האמת בוערת בפנים. בתוך כל אחד. היא יכולה להיות גלויה או מכוסה במליון מכסים, אך היא בוערת. יש ומסירים את המכסה והיא פורצת החוצה בצורה בלתי נשלטת ושורפת. יש אנשים שמתים מזה. כן, כן. לפעמים רק נפגעים. לפעמים סתם לא נעים. ויש ומסירים את המכסה והיא לא שורפת - רק מאירה ומחממת.
כשאנשים מכירים אותך, ואתה מכיר אותם, ואתה חושף בפניהם את האש, והם אולי נכווים קצת בהתחלה, אבל בהמשך אתה והם לומדים להנות מאורה וחומה, זה טוב. אבל היום אנשים רוצים שכ-ו-ל-ם ייהנו מאשם. אולי כי איבדנו משהו מהיכולת להאיר ולחמם בפרטיות, את הקרובים לנו, אז אנחנו, כמו בפוקר, מוותרים על פרישה בסיבוב הראשון ומהמרים על כל הקופה.
אבל, כשאתה מסיר מכסה בפני כל העולם - קשה הרבה יותר לשלוט בתוצאה. מצד שני - נדיר שמישהו מת מזה. זה פחות מסוכן. לפעמים זה מביך, כן, ולפעמים זה פוגע במידה מסויימת, ולפעמים זה מזיק. וכשזה מצליח להאיר ולחמם את כ-ו-ל-ם - זה האושר הכי גדול. אבל מה? מי שלא מצליח להאיר בבית פנימה - מה לו כי יאיר בחוץ?
אף אחד לא זכה באור מן ההפקר. אבל לא כל אחד הוא אמן. ולא כל אחד רוצה להיות אמן. ויש כאלה שאישם כה מכוסה שהם חדלו להאמין בקיומה. וכשמתגלים אותות לקיומה - הם נרתעים ונסגרים, ונפתחים לרגע ושוב נסגרים, והמתבונן מן הצד עשוי להתעצבן מהם: מה יש לכם? תגידו כבר את שבלבכם! מה כל המשחקים האלה? אבל הם לא באמת משחקים. הם באמת לא יודעים לנווט אותה אל החוץ. והם מפחדים פחד מוות, פחד משתק, מהאש השורפת-כל, שיכולה להרוס את כל היקר והחשוב להם בחיים. וכך הם הולכים, מתים-חיים, מן הבוקר הזה אל הבוקר הבא, עד רדת הערב האחרון.
ונוח לנו לשנוא אותם. כ"כ נוח. כי אנחנו אוהבים תקווה. וייאוש הוא עניין מדבק. וכ"כ קשה לעשות עליהם סרט, כי הם עצמם אנטגוניסטים לעצמם. והם לא צבעוניים כמו אלה שנותנים לאש של עצמם לפרוץ החוצה ולשרוף הכל בלא שליטה - ונשרפים בעצמם בלהבה, עד כלות. כי ההרס העצמי שלהם מתרחש במסתרים.
ובכ"ז, נעשים עליהם פה ושם סרטים. לפעמים אפילו סרטים טובים. בסרט "חום כחול" של הילה אטיאס(נעשה כסרט גמר ב"מעלה") עדיין לא ניתן לצפות(אבל אפשר יהיה, מן הסתם, בהקרנה המסורתית של יום י-ם ב"מעלה"). גיבורת הסרט עובדת כמפעילת כדור פורח. האם היא תצליח לתת לאש שבה לצאת החוצה? הנה דקה אחת יפה מתוכו(שכדי להנות ממנה באמת עדיף לצפות בה בתוך ההקשר):
