פוסט פוסט-בחירות

אחד ממעשי הקונדס האכזריים ביותר הוא לבוא אל ילד ולפוצץ לו את הבלון. אבל כשמדובר במבוגרים - מדובר במעשה מסוכן ביותר, כי מבוגרים גם יכולים להחזיר. 

בשבועות האחרונים ראיתי כיצד הולך ומתנפח לו בלון המהפך. אנשים שבאמת כמהים לשינוי שחררו כל רסן ונהו אחר הבלי הבלים שמכרו להם עיתונאים. עכשיו, תבינו: בחירות הן סיטואציה בה מיליוני אנשים שלא מבינים בביטחון, לא מבינים בכלכלה ולא מבינים במדינאות דבר נדרשים להכריע מי ישפר את מצבה של המדינה בתחומים השונים (ולצורך העניין נתעלם מהמיעוט הזניח שכן מבינים). איך הם יידעו מה לבחור?

התקשורת אמורה - לכאורה - לתווך עבורם את המידע הרלוונטי. אבל תקשורת שזולגת אט אט לאינטרנט ולפיכך עסוקה בלהשיג עוד ועוד תכנים שיווקיים או לחילופין ספונסרים (בעלי אג'נדות, כמובן) לא יכולה לעשות את זה. לא באמת: הציבור לא מאמין לה - ובצדק. לכן מה שנשאר לציבור זה להצביע הצבעה שבטית: ימנים לימין, שמאלנים לשמאל, חרדים לפה וערבים לשם. לקמפיינרים נשאר לשחק רק על המעט שנשאר באמצע, אבל ככל שחלף הזמן וכחלון ולפיד לא ממש המריאו - אך גם לא הצטמקו - התברר שעדיף "לקחת מהבית": בסיומת התחולל קרב איתנים בין מרצ למחנה הציוני ובין הליכוד לבית היהודי (ויחד ואולי גם כחלון). אבל זה היה קרב "חיובי": בלי לכלוכים והשמצות (לכאורה. יתכן ויש יוצאים מן הכלל). כך שהצמיחה האדירה של הליכוד בסוף המירוץ כמעט ולא שינתה דבר בתמונת הגושים (אולי לפיד איבד מנדט אחד בגלל זה). אדרבה: יחד לא עברה את אחוז החסימה כנראה גם בגלל הקמפיין של ביבי (אם יחד היתה בכנסת, המנדט שהתנדנד בין מרצ לרשימה המשותפת היה הולך לימין, עקב גדילת המודד למנדט).

רק בעניין אחד עוד הסכים הציבור ללכת שבי אחרי התקשורת: סקרים. אבל הפלא ופלא: גם בסקרים הציבור לא מבין. כדי לזהות מה ניתן להוציא מהם ומה לא ניתן להוציא מהסקרים נדרשתי לקרוא בלוגים מקצועיים, שהרי להסתמך על מה שעיתון אומר על סקר שהוא עצמו הזמין זה כמו להאמין לפרסומת לווינר שאתה באמת הולך להיות מיליונר. אבל כדי לדעת שהסיכוי של בוז'י להרכיב ממשלה הוא במקרה הטוב 25 אחוז - או לפחות להבין שסיכויו להרכיב קואליציה לאחר הבחירות לא משהו - היה צריך פשוט להתבונן במספרים ולבצע חיבור וחיסור:

בשום סקר, ככל הזכור לי, לא קרה שהתאפשר לבוז'י להקים קואליציית שמאל-מרכז בלי הליכוד. ובכל הסקרים - ואם מישהו מוצא אחד חריג נא לדווח לי - התאפשר לביבי להקים ממשלת ימין צרה בתוספת כחלון. וכמובן: זה לא אומר שאם כחלון אומר לא לביבי אז בוז'י יכול להקים ממשלה: הרשימה המשותפת - בניגוד למה שאמרו פה ושם כל מיני ספקולנטים - בחיים לא הייתה מצטרפת לקואליציה בראשות בוז'י - וגם בוז'י לא סופר אותם. זה טוב? זה רע? - זו עובדה. הדבר היחיד שכחלון יכל לפי הסקרים זה להכריח את ביבי לכלול גם את בוז'י. אבל האם כחלון יהיה מוכן לוותר על מעמדו כשר בכיר בשביל ממשלת אחדות? האם ממשלת ימין צרה פסולה בעיניו? מסופקני. אז היכן ההפתעה הגדולה??? היכן יום כיפור של הסוקרים?...

לפני כחודשיים כבר טענתי שתוצאות הבחירות כבר ידועות לי - לפי הסקרים. בפוסט שפרסמתי לפני שבוע גם פרטתי את התחזית שלי. בחלק מן הדברים צדקתי ובחלק טעיתי. את מצבה של יחד הגדרתי היטב: היא סמוכה לאחוז החסימה, אבל אין לדעת אם מלמעלה או מלמטה. אחד משני הכשלונות של הסוקרים הוא בהחלטתם כי יחד תהיה בכנסת: הצורך לפרסם בעיתון תמונה ברורה חייב אותם להימנע מללכת על חבל דק והחליט לאיזה צד תיפול המפלגה. הם החליטו על צד (כולם, ובעקביות!) - והדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על החלטתם זו היא שאלי ישי לא יכול לבוא אליהם בטענות (בניגוד לעלה ירוק, למשל, שעתרו נגד מכוני המחקר וכלי התקשורת בטענה של סיקור-חסר במדגמים).

כשלונם המרכזי של הסוקרים הוא לנבא את גודלו של הליכוד. בדיעבד, ניתן לומר שקמפיין "רק לא ביבי" היטה את הסקרים: גולש חכם העלה השערה שמצביעי ליכוד רבים התביישו להודות בכך ולכן בחרו בסקרים במפלגה אחרת (תופעה דומה התרחשה בבריטניה לפני כעשרים שנה, עת בוחרים התביישו להודות שהם הולכים להצביע לג'ון מייג'ור, שבסוף ניצח את הסקרים. ותודה לסרגיי על המידע).

הסוגיה המרכזית בבחירות הייתה עניין המשילות. ביבי רצה מפלגה גדולה כדי שיהיה לו הרבה כוח בתוך הממשלה והקואליציה, וגם - כמובן - כדי לחזק את כוחו בתוך הליכוד, לאחר כישלונו בבחירות הקודמות להביא ארבעים מנדטים יחד עם ליברמן. בהסתמך על הסקרים טעיתי לחשוב שהוא ייכשל. שהוא יזדקק למו"מ מתיש - כמו בבחירות הקודמות - ומה שהיה הוא שיהיה. אלא שביבי ניהל את המו"מ הזה עוד לפני הבחירות: לבנט הוא הבטיח תפקיד בכיר, לכחלון הוא הבטיח את האוצר, ובכך הוא הרוויח פעמיים: גם חסך לעצמו מו"מ וגם סרס את יכולתם להתמודד עם הקמפיין שלו מול מצביעי הימין הקלאסיים - כולל הבוחרים שלהם. 

לפני שבוע שיערתי שביבי יעדיף אחדות, אבל הבטחותיו לכחלון ובנט חישקו אותו, ולמרות שמילה של ביבי כתובה על האוויר כעת נראה שהוא יעדיף את האופציה השניה שהעליתי: קואליציית ימין קלאסית פלוס כחלון, אבל קשה לנחש אלו הפתעות תהיינה בדרך. 

את הפוסט הקודם סיימתי בפיסקה הבאה:

            שורה תחתונה: דבר אחד בטוח בעיני: בוגי יהיה שר הבטחון גם אחרי הבחירות.

            יש עתיד כנראה יהיו באופוזיציה וביבי, בנט והחרדים יהיו בפנים. את זה שכולנו

            בפנים כולנו יודעים ממזמן. עכשיו רק צריך ללכת לקנות כובע, שיהיה מה לאכול.

אני חושב שיש מצב שחסכתי לעצמי את רכישת הכובע, נכון?

אז מה יהיה? (פוסט בחירות)

ראשית כל הבהרה: הבחירות עבורי הן משחק משעשע ותו לא. המושג ההפכפך ושמו "משילות" לא יקבל חיזוקים לאחר הבחירות, וספק אם המו"מ להרכבת הקואליציה יהיה הפעם פחות מתיש מהקודם. מה שאומר: ראש ממשלה התלוי בריצוי מספר מפלגות נוספות (לפחות שלוש נוספות על שלו). יש גם לקחת בחשבון שכמות אתנן התיקים מוגבלת הפעם ל-18 משרות שרים בלבד.

לכן, המשמעות של מי יהיה ראש הממשלה פחותה יחסית. חשובים יותר כישורי המניפולציה של ראשי המפלגות השונות: מניפולטור טוב ישיג יותר עבור קהל מצביעיו. בעיני זה מצער: זה מבשר כנסת רוויה תככים ויצרים, שהישגיה הטובים והרעים מבוססים על יותר לכלוך מאי פעם.

הסיבה המרכזית לכך היא העלאת אחוז החסימה, שכצפוי פגעה בעיקר בעקרון שבשמו נהגתה: המשילות. למעשה, העלאת אחוז החסימה היא המאפיין המרכזי והדרמטי ביותר של הבחירות האלה, לא אירן ולא יוקר המחיה. בגללה נוצרה הרשימה הערבית המשותפת (כיצד האיחוד הזה ישפיע בעתיד על זהותם של ערביי ישראל? האם הוא יותיר רושם חיובי או שלילי? האם הוא יימשך או יתפרק לאחר הבחירות?), בגללה נוצרה רשימת יחד בצורתה הנוכחית (האם אלי ישי היה מתאמץ לצרף את עצמה לישראל לולא הועלה אחוז החסימה? מסופקני) ובגללה גדל כוחם של הסקרים בצורה דרמטית. ומיד אסביר.

כרגע לפחות שלוש מפלגות נמצאות במרחק נגיעה מאחוז החסימה: מרץ, ישראל ביתנו ויחד. כל מצב בו אחת מהן לא עוברת - מפנה ארבעה מנדטים לחלוקה לשאר המפלגות. שינוי שכזה משפיע כמובן על גודל הגושים ועל יכולות המיקוח של כלל המפלגות. ויש גם אופציה הפוכה: מצב בו שלושתן עוברות וגם מפלגה נוספת (או שתיים?) מצליחה לעבור את אחוז החסימה. אי אפשר להעריך את סבירותה של אופציה הפוכה שכזאת, כי הסקרים לא מדווחים לנו על מפלגות שצפויות לקבל, נניח, 3 אחוז מהקולות (בסקר של 500 איש זה כקול אחד פחות מאחוז החסימה). יתרה מזאת:

בחינה מדוקדקת של הסקרים (שמצאתי ב"בטל בשישים") מוכיחה כי הסוקרים בעצם החליטו כי יחד תעבור את אחוז החסימה, ובכך דוחפים אותה קדימה (ודוחפים אחורה את המפלגות הקטנות יותר). הסיבה פשוטה: במידה והיא לא תעבור את אחוז החסימה כל הסוקרים נכשלו, אבל במצב כזה איש מהם לא מפסיד מכך. אך במידה ואחד מהם יציג סקר בו היא לא עוברת את אחוז החסימה ויימצא טועה – הרי שהקריירה שלו גמורה, בטח כשכמות הטעויות בסקר שלו תהיה גדולה (שהרי, כזכור, מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מפנה מנדטים לאחרות). מדוע "יחד" ולא "עלה ירוק", למשל? כנראה כי יחד הכי קרובה לאחוז החסימה (מלמעלה? מלמטה? מי יודע).

כאמור, זה שלסוקרים יש כח אין זה אומר שהם מנצלים אותו למטרות פוליטיות. זה יהיה שקוף מדי ובזוי מדי. אבל זה אומר ש"מפלגות גבול" יטו בסקרים בהתמדה לאותו צד של הגבול.

ועכשיו לתוצאות:

השאלה הגדולה היא איזו קואליציה תהיה. לאחרונה אשתי קנתה משחק לליל הסדר המבוסס על כללים של "מי לא מוכן לשבת ליד מי". הרכבת הקואליציה זה בדיוק אותו דבר: הערבים בכלל לא מוכנים לשבת בקואליציה (הסבירות שכלל זה יישבר אפסית). החרדים ולפיד לא הולכים יחד (יש סבירות מסויימת שכלל זה יישבר, בעיקר אם גם לפיד וגם החרדים או חלקם יחושו חזקים מאוד או יקבלו פיתויים מאוד שווים). ביבי הוא מוקצה אצל לפיד. לגבי ליברמן: אני מאמין שהוא יהיה גמיש מאוד הפעם ויהיה מוכן לשבת עם הרבה אנשים. השאלה היא יותר מי ירצה לשבת איתו? גם מרזל יהפוך את יחד למוקצית (אם תעבור את אחוז החסימה). מעבר לכך יש את כללי ימין-שמאל המוכרים לכולנו (מי לא יישב עם ביבי חוץ ממרץ הקטנטנה?).

אז להלן האפשרויות השונות, בהתחשב במצב בסקרים, וגם תוך לקיחה בחשבון של אי הוודאות הנובע ממצבה הגבולי של יחד (ואולי של מפלגות נוספות). את האפשרויות סידרתי מהכי סבירה להכי פחות סבירה בעיני.

אפשרות ראשונה: ממשלת אחדות. המחנ"צ, הליכוד, כולנו ואולי גם יש עתיד ירכיבו ממשלה יציבה יחסית. מאוד סביר שגם הבית היהודי יצטרף. אלא שאם ביבי יעמוד בראש אז לפיד כנראה יהיה בחוץ ואז החרדים יחליפו אותו. תכלס, אני מהמר שגם בוז'י יעדיף את החרדים על פני לפיד. מי יהיה ראש הממשלה? כאמור – בעיני זו סוגיה שולית. ציפי תהיה שרת החוץ ובוגי בבטחון, ובוז'י וביבי יתחלקו בראשות ובאוצר. האפשרות הזו הכי סבירה בעיני כי יש בה את פוטנציאל היציבות הגבוה ביותר.

אפשרות שניה: ממשלת ימין חרדים: הליכוד, הבית היהודי, כולנו, ליברמן ויחד פלוס החרדים יוצרים מסגרת קואליציונית קלאסית של ימין-חרדים. אפשרות זו תהיה הכי ריאלית בעיקר אם יחד תעבור את אחוז החסימה וכולנו תקבל מספר דו ספרתי של מנדטים. אם כולנו תהיה גדולה מהבית היהודי יש מצב וכחלון יקבל את מבוקשו להיות שר אוצר. אבל ביבי יעדיף אחדות: להערכתי הוא סומך על בוז'י יותר מאשר על כל ראש מפלגה אחר עם מספר מנדטים דו ספרתי.

אפשרות שלישית: ממשלת שמאל-מרכז+ ? : המחנ"צ כולנו ויש עתיד יצטרכו תוספת של שתי מפלגות כדי להרכיב ממשלה. מתמטית יספיק כנראה צרופן של שס ומרץ שכבר ישבו יחד בממשלה. אבל שס יחד עם מרץ ויש עתיד? נראה לי מופרך מדי. ליברמן עם מרץ? נראה לי מופרך עוד יותר. מתמטית יתכן והבית היהודי תהיה מספיק גדולה כדי להשלים פה קואליציה צרה של שישים וקצת ח"כים – אפשרות לא מופרכת מאוד, בעיקר לאור היחסים הלא מדהימים בין ביבי לבנט. בכל מקרה לא נראית לי סבירה האפשרות הזו.

אפשרות רביעית: ממשלת ימין מרכז: אפשרות זו מופרכת בעיקר בגלל היחסים בין ביבי ללפיד. אבל מה יקרה אם? הליכוד, יש עתיד וכולנו לא יספיקו לקואליציה. בנט מן הסתם גם יסכים להצטרף אבל צרופן של ארבע מפלגות אלו עדיין לא יצטבר לשישים ח"כים, אלא אם יש עתיד וכולנו ממש ימריאו. יחד תוכל להשלים להם גרוש ללירה, אבל לפיד גם עם ביבי וגם עם מרזל? לא נראה לי. לפיד עם ליברמן וביבי נשמע סביר יותר, ועדיין – ממשלת ימין מרכז נטולת בוז'י וציפי נראית לי אופציה מופרכת מאוד.

שורה תחתונה: דבר אחד בטוח בעיני: בוגי יהיה שר הבטחון גם אחרי הבחירות. יש עתיד כנראה יהיו באופוזיציה וביבי, בנט והחרדים יהיו בפנים. את זה שכולנו בפנים כולנו יודעים ממזמן. עכשיו רק צריך ללכת לקנות כובע, שיהיה מה לאכול.

הרהורים בעקבות פרשת הרב אלון

בפוסט זה יש פסקה המתייחסת לתקיפה מינית. למי שיש בעיה עם זה - מוזמן לדלג עליה(היא מסומנת לפניה ולאחריה באזהרת טריגר) או כלל לא לקרוא פוסט זה.

ברמה השכלית הדיון היה פשוט כבר מזמן. האם להאמין לרב אחד, כריזמטי ונערץ, או לכמה וכמה רבנים, כריזמטים פחות אך לכל אחד ואחד מהם מוניטין רב יותר מלרב הנערץ? ובכ"ז, נתקלתי שוב ושוב באנשים הטוענים שאנחנו עוד לא יודעים, שזה הכל רכילויות, שאין רב שלא מחבק ומנשק. ולמרות שאני אוהב ויכוחים בהם ברור לי מעל לכל ספק שאני הולך לנצח - מצאתי את עצמי "מתעצל" מלעשות את שיעורי הבית הנדרשים ולקרוא באמת מה נאמר בהכרעת הדין, מה אמרו הרבנים המכובדים, וכך נחסכו ממני כמה וכמה טיעונים יקרי ערך בוויכוח.

אני אוהב לפשט הכל לוויכוחים שכליים-תאורטיים. כבר נוכחתי בחיי כי המטענים הרגשיים הנספחים לויכוחים מזיקים למיצוי הדיון ולהגעה למסקנות הנדרשות. אך מכיוון שהדיון, כמו שכבר אמרתי, אמור להיות פשוט מאוד במקרה הזה,  באתי לבדוק את המטענים הרגשיים שלי. כי אם הכל כ"כ ברור, ואם כ"כ ברור לי שהרב אלון פשע, מה כ"כ מסובך לי לקרוא עוד כמה טקסטים בנושא? היתכן שיש כאן משהו מסובך עבורי מבחינה רגשית?

כדי להקשות עוד יותר, אציין כי מעולם לא הייתי משומעי לקחו של הרב אלון, ומעולם לא הבנתי מה אנשים מוצאים בו. כך שהכאב על נפילתו לא אמור להיות מנת חלקי.

א. התשוקה לרב
כשלמדתי בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, בד בבד עם החשש ההולך ומתגבר מעולם המבוגרים הקרב והולך לקראתי, עלה בי הצורך בקשר אישי עם רב. למעשה, הצורך הזה הראה סימנים רק בשמינית, כשכבר אי אפשר היה להדחיק אותו. כל שבת בסעודה שלישית הייתי יושב בשולחן של הרב נריה, כי הבנתי שהצורך שלי כ"כ מיוחד שרק ראש הישיבה - אם בכלל - יוכל להבינו. הייחודיות הייתה קשורה לחוסר יכולתי ליצור מילים שיבטאו את הצורך שלי. לא ידעתי מה אני רוצה, מה אני צריך, מה עלי לבקש. קיוויתי וייחלתי לכך שהרב נריה יראה אותי ויידע לבד. קיוויתי שאיזה אור יידלק ויאיר לי את הדרך. הרב נריה כבר הכיר אותי - כך נדמה לי - ויזואלית, אולי אף חיבב אותי,  אך מעולם, למיטב זכרוני, לא החלפתי עימו ולו מילה.

ב. החשש המשתק מניצול
כשהתגייסתי לצבא - ובהתחלה עברתי הכשרה כלוחם שריון - למדתי כי הזמן שלי ינוהל מכאן ולהבא ע"י המפקדים. למעט שעה ביום - שעת ת"ש - אין לי יכולת לבחור מה לעשות, כמה ולמה. כמו חייל על לוח שחמט, המפקדים חייבו אותי לא לעשות דבר בלי פקודה מפורשת. בתחילה היה לזה צד משחרר: לא היה עלי לחשוב הרבה. אלא שכשהמוח פנוי, והיכולת לפעול דלה עד לא קיימת, המוח מתחיל להתמקד בלתת משמעות לדברים - כי זו הטריטוריה האחרונה אותה איש לא יכול לשעבד: היכולת לתת משמעות למה שקורה לך (כן, למדתי על פרנקל הרבה לפני הצבא ואהבתי אותו). אך מכיוון שהמוח שלי לא היה מוכן לאתגר כה קיצוני כמו טירונות, הוא הגדיר מהר מאוד את הסיטואציה כמקרה מובהק של ניצול, ובאופן טבעי נוצר בי לחץ פנימי עז להשתחרר ולהינצל. הלחץ הזה היה מנוגד לרצונותי המוצהרים: להיות קרבי, להילחם, להביא גאווה להורים ולאחים... וכך, תוך ימים ספורים התחלתי קורס תחת מתח פנימי בלתי נסבל בין הרצון לממש אידיאלים לבין האינסטינקט הפנימי לברוח.

בסופו של דבר, לקח לי חצי שנה להשלים עם כך שאין לי כלים להתמודד עם המסגרת הצבאית - שאכן יש בה מימד של ניצול, והגבול בין ניצול למען מטרה נעלה לבין ניצול למען גחמות של מפקדים אף פעם לא מוגדר במדוייק - וכך מצאתי את עצמי עושה את הפעולות הנדרשות(ואלה היו פעולות פשוטות למדי, בניגוד למיתוסים) כדי לצאת מהשריון.

החוויה הצבאית שלי האירה את חוסר היכולת שלי להגדיר במדוייק גבולות: מתי אני מוכן להיות מנוצל? עבור מה? מתי אני אשים גבול ואומר "עד כאן"? ובסופו של דבר, זה הכל מתמצה בבטחון העצמי לומר "עד כאן", מתישהו.
ובמבט לאחור, ברור לי כי למרות הצורך שלי בקשר אישי עם רב, הרי שההבנה שאין לי את היכולת לומר "עד כאן" מנעה ממני קשר שכזה, שעלול להתפתח איכשהו ומתישהו לקשר מנצל חד-צדדי.

ג. אמונה תמימה
יש אנשים הנותנים אמון ברבנים. ובמפקדים. ובמורים. אפילו בפוליטיקאים. אני מעולם לא הייתי כזה, אפילו בגן לא נתתי אמון מלא בגננות. תמיד היה לי מה להסתיר, ותמיד ידעתי שלאנשים אחרים יש אינטרסים שיגברו על שלי. כך שלא ניתן לדבר אצלי על איזה מאורע מחולל ששבר את היכולת שלי לתת אמון. אם היה כזה - הוא קרה מוקדם מכדי שאזכור אותו. עם זאת, למדתי עם השנים שישנן סיטואציות בהן אין ברירה אלא לתת אמון באחרים, ואז אני מכריח את עצמי. למשל: כשאתה נוסע כטרמפיסט, אין לך ברירה אלא לסמוך על כישורי הנהיגה של הנהג הזר. ובכ"ז, חוויות כאלה, הכרוכות במתן אמון, אינן פשוטות עבורי.

ד. מעילה באמון
טריגר!
חוסר היכולת שלי לתת אמון הגביל את התקשורת הרגשית שלי, ופגם בהנאה שלי מקשרים רגשיים. אפילו סתם מחמאות מתקבלות אצלי בחשדנות. ובאופן טבעי פיתחתי עם השנים רגשות אשמה על כך שאני לא מסוגל להכיר טובה. הפחד שלי מקרבה רגשית הביא אותי ללכת תמיד לרופאים מרוחקים, לא כאלה שאני עלול להיתקל בהם ליד הבית. עד שפעם אחת העזתי והעברתי את הרישום שלי לקופ"ח ליד הבית שלי ברמות. ואז, בפעם הראשונה שהרגשתי לא טוב ופניתי למרפאה הזו לטיפול, זכיתי לטיפול שהיה בו הרבה מעבר לטיפול. מכיוון שידעתי מראש שאני לא מסוגל לתת אמון - בטח לא בסיטואציה אינטימית כמו בדיקה רפואית ע"י רופאה זרה - כיביתי מלכתחילה את כל מנגנוני ההגנה שלי, וכך מצאתי את עצמי בסיטואציה בה אני קרבן לגחמותיה של רופאה שהגוף שלי כנראה עניין אותה. אני לא זוכר בדיוק מה קרה שם, אני רק זוכר שכשיצאתי מהמרפאה החלטתי לעבור מיידית למרפאה אחרת, אפילו שלא הבנתי בדיוק מה קרה. 
סוף טריגר

ה. האם טריגרים פועלים גם עלי?
כסטודנט דתי לקולנוע, תמיד העסיקה אותי השאלה כיצד סרטים משפיעים עלי. החלטתי מלכתחילה שאם רצוני ללמוד עלי ללמוד הכל ולהיחשף לכל, גם אם התכנים בעייתיים. האמנתי שאני מחושל מספיק ושסרטים לא עושים לי כלום. גם כיום קשה לי לתפוס את ההשפעה של סרטים על הנפש שלי. זו השפעה כ"כ פנימית, כה נסתרת מעין, שאני נוטה להתעלם ממנה בטענת: אם אי אפשר למדוד את זה, זה לא קיים. כמובן, זו טענה נואלת. וזה נכון לא רק לסרטים: גם פרשת הרב אלון, ככל הנראה, משפיעה עלי. כמה שהייתי רוצה להתכחש לזה, העובדה שיש במציאות מקרה בו רב כריזמטי שעוזר לאנשים מתפתה פה ושם לנצל תלמידים לצרכיו המיניים - זה רק מחזק את חוסר האמון הבסיסי שלי באדם בכלל ובבעלי סמכות בפרט. זה מחזק אצלי את התחושה שהבחירה שלי שלא לקיים מצוות "עשה לך רב" היא בחירה נכונה. ובמקביל, מתחזק לו העצב, כי אני כבר מבין שלחוסר האמון הבסיסי שלי יש מחיר כבד מאוד בצורה של הגבלת עומק הרובצת על כל מערכת רגשית בה אני מצוי וחונקת אותה ככל שהיא מתפתחת.

סיכום
היכולת להגיע לעומק רגשי מצויה בידי. עם זאת, חוסר היכולת לתת אמון מעקר כל נסיון לממש יכולת זו. ובצמד משפטים קצרים אלה ניתן לסכם את הקונפליקט הפנימי המרכזי של הדמות העלילתית שהיא אני. וכמו שאמר לי פעם איש אחד חכם: הגיע הזמן לכתוב קומדיה רומנטית. בהצלחה לי.

על הייאוש - מסה בעקבות "זנב" לרוני קידר

הבהרה: בסרט "זנב" כלולים תכנים מיניים בוטים. הצפיה על אחריותכם...

לפני כך וכך שנים עלינו סוף סוף על דרך הלבנים הצהובות.
אבל עכשיו, איפה אנחנו?

האם אנו כבר קרובים לחזור הביתה? האם אנחנו בעצם כבר בבית?

ואולי בכלל אלו לבנים שחורות שמישהו עבר עליהן בצבע, רק כדי להשלות אותנו?

ההווה הלא ברור מייצר עתיד לא ידוע וגם על העבר הוא מורח שכבות נדיבות של צבעים חדשים, עד שהצבעים הישנים שאהבנו פעם מתחילים להתגלות כצבעים אחרים בכלל. 

מול מראה דמיונית נעמוד פעורי פה, 

ננסה לפענח את שעינינו רואות,

אך משימה בלתי אפשרית שכזאת

תוליד בנו אך ייאוש.

ייאוש.

אותו מושג שר' נחמן שלל את קיומו.

ייאוש הוא שקר, אם כן, ובכ"ז - רבים הם המיואשים.

אז כיצד זה לשקר הזה יש רגליים?

ראשית הבה נבהיר: לשקרים בכלל ולייאוש בפרט אין רגליים ואין ידיים,

היכולת שלנו להתייאש נובעת מכוחות עזים נטולי כיוון שאינם יכולים עוד לעמוד על מקומם, אך מצד שני מחכים הם להתבהרות הכיוון הנכון, ומשמחכים הם זמן רב מדי - הם מתחילים לפעול מול עצמם, במעין פעולת הרס עצמי - וזהו הייאוש.

השקר שבו נובע מאותה חוסר בהירות, שברגע שתיעלם, ברגע שיובהר לאן להפנות את הכוחות - בו ברגע ייעלם הייאוש.

ויש אנשים המעבירים חיים שלמים בציפייה לאותה התבהרות.

מדוע יש ייאוש? מדוע נסתר מאיתנו אותו כיוון נאצל, אותו "פתרון קסמים", אותה דרך נכונה אליה יש להפנות את הכוחות? מדוע צריך את כל הבלבוליישן שבדרך אל היעד?

הייאוש, כמו חור שחור, מכפיל ומשלש את הכוחות הנשאבים לתוכו. 

ביציאה ממנו, כמו מטוטלת מונפים הכוחות אל העבר השני,

ומצליחים לשבור מחסומים שקודם לכן נחשבו לבלתי עבירים.

חיה מלאת תשוקה. לא סתם היא בוחרת להתפרנס דווקא כנערת טלפון.
לא סתם היא מקיימת טקס קבוע של "התאבדות" מול המראה עם אקדח קפצונים.
תשוקת המוות שלה נובעת מייאוש מלמלא את תשוקת החיים שלה.
התשוקה - ככח השואף לכיוון ריאלי - מוליכה אותה לכיוון אחד בלבד - מוות.
והסיבה? - הזנב שלה. כיצד יכולה בחורה נורמלית לקוות לממש את תשוקותיה כשיש לה זנב?

חיה, אם כן, נמצאת במצב אירוני: התקווה שלה היא למות. שזה אומר לאבד כל יכולת לקוות. כי מי רוצה לחיות חיים בהם יש רק תקווה ואין מימוש?
והשלב הראשון בדרך למימוש תקווה זו הוא לראות שזה אפשרי. ואכן, בהישמע קול יריה עמום, היא מגלה אחת שהצליחה ליטול את חייה בידיה. שניות ארוכות היא ניצבת מעל הגופה, מעכלת עובדה פשוטה אך גורלית: זה אפשרי!

לאחר שיש בידה אקדח, כל שנותר הוא, כמובן, ללחוץ על ההדק. זו משימה לא פשוטה בכלל.
למען האמת, בשלב זה - כך היא מגלה - היא נמצאת בשלב האידיאלי בחייו של אדם, עת בידו כל הכוח לממש את תוחלתו, אך הוא עדיין לא מימשה. ולמה הדבר דומה?
לקולנוען שקיבל מראש את כל האמצעים - בכסף, בשחקנים, בלוקיישנים ובצוות - לעשיית סרטו.
כל עוד לא עשה את הסרט הוא במצב נפלא. לאחר עשיית הסרט - הוא ישוב לנקודת ההתחלה ולא יהיה בידו דבר. לפיכך, אין לו כל סיבה אמיתית לביים את הסרט, כי בכך יאבד את כל הכוח שיש בידו כעת. אבסורד, לא? 

חיה נמצאת באותו מצב אבסורדי, אך התסריטאית דאגה לה מראש לאנטגוניסט ראוי שיעזור לה לחצות את הרוביקון. 

תום תופס את אשתו על חם עם גבר זר. סיטואציה שכזאת מטעינה כל גבר במטען רגשי רב, השאלה כמו תמיד היא מה יהיה כיוונו. בשלב הראשון הוא מנסה - כצפוי - ללכת אחרי הליבידו שלו (מה שגורם לו להיפגש טלפונית עם חיה). אלא שאז הוא מבין שהכיוון הנכון הוא אחר, ואז הוא מנסה לפתח איתה קשר אנושי. העקרון הוא שהוא לא מתייאש, כי בכל רגע יש לרצון שלו כיוון מוגדר.

גם כשסוגרים לו את הפאב, גם כשהוא מגלה מאוחר מדי שהבחורה האלמונית שבאה לבקרו היא נערת הטלפון איתה רצה להיפגש - גם אז הוא מפגין חיוניות וכח רצון. העיקר - הוא ממשיך לא להתייאש. לכעוס? - זה כן(למרות מה שהוא אומר...).

ובינתיים, כדי לחזק את כוח הרצון שלה לממש את שאיפתה למות, חיה מגבירה את ייאושה מן החיים. כל המניפולציות כשרות: להעמיד את עצמה לצידם של אנשים שמשום מה דווקא כן הולך להם בחיים(ארוסת האקס המיתולוגי) וכך להגדיל את דימויה כחסרת תקווה בעיני עצמה, להגיע לאזכרת אימה באיחור כשביה"ק נעול וכך להרגיש עוד יותר חסרת משמעות - שכן קשר למשפחה גם אם הוא דרך אזכרה עלול להעניק כיוון לכוחות שלך. 

בסופו של דבר, דבר לא עוזר. אין בה כוח ליטול את חייה בידיה, ורק בזכות תום-לעד-לא-מתייאש מגיע הסוף לסיפור.

ובמציאות, רוני קידר, הבמאית, התמודדה גם היא עם הרבה קשיים שעשויים להביא לייאוש. היא עשתה סרטים שאף פסטיבל לא רצה, השקיעה את כל כולה באמנות לתקופה ממושכת על חשבון פרנסה, ואף הקרנות השונות על דלתותיהן התדפקה נתנו לה תשובות שליליות לרוב. אך בפועל - היא המשיכה ליצור, וממשיכה וממשיכה וממשיכה. "ג'ו ובל", הפיצ'ר הראשון שלה, עומד לקבל אח קטן, "סופעולם"(אין ייאוש...?), ועוד שני תסריטים לפיצ'רים שכתבה זכו כל אחד בנפרד בתחרויות פיצ'ינג בפסטיבלי חיפה וי-ם, כשבמקביל היא הספיקה גם לביים סרט קצר נוסף, "באני-לאב". ולאחר שהבנו כי כל עוד עושים ועושים ולא עומדים במקום - אין מה לדבר על ייאוש, אפשר סוף סוף להכניס את תשעה באב, החג בו מותר וצריך להתייאש(לכן יש להתנתק מהתורה, הלא היא המצפן של העם היהודי), כי אחרי הכל: כולנו בני אדם ולא השפן של אנרג'ייזר, וכולנו זקוקים גם למנוחת הנפש מן העשייה-עשייה-עשייה.
ובינינו, בין סרט לסרט לסרט, אני בטוח שאפילו רוני קידר חוותה פרקי ייאוש, אחרת בחיים היא לא הייתה מצליחה לעשות סרט כמו "זנב".

צום קל ואין ייאוש בעולם כלל, 
חוץ מהיום.

פסטיבל ירושלים - שארית השבוע

מתוך: "הנשכחים", איהב טרבייה

וואוו.

השבת ישנתי בסה"כ כ-13 שעות. השבת, כידוע, נמשכת 25 שעות, כך שהשינה בברור השתלטה על השבת, ובתוספת שעות שינה מרובות בשעות לא הגיוניות במהלך השבוע אני יכול להכריז בוודאות גמורה על תסמונת פסטיבל הסרטים - תסמונת מוכרת התוקפת אנשים הצופים ביותר מדי סרטים בפרק זמן מצומצם, ומתאפיינת בטשטוש גבולות בין שעות הערות לשעות השינה, כולל טשטוש תודעתי בין החלומות לבין המציאות. אז אם פגשתי מישהו ודיברתי איתו על ארועים שכלל לא נתרחשו - אני מתנצל, כי עבורי הארועים, הזויים ככל שיהיו, התרחשו באמת ובתמים, וגם אם אני לא זוכר שהחללית נחתה, אני יכול להבטיחכם שאני כבר שבתי לכדור הארץ.
אגב, החיזרים היו אדיבים ביותר.

בתחרות בין החלומות לבין הסרטים החלומות תמיד ינצחו(זה רק אצלי ככה?), ובתור אדם שזוכר לעיתים קרובות את חלומותיו זה ממש מוציא את הרוח ממפרשי העשיה הקולנועית. ובכ"ז, צפיתי בכך וכך סרטים והסקתי כך וכך מסקנות, וחבל להשאירן בראשי נטולות תכלית. אז אפרוש כמה מחשבות ותהיות שתקפו אותי בשעות בהן הייתי ער לחלוטין, לכאורה.

ראשית נשלים את חובותינו ביחס לתחרות הסרטים הקצרים. לשליש הראשון כבר התייחסתי בפוסט הקודם, ומשני השלישים הנותרים צפיתי רק במחצית הסרטים (שילוב של אילוצים טכניים ועייפות) ובכ"ז מסקנה כוללת אחת הסקתי: יש מספיק סרטי אנימציה קצרים בתחרות הירושלמית בכדי לתת פרס בקטגוריה זו. זה בסה"כ יהיה הוגן. אני צפיתי בששה סרטי אנימציה(אחד מהם מעורב במעט מציאות), ובהנחה לא בלתי סבירה שהיה לפחות עוד סרט אנימציה אחד שפספסתי(בדקתי, ואכן יש לפחות אחד כזה - הולולנד) - הרי שמדובר בשליש מסרטי התחרות. מדהים, לא?

היו מספר סרטי אנימציה שווים, אך לצערי לפחות שניים מהם נפלו קרבן לעייפותי, כך שרק מ"קליפות ורודות" הספקתי להנות כמו שצריך. מדובר, אמנם, בסה"כ בראיון תיעודי שגרתי המלווה באילוסטרציות אנימציה לתוכן הראיון, כשהסיפור - הלא מאוד ייחודי - הוא אודות נערה שהתבגרה, חוותה תקיפה מינית, פיתחה תעוב כלפי גופה והשמינה - ומקיימת אורח חיים שיש בו סגידה לצבע הוורוד, במין נסיון לדחוק ע"י צבע המסמל אופטימיות כל מחשבה עצובה לקרן זווית. אבל האילוסטרציות מרהיבות עין וחוגגות עולם דימויים עשיר ומקורי. היה ממש כיף של סרט.

מהסרטים העלילתיים בהם צפיתי סימנתי לי שלושה העולים על השאר: "בבגה" ו"וזר לא יבין זאת" מן המקבץ הראשון, ו"הישארות" מן המקבץ השני(בו היו 4 סרטים שכלל לא ראיתי). במקבץ האחרון היו שני סרטי אנימציה שאולי אם לא הייתי מנמנם בהם הייתי מכניס גם אותם, אבל העייפות, הו העייפות הקדושה...

וכאן המקום להתייחס למספר נקודות: 
    א. צפיתי שוב ב"בשבחי היום", שזכה, כזכור, בפסטיבל ת"א. ובכן: אינני חוזר בי, ולדעתי היו סרטים טובים ממנו בתחרות ההיא. לא מובן לי כיצד סרט אשר טיפולו בקונפליקט המרכזי שבו לוקה בחסר ואיננו סובל ממקוריות יתרה, ונעדר כמעט לחלוטין עומק וסאבקטקסט, כיצד סרט שכזה - מצולם, ערוך ומשוחק לעילא, נכון - יזכה בפרס הראשון.
    ב. הישארות: הזוכה הגדול של הפסטיבל ראוי בהחלט לפרס. אמנם סצינות מין בוטות יש גם כאן, כמקובל בסרט על מערכת יחסים חד-מינית(הרבה פחות גרפיות מ"בשבחי היום", ובכ"ז) אבל זהו סרט מהודק מאוד, המאייר לנו בשפה קולנועית חדה וברורה פרוטגוניסט, אנטגוניסט, קונפליקט, בום (וכוונתי לסצינת הסיום, כמובן), כשאת התהליך האמיתי בסרט עובר הצופה, התוהה לאורך הסרט באיזו מידה יש לגיבור אפשרות בחירה, ולמה הוא לא משתמש בה(שאלה הנפתרת בצורה נפלאה בסיום). כך צריך להראות סרט קצר!
    ג. הנשכחים: אני כנראה בדעת יחיד כאן, שכן כולם מהללים ומשבחים ומפארים את הסרט הזה. כאחד שטייל בגולן די הרבה וראה אותו בסיטואציות שונות ובמתארי נוף שונים - אני יודע להעריך את יופיו של הסרט. הגולן יפה יותר ככל שמצפינים בו וככל שנכנסים עמוק יותר לתוך החורף, והסרט משתמש בכללים אלה היטב. ואכן אי אפשר שלא לשבח את השפה הויזואלית של הסרט, אבל הרעיון הבסיסי של הסרט כה צפוי ולא מקורי שעבורי כצופה היה הסרט כמו טיול נפלא בגולן - ומסרט אני מצפה ליותר. אמנם, ראוי לשבח את היוצר - דרוזי ממג'דל שאמס - על הבחירה שלו להתמודד עם תחושות האשמה של אחד שניצל מגורל דומה לזה של גיבור הסרט(שגורש מהגולן ב-67') - תחושות המוכרות לי היטב, כדור שני. יש לקוות שמכאן הוא יתפתח עוד, ויהיה יוצר בעל אמירה ונוכחות, אבל הסרט הזה עודנו בוסרי, והיו ראויים ממנו להגיע לשלב הפרסים.
    ד. גלוריה - זה הסרט היחיד משלושת המקומות הראשונים בתחרות הקצרים העצמאיים שראיתי, וביקורתי הקצרה היא כזאת: השוט הראשון עמל רבות כדי לשכנע אותי שמדובר בנפיחה אינטלקטואלית מלאת פוזה ואני השתכנעתי. כ"כ לא התחברתי לסרט הזה, שבאמת קטונתי מלהבין על מה זכה בפרס.
    ה. בבגה הפך להיות זוכה קבוע בפרסי משנה, ואולי יש תחושה שיש קונצנזוס על איכויותיו, מה ששולח שופטים לחפש סרט חדש ומקורי להביע את הערכותיהם כלפיו, משהו שטרם זכה להערכה. ובכן, חשוב לציין שוב: מדובר בסרט משובח, שלא סתם זכה בצל"שים גם בת"א וגם בי-ם.

לצד מקבצי הקצרים, צפיתי בכמה וכמה פיצ'רים, ישראלים בעיקר. להלן התרשמויות סטקטו שלי:

הורה 79' - הזכיר לי את כשלון סרט גמר שנה ב' של טל טביומי, סרטה האחרון כבמאית. מסקנה: לקחת קאסט של נון-אקטורס(וכאן מדובר בלמעלה מ-30 שכאלה!) ולבנות עליו סרט זה אולי אפשרי, אבל זו מיומנות מיוחדת שצריך ללמוד. הורה 79' נכשל בכך, אם כי לעיתים הייתה לי תחושה שהוא יכל להיות פארודיה מוצלחת על עצמו.

פלסטלינה - סרט אולטרה פמיניסטי על עקרת בית בשנת 66' השואפת למצוא עבודה או כל עשיה משמעותית אחרת שתמלא עבורה את השעות המתות הרבות מדי בבית. הבעל איננו רע, אך הוא שם לה מקלות בגלגלים, והסיפור כולו מסופר מנקודת מבטה של ביתם היחידה, ילדה בת דורה של במאית הסרט, וידי בילו. הסרט מצולם נהדר(ומדובר בהישג לא מבוטל, שכן זהו סרט תקופתי), משוחק נפלא(בעיקר ראוי לתשבחות משחקה של הילדה), אולם הוא מתפזר על פני ארועים רבים מדי ויכל להפוך בקלות(ועם עוד הרבה כסף...)לסדרת דרמה טלוויזיונית. ועוד הערה: ריימונד אמסלם זוכה פעמים רבות מדי לגלם אישה נשואה שלא מממשת את עצמה. לי זה מתחיל להרגיש כבזבוז של כשרון, שכן ביכולתה לגלם דמויות גדולות מהחיים, כאלה המתמודדות עם בחירות קשות ומורכבות, ולא רק עם בעלים קשים ובעייתיים. ולסקרנים: בסרט הזה אני נשארתי על רצפת חדר העריכה. בושה!

ההיא שחוזרת הביתה - סרט נפלא, שבצדק קיבל את הפרסים בהם זכה. סצינות סקס בוטות וארוכות, טלי שרון ואלון אבוטבול מפגינים משחק משובח, הצילום והעריכה מעולים, אבל איכשהו הסרט הרגיש לי כלא אומר דבר חדש ומקורי במיוחד. זה שללכת אחרי התשוקה שלך עלול להוביל אותך לגלות סודות אפלים מרגשותיך הכמוסים כלפי משפחתך? - יש לי הרגשה שכבר ראיתי את זה בעבר אצל דניס פוטר ב"לזרוס הקר" אבל אולי אני מדמיין. 

הנוער - הזוכה הגדול של התחרות הישראלית, ובצדק. לא ארחיב על הסרט, כי הוא מעין מניפולציה קולנועית עם מטרה שאפשר להרוס בקלות. רק אומר שכיף לראות במאי שכבר בסרטו הראשון יודע בכל שלב מה הוא עושה. זהו סרט מתח אינטנסיבי מאוד, ולהצליח למתוח אותי זה לא קל במיוחד, ומפני שלא סימפטתי את "פתח תקווה" - סרט הגמר של תום שובל - הופתעתי לגלות עד כמה אני מעריך סרט זה.

יש ילדים זיג זג - סרט הולנדי-בלגי ע"פ ספרו של דוד גרוסמן(שכהרגלו מפציע לרגע בסרט). זהו סרט ילדים משובב לב ונפש, הגם שאיננו משובח במיוחד מבחינה אמנותית. אם יוקרן מסחרית - מומלץ ביותר.

לסיום, אציין שהשנה גם בפיצ'ינג הפיצ'רים הייתה נוכחות לבוגר מעלה: עמיחי גרינברג זכה בצל"ש(מקום רביעי בתחרות) על סרט העוסק בחוקר שואה יהודי דתי המתמודד מול מכחישי שואה, שמגלה עדות חסויה של אימו ניצולת השואה המטילה צל על זהותה - וזהותו - כיהודי, עניין בעל השלכות לכל מערכות חייו, כמובן. בתור דור שני בעצמי, אני מבין היטב את הקושי בהתמודדות עם עבר מלא סימני שאלה, ולכן אני מלא ציפייה לסרט הזה, שאינשאללה יהיה מוכן לפסטיבל י-ם של עוד שנתיים.

להתראות בשנה הבאה!   

תחרות הקצרים של פסטיבל ירושלים

שמחתי להשתחל היום לתחרות האהובה עלי, ואני חושב שמי שהקשיב לדבריה של אליסה ווסטון, מנהלת הפסטיבל, בפתיחת ההקרנה(כמו גם בפתיחת ההקרנה לפני שנה) מבין למה: הקצרים הסטודנטיאליים הם התינוקות שתוך שנה-שנתיים(או מעט יותר...) יהיו לאנשים. ונעבור לתכל'ס:

ראשית כל, במקבץ הראשון היה די ברור ש"בבגה" ו"וזר לא יבין זאת" ברמה אחת מעל לשאר. לכן ארשה לעצמי להתעלם מהם, ולהתייחס דווקא לסרטים העלומים יותר בתחרות. שנית, "וזר לא יבין זאת"(והבנתי שגם "המסע", למרות שלא שמתי לב) הוקרן כשהקול לא מסונכרן עם התמונה - מה שפגם משמעותית בחווית הצפיה, כמו גם הדגיש עבורי - כאחד שכבר צפה בסרט - את האיכות והדיוק שבעריכה של הסרט. אני מקווה שתקלה זו לא תפגם בסיכוייו לזכות באיזשהו פרס.

המקבץ נפתח ב"לזכור ולא לשכוח", סרטו של אסף מכנס שלמיטב הבנתי ביים את הסרט במסגרת לימודי קולנוע בבי"ס לקולנוע בלונדון. עם זאת, אני מניח שכאן הוא מתחרה כסרט עצמאי. ומבחינת התוכן מדובר בסרט ישראלי לכל דבר. הרעיון של הסרט פשוט ונועז - אבל היה מתבקש שמישהו יעשה סרט כזה: תיכוניסטים במסע לפולין, שהמפגש המלחיץ והבלתי נסבל עם הזוועות והמוות(כמו גם המישטור חמור הסבר של הזכרון) מוציא מהם את הצורך לממש תשוקות נעורים.
המשחק בסרט נהדר, הייצוג של התשוקה המתפתחת עדין ומדוייק, אלא שהבמאי לא החליט מה לעשות עם הרעיון: האם לממש את הפוטנציאל הקומי-רומנטי של הסיפור, האם ללכת לכיוון הסאטירי-מתחכם, ואפשר היה גם ללכת לכיוון של דרמת מוסר רצינית שהמסר שלה: החובה שקיבלנו על עצמנו לזכור את המוות מסרסת את החובה להמשיך ולחיות. וכך הסרט מסתיים באופן סתמי למדי, למרות מהלך מסיים מגניב, עת זוג בני הנוער המאוהבים נענשים: "לאושוויץ אתם לא הולכים!" - אני סקרן לדעת מה ירגישו ניצולי אושוויץ כשהם ישמעו את הרפליקה הזאת בהקשר של עונש חינוכי... ובכ"ז, אם לדבר על תרומתו של הסרט לקולנוע הישראלי: סוף סוף ראיתי את דימויי השואה המוכרים לעייפה - הר האפר, א-ל מלא רחמים בבי"ק יהודי בפולין, טקס בתוך תא גזים - כשהם חלק מסצינה עלילתית ומבויימת. כאחד שחי בצילה המקודש של השואה, אני אסיר תודה על כך שמישהו פוצח בתהליך חילון של הדימויים המקודשים. 

"חוטים" ו"פלורסנט" היו שתי יצירות אנימציה שלדעתי המוגבלת בתחום זה לא הגיעו לרמת סרטי האנימציה שהשתתפו בפסטיבל ת"א. שניהם לא הותירו בי חותם מיוחד, למרות ש"חוטים" ניסה לספר סיפור עם עומק על יחסים בין מריונטה למפעיל שלה, אבל איכשהו היוצרים - בוגרי "ספיר" - לא הצליחו לגרום לי לחוש באישיותה של המריונטה, כשלון שאינני מבין מספיק בתחום בכדי להסבירו. "פלורסנט" היה סרט-אווירה נטול עלילה על חווית הניכור האורבנית והשואה שהיא מבשרת. הציורים היו נאים, אבל האמירה הייתה בנאלית ובאין סיפור היה קשה לצלוח את אורכו של הסרט.

"צלליות" היה עוד סרט עצמאי בבימויו של אדם ביזנסקי - יוצר צעיר שאינני מכיר - שעיבד למסך סיפור קצר של אמיר גוטפרוינד שכמובן עוסק בחווית הפוסט-שואה. הסיפור טוב: אמן צלליות בסוף שנות השבעים שנסחף ביצירתיות שלו ומאבד קשר עם המציאות ועם קהלו, עד שבהתפרצות דרמטית לקראת סוף הסרט הוא זורק בפני כולם את סודותיהם האפלים של כולם.
הסרט עשוי היטב, אבל לא מצליח להשתחרר מהסיפור וליצור סיפור קולנועי של ממש, בעיקר בשל התעקשות הבמאי להשתמש בדמות מספר - אחיינו של אמן הצלליות - שכנראה נלקחה מהסיפור המקורי, אך בסרט נותרת חלולה ונטולת משמעות קולנועית, כשבמידה רבה היא משמשת כמחסום הגנה מיותר בינינו לבין אמן הצלליות(מחסום שכנראה נצרך בסיפור המקורי).

הסרט האחרון במקבץ - "המסע" - היה הסרט שהפתיע אותי לטובה. ממסלול התקשורת של אונ' אריאל אינני מצפה ליצירות בעלות איכות כלשהי, לכן הצלחתו של הסרט הזה - בבימויה של זית פקדה - להעביר סיפור ורגש אותנטיים הייתה בעיני הישג, שנשען בעיקר על דרמה פשוטה למדי שלא דורשת מהצופה מאמץ מיוחד, משחק מפתיע באמינותו(השתתפו בסרט מספר רב של שחקנים וניצבים, כולם אתיופים) וצילום יפה של סצינות החוץ. הסרט מתאר פער דורות הנוצר תחת השפעתו של זכרון הטראומה של המסע הרגלי מרובה הקרבנות לא"י. הסרט העלה בי את המחשבה שהמנטליות האתיופית שווה פוטנציאל משחקי גבוה. שווה לבדוק מחשבה זו בעתיד.

ומחר- מחר זה כבר יום חדש.

פסטיבל ירושלים - המלצותי

תיקון: למרות הרוח הטובה והזולה המפעמת בפוסט זה, התברר לי בדיעבד כי כרטיס ההנחה ב-99 ש"ח הוא חופשי-יומי. כלומר, הוא תקף ליום אחד בלבד, ולא כפי שחשבתי וכמשתמע מפוסט זה.
ייאמר לזכותי שיש לי דמיון עשיר...

כבר מספר שבועות שאני מדחיק את פתיחת פסטיבל ירושלים. שוב ושוב מצאתי את עצמי מביט בארנקי הדל, וארנקי הדל מחזיר לי מבט בעיניו העצובות, ומפני שכאן זה מרחב טקסטואלי אאלץ גם לומר את מה שנראה כמובן מאליו וכואב עד כדי כך שאסור לבטאו במילים. אוף, אין ברירה: אם אין קמח - אין תורה.

ובכן, השנה השכילו בהנהלת הפסטיבל להקדים תרופה למכה, וייצרו שני מנגנוני הנחה שמאפשרים גם לרשים ודלים לטעום טעמה של חגיגה קולנועית: המנגנון הראשון אמנם לא רלוונטי עבורי - 4 כרטיסים ב99 ש"ח לסטודנטים. אבל המנגנון השני הומצא במיוחד עבורי: כרטיס חופשי ב99 ש"ח לכניסה חופשית לכל סרטי הבוקר והצהריים עד שעה 16:00 בימים א'-ה'(על בסיס מקום פנוי. אבל מישהו ראה פעם סרט "סולד אאוט" בשעות האלה...?). ובכן, זה נשמע מגביל מאוד, אבל יש לא מעט פנינים שאפשר לראות בשעות הללו(כולל כל הפיצ'רים בתחרות הישראלית):

יום א
בשעה 15:15 יוקרן "הנוער" - סרטו המדובר של תום שובל. ואם אין לכם מושג מיהו ומהו - אז מדובר בפיצ'ר הראשון של בוגר טרי למדי של "סם שפיגל" שזכה להערכה כבר עם סרט הגמר שלו "פתח תקווה" וממעט ההתרשמויות שכבר נתפרסמו ע"י מי שכבר צפו בסרט זה - עושה רושם שהפיצ'ר מקיים את ההבטחה שהובטחה בסרט הגמר.
אני, אגב, מתכנן לצפות גם ב12:30 ב"נערות ליווי", זוכה פרס הביקורת בפסטיבל טורונטו, וסרט שמוגדר כמותחן פרנויה פוליטית - ז'אנר אהוב עלי במיוחד, בעיקר בקטע של הפרנויה. ובתור מותחן פרנויה פוליטית תוצרת סקנדינביה המוח האסוציאטיבי שלי ישר זועק "מילניום"! ואני סקרן לדעת האם האנשים הדכאוניים מהצפון פשוט טובים בפרנויות ללא תלות במדיום (בתוכניה מובטח תרגום לעברית).
במקביל, בשעה 13:30 יוקרן "ערבאני", למיטב ידיעתי הפיצ'ר הראשון של בוגר מכללת תל-חי, שמתרחש כולו בתוככי העדה הדרוזית. עדי עדואן, הבמאי, דרוזי כמובן, ועשה כבר יותר מדבר או שניים בתחום(יש ויקי!), אבל בכל מקרה מדובר מבחינתי בג'וקר, כי אינני יודע כלום על איכויותיו הקולנועיות(אבל אם תבדקו, תגלו שבצוות שלו יש כמה וכמה שמות מוכרים ושווים).

יום ב
בשעה 12:45 ניתן לצפות ב"פנתר לבן", פיצ'ר ישראלי נוסף, שיש סביבו באז חיובי מאוד בשבועות האחרונים. מדובר בסרט חניכה וסרט אגרוף, כך שמי שהשילוב הזה מדבר אליו וודאי יהנה. אישית לא ממש שמעתי את שמו של הבמאי עד לאחרונה, למרות שהוא כבר עובד לא מעט שנים בתעשיה, בעיקר בטריטוריה של קולנוע חברתי-פריפריאלי.
ב14:45 תתקיימנה שתי הקרנות מעניינות: "וטרנים", סרט תיעודי מתבקש על המוני גיבורי הצבא האדום המצויים בארצנו כשהם מוטלים זנוחים בשיכונים של "רוסים" אי שם בעיירות פיתוח נידחות. ולמי שלא יודע: מדובר בעדים(כמעט אחרונים, כמובן) לאחד העימותים הצבאיים הקשים, האכזריים והעקובים מדם בהסטוריה האנושית: העימות בין הצבא האדום לוורמאכט הנאצי, או מה שנודע אז בשם הקוד המאיים(בעיקר עבור החיילים הגרמנים, שהעדיפו להילחם מול האנגלים והאמריקאים ה"חלביים") "החזית המזרחית". 
ההקרנה הנוספת היא המקבץ הראשון של סרטים קצרים המתחרים בפסטיבל, שתכלול את "בבגה" שכבר כתבתי עליו ואת "וזר לא יבין זאת" - הנציג הבודד של "מעלה"(וכשאצבעותי תסיימנה להקליד פוסט זה אני אשוב להחזיק אותן). את שאר סרטי המקבץ אינני מכיר, אבל סטטיסטית בטוח שיהיה שם לפחות עוד סרט מעניין אחד.

יום שלישי
ברבע לעשר בבוקר יוקרן "הצד השלישי של המטבע" - יצירתו של כריס מארקר אודות... ישראל!!! חובב הסטוריה ונוסטלגיה שכמוני לא יחמיץ סרט זה, שנעשה ב 1960, אבל מעבר לכך מעניינת נקודת מבטו של יוצר ואינטלקטואל חשוב על החברה הישראלית המתהווה, ולראות עד כמה ניתוחיו עומדים במבחן הזמן.
למי שלא אכפת להפסיד את הסרט הזה, אפשר גם להיכנס בעשר ל"גאבה", הסרט שחשף את מחמלבאף לקהל הישראלי לפני... וואוו, זה היה ממש מזמן, מעל 15 שנה. וב11:45 מתחרה נוסף בתחרות הישראלית: "הורה 79" של אלי כהן("שתי אצבעות מצידון", "הקיץ של אביה")בהשתתפות גילה אלמגור, נתן דטנר ויוסי גרבר(איזה קאסט... אם כי כהן התקבע בתודעתי כבמאי מיושן וקשה לי להאמין שהסרט הזה יפתיע בתחרות ויקח איזשהו פרס).
ב13:45 המקבץ השני של סרטים קצרים(ראיתי רק את "אבא שלי ציפור" - קומדיה סם שפיגלית מאוד לא טיפוסית, שאני קראתי אותה כפארודיה על סרטי סם שפיגל. אגב, "אבא שלי ציפור" הוא כפשוטו: אביו של גיבור הסרט - שהוא גם המספר - הוא ציפור. תזרמו עם זה!) וב14:45 "לוויתן" - תיעודי על חייהם של דייגים שעושה רושם שיכול להרגיע כמו לעמוד עם חכה מול הגלים ולעניין כמו סיור במוזיאון(אין תרגום, אבל לדעתי זה לא קריטי לסרט הזה).

יום רביעי
משכימי הקום יזכו לצפות בתשע וחצי ב"המטורף של היטלר" - סרט מוקדם למדי של דגלס סירק (זוהר תכעס אם תדע שמישהו שאל "מי זה") אך ללא תרגום לעברית אני מוותר. ב11:30 יוקרן "ההיא שחוזרת הביתה" - פיצ'ר הבכורה של מיה דרייפוס בוגרת החוג באונ' ת"א(סרט הגמר שלה היה "ביקור חולים" הנהדר) אודות צעירה בת 33 המחפשת את עצמה ומתאהבת על הדרך במנהל תיכון נשוי בן חמישים. הסיפור הקלישאתי לא מבטיח מי יודע כמה, אבל צפיתי במיה מציגה את הסרט בפיצ'ינג של הפסטיבל לפני שנה והגמגום וחוסר הבטחון שלה הותירו בי רושם שהיא כנראה התאבדה על האמת שלה בסרט הזה, ויחד עם הכשרון המוכח שלה זה מבטיח טובות.
באחת וחצי - מקבץ הקצרים השלישי והאחרון(כולל "בשבחי היום" הפרובוקטיבי שזכה בפסטיבל ת"א וגם אליו כבר התייחסתי) ובשתיים וחצי: "מסוגפות" - מותחן טלוויזיוני יפני שהוגדר כבר כיצירת מופת היצ'קוקיאנית, מה שמאוד מסקרן אותי. עם זאת, היצירה ארוכה מאוד(280 דקות) ולחלק השני תיאלצו כבר לרכוש כרטיס בנפרד(כי הוא אחרי ארבע...).
התרגום הוא לאנגלית בלבד.

יום חמישי
בעשר וחצי עוד סרט מחמלבאפי ידוע - ליקוי חמה בקנדהאר, וב12 "פלסטלינה" ישלים לכם את כל משתתפי תחרות הפיצ'רים הישראלים. כמו ב"רסיסי אהבה" מלפני שנה, גם כאן ריימונד אמסלם ויחזקאל לזרוב מציגים זוגיות ירושלמית בשנות ה-60, וחדי העין יבחינו גם בי חולף בפריים בסצינה ליד דוכן העיתונים(בתנאי שלא נשארתי על רצפת חדר העריכה...). וידי בילו, הבמאית, הייתה אחת מצמד הבמאיות של "קרוב לבית" הנפלא, מה שמעורר אצלי ציפיות לקבל גם כאן סרט קטן, צנוע, אבל אמיתי ומרגש.

עד כאן המלצותי הסובייקטיביות בעליל, ואם ידכם אינה משגת אפילו את מאה השקלים לכרטיס החופשי הנ"ל - אתם מוזמנים לקפוץ מחר למשכנות שאננים, שם בין עשר לאחת ייערך הפיצ'ינג המסורתי בו תיחשפו לפני כולם לסרטים שידברו עליהם בשנה הבאה(ועוד כמה סרטים שידברו עליהם פחות) או בעוד שנתיים(ולפעמים יותר. אתם יודעים איך זה...), ויש גם את "קולנוע לאור ירח" במתחם "התחנה הישנה" החדש והמגניב(שם גם יהיה מפוצץ אנשים).

ולמי שיש בעיה עם הנאה מסרטים בתשעת הימים - זיכרו, זה פסטיבל קולנוע איכותי. וקולנוע איכותי, כידוע....
אז שיהיה סבל מענג!