עד שהם אובדים.
בזמן עבודתי ב"מעלה" איבדתי יכולת זו. אחד מן הדברים הראשונים שחשבתי לבדוק לאחר עזיבתי, הוא עד כמה אני אוהב קולנוע. מכיוון שאין לי קושי להתנתק מדברים שאני אוהב, אז לא יכלתי להסתפק בסתם ניתוק. לכן, את מערכת יחסי עם הקולנוע בשנה האחרונה לא אוכל לתאר - מדובר במניפולציה מורכבת מאוד, אבל נדמה לי שעכשיו אני כבר משוכנע שאני באמת ובתמים אוהב סרטים ותם זמנה של המניפולציה העצמית. 

בשבוע שעבר נכחתי - לראשונה - בפסטיבל הסטודנטים של ת"א. נהניתי מאוד. לראות עוד ועוד סרטים קצרים מספק לי בריחה נאה מן המציאות תוך קבלת זווית ראיה מעניינת על הקולנוע הישראלי שמתפתח כאן. סרטי הסטודנטים של היום נתפסים אצלי כמטרימים את הקולנוע הישראלי של מחר. והתוספת החדשה לפסטיבל של סרטים ישראליים קצרים לא-סטודנטיאליים נתבררה כמבורכת.

ואם ישנה בשורה משמעותית מן הפסטיבל הזה, הייתי אומר שזו האנימציה. כן, אנחנו בדרכנו להפוך לאימפריית אנימציה. שמונה סרטי אנימציה קצרים התחרו בפסטיבל מהם צפיתי בחמישה, מתוכם 3 מצויינים, אחד תרגיל נאה ואחד...פרח מזכרוני, וזה אולי אומר עליו משהו ואולי לא. בנוסף, מסלול האנימציה של בצלאל זכה לתרום תרגילי שנה ב שהוקרנו בצמדים בצמוד למקבצי סרטי הסטודנטים - אחד לפני ואחד אחרי. גם הם, רובם, לא ביישו את הפירמה. ושימו לב למוסדות ששלחו מתחרים: מוסררה, בצלאל, ספיר, תל-חי ושנקר. אמנם ספיר בולטים כבר שנים בתחום התיעודי(ופה ושם גם בעלילתי, כך שמעתי), אבל בגדול מדובר כאן בתחרות של הדרג השני של המוסדות ללימודי קולנוע בארץ(למעשה, שנקר ומוסררה בכלל לא מלמדים קולנוע וגם המסלול של בצלאל שונה מן המסלולים הקלאסיים). והתוצאות מעידות על כך שיש עתיד, והוא מעבר לפינה.

אני אהבתי בעיקר את "מדברים על שמשון" של נדב אמבון מ"בצלאל". בטכניקה המחקה את ואלס עם באשיר מוצג לנו סרט מוקומנטרי המציג לנו נקודות מבט אלטרנטיביות - והומוריסטיות - על שמשון באמצעותן מוצב סימן שאלה ענק מעל המושג "גבורה" ונקודות העגינה ההופכות אותו לערך נחשב כל כך בחברה האנושית. מבריק. אבל את הפרס הראשון קטף - כמובן - "בפה פעור ובאזניים עצומות" של תום מדר ואם-לי נוי מ"ספיר". זהו סרט סטופ-מושן(עם נגיעות של אנימציה קלאסית) פשוט גאוני, כמעט ללא רפליקות, על חווית הבדידות והניכור של אישה הנראית זקנה ומכוערת אך כנראה היא עדיין צעירה למדי בגיל, ואשר את הפתרון לגעגועיה למגע אנושי ורגשי היא מוצאת - לאחר תהליך, כמובן - בחור בקיר ההופך את סלונה לקמרה אובסקורה בה רואים סרט הפוך על מה שקורה מעבר לקיר, מה שבעצם יכול להיחשב לערוץ ריאליטי לכל דבר(רק בלי בימוי). ואי אפשר לשכוח את הדג שלה, שהוא באופיו ובמראו כלב נטול רגליים(המצויר באנימציה קלאסית), במעין אמירה נועזת על מה הם כלבים לאנשים הבודדים.

בתחום הדוקומנטרי נרשמה אכזבה, וניכר כי לתחרות זו, חוץ משני סרטי "מעלה", לא נשלחו תותחים כבדים(שכנראה כולם השתתפו כבר בדוקאביב, אם כי זה לא מנע מ"כתמים לבנים" - שזכה בפרס השני בדוקאביב - להשתתף כאן בתחרות). לכן באופן צפוי למדי זכו שני הסרטים הללו בפרסים, "רחוב ההסתדרות" הגאוני בפרס הראשון, ו"כתמים לבנים"  - עשיה דוקומנטרית קלאסית במיטבה - בפרס ההפצה(פרס שלא ברור לי מה טיבו). כמובן, מיותר לציין, אך מתן פנקס ואיתי נצר - במאי שני סרטים אלה - הם ידידים קרובים שלי מזמן עבודתי ב"מעלה".

התחום המרכזי עבורי היה מאז ומתמיד הקולנוע העלילתי. בפסטיבל הזה השתתפו 26 סרטי סטודנטים עלילתיים שאת מחציתם ראיתי. עם זאת, למעט החוג לקולנוע של אונ' ת"א - שיוצג בידי חמישה סרטים מהם ראיתי רק אחד("מקליד") - הייתי אומר שהחצי שראיתי היה קרוב לוודאי מדגם מייצג של הסרטים היותר טובים בתחרות. ועדיין, על רקע ההצלחה של הקולנוע העלילתי הישראלי בשנים האחרונות, הציפיות שלי היו גבוהות מאוד, גבוהות מדי. אף סרט לא הותיר עלי חותם של ממש, וכל סרט שזכה לפרסים זכה אצלי לתגובה של "כן,אבל..." במקרה הטוב.

בפרס הראשון זכה "בשבחי היום" של אורן אדף מ"סם שפיגל", בו צפיתי בהקרנת סרטי הגמר של המחזור שלו, הקרנה שאולי עשתה רע לחווית הצפיה שלי בסרט שלו, בהיות חלק גדול מדי מן הסרטים עוסק במין ובמיניות ובהשפעתם על מערכות היחסים הרגשיות בחיינו. אני חשתי בסרט תשוקה אדירה מצד הגיבור לממש את מיניותו לצד געגוע גדול למדי - אך לא חורג במימדיו מגעגועיהם של אנשים רבים מאוד בגילאי עשרים פלוס החווים נתק מסויים ממשפחתם - לחידוש הקשר הרגשי עם משפחתו - קשר שככל הנראה ניזוק קשות מנטייתו להימשך לגברים(ואני חייב לציין שלא זכור לי רמז כלשהו בסרט לכיוון זה, למעט שמירת השבת של אם הגיבור). ובעוד את תשוקתו המינית הוא זוכה לממש (אוהו, ועוד איך זוכה) הרי שגעגועיו למשפחתו זוכים לרגע אחד קטן מדי. אולי פספסתי משהו בסרט הזה, אך הוא אכזב אותי בכך שבאיזון בין תשוקה - שמסמלת עבורי את הרגעי והחולף - לעומת מערכות יחסים רגשיות - שעבורי מסמלות את המושקע, הנבנה והמתמשך - הוא נוטה בצורה בוטה למדי לעבר התשוקה. עבורי זו גישה קולנועית פשטנית מדי, אך שוב: אולי פספסתי משהו בסרט.

גם "בבגה" - אשר זכה בפרס המבקרים - הוא של בוגרת "סם שפיגל" - גן דה לנגה. סרט זה הינו סרט אגדה חריג במחוזותינו, וכבר מדברים בו רבות. עם זאת, הסרט (בו לא נאמרת אף מילה של ממש), אשר מתבסס על בימוי מצלמה בלבד(בימוי המייצר שפה מפוארת, יש להודות), ומתמקד בעובר על נפשה של המכשפה העומדת במרכזו, הותיר אותי מעט מאוכזב מכך שמסיכת הסיליקון הפכה את פני השחקנית הראשית למשטח סטטי ממנו מציצות עיניה, בעוד אני בסרטים מרגיש תמיד צורך "לגעת" בפניהם של הגיבורים, ולזהות שם תנודות קלות בלחיים, בגבות, במצח, ובכך להעריך במדוייק את איכות המשחק - הנאה שכאן נמנעה ממני.

משאר הסרטים לא היה סרט שהרשים אותי במיוחד, ואל שני נציגי "מעלה" - "וזר לא יבין זאת"(שזכה בצל"ש מהמבקרים) ו"סיפור על גשם"(שהשתתפתי בהפקתו) - קשה לי להתייחס במסגרת תחרותית, בגלל אהבתי אותם שקשורה גם להשפעתי הישירה והעקיפה על יצירתם במסגרת עבודתי כמזכיר "מעלה".

ולסיום אתייחס בכמה מילים לתחרות הסרט העצמאי הקצר - תחרות חדשה, הבאה לתת לסרטים קצרים את מקומם הראוי מול הפיצ'רים הזוכים בדרך כלל למלוא תשומת הלב. בתחרות זו ראיתי 4 מתוך עשרת המתחרים, ולשמחתי צפיתי ב"ברוכים הבאים ו... משתתפים בצערכם" של ליאוניד פרודובסקי(שאהבתי את הפיצ'ר שלו, "חמש שעות מפריז"), הסרט שזכה בפרס הראשון, ובצדק רב. זה מן הסתם היה הסרט הישראלי הטוב ביותר שהוקרן בפסטיבל, הוא סרט נגיש לכל קהל (שמסוגל להתמודד עם סרט מוקומנטרי, וזה חסם אפשרי בפני חלק מן הקהל החרדי, למשל), הממשיך מסורת מפוארת(או סתם עשירה, הכל בעיני המתבונן) של קומדיות ישראליות העוסקות בעולים חדשים ובבירוקרטיה. ומכיוון שזה בעיני סרט חובה - לא ארחיב עליו את הדיבור, אלא צפו ותצחקו בעצמכם.

יום רביעי, 12 ביוני 2013

הייאוש הגדול/ שיר

הייאוש הגדול קורא לי לבוא.
מפזר רמזים משם ומפה.
שולח מבטים, מלכסן אישונים,
מחייך לי, שרק לא אפחד.
הרצפה זרועת סוכריות מציצה
לאן שאלך האושר כבר שם
מחכה לי, שרק אלמד את הצעד
שרק לא אהסס ואבוא כבר, מיד!

הייאוש הגדול מביט בי, מחייך,
מנחם, מסכים לי לעמוד, מפוחד,
שולח בי חיצי רעל מדגדגים
ואני רק צוחק, וכי איך לא אצחק?
מסביב ערפל ואור יקרות 
וקפאון מבלבל שם את כל הצורות
ואני מסוחרר מתגלגל ולפתע
נוצרות שם דמעות.

הייאוש הגדול מחפש אותי שם
מחפש אותי כאן
ואני בכל מקום
ולאן שלא אלך אני מוצא אותי - 
בים, ביבשה ובבית הקברות.
רק לנוח אני מבקש, רק לשים את הראש
עלי גפן פוריה, רק לעצום את עיני,
להניח למחשבות,
ולתת לגוף שלמד יותר מדי 
לעצור.

הייאוש הוא גדול
והרווח קטן
ואני משתחל בו בקושי רב
קריר ונעים שם, 
אפלולי, אף מסריח מעט.
וסופי המקום, ומשמעותי להחריד,
וכשחושבים על זה מוצאים אותו אפילו מפחיד
ומתעוררים משינה, עטופים בזיעה,
קרה,
קרה.
או שלא קרה?

יום שבת, 5 בינואר 2013

צרות עם ההורים

כבר זמן רב אני מפנטז לעשות מה שכל עיתון המכבד את עצמו נוהג לעשות: לפרסם כותרת הפוכה לתוכן. אז כן, לא היו לי צרות עם ההורים. באופן שהפתיע אותי לחלוטין, לא מצאתי את שדות המוקשים הרגשיים בהם הייתי אמור להיתקל משהחלטתי לטוס לברלין. "מה בדיוק הולך להיות שם?" שאלתי את המנצחת והמנהלת האמנותית שלנו, נורית, אך גם עבורה הנסיעה לפסטיבל לבנדובסקי הייתה בגדר חידה. ואם היא, יהודיה ילידת שוויץ הדוברת גרמנית שוטפת, לא ממש פענחה על ולמה מתארגן לו זו השנה השניה פסטיבל מקהלות המתמחות במזמורי תפילה יהודיים מהמאה ה-19 דווקא בברלין - ובכן, כנראה שאין ברירה ונצטרך לגלות לבד.

על המלאכה עצמה אין טעם להרחיב. לשיר אנחנו יודעים. הנסיעה לפסטיבל הוסיפה לכולם מוטיבציה, והרפרטואר בו הושם דגש על לבנדובסקי - המלחין היהודי הגרמני הנחשב למנטור של המקהלה שלנו - כמובן שלא הזיק. עם חלק ניכר מן השירים כבר הופענו בעבר, והיינו צריכים רק להשתפשף בהם, אך חלק היו חדשים לחלוטין. אותי הטריד בעיקר הלחן המורכב של נאומבורג ל"לכה דודי", לחן שבשיאו אילץ אותי שוב ושוב לפלצט עצמי לדעת. אבל סמכתי על עצמי שעד להופעה כבר אשתפשף בו די והותר. חוץ מזה - נורית, פדנטית מושבעת, הצליחה להחדיר בנו מספיק בטחון מקצועי כדי שנפשנו לא תוטרד יתר על המידה בהפרעות חרדה למיניהן המאפיינות אנשים המתעתדים להופיע בפני מאות אנשים.

הדבר היחיד שטרד את מנוחתי לפני הטיסה היה הקור. שוב ושוב בדקתי את התחזית, ושוב ושוב ראיתי את יום ראשון, היום שבין שתי ההופעות שלנו, כשמעליו מתנוססות הספרות -6--9. בסופו של דבר, אין לי מושג איך מרגישים בקור כזה. אבל המזוודה שלי מלאה כל טוב - סוודרים, צעיף, כובע צמר, כפפות, מעיל, וגולת הכותרת: בגדים טרמיים שנקנו במיוחד.

בטיסה לברלין ישבתי ליד החלון, ולשווא חיפשתי סימני דרך - הלילה והעננים אפשרו לי לכל היותר למצוא סופות ברקים יפהפיות, וכמובן גם לראות שהירח נראה בדיוק אותו דבר מגובה של עשרה ק"מ.
הדבר המעניין היחיד בטיסה היו השיחות עם חברי המקהלה, דרכן גיליתי שבניגוד אלי, לכמה מהם הנסיעה יצרה קונפליקט לא פשוט עם ההורים, חלקם כלל לא היו בשואה. ורק הבהרה קטנה: אני בין הצעירים במקהלה. כך שמדובר על הורים קשישים שעבורם זה לא פשוט כלל שביתם בת החמישים(וזו סתם דוגמא) תיסע לברלין. לי יש דעה מוצקה בעניין: אין כללים. וככל שהאדם קרוב יותר ברקעו לשואה, כך יש עוד פחות כללים. כל יהודי ספג את השואה לדמו ברמה כזאת או אחרת, ומדובר בהשפעה הדומה להשפעת קרינה רדיואקטיבית(הדימוי הזה איננו שלי - הוא של פסיכולוגית כלשהי שחקרה את השפעת השואה על בני הדור השני) הגורמת נזקים מסוגים שונים לטווח ארוך. נסיעה לגרמניה יכולה להיות חוויה טיפולית, אך יכולה להיות - אולי - גם חוויה מזיקה. ושכל אחד יעשה את החשבון שלו. עבורי, בתור אחד שחונך על ברכי התפיסה שאת השואה עשו בני אדם, היה חשוב לבקר בלב המאפליה ולפרק את בירת גרמניה הנאצית לפרטים טכניים קטנים ומעצבנים.

ובכן, הפרט הקטן והמעצבן הראשון בו נתקלתי כשנחתנו בשונפלד - נמל התעופה הבינלאומי של ברלין - היה הקור. בירושלים היו קוראים לזה "קור של שלג" - שהרי לא היה שלג(עדיין...) - אבל בברלין הקור הזה היה בנאלי לחלוטין.
המשך יבוא...
לקראון פלזה בעלים יהודיים, שיש להם שת"פ עם עסק לקייטרינג כשר למהדרין. לכל הקומה הראשונה יש מפתחות שבת. אז היו לנו חיים קלים יחסית...והבהרה: השחר עלה בברלין בעשרה בטבת ב6:22. כך שלאכול ארוחת בוקר בשש בבוקר היה הגיוני לחלוטין...

יום שני, 12 בנובמבר 2012

זה נגמר.

כמה זמן לא הייתי כאן. הכל מלא אבק, הגינה גדלה פרא, אפילו המנעולים חלודים. העיקר שהצלחתי להיכנס. ביננו, יותר סביר שאאבד מפתח מאשר אשכח סיסמא, אבל גם זה יכול לקרות(וקרה...לא פה, אמנם). ולמה לחזור? מה היה לי רע בחוץ? האמת שכלום. אבל עכשיו רע לי בפנים. רע ומר.

הכל התחיל ביום חמישי בבוקר. התקשרו אלי מ"מעלה". כשמתקשרים אלי מ"מעלה" אני תמיד עונה. זה קורה לעיתים רחוקות למדי, ולרוב בנוגע לאיזו בקשה דחופה שרק אני יכול לפתור. גם הפעם זו הייתה מטרתה הרשמית של השיחה. מטרתה הלא רשמית הייתה ליידע אותי שחני - סטודנטית משנה ב' - נפצעה כהולכת רגל בתאונת דרכים. פגיעת ראש. פצועה קשה. 

כאדם שכבר היה בתאונת דרכים קשה כבר צברתי מודעות בסיסית למונחים ומשמעותם, לסיכויים וסבירויות ותהליכים. "פגיעת ראש" - כפי שיודע כל מי שקרא את הספר השלישי בטרילוגיית מילניום - היא כמו קזינו. אי אפשר לדעת מה הנזק: קוגניטיבי, תפקודי, קטלני - ואולי בכלל לא. כשאדם קרוב נפגע - אוטומטית אתה משליך עליו את הפרשנות המקלה. "פצועה קשה זו הגדרה בירוקרטית של נפגעת ראש. כשהיא תגיע לבי"ח יבדקו, לא יראו כלום, יאשפזו אותה, ויגלו שתכל'ס אין לה נזק של ממש. הרי היא צעירה וחזקה בסופו של דבר". 

כמובן, ידעתי שזו פרשנות מקלה מאוד, ולכן נמנעתי במשך שעתיים-שלוש מלבדוק את העניין לעומק. אך הסקרנות - והידיעה שיכול להיות שהפרשנות שלי "קצת" מקלה מדי - הביאה אותי לבדוק מה מדווחים המבזקים באתרים השונים. "פצועה אנוש", "נפצעה אנושות", נפצעה באורח אנוש" - המינוח החמור והמפחיד ביותר חגג בכל אתרי האינטרנט. עדיין ניסיתי לומר לעצמי: "טוב, פגיעת ראש, אוטומטית הם מגדירים את זה כאנוש" - אך לא הצלחתי לעבוד על עצמי. אנוש - כך יודע כל אדם סביר - זה אחד שלא אמור להחלים. אמנם לפעמים הוא כן מחלים ואז זה מוגדר כנס רפואי. וכאמור, אנו מדברים על פגיעת ראש - האיבר הכי מסתורי ברפואה.

באתי לבקר ב"מעלה" כדי לשים יד על הדופק, וראיתי שעסקים כרגיל פחות או יותר, אז אמרתי לעצמי שאולי באמת המצב לא עד כדי כך גרוע. אך זה היה זמני. דקות ספורות לאחר שיצאתי משם, קיבלתי הודעה ששנה ב' מתכנסים ב"מעלה". מיהרתי גם אני לשם, ומאותו רגע הרגשתי כמו בסרט: הנסיעה ברכבת הקלה להר הרצל כדי לתפוס אוטובוס להדסה עין כרם ("פעם ראשונה שאני בתחנה הסופית של הרכבת הקלה" אמרתי בהתלהבות מה לשתי החברות של חני שנסעו איתי), הגילוי שכל הכניסה לביה"ח השתנתה ל-ג-מ-ר-י מאז שהייתי שם בפעם האחרונה, כשרון הניווט המעולה שלי שהביא אותנו בקלות לטיפול נמרץ, המחשבות על כמה חבל שביה"ח לא מקצה מקום ראוי למשפחות המאושפזים בטיפול נמרץ - שלעיתים מזומנות שוהות שם כמה ימים - וכמובן גם המחשבות על כך שכבר הייתי בסרט הזה, של לחכות ליד הדלת של התחנה האחרונה לפני המוות כשכל פעם שהדלת מזמזמת את הזמזום המעצבן שלה רגע לפני שהיא נפתחת - אתה ישר מרכז את תשומת הלב שלך במי שיוצא משם, מקווה שיביא עמו בשורה טובה. כלשהי.

הכל. רק לא להבין. רק לא לעכל. רק לא לקלוט. רק שלא יכאב. זה סוג כאב שאינני יכול לשאת יותר.

וכדי שלא ארגיש, התגייסתי ברצון להפיץ הודעה למוריה של חני על מצבה. זה לקח לי לא מעט זמן לארגן את רשימת התפוצה המדוייקת דרך אפליקציית ג'ימייל שבסלולרי שלי, וכשהצלחתי הייתי מאוד גאה בעצמי. הצטרפתי לקבוצת הסטודנטיות שהתאספה שם - רובן חברותיה של חני לשנה ב' - וקיוויתי לזכות לבקר את חני (אחרי הכל כבר ביקרתי פעם בטיפול נמרץ, לראות בחורה צעירה רגע לאחר שיצאה מניתוח השתלת לב), ואימה הסכימה לביקורים אך התנתה: בלי בנים. ידעתי היטב למה אני רוצה לראות אותה: להקשות על ההדחקה. אך נאלצתי לוותר, אחרי הכל מאוד יתכן שחני עצמה לא הייתה מעוניינת שאראה אותה במצבה.

וכאדם מודע לעצמו - כל העת נלחמתי בעצמי: שלא יראו שאני מדחיק. שלא יראו שאני לא מסוגל לחוות את הרגע הזה. שלא יראו כמה אני חסר אונים מול הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו. וזה היה קשה, כי מנגנוני ההדחקה הפריעו לי לקרוא ולהבין מה האנשים סביבי אומרים. הרי במצבים כאלה דברים רבים נאמרים רק בין השורות. ומלחמה פנימית התנהלה בתוכי: 'הבנות נכנסות להיפרד! אתה לא תזכה להיפרד ממנה!' - זעק קול אחד. 'שטויות. אם הסוף היה קרוב היו נותנים גם לך לראות אותה בפעם האחרונה' - אמר הקול השני בציניות, ואני האמנתי לו. ידעתי בתוכי שהוא טועה, אך האמנתי לו.

חזרתי הביתה עם הרכבת האחרונה, ולמחרת קמתי לעבוד כרגיל. לפני הצהריים שבתי הביתה, ובגלל שעדין הייתי משוכנע שתקופת החלמה ארוכה עומדת בפניה, החלטתי סוף סוף לסמס לכמה חברים שלי - שאולי לא שמעו על מה שקרה - שיגידו תהילים, ויגידו על חני מי שברך בשבת. כעבור כעשר דקות קיבלתי הודעה: "זה נגמר. ברוך דיין האמת".

"שלומי, תתחיל להתארגן, שלא תפספס את האוטובוס שלך" - אמר לי השותף שלי, זוכר שאני לא בירושלים השבת. כשיוסי ויינשטוק - שהיה איתי בחדר בכפר הרא"ה - נפל בלבנון, הייתי באוטובוס לבאר שבע בדרך לסדרת חינוך. שמעתי על נפילתו בחדשות של שמונה בערב, על רקע האופק המאדים שלאחר שקיעה קיצית מעל שדות הנגב המערבי. כשגידי ליכטרמן - החבר הכי טוב שלי בכפר הרא"ה - נרצח - הייתי סאונדמן בצילומי סרט תדמית במדרשה לבנות בגבעת שאול. נודע לי על מותו רק שלושה שבועות מאוחר יותר, אך לעד אזכור היכן הייתי כשהוא נרצח, ולא כשנודע לי על כך. ותמיד אזכור איך הייתי על אוטובוס לפ"ת בדרך לפגישת עבודה, כשדיאנה - כוכבת ההצגה בה שיחקתי לפני שנה - סימסה לי להגיע לסגולה כי אחיה של שלי - השחקנית הנוספת בהצגה, שרק התחתנה ימים ספורים קודם לכן - נהרג בתאונת דרכים בדרך לשבע ברכות שלה, ובעוד שעתיים תצא הלוויה. הגעתי לסגולה לפני כולם, כמובן(חוץ מהמתים. הם כבר שנים שם), וזה היה הזוי לסייר ברוגע בבית הקברות הוותיק הזה ואז ללוות נער בן 16 בדרכו האחרונה. לקח לי לא מעט זמן להתאושש מהלוויה הזו, אך החוויה שהכי קשה לי להתאושש ממנה היא זו שאינני זוכר כלל*.

"שלח הודעה למורים ולתלמידים" - סומסתי, ומהר ביצעתי, שמח על כך שיש לי עיסוק המסיח את דעתי מעסקי ההווה. "הלוויה היום בשתיים וחצי. תודיע למורים ולתלמידים" - שוב מטלה, שוב הסחת דעת. דווקא לארגן את התיק שלי חששתי. כשאני צריך לנסח טקסט, אני רגיש פחות. גם אם הטקסט עוסק במוות של אדם קרוב. כשאני צריך לעשות משהו מיכני - לארגן תיק, לשטוף כלים, לעשות סדר בחדר - אז אני הרבה יותר חשוף למחשבות. וכך כמעט וקרה שהדיון הראשון שנוהל בראשי היה: האם לכתוב על חני ז"ל? האם הבחורה הזאת - שנהגה לירות את המילים מהר מהר תוך שילוב הפסקות באמצע, כדי שאוכל לקלוט מה אמרה, ותמיד אמרה דברים מכוונים, נזהרת מלגלוש לחיפוש צומי מתפנק כמקובל בעדת הסטודנטיות לקולנוע (מה שהביא אותי לחשוב שהיא בת זקונים מפונקת שנהייתה מודעת לעצמה ולחולשותיה ועבדה עליהן) - האם אני יכול בכלל להגדיר אותה כאחת שלא תשוב עוד למשרדי מעלה לקבל אישור לימודים, שלא תמשיך לעשות סרטים, שלא תעשה משהו אחר במקום לעשות סרטים, שלא תתחתן, שלא תהרה, שלא תלד, שלא.... בכלל? האם יתכן שלא אראה אותה יותר לעולם? שלעולם היא לא תתן לי איזה פידבק על עצמי? האם הייתי איתה בסדר? הגון? האם מתישהו בהתכתבויות המייליות שלנו איכזבתי אותה? העלבתי אותה? האם היו לה ציפיות מעצמה? האם היא כבר חשבה על נושא לסרט הגמר? האם היא כבר החלה לתכנן את עתידה? מה, למען השם, הפסדנו במוות הפתאומי הזה?

אך לא. הראש שלי עבד כמו מנתח מוח קר מזג: "האם זה סופי? - כן, זה סופי. המידע פורסם גם בפייסבוק. הודעה סומסה משני מקורות. האם כותבים ז"ל על אדם מת? - חיובי. זה גם יעשה את ההדחקה קשה יותר. יקל על תהליך ההשלמה. מסקנה: יש לכתוב ז"ל". 

חני לחיאני ז"ל. לימודי קולנוע הם אתגר לא פשוט. ככל שחולף הזמן ואני מנתח לאחור אני מסיק שהיא ידעה זאת היטב. ושעם הזמן גילתה שהאתגר מתאים ליכולותיה. ככל שחלף הזמן  - ובסה"כ עבדתי במעלה רק סימסטר אחד מתוך השנה וקצת שהיא הספיקה ללמוד - חשבתי שהיא יותר שמחה ויותר בטוחה בעצמה ובבחירתה. אבל אולי זה היה בראשי. אני פחות מבחין בסטודנטיות האלה שלא מחפשות צומי. אני תמיד משוכנע שהן פחות זקוקות לי. אוף, אני בעצם כבר כמעט שנה לא עובד שם, מה קרה שאני מדבר בלשון הווה?...

בפסיכולוגיה ידוע כי כשאדם נפטר מן העולם - אנו מגיבים לזה במגוון תגובות. למעשה, קשת האפשרויות היא אינסופית. כנראה שמול חוסר האונים הטוטאלי הזה אנחנו מוכנים לנסות הכל. למרות שדבר לא ישיב אותו אלינו. הכי בנאלי זה להדחיק. הכי מקובל זה לבכות. הכי ביזארי - וכנראה הכי חביב עלי - זה לצחוק. כן, כן. הסיבה לא מסובכת במיוחד: זה לא נעים לקבל תזכורת לדבר הזה שבטוח יקרה לנו. ומכיוון שאותי לימדו שאני חלק מהנקמה על ששת המליונים, אז כל פעם שאני פוגש במלאך המוות, אני משתדל שלו יהיה לא נעים, ולועג לו: אה, זה הכי חזק שלך? שתיים וחצי רבבות חיילים חללים? פחות מזה הרוגי תאונות דרכים?  אח, איפה הימים ההם, שהיית מחסל כמות כזו של יהודים ביממה? מתגעגע, אה???
זהו, שלא עוד! 
חה!!!

אך עם הזמן זה נהיה קשה יותר ויותר לנקוט בהומור (וכמובן שאף פעם זה לא היה קל. ממש לא...). אני מתבגר, ומקבל יותר את מוסכמות החברה. אני מתבגר ומפתח לעצמי חוט שדרה עצמי, פחות מחובר לשואה אותה ינקתי מלידה. אני מתבגר, ומפתח דרכי התמודדות נוספות. והמרכזית שבהן, היא לומר:

מוות הוא לעולם לא סתמי.
הוא תמיד יקבל את המשמעות שאני בוחר לתת לו.

כן, כן: מול חוסר האונים המוחלט הזה, יש לי גם כח מוחלט. וזה לא מובן מאליו, כי צריך ללמוד להשתמש בכח הזה. כי אנשים לרוב נסחפים אחר המוסכמות החברתיות ומעניקים למוות את המשמעות שאחרים נותנים. עדריות קוראים לזה. לי רק נותר להחליט מה אומר לי המוות של חני. כבר התחלתי לעבוד על זה, ואני לא מתחייב לספר על המסקנה. אני גם לא ממהר. אני אקח את הזמן, אתן למלאך המוות להתייסר בציפיה מורטת עצבים, ובסוף אבחר בבחירה מושכלת ונבונה שתועיל לי ולאחרים. כלומר, בעז"ה. 

חני היקרה והאצילית, תהא מנוחתך עדן.



* בגיל 11 עברתי - יחד עם הורי ודודתי - תאונת דרכים קשה. אינני זוכר דבר מהתאונה.

יום שישי, 6 ביולי 2012

המלצותי לפסטיבל ירושלים - חלק ב'


אמש נפתח הפסטיבל, וכבר הספקתי לצפות בסרט "תביא ת'חומר", שמוכיח שדמויות טובות משוחקות היטב ועריכה טובה(כולל שוטינג נכון. שהרי אין כסף לבזבז על עמדות מצלמה מיותרות) מספיקים לסרט נטול תקציב להצליח להשיג מימון לפסקול שווה(אני מהמר שזה מה שקרה, לא בדקתי). וגם להתקבל לפסטיבלים שווים, לזכות בפרסים וכו'. אז מי שרוצה - הסרט יוקרן שוב ביום שלישי בבוקר - יש עוד שפע כרטיסים (ואני משתדל לא להמליץ על סרטים שנגמרו עבורם הכרטיסים). הסרט הזה מחזק אצלי את האמונה ששוטינג נכון שמאפשר עריכה מדוייקת הוא תנאי חיוני כדי שאני אהנה מסרט. אני לא אוהב את כל העריכות ה"פוסט-מודרניות" מרובות הג'אמפקאטים.


ולהלן המשך המלצותי לפסטיבל:


יום שלישי
10:00 - תביא ת'חומר. סרט אינדי מדובר מאוד ומתוק מאוד. ראיתי ואני ממליץ בחום. 79 דקות.
11:30 המשגיחים. 98 דקות של קולנוע ישראלי דל תקציב ומשובח. ראיתי, ואני ממליץ. לא ממליץ - חובה(למעט מי שמאוד מאוד רגיש לאלימות).
13:30 בערפל. הקרנה נוספת לאפוס המלחמה הבלארוסי - והפעם עם תרגום לעברית. 128 דקות.
15:15 ל'אוונטורה. מוניקה וויטי באחת מיצירות המפתח בקריירה של אנטוניוני. 145 דקות ללא תרגום לעברית.
15:30 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע. קרוב לשלוש שעות יימשך המקבץ, שחותם אותו סרטו של האמן הישראלי רועי רוזן, "צא", אצלו למדתי קורס על אמנות מודרנית באונ' ת"א. הבנאדם גאון מופרע, ומי שלא רוצה להיחשף לפרוורסיות שלו מוזמן לדלג הלאה. גם אני אדלג, למרות הערצתי אליו.
16:00 אל תוך האין. הקרנה נוספת לדוקומנטרי של וורנר הרצוג על סוגיית עונש המוות בארה"ב. 106 דקות ללא תרגום לעברית.
17:30 ים רגוע. הקרנה נוספת לסרטו של פולקר שלנדורף. 89 דקות.
19:30 מרכבות האש. דרמה הסטורית עטורת אוסקרים בכיכובו של שחקן בריטי שאהבתי מאוד בילדותי - בן קרוס. על ספורטאי יהודי וספורטאי נוצרי המובילים יחדיו את נבחרת אנגליה להישגים בתחרויות האתלטיקה של אולימפיאדת פריז 1924. הסרט יוקרן ללא תרגום לעברית. 118 דקות. עם המוזיקה של ואנגליס - הדבר היחיד מהסרט שכ-ו-ל-ם מכירים.
19:45 חדר 237. הקרנה נוספת לתיעודי על תשע תיאוריות אפשריות להסביר את "הניצוץ". ללא תרגום לעברית, ובכ"ז אינני מבין איך יש כ"כ הרבה מקומות פנויים באולם. 102 דקות.
22:00 שבעה ימים בהוואנה. היישר מקאן מגיע השחקן המחליף של "למלא את החלל" שנשלף מהפסטיבל הירושלמי לטובת מקבילו הוונציאני הנחשק. שבעה סרטים שנוצרו ע"י שבעה במאים בהשראת עיר אחת. בין הבמאים: חוליו מדם, גספר נואה בניסיו דל טורו וגם איליה סולימאן הערבי-ישראלי. 128 דקות - ויש תרגום!
22:00 חור המנעול. לפי התקציר גאי מדין הוא במאי כלבבי. סוריאליזם, אסתטיקה, תשוקה אל הקולנוע של פעם. אינני יודע הרבה על הסרט, ואם הבנתי נכון והוא אילם - אז לחסרון הכתוביות בעברית אין משמעות רבה. סרט מסקרן מאוד, גם אם עשוי להיות מופרע. 92 דקות.
22:15 אור אדום. דרמת פשע ברזילאית דלת תקציב מ1968 שהפכה ליצירת מפתח בקולנוע המקומי. הקולנוע הברזילאי מנפק לנו אחת לכמה זמן סרטים מעניינים("עיר האלוהים", "תחנה מרכזית ברזיל") ושווה לבדוק את שורשיו. 92 דקות ללא כתוביות לעברית.


יום רביעי
9:30 המסע לקיתרה. הכרטיסים כבר אזלו מזמן, איזה כאב לב. אנגלופולוס הוא אולי הבמאי האירופאי האהוב עלי, ואף זכיתי לראותו מקרוב. הוא מת בתאונת דרכים בזמן צילומי סרט לפני כחצי שנה, וזו המחווה של הפסטיבל לזכרו. 138 דקות מתורגמות לעברית(אני מקווה שהעותק איכותי) בסרט שפתח את טרילוגיית השתיקה שמהווה בעיני את פסגת יצירתו. אוף אוף אוף.
12:30 הקרנה נוספת לשבעה ימים בהוואנה.
13:45 ספר החיות. דוקומנטרי. למעשה זו יצירת אמנות ויזואלית בנושא חיות שזכתה לשבחים והמלצות רבות. אני מניח שרבים יתענגו ממנה. 72 דקות. הסרט, אגב, נטול מילים.
13:45 שומרי הסף. במסגרת התחרות הישראלית, משתתף סרט תיעודי זה אודות ראשי השב"כ שלנו, לדורותיהם. דרור מורה - שלימד אותי צילום ב"מעלה" - ובעבר עסק בסרטיו בין השאר בשייטת,באריק שרון ובשוטרים סמויים, מביא לנו בן נוסף למשפחת הבטחון הקולנועית. הקרנה נוספת(לבכורה לא נותרו כרטיסים) שגם לה נותרו כרטיסים ספורים בלבד. 95 דקות.
15:00 תחרות הסרט הקצר - מקבץ 2. גם לזה כמעט ולא נותרו כרטיסים, ובכ"ז עקב היות הקהל מורכב ממוזמנים שבאים לעיתים לסרט אחד בלבד, יתכן ויהיו מקומות פנויים. במקבץ זה ישתתף נציג "מעלה" "חום כחול" בבימויה של הילה אטיאס(מסרטי הגמר האהובים עלי), וגם "קרב עיניים" המדובר והמטריד של אורית פוקס מסם שפיגל.
15:15 מסע אל הירח+המסע המופלא. סרטו האלמותי של מלייס בתוספת סרט תיעודי העוקב אחר קורות היצירה האבודה הזאת. אחד משיאי הפסטיבל, מן הסתם. הכל ביחד יימשך קרוב לשעה וחצי, לסרט התיעודי אין כתוביות בעברית.
16:45 מלכת וורסאי. דוקומנטרי אמריקאי שהוא כמו סיפור קלישאתי להחריד על נובו-רישים שחיים בלי חשבון, מאבדים הכל וחיים בהכחשה. הוא מיליארדר מזדקן, היא - כצפוי - מלכת יופי לשעבר הצעירה ממנו בשלושים שנה, ואנחנו אמורים להיות עם פה פעור. זה אמיתי זה? מאה דקות ללא כתוביות לעברית.
17:30 זהות גנובה. הסרט שגרם לי להתאהב באנטוניוני. ג'ק ניקולסון כעתונאי הנשאב לזהותו של שכנו למלון אותו מצא מוטל מת במיטתו. כולל שוט הסיום - אחד הוואן-שוטים הידועים בתולדות הקולנוע. 126 דקות ללא תרגום.
17:45 נשיא האי. האיים המלדיביים שוכנים לא הרחק מהודו בלב האוקיינוס כשגובהם הממוצע מבטיח להם כליה במאה הקרובה - במידה והתחממות כדור הארץ תמשיך לגרום לעליית מפלס הימים. הסרט מלווה את נשיא המדינה הזאת הנלחמת על קיומה מול, בעצם, שאר העולם, כשהעבר הדיקטטורי שלה עצמה מאיים עליה מבפנים. יצירה תיעודית שזכתה להדים רבים בעולם בשנה האחרונה. 101 דקות ללא תרגום לעברית.
22:00 אנטון קורביין לפני ולפנים. תיעודי על קולנוע: קורביין הוא אחד מן הצלמים הידועים בעשורים האחרונים, שעבר גם לביים בשנים האחרונות - את "האמריקאי" שלו בכיכובו של קלוני ראיתי ואהבתי מאוד. 80 דקות ללא תרגום לעברית, שחובבי הצילום שבכם מן הסתם ישמחו לצפות בהן.
הערה: הסרט יוקרן גם ביום א הקרוב בעשר. יש שפע כרטיסים.


יום חמישי:
9:45 נידונים למוות. יצירה תיעודית נוספת של וורנר הרצוג בנושא עונש המוות, והפעם זו סדרת טלוויזיה באורך כולל של 188 דקות. ויש תרגום לעברית.
10:30 רווקה פלוס. סרטו החדש של קוסיאשווילי כבר נצלב ע"י מספר מבקרים, ובכ"ז, סרט חדש של אחד מן הבמאים המובילים של "הגל החדש הישראלי" תמיד מסקרן(ותמיד פרובוקטיבי...). 90 דקות.
13:15 הקרנה נוספת של "מסע אל הירח" והסרט התיעודי אודותיו.
14:30 תחרות הסרט הקצר, תכנית 3. בתכנית זו נכלל "רסן" - סרטה של אתי ציקו מאונ' ת"א שהשתתף בקאן. פרובוקטיבי ומטריד, כמובן.
15:00 פאוסט. סוקורוב("תיבה רוסית", "אב ובנו") עיבד את גתה למסך הגדול, והתוצאה זכתה בוונציה. עם זאת, מדובר, כנראה, בקולנוע למטיבי לכת בלבד. 134 דקות.
16:15 הקרנה נוספת לאור אדום. 92 דקות ללא תרגום לעברית.
18:45 הקרנה נוספת לנשיא האי. 101 דקות ללא תרגום לעברית.
19:45 שרקייה. לתחרות הראשית מגיע הסרט הזה, שהשתתף כבר בפסטיבלים נחשבים, ועוסק במאבקם של הבדואים נגד צווי ההריסה המוצאים השכם והערב על בתיהם, הארעיים לנצח. מסקרן מאוד, מה גם שמדובר ביצירת ביכורים של יוצר שאינני מכיר כלל(בוגר בית-ברל). 84 דקות
22:00 הנמר הלבן. עוד סרט מלחמה דובר רוסית וגרמנית, המתרחש בלב קרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. מסקרן מאוד. 104 דקות ללא תרגום.
22:00 יצרים. יצירתו המפורסמת ביותר של אנטוניוני. אין סטודנט לקולנוע שלא מכיר - אז רוצו לצפות, הגם שמדובר בהקרנה ללא תרגום. 110 דקות.
22:15 הטרילוגיה של דון הרצפלד. 3 סרטים מצויירים קצרים שהומלצו ע"י לא מעט מבקרים. שווה לבדוק. כשעה ורבע.


יום שישי(עוד שבוע, כן?)
10:00 הקרנה נוספת לשרקייה. 84 דקות
10:00 הקרנה נוספת לאנטון קורביין לפני ולפנים. 80 דקות ללא תרגום לעברית.
11:45 גן עדן. את רן טל("ילדי השמש")אני מכיר כאחד מן המרצים המיוחדים שלימדו בעבר ב"מעלה", וסרטו זה - המציץ דרך הסח'נה למנטליות הישראלית - משתתף בתחרות הסרט התיעודי הטוב ביותר. נותרו כרטיסים ספורים בלבד(אולי גם לבכורה, המתקיימת ערב קודם).
15:30 הקרנה נוספת לחור המנעול. 92 דקות ללא תרגום(כנראה סרט אילם).
15:30 הקרנה נוספת לנמר הלבן. 104 דקות ללא תרגום.
15:30 הקרנה נוספת לנידונים למוות. 188 דקות. שימו לב לכניסת השבת...
16:30 לא בגדתי. זה רק חמישים דקות, ונותרו מעט כרטיסים, אבל שווה להיכנס לסרט שבודק מה קרה לשבויים שחזרו בחיים יחד עם אורי אילן. סרט שניתן גם היה לקרוא לו "סליחה שאנחנו חיים". 
שבת שלום!

יום חמישי, 5 ביולי 2012

פסטיבל הסרטים בי-ם - המלצות(חלק א')

כמובן, לפני הכל חשוב לומר שאת רוב סרטי הפסטיבל טרם ראיתי. לפיכך, כל המלצה שלי יש לקחת בערבון מוגבל. מצד שני, מול בעיה זו ניצבים רוב הממליצים. אז מה? לכן גם השתדלתי להמליץ על כמות רבה של סרטים, אך ברור שישנם עוד לא מעט סרטים שראוי להמליץ עליהם ופספסתי אותם. הכמות גם נועדה לאפשר לכל בעל-טעם ספציפי למצוא משהו מתאים עבורו. המבחר שלהלן גם מבטא במידת מה את העדפתי לסרטים בעלי ערך הסטורי או העוסקים בארועים הסטוריים.
דבר נוסף: מסיבות מובנות לא המלצתי על סרטים המוקרנים בשבת. אז מי שרוצה לצפות ב"פשיטה" - סרט האקשן האינודנזי הכה מדובר - או ביצירת האינדי האמריקאית שהשתתפה בסאנדנס ובקאן "חיות הדרום הפראי" - ייאלץ לחלל שבת("פשיטה" יוקרן גם במוצ"ש הקרוב ב"סמדר" ללא תרגום בשעה תשע, מה שיהפוך את ההגעה בזמן לאולם לאחר צאת השבת לסצינת אקשן מורטת עצבים, מה שקצת מייתר את הסרט). אני בעיקר מיצר על אי-יכולתי לצפות בתיעודי שנעשה על רומן פולנסקי ובו הוא מדבר על הכל - כולל הכל. כך מבטיח התקציר...
השתדלתי להעיר כשאין לסרט תרגום לעברית - יש לקחת בחשבון שיתכנו שינויים בתחום זה.
והסבר קצר על הפסטיבל: בפסטיבל תחרות לסרטי עלילה ישראליים באורך מלא, תחרות לסרטי תעודה ישראליים, תחרות לסרטים קצרים עלילתיים, ומסגרות נוספות בינלאומיות שחלקן תחרותיות וחלקן לא, חלקן קבועות וחלקן חד-פעמיות. בין השאר מקרין הפסטיבל באופן מסורתי מקבצי סרטים קצרים מתחרויות חשובות בעולם - בעיקר האוסקר האמריקאי והאירופאי. בפסטיבל תתקיים מחווה לאנטוניוני - אחד מן הבמאים האהובים עלי. כמו-כן ישנם כמה ארועים שאינם הקרנות סרטים - אני אתייחס בעיקר לשני ארועי פיצ'ינג מסקרנים.
להלן המלצותי(חלק א'):


היום, יום חמישי:
בשעה שמונה בבריכת השולטן ייערך טקס הפתיחה של הפסטיבל, ולאחר שלב הדיבורים יוקרן סרטו החדש של וודי אלן, "לרומא באהבה". אסור לשכוח, כמובן, שמדובר בוודי אלן ושמדובר ברומא - שילוב מבטיח מאוד, בעיקר לאחר השילוב המוצלח של אלן עם עיר אירופאית רומנטית אחרת בסרט "חצות בפריז". אבל: לחכות טקס ארוך ומשמים ואז לצפות - על מסך ענק, אמנם - בסרט באיכות הסאונד הבעייתית מאוד של בריכת השולטן ועוד לשלם על זה שישים ש"ח? אני מעדיף לחכות להקרנות המסחריות. ושכל אחד יעשה את החשבון שלו.
המלצות נוספות:
19:00 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע חלק 1(מקבץ סרטים,אין כתוביות בעברית)
20:30 לעשות סרטים זה לחיות - במסגרת מחווה לאנטוניוני, מוקרן סרט זה בו מתעדת רעייתו את הדרך בה יצר אנטוניוני את סרטו האחרון, "מבעד לעננים", כשהוא משותק כתוצאה משבץ ומתקשה בדיבור. מומלץ למעריצי אנטוניוני. 55 דקות, כמו כל סרטי המחווה לאנטוניוני - לסרט תרגום לאנגלית בלבד.
22:00 "תביא ת'חומר" - אינדי אמריקאי עלילתי שהוקרן בקאן והומלץ ע"י מספר מבקרים ישראלים(אבנר שביט, יאיר רוה, יאיר הוכנר,אורון שמיר) כסרט צעיר ומהנה, גם אם לא יצירת מופת. 79 דקות.


מחר, יום שישי:
10:00  פרזנטציות של משתתפי חממת הקולנוע הבינלאומית הראשונה של ירושלים, מיסודו של ביה"ס לקולנוע סם שפיגל. בפרזנטציה יישתתפו יוצרי קולנוע צעירים מישראל ומהעולם. בין היוצרים המוכרים(לפחות לי): נדב לפיד(במאי "השוטר", זוכה פרס הביכורים מן השנה שעברה וסרט הארט-האוס הישראלי המוצלח ביותר בשנה האחרונה - לפחות בעיני המבקרים והפסטיבלים), חיים אלבום(במאי "ואהבת" - זוכה תחרות הסטודנטים של הפסטיבל מלפני שלוש שנים, וכמובן - ידיד שלי), שמעון שי(במאי "סימני דרך" - זוכה תחרות הסטודנטים של הפסטיבל מלפני שש שנים) ומיכל ויניק(במאית "פתיון" שזכה בצל"ש בפסטיבל והשתתף בפסטיבל סנדנס, ו"סרק" שהשתתף בפסטיבל לוקרנו בשנה שעברה). חשוב לציין כי הפרזנטציה מתוכננת להימשך עד ארבע. כניסה חופשית, והכל באנגלית.
12:00 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע חלק 2(מקבץ סרטים, אין כתוביות בעברית)
13:30 "אל תוך האין" -תיעודי של אחד מחשובי הגל החדש הגרמני, וורנר הרצוג, על סוגיית עונש המוות בארה"ב. 106 דקות, ללא כתוביות לעברית.
14:00 "ספורים" - התחרות התיעודית הישראלית. סרט שואה על האנשים המהלכים בינינו עם מספר על היד.
14:45 - מקבץ המועמדים לאוסקר - סרטי אנימציה קצרים (כאן ראיתי את הזוכה, "הספרים המעופפים של מוריס לסמור" - פנטזיה מופלאה על היצור הנכחד הזה, "ספר").ללא תרגום( - אבל לחלק מהסרטים אין טקסט).
17:00 "בלדה לאביב הבוכה" - בכורה לסרטו החדש של בני תורתי("ככר החלומות") במסגרת התחרות הרשמית לסרטים באורך מלא. למה בשעה כזאת? לא יודע. זהו סרט מסע מוזיקלי(המוזיקה מזרחית)שאורון שמיר כבר ראה(בפסטיבל קולנוע דרום) והתמוגג ממנו. כמובן, ההקרנה מיועדת למי שגר קרוב ויספיק לשוב הביתה לפני כניסת השבת, או למי שלא שומר שבת. 105 דקות.


מוצאי שבת:
22:00 "רוק בקסבה" - בכורה ליצירת הביכורים של יריב הורביץ במסגרת התחרות הרשמית. חיילים בעזה באינתיפאדה הראשונה. גם לאחר קריאת התקציר לא הייתי אומר שמדובר בסרט מעורר ציפיות גדולות. אבל אחרי הכל - סרטי ביכורים לעיתים יכולים להפתיע, מה גם שמדובר בבמאי טלוויזיה ותיק ומשופשף. 93 דקות.
יום א':
10:15-12:00 ארוע הפיצ'ינג המרכזי. בארוע יציגו מיטב היוצרים הישראלים רעיונות לסרטי קולנוע עלילתיי שבכוונתם לביים. למי שרוצה לצפות כיצד בכירי הקולנוע הישראלי עולים רועדים על במה להציג את חלומותיהם - זו ההזדמות. והכניסה חופשית והשפה היא אנגלית.
11:30 - הקרנה נוספת של "רוק בקסבה"(פרוט במוצ"ש).
12:45 "כך ראינו" - יצירה מסקרנת של אליאב לילטי שאסף חומרים ביתיים מפה ומשם במשך עשר שנים ויצר נרטיב  אלטרנטיבי של חיינו כאן בישראל. עבורי, יצירה חשובה מאוד, בעיקר מאחר ועד לפני עשרים שנה רובה של העשייה הטלוויזיונית והתיעודית בארץ ייצגה איזשהו קו נרטיבי ציוני דוגמטי נטול פשרות. "יומן" של פרלוב התחיל קו של שינוי כבר לפני למעלה משלושים שנה, ועדיין מסקרן מאוד לראות כיצד נראתה המציאות מבעד לעדשתם של אנשים פרטיים. התוצאה ארוכה במיוחד - 169 דקות.
13:30 הקרנה נוספת ל"בלדה לאביב הבוכה"(למי שלא יכל לבוא ביום שישי).
15:00 "שבעת הסלילים של יונה וולך" - משתתף בתחרות התיעודית. על חייה של המשוררת הפרובוקטיבית והמוכשרת הזאת, כשנקודת המוצא היא שבעה סלילי הקלטה של ראיון שערכה עימה המשוררת הלית ישורון. 56 דקות.
16:30 הקרנה נוספת של "ספורים" (פרטים ביום שישי)
17:30 "ליקוי חמה" - יצירת המופת של אנטוניוני, ללא תרגום לעברית. 125 דקות.
18:00 "ים רגוע" - גם פולקר שלנדורף("תןף הפח") היה ממובילי הגל החדש הגרמני בשנות השבעים. הסרט הזה - של במאי גרמני, כאמור - מתאר נקמה נאצית על חיסולו של קצין גרמני בצרפת הכבושה. מבוסס על סיפור אמיתי. 89 דקות, ללא תרגום לעברית.
19:00 "חדר 237" - חובה למעריצי "הניצוץ" של קובריק. סרט המעניק מספר רעיונות המסבירים מה עומד מאחורי יצירת המופת מורטת העצבים הזאת. כמובן, הכל ספקולציות... 102 דקות ללא תרגום לעברית.
20:00 "סברה"(חלוצים) - סרט שנוצר כאן, בפלשתינה, בשנת 1932 ע"י הבמאי היהודי אלכסנדר פורד, מעמודי היסוד של תעשיית הקולנוע הפולנית שלאחר השואה(ויידה ופולנסקי היו מתלמידיו). 70 דקות על הסכסוך הישראלי-ערבי בהשתתפות מיטב שחקני הדור ההוא - מסקין, קלצ'קין, רובינא ופינקל(שזכיתי בצעירותי לראותו משחק בתאטרון החאן). הפסקול - שימו לב - הוקלט כולו בפוסט, בוורשה. מסקרן מאוד.
22:00 "המשגיחים" - צפיתי בסרט הזה שייצג את ישראל בפסטיבל קאן, ופשוט חובה לצפות בו. יש בו הרבה אלימות מסוגננת, הרבה דת ומסורת, וגם אהבה. חוץ מזה -הסרט צנוע. והעיקר: משוחק טוב, ערוך נהדר, והתסריט טוב. על ארסים בת-ימים המתחזקים בסגנון ברסלבי ומשליטים טרור על כל מי שלא מכבד את הדת בשכונה שלהם. עד ש... 98 דקות.
22:00 "דב"א - סיפורו של גיבור מקומי" - התחרות התיעודית. דן בן-אמוץ היה מעמודי התווך של ההומור הישראלי עד שחברו אמנון דנקנר פרסם את הביוגרפיה עליו ובה לא מעט מעללים מטרידים. הסרט- כך נראה מהתקציר - מנסה, ובצדק, לעזור לנו להכיל את דב"א - על חשיבותו התרבותית ועל מעשיו המפוקפקים. 75 דקות.


יום שני:
11:00 "אליס" - יצירת הביכורים של דנה גולדברג, במסגרת התחרות הרשמית, ואולי המועמדת שלי להיות "הנותנת" של שנה זו. גולדברג כבר יצרה כמה וכמה סרטים קצרים מאז סיימה את לימודי הקולנוע בבית-ברל. רוב סרטיה עסקו בצורה כזאת או אחרת במאבקי כוח בסיטואציות של מיניות ואינטימיות - לא ממש כוס התה שלי. אינני יודע מה מסתתר מאחורי התקציר של "אליס" - העוסק באישה העובדת בפנימייה שיקומית וסובלת מקהות רגשית, שנסחפת למשולש כוחות הרסני מול שתי נערות במוסד - אך דומה שגם הפעם זה לא סרט לטעמי. אם מישהו ראה ויודע לשבח - אשמח לשמוע. 82 דקות.
13:00 "חיותה וברל"  - עוד יצירת ביכורים בתחרות הרשמית. זוג קשישים, חלוצים בדימוס, המתקשים להיפרד ממפעל חייהם. לכאורה מזכיר מעט את "עמק תפארת", לא? עם זאת, יש לי הרושם שהסרט יהיה מעט יותר קומוניקטיבי(נתן זהבי בתפקיד עצמו!), אם כי אין לי מושג לגבי איכויותיו הקולנועיות(עופר ליברגל מהבלוג "סריטה" אהב וממליץ). גם עמיר מנור כבר עשה כמה וכמה סרטים קצרים מאז סיים את לימודי הקולנוע באונ' ת"א, אבל לא שמעתי עליו עד פסטיבל זה. 93 דקות.
15:15 הקרנה נוספת לסרט התיעודי על דן בן-אמוץ.
17:30 חלוקת פרסים לזוכי תחרות הפיצ'ינג.
17:45 "כל נדרי" - סרט דובר אידיש מ1939. סרט חשוב - כנראה - בתולדות הקולנוע האידי, שההשתתפות בו הצילה את חייהם של צמד כוכבי הקולנוע האידי-פולני, לילי ליליאנה וליאון לייבגולד, שנסעו במיוחד מפולין לארה"ב כדי לשחק בו. 88 דקות.
19:15 "קרייזי הורס" - תיעודי של פרדריק וייזמן בן השמונים פלוס - מחשובי הדוקומנטריסטים החיים כיום - על מאחורי הקלעים של הקברט הפריזאי המופרסם. למי שלא מבין במה מדובר - קרייזי הורס מעלה מופעי חשפנות אמנותיים. 134 דקות  - ולמרבה הפלא יש תרגום לעברית.
19:45 "חמש מצלמות שבורות" - התחרות התיעודית. סרט המתמקד במאבק סביב בניית גדר  הפרדה בבילעין. נשמע כמו עוד סרט שרבים כמותו כבר נעשו, ובכ"ז: סרט זה חזר עם שני פרסים מאידפ"א(הפסטיבל התיעודי הנחשב בעולם) - פרס חבר השופטים ופרס חביב הקהל - וזכה בפרס הבימוי בתחרות התיעודית של סאנדנס. האם הוא מחדש משהו? נחיה ונראה. יאיר רוה מאוד התלהב. 90 דקות.
20:30 "בערפל" - סרט מלחמה בלארוסי(מי שואל איזו מלחמה? נו, באמת) שהוקרן בקאן ואבנר שביט ממליץ עליו. 128 דקות ללא תרגום.
22:00 "איל גרידו" - יצירת מופת נוספת של אנטוניוני. 116 דקות, כרגיל - אין תרגום לעברית.

למי שיש תיקונים או הערות או המלצות נוספות - אשמח לקבל ולעדכן.


המשך יבוא.