דיא-לוג

"אני לא מבין למה אתה לא כועס עלי".
הקשבתי ברוב קשב, ניסיתי להבין. מה הוא רוצה ממני? יש כאן איזו מלכודת?
"נו, תכעס! אתה רואה את כל הרוע שיש בעולם, אתה יודע מי אחראי, תכעס!"
אני לא כועס - עניתי - אני לא יכול.
"מדוע? אתה חושב שאתה כזה צדיק וטהור וזך ונקי שהכעס הוא מתחת לרמה שלך?"


מה אומר לו? שאני מפחד? שיראת העונש גדולה עלי? בולשיט. יש כ"כ הרבה חטאים אחרים שיראת העונש לא מפרידה ביני לבינם. מה יש לי נגד הכעס?


אני פשוט לא כועס - אמרתי בשקט - גם על אנשים אינני מסוגל לכעוס.
"כן, בטח. אתה חושב שכעס שאיננו מבוטא במילים או מעשים איננו כעס? 
אתה חושב שאינני רואה את כל הכעס שיש לך בלב?
על חברים, על קולגות, על בני משפחה - ואני בכוונה לא מפרט.
לא רוצה לזעזע אותך. אבל תחשוב לבד מה אני רואה ומה אינני רואה"
מה אינך רואה???? - פערתי עיני בתימהון - וכי יש דבר שאינך רואה????
"אני הרי לא צריך לראות כדי לדעת. את הראיה אתה ושכמותך מייחסים לי לפי הצורך.
אבל תראה כמה כעס מתעורר בך רק מהמחשבה שאינני רואה אותך.
על אחת כמה וכמה שיש בך כעס על בני אדם שלדעתך אמורים לראות אותך ולא רואים"
אני לא כועס - נבהלתי מקולי החזק ועברתי ללחוש - עליך, על שאינך רואה אותי.
מי אני בכלל.
"אתה כן. כועס."
אז מה אתה רוצה שאעשה? שאצעק? שאבכה? שאזרוק צלחת על הקיר? שאלך לשרוף משהו?
"מה אתה רוצה לעשות?"
מה זאת אומרת מה אני רוצה לעשות? אתה הרי יודע את זה טוב ממני!!!


הרגשתי את כל התסכול עולה בי. ראיתי את כל חוסר האונים שלי ניצב מולי,
את השיתוק המפורסם שלי. התביישתי לעמוד מולו כך, משותק.


"אתה באמת רוצה שכל דבר שאתה עושה יהיה בגלל שאני אמרתי או החלטתי?
לא היית רוצה פעם להתענג - ובאמת להתענג - על לעשות משהו בגלל שאתה רצית?"
 - אז מה? להתענג על כעס? איך אפשר? כעס נכנס מתחת לעור, מייצר כאב, מרירות, תסכול. כעס מייצר כעס, שמייצר עוד כאב וכעס. בשביל מה בכלל יש כעס בעולם?


שתיקה השתלטה עלי. נבהלתי מעצמי. מי אני בכלל שאבקר, שאתלונן. מה אני מבין בכלל?


"תגיד, לאהוב - אתה אוהב? לבטא כעס, מרירות, תסכול קשה לך. אבל מה עם אהבה?"
אהבה מביאה חטא.
"כן, כן... אהבה מביאה פחד. אהבה מביאה כאב.
אהבה מביאה תסכול. אהבה מביאה כעס."
שתקתי.
"אז מה? מוותר עליה? על אהבה?"
 - כן -חייכתי - אני אוהב את החטאים שלי נקיים. לא כסרח עודף של איזה רגש...
"גבר אתה. אתה לא מרגיש כלום. שום דבר לא נוגע בך. אז אתה לא כועס אף פעם.
אבל האמת היא שאתה בסה"כ סוכר את זרם החיים. ללמוד, להרגיש, ליצור, לעשות 
- זה לא בשבילך..."
 - אני...
"אל תפסיק אותי. 
חיים מביאים איתם חטא. ואתה מעדיף לחטוא בלי לחיות. שלפחות לא יהיה לך על המצפון שום דבר. אתה לה נהנה אז אין יסורי מצפון. לא ככה?
ואני אומר: חיה.
חיה ותן לאחרים למות, אם הם רוצים.
הנח להם למתים שמתו, וכאב את הכאבים שלך, לא של אחרים.
כעס את הכעסים שלך. גם עלי. 
כי אתה לא כועס אלא על מי שאתה אוהב.
וממילא קשה לך לזהות מתי אתה אוהב ומתי לא.
אז כעס כבר, כעס. כך לפחות תדע מי חשוב לך."


וכך, לבסוף, נותרתי לבדי. עם כל השאלות המציקות, והמבוכה התמידית. 
ורק הכעס ניצב לו שם, מחכה, ממתין, כמו פצצה שעומדת להתפוצץ.

גל קור חולף

זה היה גל קור חולף
היה נדמה לי שזה המוות
הוא אחז בי לרגע וחשבתי
שנגמרו להם חיי.


כעבור שעה התבדיתי
זרחה עלי השמש
לא ידעתי מה עלי לעשות
מה עלי לחפש
כי כל מה שהיה חשוב
כבר לא חשוב.


אנשים עולים ואנשים יורדים
וחברה שאהבתי
חברה שאהבתי נעלמה מחיי
עכשיו אני צועד לבד.


וכל מפגש עיניים - שעמום.
וכל נגיעה מכאיבה לי.
לא יודע מה עלי לעשות
או מה לחפש
כי כל מה שהיה חשוב
כבר לא חשוב.


זה היה גל קור חולף.
היה נדמה לי שזה המוות.
הוא אחז בי לרגע, וחשבתי - 
עכשיו יש לי אותך, ורק אותך.


כעבור שעה התבדיתי.
נפלתי שוב אל המים.
לא ידעתי אל מי לערוג
ואת מי לחפש
והכל כ"כ חשוב ולא חשוב.
לא חשוב.

כמו אישה בציריה

הידיעה על מותו של עדי טלמור באה בשיאם של תשעת הימים, רגע לפני תשעה באב. מבחינתי זה נחשב "בדיוק בזמן". כבר כילד ספגתי את התודעה שמותו של אדם הוא חורבן בית. שאדם - כל אדם - הוא נכס. לכל אדם יש ידע ייחודי, זכרונות שרק הוא זוכר, נקודת מבט על המציאות שיכולה לחשוף תובנות שאף אחד אחר לא יכול לגלות.
והדברים נכונים שבעתיים כשמדברים על אנשי המאה ה-20, בעיקר אלה שחיו את מחציתה הראשונה. זו הייתה מאה כ"כ עשירה במאורעות, בעלת תפניות כ"כ דרמטיות, כשמכל פינה בגלובוס העניינים נראים אחרת לחלוטין. ואם מצרפים לכך את העובדה שבני האדם נעו ונדו בלי סוף בנסיון לברוח מצרות או להשיג עתיד טוב יותר - מתקבל מצב בו לכל אדם סלט חוויות וזכרונות כה ייחודי שקשה שלא לחוש יראת כבוד למולו.
כרוב בני דורי, גם אני גדלתי בצילם של אנשי המאה ה-20, ונחשפתי לאחת התופעות המתסכלות(והידועות)המאפיינות אותם: הקושי לספר. זו תופעה המאפיינת בעיקר את ניצולי השואה, אבל אני מניח שהיא אפיינה גם את ניצולי שלטון הדיכוי הסטאליניסטי, ניצולי מלחה"ע הראשונה, ועוד... הקושי לספר, הפך אותם, בעיני, למעין מוסדות תרבות חשובים שהמדינה בסכלותה החליטה לנעול בפני הציבור("סכלותה של המדינה" היה בילדותי גם מושג סאטירי, אך גם קיבלנו אותו כטבעו של עולם). אלא שכאן לא המדינה סכרה אותם. התסכול הזה, של לחיות בצילם של אוצרות תרבות בלתי נגישים, היה אחד ממעצבי ילדותי.
כבן זקונים, זכיתי להכיר הכרות ממשית רק סבתא אחת מתוך חמשת סבי וסבתותי(סבי נרצח בשואה, ורעייתו - סבתי - נישאה בשנית), והיא נפטרה בחודש אב - וממש כמו חורבן הבית, גם מותה היה צפוי מראש, וצפינו בהתוותו במשך שנים. היא חלתה כשהייתי בחופש הגדול שלפני כיתה א', וכששוחררה מביה"ח(שישה ימים לאחר תחילת שנה"ל) - היא הפכה לסיעודית, ונתבקשתי לתת לה את חדרי. הוויתור על "החדר שלי" היה עבורי טבעי ופשוט: במשפחתינו לא היה מקובל לריב על ענייני אגו. לפחות כך אני ראיתי זאת. כך שהוויתור על החדר בו העברתי כמעט את כל ילדותי, חדר שהיה עבורי משמעותי מאוד והייתה לי בו תחושת פרטיות שלא הייתה לי באף מקום לאחר מכן - הוויתור הזה עבר ללא שהשאיר חותם כלשהו לא בי ולא באחרים. וזו הייתה תחילתה של התנהלות קבועה אצלי.
סבתי שהתה בחדרי קרוב לשלוש שנים. בתור ילד לא היה לי קנה מידה לשפוט את החוויה, וזעקות הכאב שלה, האנחות שלה, ריחות ביה"ח שהתארחו אצלי בבית, וכמובן העובדה שאימי סעדה אותה - הכל התקבל אצלי בטבעיות. אמנם לא הבנתי את העניין האלמנטרי הזה - שמדובר כאן בפעילות יסודית של מלאכי המוות כהכנה לפתרון הסופי שלהם, ולכן גם לא עלתה בי התהיה מדוע צריך כ"כ הרבה הכנות - אפשר הרי למות בבת אחת? בכל אופן, אני שמרתי על עמדת המתבונן מן הצד, ומי שבאמת התייסרה מכל המצב הייתה אמא שלי.
כמובן, עלתה שאלת המשמעות. במהלך שנות הסבל האחרונות שלה, התחתן נכדה הבכור, ואף הביא לה נינה בכורה. העובדה שאישה שאיבדה לא מעט מילדיה בעת ינקותם במחצית הראשונה של שנות ה-40(משום מה, ילדים יהודים באותה תקופה לא שרדו הרבה זמן), וזאת זמן לא רב לאחר שנותק הקשר בינה לבין הוריה(שמאוחר יותר התברר שגם הם מתו), בזמן שכל העולם החברתי-תרבותי בו גדלה ירד למצולות תוך שהוא מושך אותה ואת משפחתה איתו - ורק ברגע האחרון היא מצליחה לחלץ את עצמה,את אחותה ובתה התינוקת מאבדון(אולי אכתוב על זה מתישהו) - העובדה שהיא זוכה לעת זקנתה לחבוק נינה איננה טריוויאלית. האם הסבל היה שווה את זה? באותה תקופה לא זכור לי שנשאלה השאלה. אבל יש לי תחושה שהתשובה בכ"ז - ולמרות הכל - חיובית.
ושרק לא נצטרך לשאול שאלות כאלה.