זהירות, אש

האמת בוערת בפנים. בתוך כל אחד. היא יכולה להיות גלויה או מכוסה במליון מכסים, אך היא בוערת. יש ומסירים את המכסה והיא פורצת החוצה בצורה בלתי נשלטת ושורפת. יש אנשים שמתים מזה. כן, כן. לפעמים רק נפגעים. לפעמים סתם לא נעים. ויש ומסירים את המכסה והיא לא שורפת - רק מאירה ומחממת.

כשאנשים מכירים אותך, ואתה מכיר אותם, ואתה חושף בפניהם את האש, והם אולי נכווים קצת בהתחלה, אבל בהמשך אתה והם לומדים להנות מאורה וחומה, זה טוב. אבל היום אנשים רוצים שכ-ו-ל-ם ייהנו מאשם. אולי כי איבדנו משהו מהיכולת להאיר ולחמם בפרטיות, את הקרובים לנו, אז אנחנו, כמו בפוקר, מוותרים על פרישה בסיבוב הראשון ומהמרים על כל הקופה. 

אבל, כשאתה מסיר מכסה בפני כל העולם - קשה הרבה יותר לשלוט בתוצאה. מצד שני - נדיר שמישהו מת מזה. זה פחות מסוכן. לפעמים זה מביך, כן, ולפעמים זה פוגע במידה מסויימת, ולפעמים זה מזיק. וכשזה מצליח להאיר ולחמם את כ-ו-ל-ם - זה האושר הכי גדול. אבל מה? מי שלא מצליח להאיר בבית פנימה - מה לו כי יאיר בחוץ?

אף אחד לא זכה באור מן ההפקר. אבל לא כל אחד הוא אמן. ולא כל אחד רוצה להיות אמן. ויש כאלה שאישם כה מכוסה שהם חדלו להאמין בקיומה. וכשמתגלים אותות לקיומה - הם נרתעים ונסגרים, ונפתחים לרגע ושוב נסגרים, והמתבונן מן הצד עשוי להתעצבן מהם: מה יש לכם? תגידו כבר את שבלבכם! מה כל המשחקים האלה? אבל הם לא באמת משחקים. הם באמת לא יודעים לנווט אותה אל החוץ. והם מפחדים פחד מוות, פחד משתק, מהאש השורפת-כל, שיכולה להרוס את כל היקר והחשוב להם בחיים. וכך הם הולכים, מתים-חיים, מן הבוקר הזה אל הבוקר הבא, עד רדת הערב האחרון.

ונוח לנו לשנוא אותם. כ"כ נוח. כי אנחנו אוהבים תקווה. וייאוש הוא עניין מדבק. וכ"כ קשה לעשות עליהם סרט, כי הם עצמם אנטגוניסטים לעצמם. והם לא צבעוניים כמו אלה שנותנים לאש של עצמם לפרוץ החוצה ולשרוף הכל בלא שליטה - ונשרפים בעצמם בלהבה, עד כלות. כי ההרס העצמי שלהם מתרחש במסתרים.

ובכ"ז, נעשים עליהם פה ושם סרטים. לפעמים אפילו סרטים טובים. בסרט "חום כחול" של הילה אטיאס(נעשה כסרט גמר ב"מעלה") עדיין לא ניתן לצפות(אבל אפשר יהיה, מן הסתם, בהקרנה המסורתית של יום י-ם ב"מעלה"). גיבורת הסרט עובדת כמפעילת כדור פורח. האם היא תצליח לתת לאש שבה לצאת החוצה? הנה דקה אחת יפה מתוכו(שכדי להנות ממנה באמת עדיף לצפות בה בתוך ההקשר):

יציבות

היא השאירה אותו שם, לבד, באמצע הלילה, באמצע שומקום. היא לא ידעה את זה. היא חשבה שהיא הביאה אותו ליעדו. כך הוא אמר לה. היא גם לא ידעה שהוא כועס. אסור היה לה לדעת. היא עוד הייתה עלולה לשכך את חמתו, ואז...

הוא תמיד רצה יציבות, ושום דבר לא נתן לו אותה. כשהוא היה מתאהב הוא היה מאבד את שיווי המשקל. נותר חשוף בפני מישהי שמשחקת בליבו כמו אדם המשחק פינג-פונג נגד עצמו. מדי פעם ליבו היה עף משולחן המשחק ומתרסק לרסיסים - ועם השנים לא נותרו רסיסים גדולים מספיק בכדי שיוחל על מי מהם הכינוי "לב".

גם השנאה - שהחליפה לעיתים קרובות את האהבה - לא נתנה לו יציבות. כל פעם שחש אותה, חש גם את האשמה, יסורי המצפון המטלטלים אותך ומניעים אותך לעבר הסליחה והמחילה - שעבורו הן היו בסה"כ תהום עמוקה שלא ניתן לראות את קרקעיתה.

האשמה לכשעצמה היה בה פוטנציאל יציבות של ממש. הוא שקל מפעם לפעם לעשות משהו ממש קיצוני, כמו וולטר וייט מ"שובר שורות"* - אך הוא חשש שגם אז דבר לא יקרה לו והוא יוכל להמשיך להיטלטל בין האשמה על שעשה לבין דמות הקדוש הדבוקה לו לתחת כבר שנים. לא, אין באשמה כל תקווה ליציבות.

רק הזעם הקדוש. הו, כן. הזעם הקדוש, כשאתה שומר אותו לעצמך, כשהוא צמוד היטב לליבך כמו קלפי פוקר, כשאיש איננו יודע - רק הזעם הקדוש מקנה לך יציבות. הוא שם אותך במקום נקי מאשמה - כי יש מישהו אחר שסוחב אותה על גבו - הוא שם אותך בעמדת כח - כי אתה תמיד יכול להניח את הקלפים על השולחן מתי שרק בא לך - והוא מוגן היטב מהסליחה והמחילה - כי הוא בליבך. ואיש אינו יודע.

אז היא השאירה אותו שם, לבד, בלילה, באמצע שום מקום. הוא היה חייב לה תודה גדולה, כן, תודה ענקית, על כך שהיא מטעינה אותו בזעם הקדוש. וזה הגיע לה - הוא לא הטעה אותה סתם לחשוב שכאן עליו להיות - בסוף העולם, לבד, בלילה, בחושך. היא הרוויחה את זעמו ביושר. היא הייתה רעה, והיא ידעה את זה. היא אולי לא שלטה בזה - אך זה היה המצב.

אך לו הייתה ממשיכה עוד קצת, עוד חמש דקות נסיעה, לו היה ממשיך לסבול את נוכחותה עוד זמן קצר - היא הייתה מותירה אותו במקום הנכון ובזמן הנכון, והוא היה מאבד את זה. הוא היה מפסיק לכעוס. ושוב, הוא היה חוזר להיות אבוד וחסר אונים במרחבי אי-היציבות של האנשים שאין להם לב. והוא אפילו לא היה זוכר מה קרה.

*  וולטר וייט חוצה את הקווים("שובר שורות") והופך מאדם נורמטיבי במשבר קשה המפנטז לנצל את כישוריו כדי לעשות כסף טוב מסמים - לרוצח בדם קר(לא מומלץ לצפיה לאנשים רגישים כמוני). אמנם, מר וייט הוא אדם יציב לחלוטין, ולכן קטע זה הינו רק הערת שוליים על הפוסט, ואינו קשור אליו בצורה מובהקת:

דיא-לוג

"אני לא מבין למה אתה לא כועס עלי".
הקשבתי ברוב קשב, ניסיתי להבין. מה הוא רוצה ממני? יש כאן איזו מלכודת?
"נו, תכעס! אתה רואה את כל הרוע שיש בעולם, אתה יודע מי אחראי, תכעס!"
אני לא כועס - עניתי - אני לא יכול.
"מדוע? אתה חושב שאתה כזה צדיק וטהור וזך ונקי שהכעס הוא מתחת לרמה שלך?"


מה אומר לו? שאני מפחד? שיראת העונש גדולה עלי? בולשיט. יש כ"כ הרבה חטאים אחרים שיראת העונש לא מפרידה ביני לבינם. מה יש לי נגד הכעס?


אני פשוט לא כועס - אמרתי בשקט - גם על אנשים אינני מסוגל לכעוס.
"כן, בטח. אתה חושב שכעס שאיננו מבוטא במילים או מעשים איננו כעס? 
אתה חושב שאינני רואה את כל הכעס שיש לך בלב?
על חברים, על קולגות, על בני משפחה - ואני בכוונה לא מפרט.
לא רוצה לזעזע אותך. אבל תחשוב לבד מה אני רואה ומה אינני רואה"
מה אינך רואה???? - פערתי עיני בתימהון - וכי יש דבר שאינך רואה????
"אני הרי לא צריך לראות כדי לדעת. את הראיה אתה ושכמותך מייחסים לי לפי הצורך.
אבל תראה כמה כעס מתעורר בך רק מהמחשבה שאינני רואה אותך.
על אחת כמה וכמה שיש בך כעס על בני אדם שלדעתך אמורים לראות אותך ולא רואים"
אני לא כועס - נבהלתי מקולי החזק ועברתי ללחוש - עליך, על שאינך רואה אותי.
מי אני בכלל.
"אתה כן. כועס."
אז מה אתה רוצה שאעשה? שאצעק? שאבכה? שאזרוק צלחת על הקיר? שאלך לשרוף משהו?
"מה אתה רוצה לעשות?"
מה זאת אומרת מה אני רוצה לעשות? אתה הרי יודע את זה טוב ממני!!!


הרגשתי את כל התסכול עולה בי. ראיתי את כל חוסר האונים שלי ניצב מולי,
את השיתוק המפורסם שלי. התביישתי לעמוד מולו כך, משותק.


"אתה באמת רוצה שכל דבר שאתה עושה יהיה בגלל שאני אמרתי או החלטתי?
לא היית רוצה פעם להתענג - ובאמת להתענג - על לעשות משהו בגלל שאתה רצית?"
 - אז מה? להתענג על כעס? איך אפשר? כעס נכנס מתחת לעור, מייצר כאב, מרירות, תסכול. כעס מייצר כעס, שמייצר עוד כאב וכעס. בשביל מה בכלל יש כעס בעולם?


שתיקה השתלטה עלי. נבהלתי מעצמי. מי אני בכלל שאבקר, שאתלונן. מה אני מבין בכלל?


"תגיד, לאהוב - אתה אוהב? לבטא כעס, מרירות, תסכול קשה לך. אבל מה עם אהבה?"
אהבה מביאה חטא.
"כן, כן... אהבה מביאה פחד. אהבה מביאה כאב.
אהבה מביאה תסכול. אהבה מביאה כעס."
שתקתי.
"אז מה? מוותר עליה? על אהבה?"
 - כן -חייכתי - אני אוהב את החטאים שלי נקיים. לא כסרח עודף של איזה רגש...
"גבר אתה. אתה לא מרגיש כלום. שום דבר לא נוגע בך. אז אתה לא כועס אף פעם.
אבל האמת היא שאתה בסה"כ סוכר את זרם החיים. ללמוד, להרגיש, ליצור, לעשות 
- זה לא בשבילך..."
 - אני...
"אל תפסיק אותי. 
חיים מביאים איתם חטא. ואתה מעדיף לחטוא בלי לחיות. שלפחות לא יהיה לך על המצפון שום דבר. אתה לה נהנה אז אין יסורי מצפון. לא ככה?
ואני אומר: חיה.
חיה ותן לאחרים למות, אם הם רוצים.
הנח להם למתים שמתו, וכאב את הכאבים שלך, לא של אחרים.
כעס את הכעסים שלך. גם עלי. 
כי אתה לא כועס אלא על מי שאתה אוהב.
וממילא קשה לך לזהות מתי אתה אוהב ומתי לא.
אז כעס כבר, כעס. כך לפחות תדע מי חשוב לך."


וכך, לבסוף, נותרתי לבדי. עם כל השאלות המציקות, והמבוכה התמידית. 
ורק הכעס ניצב לו שם, מחכה, ממתין, כמו פצצה שעומדת להתפוצץ.

הכי קול זה להיות מענטש

מעניין כמה מצופי "הדירה" אמש, בסינמטק י-ם, באו לצפות בסרטו התיעודי עטור התהילה של ארנון גולדפינגר. אני טרם צפיתי ביצירה זו, אולי כי יש לי מקדם חרדה גבוה כשמדברים איתי על תיבות פנדורה. מ"הדירה" של בילי ויילדר ציפיתי למשהו קליל בהרבה. איזו סוכריה על מקל בטעם של פעם שתחליק בקלות בגרון ותתן לי לחזור הביתה בהרגשה טובה.
מספר דקות לאחר תחילת הסרט אכן עזבו מספר צופים את האולם. אך הם היו בודדים. רוב הקהל נשאר לצפות בסרט עד תומו. בסיום ההקרנה נשמעו מחיאות כפיים. כן, כן, סרט שחור לבן בן חמישים שנה זכה למחיאות כפיים. סוכריה על מקל זה לא.


את הטעות הגדולה שלי איתרתי כשגיליתי שחלפו כבר דקות ארוכות מהסרט ושירלי מקליין טרם הופיעה. ויילדר כ"כ מקצין בפנינו את בדידותו הלא-מודעת לעצמה של גיבורו(בגילומו המצויין של ג'ק למון), שהבנתי שכשם שחייב להיות לסרט הזה סוף טוב, גם חייבים לבוא אליו עם בת-זוג. אחרת זה פשוט עצוב מדי לראות את הגיבור נגאל מבדידות חסרת תוחלת ולגלות שאתה עדיין נטול...


ק.ק. באקסטר עובד בחברת ענק. זה ממש לא משנה במה הוא עוסק באמת(ביטוח). מה שמשנה זו עוצמת התאגיד שהופכת את היחיד לנתון סטטיסטי חסר חשיבות. הדרך היחידה להתקדם בחברה היא קשרים. לא מקצועיות ולא השגיות. במצב זה, דירתו של באקסטר, ה"ילד טוב ירושלים" שכמו כל הגברים מסוגו איננו מחזיק בבת-זוג ומתגורר בגפו, הופכת לנכס עבור קולגות הזקוקים לדירת הוללות לשעה, לערב או אפילו ללילה. "הדירה" שלו מזכה אותו בקידום אחרי קידום, אך גם גורמת לו להיחשף לאמת העגומה שמאחורי ה"נערה ההגונה" שמתפעלת את המעלית בחברה, בה הוא מאוהב(כמובן).

האם היא תבוא בסוף?....
הסרט עמוס קלישאות מוכרות על בעלים בוגדים("אני כבר הייתי אצל עו"ד כדי להכין את המסמכים לגט") ונערות "תמימות" שתמיד מתאהבות בגבר הלא נכון, ובכ"ז- התסריט המדוייק והמשחק הנפלא של כל השחקנים מצליחים לרגש גם היום. ולא סתם: הסרט אומר לנו שגם אם אתה גבר חנון, פראייר, לוזר - אם אתה מענטש אתה עדיין תזכה בסוף בנערה. 
אח, הלוואי וזה היה כך גם במציאות...
עם זאת, אני משוכנע שסרט על אהבה תמימה וג'נטלמנית שכזאת, כמו אהבתו של באקסטר לנערת המעלית מיס קובליק, היה הופך גם היום לשובר קופות. אחרי הכל, תמיד מתגעגעים למה שאין, לא?
רק חבל שכבר אין מי שיכתוב תסריט שכזה. 
אגב, הסרט ניתן לצפיה במלואו ביוטיוב - ללא תרגום.

האהבה מאכזבת בע"מ

תופעת הרווקות המאוחרת הפכה בשנים האחרונות לסחורה חמה בשוק התוכן. אינני יודע מדוע כיום היא מוגדרת כתופעה בעוד בילדותי לא כ"כ עסקו בה. האם זה מפני שאז רווקות מאוחרת הייתה נחלתם של מעטים? האם זה מפני שאז "לא דיברו על זה"? או אולי זה מפני שאז לא היו כ"כ הרבה כלי תקשורת ודפי פ"ש?... בכל אופן, החלטתי גם אני לטבול רגלי בביצה(כן,כן, זה לא שאני פנוי בגילי המתקדם מתוך אילוץ, זה הכל מבחירה...) ולתהות הכצעקתה.
ובכן, הדבר הראשון הבולט לעין בביצה זו הוא מפעלות השידוכין. אין לי דבר נגד המשחק הזה, של למתוח קוים בין שני טורים של אובייקטים, אבל יש לקחת אותו בפרופורציות. כלומר, זה בסה"כ משחק מזל, וככל משחקי המזל גם בו לעיתים יוצאים עם כל הקופה. אבל בדרך כלל לא. ישנם מספר סוגי שדכנים, אבל על כך בהמשך.
הדבר השני שאתה מוצא בשפע בביצה הוא הייאוש המסתתר בזהירות מאחורי שיחי הרחש-בחש האופייניים לביצה. כלומר, זה נדמה שהביצה כל העת מלאה בפעילות: ההוא יוצא עם ההיא, ההיא נפרדה מההוא, וההם בכלל הולכים להתחתן בקרוב א-ב-ל תכל'ס, הביצה ברובה עומדת. יש מליוני אנשים לבד(טוב, זה רק כמה אלפים...) שכנראה שוכנעו שבאמת חשוב להיות כל העת בתנועה....

עם הזמן מגלים גם כל מיני אנשים מוזרים שאתה תוהה האם הם מאז ומעולם היו כאלה(ואני מקווה שכן...) או שהבדידות הפכה אותם לכאלה? והאם אני גם בדרך לשם? או שמא אני כבר כזה.....? ואתה מתמלא רחמים עליהם, שהרי מי יתחתן עם מישהי שXXXXXXX(טוב, צנעת הפרט, כן?), ואיך בכלל אפשר "לתקן" אותם או האם בכלל צריך...?
ואז אתה מתחיל לשאול את עצמך: מה בי לא בסדר? מדוע נתברכתי בחיי בדידות ארוכים כ"כ? האם אני בר תיקון? ואם אתה הגון מספיק עם עצמך, התשובות גם הן מתחילות לצוף. ולכל אחד תשובות משלו. אם כי נדמה לי שיש מעט מן המשותף לכולם בביצה: הם לא באמת יודעים מה הם מחפשים, ולמה. וכאן הגיעה העת לחזור לשדכנים...
השדכנים מן הסוג הגרוע ביותר הם אלה שבאמת עלו על הבעיה הנ"ל והחליטו לנצל אותה. כלומר, המשודך הרי לא יודע מה טוב עבורו,אז אני אחליט עבורו! הרי בשביל זה אני כאן!!! אז זהו. אין דבר כזה. רק האדם עצמו יכול לדעת מה טוב עבורו, ולכל היותר לכוון אחרים לכיוון הנכון. שדכנים כאלה, בעיקר אם הם ניחנו באסרטיביות ויכולות שכנוע גבוהות עלולים לגרום לכם להתמכר אליהם. הם יציעו לכם שוב ושוב ויגרמו לכם להרגיש שמשהו בכם לא בסדר(אה, נכון, אנחנו לבד. ממש לא בסדר מצידנו), ושרק הם יכולים להוציא אתכם משם. לשמחתי לא נתקלתי בהרבה כאלה, אבל אם אתם מוצאים מישהו כזה, תגידו לו שאני עדיין מחכה שיחזיר לי את הכסף...
יש כמובן גם את שדכני "הכל כלול". שדכנים אלה ינסו להכיר לכם את כל העולם ואשתו, ולפני שתספיקו לומר "איי דו" תגלו שמחצית מבנות נווה חמציצים כבר דחו את ההצעה לצאת איתך ולא ידעת בכלל שאתה כזה. שדכנים כאלה ימצו את המאגר שלהם במהירות עצומה, ואז יתייאשו ויעזבו אותך, כך שנזקם מועט(בהנחה שהם לא הוציאו לך שם רע מאחורי גבך באיזשהו אופן).
כולם גם מכירים את העסקים השונים המתפרנסים מעולמות ההכרויות: האתרים, משחקי הספידידייטינג, שבתות הפו"פ והטיולים - אלה עסקים נהדרים שעושים כסף מלבחוש בקש את מי האפסיים של הביצה בתקווה קלושה שמשהו יזוז שם. ובכן, הטיולים לכשעצמם יכולים להיות כיף טהור, אבל מעבר לכך לא מצאתי בהם יתרון כלשהו על משחקי מזל אחרים.
אבל הכי מעניינים הם מפעלי השידוך הממוסדים. הם מנסים בטוב לבם לעשות הרבה, אך מלאכתם קשה ולא תמיד הם מבינים איך. האמת שאחד השידוכים ההזויים יותר שהוצעו לי היה דרכם. מצד שני, אולי גם הנועזים ביותר: לא פשוט להציע לגרוש בגילי רווקה מופנמת וחסרת בטחון צעירה ממני בעשור. למזלי הצלחתי לתת לה את הסולם לרדת מן העץ בכוחות עצמה, ובטח מאז יש לה קצת יותר בטחון...

כמובן, אינני אומר שאין הצלחות במרחב העשייה השדכני. הרי ישנם לא מעט אנשים שכן יודעים מה הם רוצים, ויש אנשים שעוברים דברים ומתפתחים ומגלים את עצמם עם הזמן ומגיעים למצב שקל יותר לזהות מה הם צריכים. ובסופו של דבר "תופעת" הרווקות המאוחרת מקיפה רק מיעוט מקרב הצעירים הדתיים. אבל בעיני, הבעיה הנפוצה בקרב אלה שעדיין משייטים בביצה היא, כאמור, חוסר הידיעה מה הם רוצים ולמה.
לא מזמן ראיתי מאמר המבקר את גישתם של הפז"מניקים לפסול בחורות על סמך חיצוניות בלבד. המאמר הזה מעט הכעיס אותי. שהרי מדוע אנשים מסתכלים רק על החיצוניות אם לא בגלל שאין להם מושג מה הם רוצים? חיצוניות - כמו גם השכלה, גיל, תעסוקה ושאר סעיפי רשימת המכולת המוכרים - היא מדד יבש שעוזר לקבל החלטה כלשהי. ומכיוון שחשוב לקבל החלטה לחיוב או לשלילה, ומכיוון שאין לנו מושג מה אנו רוצים, אז מה הברירה שנותרת לנו?
כמובן, אפשר לבוא ולומר: "אז לכו תלמדו כבר מה אתם רוצים!!!" - וזו טענה צודקת לגמרי. אבל בלי עצבים, בבקשה. כי זה נורא קשה לפתח זהות ולהיות "אני". לכולנו אמהות פולניות(ואם מישהו תוהה מדוע דווקא הפולנים לקחו לעצמם את הכינוי הזה, כנראה שהוא לא מבין שום דבר במה זה להיות פולני), ולכולנו קשה להשתחרר מהן ולעמוד לבדנו על במת העולם ולצעוק: " אני רוצה XXXXX!"(אנשים בעלי חוט שדרה יכולים לדלג עד לאחר הסוגריים: כתבתי חמישה איקסים, אבל זה יכול להיות גם מאה. או מליון. סתם שתדעו). 
ומה שיש לי לומר זה: מפעלות שידוכין זה יפה. אבל מה שבאמת יעזור אלה מפעלי העצמה אישית. שאנשים יתפתחו ויפתחו אגו. ויהיו גאים במה שהם -על יופיים וכיעורם, על חכמתם וכסילותם, על הישגיהם וחדלונם. בכולנו יש הכל מטוב ועד רע, וכולנו יכלנו להגיע רחוק יותר אבל לכולנו יש גם במה להתגאות. רק אם נהיה מי שאנחנו באמת, נגלה גם מה באמת הקשר בינינו לבין הזה שיכול לעזור לנו להיות עוד יותר מושלמים ממה שאנחנו, כן, הדבר הזה שבגימטריה נותן 13 ומהווה סיכון לא קטן לאנשים בעלי חרדת נטישה. ושיש לא מעט אנשים(כמוני) שגילו שאפשר גם להתאכזב ממנו ושכמעט(?) התייאשו ממנו. נו, איך קוראים אותו?....
(פוסט זה נכתב לא מעט בהשראת יצירתה של מישהי שלא שכחתי את שמה, ובזכות מרחב ציבורי ירושלמי טיפוסי. אה, היי שלומית! ד"ש לאמא. תודה)

שיעור בגיאולוגיה משפחתית

אינני זוכר בדיוק כיצד ומדוע הכל התחיל, אבל כבר כילד ידעתי שבצאתי מן הבית אינני נמצא ב"עיר שלי", ב"ארץ שלי", ולמעשה גם ה"בית שלי" הוא מונח פיקטיבי. תמיד ידעתי שאי שם ישנו בית אחר, ישנה "מולדת" אחרת שלא היה לי ברור מהי. תמיד חרדתי שכל חיי הנוכחיים יסתיימו בפתע פתאום והופס - נעבור כולנו אל המקום ההוא. מהו אותו מקום לא ידעתי. את הגעגוע לאותו מקום היה קל מאוד לקרוא בפני האנשים, בין אם היו אלה סבתי והורי, ובין אם היו אלה המתפללים בבית הכנסת של ילדותי.

במהלך השנים ניסיתי להתחבר לעירי, פ"ת, ולארצי - ישראל. ולמרות שמעולם לא ידעתי על בוריה שפה אחרת, הרי שלדעת עברית מעולם לא הספיק כדי להעניק לי תחושת שייכות. עד היום אני תמיד חש זר כאן. אני יהודי נודד נצחי, ללא בית, ללא זהות ברורה. לכן, עבורי, נסיעות שורשים הן חיפוש אחר בית שמעולם לא היכרתי ושאליו תמיד התגעגעתי.

מהו בית? ישנם ארבעה קירות המתחלקים לחללים קטנים יותר, שבשהותך בתוכם אתה למד להכירם לפרטי פרטיהם: מראם בבוקר ובערב, הקולות הנשמעים בחללים השונים, האביזרים, הנופים...והריחות. וישנם האנשים: האמא, האבא, האחים, השכנים, החברים, המוכר במכולת, נהג האוטובוס. ומעל כולם מתנשאים הסיפורים. וכמובן, אם מדברים על ארצות המוצא של הורי - פולין והונגריה - אז הסיפורים שמושכים את תשומת הלב הם ברובם סיפורי שואה. 

כל סיפור טוב טומן בחובו קונפליקט. לסיפורי שואה קלאסיים מתלווה אוטומטית קונפליקט של האדם מול הגורל. אלא שעבורי אין ערך רב לקונפליקט זה: "בחירתה של סופי", לדוגמא, מספר על אם שצריכה להחליט מי מילדיה יחיה ומי ימות. מה אני יכול ללמוד מסיפור כזה? מה הסיכוי שאתקל בדילמה דומה בימי חיי? עם זאת, לסיפורי שואה רבים מתלווים קונפליקטים נוספים, קשים ביותר, רלוונטיים בהרבה לחיינו, ודווקא את הקונפליקטים הללו אנו מצניעים.

אבי לא זוכר מבודפשט בית אחד ספציפי שהיה ביתו. הוא עבר כל כך הרבה כתובות, שגם את אלה שהיה בהן הוא לא ממש זוכר. בודפשט נהרסה ברובה בעת היותה זירת קרבות בין הוורמאכט לצבא האדום, כך שגם אם היה זוכר בתים כאלה או אחרים - רובם כנראה כבר אינם. אבל הוא היה עם אימו - שהייתה לו כבית - והוא זוכר סיפורים. אותי תפס סיפור אחד, על אם ששהתה לצידו ולצד אימו בגטו, בזמן המצור. הרעב היה קשה, ולאם הזאת הייתה ילדה בת חמש שהתחננה כל העת לאוכל. לאם לא היה מה לתת לה, אז היא הניקה אותה. ולצד זה, היא התלוננה כל העת שביתה מוצצת את דמה. אבי זוכר שהן שרדו, אבל עבורי נותרה פתוחה השאלה כיצד נראו יחסיהן לאחר המלחמה? האם יכלה האם להמשיך להעניק לביתה אהבה, כמו כל אם נורמלית? והרי בכל נתינה אימהית, גופה יזכיר לה את החרדה העצומה מאז, שביתה תשרוד ולא היא? וכיצד הבת יכלה להמשיך לקבל אהבה מאימה ללא תחושות אשם קשות על הסבל והחרדה שגרמה לה?

השאלות הללו אולי נשמעות תיאורטיות, אבל עבורי הן מאוד פרקטיות. מלבד נטילת חיים אכזרית של מליונים, השואה גם נטלה מבני אדם רבים את היכולת לתת ולקבל, גם אם הם המשיכו בחיים נורמטיביים לכאורה. סכסוכים בין הורים לילדים, בין אחים, אחיות, בין כלה לחמותה - סכסוכים שיש בכל משפחה ובכל עידן - צברו בזמן השואה מטענים שהפכו אותם לשברים גיאולוגיים המלווים לעיתים ברעידות אדמה נוראיות. ואם נמשיך את עולם הדימויים הגיאולוגי, המונח "לגדול על לועו של הר-געש" מתאר נאמנה את ילדותם של רבים מבני הדור השני, כולל אותי. וכמה שילדים אלה היו רוצים לתקן ולרפא את העולם הרגשי הסובב אותם - הרי שהשברים פשוט גדולים מדי, וכשה"בית" בו הם גדלים רועד לעיתים קרובות, הרי שאך טבעי שגם הם יקימו בית רועד - שהרי כך הם תופסים את המושג "בית" - אם בכלל יהיה להם אומץ להקים בית.

בתור ילד שתפס את ביתו כמשהו לא יציב, זה אך טבעי שהתגעגעתי לבית אחר שמעולם לא היכרתי - למקומות מהם באו הורי, אך במצבם הקדם-שואתי, בהיותם שוכנים בשלווה בערבות מזרח אירופה המוריקות. בילדותי כבר עשיתי פעם אחת טיול שורשים עם הורי. חיפשתי אז את אותו "בית" וירטואלי, אך מצאתי בעיקר קברים וחורבות. מה לעשות, יהדות מזרח אירופה איננה עוד.

הנסיעה להונגריה בשבוע שעבר הייתה עבורי משהו אחר: חיפוש אחר שורשיו של הר-הגעש בו גדלתי. מצאתי לא מעט סיפורים המלמדים כיצד מתהווים השברים, כיצד נוצרים הרי געש. לא למדתי שם כיצד מרפאים ומתקנים, אך יש לי השערה: להתאמן בלתת, להתאמן בלקבל, ולהתאמן בלהפוך סכסוכים לאפיזודות חולפות. וכמו תמיד, לכתוב את זה - זה נורא קל. לבצע - זה כבר סיפור אחר לגמרי.