גם רשומה זו מתפרסמת באיחור והיא מתייחסת לארועי יום אתמול. עמכם הסליחה...
בחצות הלילה נשלח האס-אם-אס המרגיע: נוצר קשר עם קלרה והיא מצפה לבואנו. בסה"כ הייתה חסרה ספרה במספר שלה.
כך קרה שהבוקר קמנו מוקדם, ויצאנו - בהדרכתה של אגי, כרגיל - לחפש את תחנת האוטובוס הנוסע ליאסנטאנדראש. כמובן שהגענו קודם כל לתחנה הלא נכונה, ומהר-מהר נסענו לתחנה האחרת, הנכונה, הממוקמת סמוך לאיצטדיון ע"ש פושקש.
ההונגרים הם יקים - יוצאים תמיד בזמן. למזלנו גם המדריכה שלנו, אגי, הונגריה, ובעצם גם אנחנו(טוב, בעיקר אבא), אז למרות הטעות הספקנו להגיע ולחכות בניחותא ליציאת האוטובוס. אח, תהפוכות החיים!
קלרה היא נצר למשפחת לשאני, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, משפחה שגרה בעיר יסאפטי עד בוא הנאצים. כולם נשלחו לאושוויץ - כמו כל יהודי הונגריה שחיו בכפרים ובערי השדה - וכולם חוץ ממנה נרצחו. היא שבה ליסאפטי וחיה בה עד לפני שנתיים, אז נדדה ליאסנטאנדראש, כפר קטן ופסטורלי בסביבה. קלרה היא בת דודה שניה של אלווירה קולמאר, סבתא של אבא שלי. אלווירה, גם כן בת למשפחת לשאני הכפרית והאמידה, רכשה השכלה תיכונית - דבר יוצא דופן בעת ההיא לאישה - ונדדה לבודפשט(לא לגמרי ברור מדוע), שם התחתנה עם אדולף-אברהם קולמאר, יהודי עירוני עשיר ומכובד. ברור שהשידוך הזה היה חריג - בת הכפר הפשוטה עם בן העיר המכובד - אך לא ידוע לנו הרבה עליהם. הם היו דתיים, הוא היה כהן, ואבא שלי היה גר אצלם חלק מהזמן, ברחוב ורפלטי(הקרוי כיום ע"ש קרינטי פריג'ש, הומוריסטן יהודי הונגרי שהשפיע על דוש) - בו ביקרנו אתמול, כמו גם בבית הכנסת(שמשמש כיום כבי"ס)בו נהגו להתפלל.
מה קלרה יודעת וזוכרת? על מה בא לה לדבר, אם בכלל? ד"ר אגנס, מי שהכירה לנו אותה, אמרה שלדבר היא אוהבת. אבל הדרך ליאסנטאנדראש ארוכה וקשה. האוטובוס שלנו נסע להבש, עיר שדה סמוכה, שם היה עלינו להחליף לקו מקומי שייקח אותנו ליעדנו(ותסלחו לי,אבל מיציתי את ההנאה שבלכתוב שוב ושוב יאסנטאנדראש...). לאוטובוסים כאן אין מספרים, רק יעדים, ולקו שלנו היו הרבה. סליחה, המון. לאחר נסיעה של כשעה על כביש מהיר המוליך מבודפשט מזרחה, ירדנו לעשות סיבובים בין כפרים נידחים יותר ופחות, ברבים מהם עלו וירדו נוסעים, כשהנופים מתחלפים כל העת משדה חמניות לשדה חרוש לשדה מסוג אחר ושוב לחמניות ושוב... והכל על פלטה מישורית אחת, כשמאופק לאופק לא רואים כמעט דבר בולט: לא הרים, לא בקעות, לא ערים ולא דובים. הדבר היחיד שהפיג את השעמום - מלבד הבורות הרבים בכביש - היו שלטי הדרך המבשרים על הגעתנו ויציאתנו מכפרים שקשה להגות את שמם(ותודה לכפר ארק ששבר קצת את הרצף). ככל שנתארכה הדרך, כך נבנתה צפייתנו למצוא את הבש, עיר המחוז, עיר של כבישים רחבים, עיר של תעשיה, רכבות, חשמליות, גורדי שחקים...
הבש היא סוג של קצרין. קשה היה להבדיל בינה לבין הכפרים הקודמים בהם שהינו. הגענו אל תחנה מרכזית באמצע שום מקום, מוקפת בעיקר כפר בסגנון מושב חקלאי ישראלי טיפוסי, עם כמה רציפים חשופים לשמש ונטולי ספסלים. נהג האוטובוס - שהפעם אחר בכמה דקות(!) - ידע לכוון אותנו בדיוק רב לרחוב בו גרה קלרה. הוא עצר לנו בכיכר הכפר, והורה לנו לצעוד צפונה, ולפנות בפניה הראשונה שמאלה. והוא צדק, כמובן.
מרכז הכפר מזכיר קצת עיירה ממערבון: אנדרטת זכרון חוסה בצילו של צריח כנסיה נישא, ורוחות שרב משכיחות את היותנו במרכז אירופה. לאחר שפנינו שמאלה ברחוב הנכון, ומצאנו את הבית הנכון - בית כפרי מוקף חצר גדולה, גדר ושער(עליה מופיע שמו של הדייר הקודם) - עצרה לידנו בזריזות מכונית אדומה קטנה, ממנה יצאה אישה הונגריה נחמדה ושמה גבי(גבריאלה). היא הזמינה אותנו פנימה, והפגישה אותנו עם קלרה.
קלרה נעזרת בהליכון, אך קוראת ללא משקפיים, ובעלת חוש דרמטי מפותח. אולי אלו יותר מדי שעות בדידות, אך בנוכחתנו היא הפכה לשחקנית תיאטרון מדהימה: הבעות פנים, תנועות ידיים, יריקות, הכאות באוויר, צעקות, ובמקרים מיוחדים גם לחישות. והכל בהונגרית - שפה שלשמוע אותה זה משעשע למדי. כמובן שאת רוב דבריה לא הבנתי, אבל משיחה של למעלה משעתיים הייתי מסכם ואומר: קומוניסטים!!!!(יריקה).
קלרה באה ממשפחה אמידה, כאמור, ולה אדמות רבות(כיצד החזירה לרשותה את אדמותיה לאחר השואה איננו יודעים. רוב מסמכיה ותמונותיה מלפני המלחמה אבדו). השלטון הקומוניסטי בהונגריה(שהתחיל ב1949)לקח ממנה את אדמותיה, ורק עם נפילת הקומוניזם הן הושבו לה. ידוע שרבים מיהודי הונגריה נעשו קומוניסטים בזמנים ההם(כמו ויקטור, בן דודו של אבי, שהצטרף למשטרה החשאית באותה תקופה), מה שהביא - לפי סיפוריה של קלרה - למצב מוזר בו ב1967 היו לא מעט יהודים הונגרים שצידדו בצד הערבי(שפעל תחת חסותה של ברה"מ), בעוד ההונגרים עצמם - שברובם סלדו מהשלטון הקומוניסטי - צידדו בישראל. קלרה גאה כמובן להיות בצד הנכון, אך מעבר לכך אין לה קשר כלשהו עם ישראל והיהדות (אם כי אחי זיהה בביתה אריזת מצות, שככל הנראה נשלחה אליה ע"י מוסדות הקהילה בבודפשט). בהמשך אולי נארגן תרגום של השיחה איתה(יש לי תיעוד מצולם של רובה), ואז נוכל לדלות מתוכה פנינים של ממש. התייחסות לארועי השואה או לאלווירה - לא היו הרבה(חלק מהמידע שכתבתי על אלווירה מקורו בשיחה זו).
גבי - שהיא המטפלת של קלרה - לקחה אותנו לסיבוב בכפר. מדובר אכן בכפר קטן, ובו מרחצאות חמים המהווים את האטרקציה התיירותית במקום. לאחר מכן נפרדנו ממנה לשלום(אנחנו היינו האטרקציה התיירותית שלה ליום אחד...), וחיכינו בשלווה לאוטובוס ה"ישיר" לבודפשט. כן, כן, בחזור מצאנו קו ישיר!
ואמנם, הפעם האוטובוס נסע ישירות לבירה. הוא עצר רק ב"ערים" מרכזיות, ונסע את רוב הדרך על הכביש הראשי מספר 31. עכשיו: העיר הגדולה והמרכזית בדרך - יאסברני - בה עצר האוטובוס להפסקה בת עשר דקות, היא עיירה שכוחת אל בת כ27 אלף תושבים. ספרנו בה שני רמזורים, וגם כמה בתים בני ארבע קומות. שאר הדרך נסענו - ללא עצירה, כאמור - בין אינספור כפרים נידחים, יערות, שדות, מטעים ותעלות השקיה. הנסיעה התפתלה והתמשכה לאורך מישורי הונגריה כמו מסטיק שפג טעמו, עד שכשבקרבת בודפשט השתפלו להן מספר גבעות לא היה מאושר ממני. איכות הכביש הייתה סבירה, אבל אני חייב להודות שכביש הבקעה מעניין ואיכותי הרבה יותר.
גם לבודפשט ישנם רחובות משעממים בעלי אורך רב ואפיל קומוניסטי, ורק לאחר שהסתיימו להן שעתיים ורבע של נסיעה עצלה חזרנו אל תחנת האוטובוסים שליד האצטדיון ע"ש פושקאש בדיוק בדקה(!) הנקובה בדפי המידע של חברת האוטובוסים. השלפוחית שלי מאוד שמחה לפגישה המחודשת, ואני מאוד שמחתי סוף סוף להכיר את המטרו של בודפשט. מדובר בתחתית יעילה להחריד, בעלת חריקה אופיינית וצורמנית(מי שרוצה לעשות סרט על רכבת תחתית שמאבדת שליטה ומתרסקת - זה הסאונד שאתם צריכים), שתוך פחות מעשר דקות דילגה על פני - סליחה, מתחתי רבעי המטרופולין כדי להביאנו היישר לתחנה הקרובה למלוננו.
לפעם הבאה יש לי שתי מסקנות: 1. רק ברכב. 2. רק בכבישים מהירים. תהיה פעם באה...?
בחצות הלילה נשלח האס-אם-אס המרגיע: נוצר קשר עם קלרה והיא מצפה לבואנו. בסה"כ הייתה חסרה ספרה במספר שלה.
כך קרה שהבוקר קמנו מוקדם, ויצאנו - בהדרכתה של אגי, כרגיל - לחפש את תחנת האוטובוס הנוסע ליאסנטאנדראש. כמובן שהגענו קודם כל לתחנה הלא נכונה, ומהר-מהר נסענו לתחנה האחרת, הנכונה, הממוקמת סמוך לאיצטדיון ע"ש פושקש.
ההונגרים הם יקים - יוצאים תמיד בזמן. למזלנו גם המדריכה שלנו, אגי, הונגריה, ובעצם גם אנחנו(טוב, בעיקר אבא), אז למרות הטעות הספקנו להגיע ולחכות בניחותא ליציאת האוטובוס. אח, תהפוכות החיים!
קלרה היא נצר למשפחת לשאני, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, משפחה שגרה בעיר יסאפטי עד בוא הנאצים. כולם נשלחו לאושוויץ - כמו כל יהודי הונגריה שחיו בכפרים ובערי השדה - וכולם חוץ ממנה נרצחו. היא שבה ליסאפטי וחיה בה עד לפני שנתיים, אז נדדה ליאסנטאנדראש, כפר קטן ופסטורלי בסביבה. קלרה היא בת דודה שניה של אלווירה קולמאר, סבתא של אבא שלי. אלווירה, גם כן בת למשפחת לשאני הכפרית והאמידה, רכשה השכלה תיכונית - דבר יוצא דופן בעת ההיא לאישה - ונדדה לבודפשט(לא לגמרי ברור מדוע), שם התחתנה עם אדולף-אברהם קולמאר, יהודי עירוני עשיר ומכובד. ברור שהשידוך הזה היה חריג - בת הכפר הפשוטה עם בן העיר המכובד - אך לא ידוע לנו הרבה עליהם. הם היו דתיים, הוא היה כהן, ואבא שלי היה גר אצלם חלק מהזמן, ברחוב ורפלטי(הקרוי כיום ע"ש קרינטי פריג'ש, הומוריסטן יהודי הונגרי שהשפיע על דוש) - בו ביקרנו אתמול, כמו גם בבית הכנסת(שמשמש כיום כבי"ס)בו נהגו להתפלל.
מה קלרה יודעת וזוכרת? על מה בא לה לדבר, אם בכלל? ד"ר אגנס, מי שהכירה לנו אותה, אמרה שלדבר היא אוהבת. אבל הדרך ליאסנטאנדראש ארוכה וקשה. האוטובוס שלנו נסע להבש, עיר שדה סמוכה, שם היה עלינו להחליף לקו מקומי שייקח אותנו ליעדנו(ותסלחו לי,אבל מיציתי את ההנאה שבלכתוב שוב ושוב יאסנטאנדראש...). לאוטובוסים כאן אין מספרים, רק יעדים, ולקו שלנו היו הרבה. סליחה, המון. לאחר נסיעה של כשעה על כביש מהיר המוליך מבודפשט מזרחה, ירדנו לעשות סיבובים בין כפרים נידחים יותר ופחות, ברבים מהם עלו וירדו נוסעים, כשהנופים מתחלפים כל העת משדה חמניות לשדה חרוש לשדה מסוג אחר ושוב לחמניות ושוב... והכל על פלטה מישורית אחת, כשמאופק לאופק לא רואים כמעט דבר בולט: לא הרים, לא בקעות, לא ערים ולא דובים. הדבר היחיד שהפיג את השעמום - מלבד הבורות הרבים בכביש - היו שלטי הדרך המבשרים על הגעתנו ויציאתנו מכפרים שקשה להגות את שמם(ותודה לכפר ארק ששבר קצת את הרצף). ככל שנתארכה הדרך, כך נבנתה צפייתנו למצוא את הבש, עיר המחוז, עיר של כבישים רחבים, עיר של תעשיה, רכבות, חשמליות, גורדי שחקים...
הבש היא סוג של קצרין. קשה היה להבדיל בינה לבין הכפרים הקודמים בהם שהינו. הגענו אל תחנה מרכזית באמצע שום מקום, מוקפת בעיקר כפר בסגנון מושב חקלאי ישראלי טיפוסי, עם כמה רציפים חשופים לשמש ונטולי ספסלים. נהג האוטובוס - שהפעם אחר בכמה דקות(!) - ידע לכוון אותנו בדיוק רב לרחוב בו גרה קלרה. הוא עצר לנו בכיכר הכפר, והורה לנו לצעוד צפונה, ולפנות בפניה הראשונה שמאלה. והוא צדק, כמובן.
מרכז הכפר מזכיר קצת עיירה ממערבון: אנדרטת זכרון חוסה בצילו של צריח כנסיה נישא, ורוחות שרב משכיחות את היותנו במרכז אירופה. לאחר שפנינו שמאלה ברחוב הנכון, ומצאנו את הבית הנכון - בית כפרי מוקף חצר גדולה, גדר ושער(עליה מופיע שמו של הדייר הקודם) - עצרה לידנו בזריזות מכונית אדומה קטנה, ממנה יצאה אישה הונגריה נחמדה ושמה גבי(גבריאלה). היא הזמינה אותנו פנימה, והפגישה אותנו עם קלרה.
קלרה נעזרת בהליכון, אך קוראת ללא משקפיים, ובעלת חוש דרמטי מפותח. אולי אלו יותר מדי שעות בדידות, אך בנוכחתנו היא הפכה לשחקנית תיאטרון מדהימה: הבעות פנים, תנועות ידיים, יריקות, הכאות באוויר, צעקות, ובמקרים מיוחדים גם לחישות. והכל בהונגרית - שפה שלשמוע אותה זה משעשע למדי. כמובן שאת רוב דבריה לא הבנתי, אבל משיחה של למעלה משעתיים הייתי מסכם ואומר: קומוניסטים!!!!(יריקה).
קלרה באה ממשפחה אמידה, כאמור, ולה אדמות רבות(כיצד החזירה לרשותה את אדמותיה לאחר השואה איננו יודעים. רוב מסמכיה ותמונותיה מלפני המלחמה אבדו). השלטון הקומוניסטי בהונגריה(שהתחיל ב1949)לקח ממנה את אדמותיה, ורק עם נפילת הקומוניזם הן הושבו לה. ידוע שרבים מיהודי הונגריה נעשו קומוניסטים בזמנים ההם(כמו ויקטור, בן דודו של אבי, שהצטרף למשטרה החשאית באותה תקופה), מה שהביא - לפי סיפוריה של קלרה - למצב מוזר בו ב1967 היו לא מעט יהודים הונגרים שצידדו בצד הערבי(שפעל תחת חסותה של ברה"מ), בעוד ההונגרים עצמם - שברובם סלדו מהשלטון הקומוניסטי - צידדו בישראל. קלרה גאה כמובן להיות בצד הנכון, אך מעבר לכך אין לה קשר כלשהו עם ישראל והיהדות (אם כי אחי זיהה בביתה אריזת מצות, שככל הנראה נשלחה אליה ע"י מוסדות הקהילה בבודפשט). בהמשך אולי נארגן תרגום של השיחה איתה(יש לי תיעוד מצולם של רובה), ואז נוכל לדלות מתוכה פנינים של ממש. התייחסות לארועי השואה או לאלווירה - לא היו הרבה(חלק מהמידע שכתבתי על אלווירה מקורו בשיחה זו).
גבי - שהיא המטפלת של קלרה - לקחה אותנו לסיבוב בכפר. מדובר אכן בכפר קטן, ובו מרחצאות חמים המהווים את האטרקציה התיירותית במקום. לאחר מכן נפרדנו ממנה לשלום(אנחנו היינו האטרקציה התיירותית שלה ליום אחד...), וחיכינו בשלווה לאוטובוס ה"ישיר" לבודפשט. כן, כן, בחזור מצאנו קו ישיר!
ואמנם, הפעם האוטובוס נסע ישירות לבירה. הוא עצר רק ב"ערים" מרכזיות, ונסע את רוב הדרך על הכביש הראשי מספר 31. עכשיו: העיר הגדולה והמרכזית בדרך - יאסברני - בה עצר האוטובוס להפסקה בת עשר דקות, היא עיירה שכוחת אל בת כ27 אלף תושבים. ספרנו בה שני רמזורים, וגם כמה בתים בני ארבע קומות. שאר הדרך נסענו - ללא עצירה, כאמור - בין אינספור כפרים נידחים, יערות, שדות, מטעים ותעלות השקיה. הנסיעה התפתלה והתמשכה לאורך מישורי הונגריה כמו מסטיק שפג טעמו, עד שכשבקרבת בודפשט השתפלו להן מספר גבעות לא היה מאושר ממני. איכות הכביש הייתה סבירה, אבל אני חייב להודות שכביש הבקעה מעניין ואיכותי הרבה יותר.
גם לבודפשט ישנם רחובות משעממים בעלי אורך רב ואפיל קומוניסטי, ורק לאחר שהסתיימו להן שעתיים ורבע של נסיעה עצלה חזרנו אל תחנת האוטובוסים שליד האצטדיון ע"ש פושקאש בדיוק בדקה(!) הנקובה בדפי המידע של חברת האוטובוסים. השלפוחית שלי מאוד שמחה לפגישה המחודשת, ואני מאוד שמחתי סוף סוף להכיר את המטרו של בודפשט. מדובר בתחתית יעילה להחריד, בעלת חריקה אופיינית וצורמנית(מי שרוצה לעשות סרט על רכבת תחתית שמאבדת שליטה ומתרסקת - זה הסאונד שאתם צריכים), שתוך פחות מעשר דקות דילגה על פני - סליחה, מתחתי רבעי המטרופולין כדי להביאנו היישר לתחנה הקרובה למלוננו.
לפעם הבאה יש לי שתי מסקנות: 1. רק ברכב. 2. רק בכבישים מהירים. תהיה פעם באה...?
