שישה מליון ואחד - התרשמות

יש לי תאוריה לגבי דוד פישר, האיש והקרח. כבן הדור השני הוא חי כשמעליו בוערת אש, והדרך היחידה לחיות עם אימתה היא ליצור מרקם חיים שכלתני-מקצועי שרק במסגרתו יש קיום לרגשות. העשיה הקולנועית הכה-מקצועית שלו מהווה את המרקם הזה. אבל אני לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת, רק מספיק כדי לדעת כיצד הוא משפיע עלי, מפעיל את רגשותי.


את האימה גם אני מכיר וגם אני חושב שהיא ראויה למסגרת שתתחום אותה, שתגן עלינו מהתפרצויות בלתי נשלטות שלה לתוך חיינו. לכן מאוד התאימה לי ההתקדמות המסודרת והעקבית של "61 סיבות למות בגוזן" לאורך הסרט. המוות זקוק למשטור ומשמעת. שלא יתפרץ לחיינו כך פתאום ללא שליטה.
לאחר שישנה מסגרת קבועה ומגוננת שכזאת, וכל ה"התאבדות" ו"הוצאה להורג" או "התאבדות בטביעה" או "התאבדות בגדר החשמלית" תחומים היטב במסגרת מוגדרת, נפתחת הזדמנות לעשות את הטיול האמיתי והמפחיד, הטיול הפנימי היישר ללב ההתמודדות עם הזכרון והתודעה. 


דוד פישר מתמודד תחילה לבדו עם יומני אביו ניצול השואה, דרך מסע לגוזן, העיירה בה פעל מחנה העבודה בו העביר האב תקופה משמעותית בסוף המלחמה. הוא מנכיח בסרטו מספר נקודות מבט, כדי להרחיב את הכתפיים עליהן נישא משא הזכרון, דרך סיפורם של לוחמים אמריקאיים ששחררו את המחנה וגם דרך מפגשים עם דמויות אוסטריות הקשורות לשימור המחנה או גרות בקרבת מקום. המנה העיקרית מגיעה בהמשך, בדמות נסיעה משפחתית (רק אמנון, האח הצעיר, חסר), בה מתעצבות דמויותיהם של האחים ודמותה של משפחה שעבורי יצוקה מבטון מזויין - ממש בדמותו וצלמו של אביהם. במידה רבה זיהיתי בחלק מהאחים את אחי שלי, אך בניגוד ל"שטח צבאי סגור" המוכרז אצלנו על הזכרון וההתמודדות איתו, הרי שאצל הפישרים (ו"פישרים" הוא כינוי כ"כ לא הולם...) טיול בשטחי האש של הזכרון הוא דבר של מה בכך. אכן, סיירת מובחרת.


כבן זקונים שהוא דור שני אני חיפשתי, כצפוי, דווקא את האח הצעיר, אמנון. דמותו הרגישה והשברירית - כפי שנחשפה ב"רשימת אהבה",סרטו הראשון של דוד שמהווה מעין הקדמה לסרט זה - שבניגוד לאחיו לא עשויה מבטון, מזכירה לי את עצמי, ולא הופתעתי מכך שהוא לא יצא לפעילות המבצעית מעבר לקווי הזכרון שדוד יזם. אבל נעזוב רגע אותו בצד, והבה נסכם מה בעצם קרה כאן:
דוד, מטכ"ליסט של הנפש,מצא את יומני אביו, והעז לנבור בהם ובחוויות השואה של אביו. לאחר מכן הוא העז לנסוע למקום בו התרחשה הזוועה, ואז העז עוד ולקח לשם את אחיו, תוך הפתעתם בכך שהוא מכניס אותם גם למנהרות גוזן בהן יהודי לא היה אמור לשרוד יותר משבוע ואביהם שרד עשרה חודשים. האחים לבית פישר שרדו כמו גדולים את השהות במעמקי האדמה והזכרון(ואת ההתמודדות עם המניפולציה שעשה עליהם האח), וממש לא מעניין אותי שבטח יש הרבה אאוטים שעשויים להציג תמונה פחות אידילית. די לי בכך שדוד בוחר לייצג לנו מציאות אידילית(הכל בעיני המתבונן, כן?..), בחירה שאני אסיר תודה עליה. 


כאמור, הכניסה ההדרגתית לתוך עימות חזיתי עם הזוועה משולה בעיני לפעילות של סיירת מובחרת, וכמו סיירת הפעילות הזו מניבה מידע חיוני. וכמו בצבא, גם כאן יש קהל יעד שאמור לצרוך את המידע ולעשות בו שימוש: אלה בני הדור השני, שאימת תודעת השואה מרחפת מעל לראשיהם כל ימיהם, ולאחר צפיה בסרט עשויים לגלות מידע חיוני כיצד להתמודד איתה. האם השד נורא כל-כך? כמובן, אין כאן תשובה חד-משמעית. שהרי כל משפחה והשואה שלה. רק משפחות מאושרות דומות זו לזו.

נ.ב. מה קרה מתחת לשמיכה? אני דווקא סברתי ששותפו לשמיכה של יוסף פישר קיווה לקבל מנת בשר טריה. והמבין יבין.
(הנ.ב. מתייחס לקטע בסרט אליו ישנה התייחסות גם בסקירתו של דוד פישר כאן, בפסקה האחרונה:  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4207546,00.html  )

זהירות, אש

האמת בוערת בפנים. בתוך כל אחד. היא יכולה להיות גלויה או מכוסה במליון מכסים, אך היא בוערת. יש ומסירים את המכסה והיא פורצת החוצה בצורה בלתי נשלטת ושורפת. יש אנשים שמתים מזה. כן, כן. לפעמים רק נפגעים. לפעמים סתם לא נעים. ויש ומסירים את המכסה והיא לא שורפת - רק מאירה ומחממת.

כשאנשים מכירים אותך, ואתה מכיר אותם, ואתה חושף בפניהם את האש, והם אולי נכווים קצת בהתחלה, אבל בהמשך אתה והם לומדים להנות מאורה וחומה, זה טוב. אבל היום אנשים רוצים שכ-ו-ל-ם ייהנו מאשם. אולי כי איבדנו משהו מהיכולת להאיר ולחמם בפרטיות, את הקרובים לנו, אז אנחנו, כמו בפוקר, מוותרים על פרישה בסיבוב הראשון ומהמרים על כל הקופה. 

אבל, כשאתה מסיר מכסה בפני כל העולם - קשה הרבה יותר לשלוט בתוצאה. מצד שני - נדיר שמישהו מת מזה. זה פחות מסוכן. לפעמים זה מביך, כן, ולפעמים זה פוגע במידה מסויימת, ולפעמים זה מזיק. וכשזה מצליח להאיר ולחמם את כ-ו-ל-ם - זה האושר הכי גדול. אבל מה? מי שלא מצליח להאיר בבית פנימה - מה לו כי יאיר בחוץ?

אף אחד לא זכה באור מן ההפקר. אבל לא כל אחד הוא אמן. ולא כל אחד רוצה להיות אמן. ויש כאלה שאישם כה מכוסה שהם חדלו להאמין בקיומה. וכשמתגלים אותות לקיומה - הם נרתעים ונסגרים, ונפתחים לרגע ושוב נסגרים, והמתבונן מן הצד עשוי להתעצבן מהם: מה יש לכם? תגידו כבר את שבלבכם! מה כל המשחקים האלה? אבל הם לא באמת משחקים. הם באמת לא יודעים לנווט אותה אל החוץ. והם מפחדים פחד מוות, פחד משתק, מהאש השורפת-כל, שיכולה להרוס את כל היקר והחשוב להם בחיים. וכך הם הולכים, מתים-חיים, מן הבוקר הזה אל הבוקר הבא, עד רדת הערב האחרון.

ונוח לנו לשנוא אותם. כ"כ נוח. כי אנחנו אוהבים תקווה. וייאוש הוא עניין מדבק. וכ"כ קשה לעשות עליהם סרט, כי הם עצמם אנטגוניסטים לעצמם. והם לא צבעוניים כמו אלה שנותנים לאש של עצמם לפרוץ החוצה ולשרוף הכל בלא שליטה - ונשרפים בעצמם בלהבה, עד כלות. כי ההרס העצמי שלהם מתרחש במסתרים.

ובכ"ז, נעשים עליהם פה ושם סרטים. לפעמים אפילו סרטים טובים. בסרט "חום כחול" של הילה אטיאס(נעשה כסרט גמר ב"מעלה") עדיין לא ניתן לצפות(אבל אפשר יהיה, מן הסתם, בהקרנה המסורתית של יום י-ם ב"מעלה"). גיבורת הסרט עובדת כמפעילת כדור פורח. האם היא תצליח לתת לאש שבה לצאת החוצה? הנה דקה אחת יפה מתוכו(שכדי להנות ממנה באמת עדיף לצפות בה בתוך ההקשר):

על השתיקה

השבוע הייתי בארוע של תאטרון המרתף - שזה מעין בי"ס למשחק למתבגרים בסיכון - ובו עלתה הצגה בת חמש תמונות העוסקות בהתמודדותם של ניצולי שואה עם הזכרון, ועל המקום של הזכרון ברגע שהוא נדרש להיחשף בבית המשפט. כמובן, המשפט המדובר הוא משפטו של אדולף אייכמן לו מלאו יובל שנים השנה, והארוע כולו נערך בז'ראר בכר, הלא הוא בית העם בו נערך אותו משפט. למרות שההצגה סבלה מחולשות רבות מנקודת מבט מקצועית, הרי שלמרבה הפלא היא בכ"ז נגעה בי.
משפט אייכמן נחשב לנקודת מפנה על ציר השתיקה. ניצולי השואה, כך מספרים, לא נהגו לספר מה קרה "שם", ובעצם גם לא היה מי שיקשיב, כי הציונות תפסה את מה שקרה "שם" כבושה, לא משהו שיש להתגאות בו. באותה תקופה, ה"נרטיב" הציוני היה בעל מאפיינים טוטליטריים - כלומר, הוא לא השאיר מקום לנרטיבים נוספים, בטח לא כאלה שערערו עליו. והשואה - מה לעשות - הייתה ארוע אותו הנרטיב הציוני התקשה להכיל. נקודת מפנה נוספת התרחשה בסוף שנות השמונים: "בגלל המלחמה ההיא" היה סרט תיעודי שהפגיש הורים וילדיהם - שבמקרה היו יהודה פוליקר ויעקב גלעד - עם הנרטיב המושתק ההוא. הסרט זכה להצלחה יחסית בקופות - עניין חריג בשנות השמונים לסרט ישראלי, עניין חריג עד היום לכל סרט תיעודי שהוא. הסרט הנכיח בשיח הציבורי את המושג "דור שני", מושג הנוגע גם לי.
גם הורי היו "שם", מי יותר מי פחות. הם לא ממש טעמו טעמם של מחנות, אך כילדים התמודדו עם סיטואציות שילדים לא אמורים להתמודד עימן. הסיטואציות היו כה חריגות ולא רלוונטיות לחיים ש"אחרי", שהם לא ראו צורך לספר עליהן. יתרה מזאת, הם גם כנראה רצו להגן על ילדיהם מזוועות העבר - כמו רוב ניצולי השואה. אז הם שתקו.
אבל לשתיקה הזאת היה מחיר. למעשה, השואה כמושג איום אך נעדר נכחה בחיי מאז ומעולם. לא היה לה שם, לא צורה, לא טעם ולא ריח. אבל היה ברור שהיא שם, היולית ובלתי מושגת. כילד, ידעתי שיש איזושהי אימה בעולם, וחשתי חוסר אונים מולה - בעיקר מכיוון שהיא הייתה מופשטת. עם הזמן הבנתי שזאת מציאות שכזאת, שישנם עניינים שלא מדברים עליהם, שנגזר עליהם להישאר מופשטים. לא ידעתי היכן עובר הגבול בין מה שמותר לדבר עליו ומה שלא - אז למדתי לשתוק גם אני. כל חוויה שעברתי נותרה מופשטת ולא מפוענחת. ואט אט אבדה לי היכולת לספר, לעבד, וגם להכיל. הכל בא והיכה בי. הפכתי לסלע בים מוכה גלים, כי להיות רך, ככל האדם, לא יכלתי להרשות לעצמי. עברו עלי דברים - חלקם נפלאים, חלקם נוראים, ורובם יומיומיים, ככל אדם - אך לא סיפרתי עליהם. נצרתי אותם בתוך תוכי, והפכתי לארכיון של עצמי. ארכיון ללא מבקרים, ללא מתעניינים, ארכיון שגם לא יישאר אחריו דבר - שהרי לזכרון האנושי יש תאריך תפוגה.
כיום אני מנסה להתחיל להתגבר על השתיקה. לי אין איזו נקודת מפנה חיצונית שתעורר אותי, אז אני מנסה לעורר את עצמי, לבד. וזה נורא קשה - כי למשפחתי יש מסורת של שתיקה, וגם כי אני מתקשה למצוא את המילים. הדיבור עצמו הופך לדרמה גדולה וטעונה, וכדי להצדיק אותה אין לי ברירה אלא לשבץ בה גם תכנים איומים ונוראים. ויש לי כאלה, בלי עין הרע... הפנימיות שלי יוצאת מחושך לאור, מסונוורת בגלל שכל חייה ידעה רק חושך, ואני מתקשה לברור את מילותי ואת סיפורי. מה לחשוף? מה להסתיר? במה להתגאות? במה להתבייש? היכן נדרשת עזרה, והיכן אני מסתדר? הכל כ"כ מסובך לי, ואחרי הכל אני גם נדרש להתמודד עם הציפיות של כולם ממני: לעבוד ולהתפרנס, להקים משפחה, לנהל בית, לנהל חיי חברה, לחיות... והציפיות מועצמות בגלל שאני מאוד "חכם". וזה נכון: יש לי זכרון טוב ויכולת ניתוח מצויינת. אבל זה לא מספיק בשביל לחיות. ישנם אנשים מטומטמים לגמרי שיודעים לחיות טוב ממני. זו מיומנות מסוג אחר. לו יכל אדם לחיות לבדו, ללא בני אדם מסביבו, אז הייתי מסתדר נהדר. אך הצורך לתקשר, הצורך להתמודד עם בני האדם האחרים, הצורך להכיל את ציפיותיהם ופגיעותיהם של אחרים - כל אלה משתקים אותי.
ואם אני לא מובן- אז סליחה. על זה בדיוק נכתב פוסט זה.

שיעור בגיאולוגיה משפחתית

אינני זוכר בדיוק כיצד ומדוע הכל התחיל, אבל כבר כילד ידעתי שבצאתי מן הבית אינני נמצא ב"עיר שלי", ב"ארץ שלי", ולמעשה גם ה"בית שלי" הוא מונח פיקטיבי. תמיד ידעתי שאי שם ישנו בית אחר, ישנה "מולדת" אחרת שלא היה לי ברור מהי. תמיד חרדתי שכל חיי הנוכחיים יסתיימו בפתע פתאום והופס - נעבור כולנו אל המקום ההוא. מהו אותו מקום לא ידעתי. את הגעגוע לאותו מקום היה קל מאוד לקרוא בפני האנשים, בין אם היו אלה סבתי והורי, ובין אם היו אלה המתפללים בבית הכנסת של ילדותי.

במהלך השנים ניסיתי להתחבר לעירי, פ"ת, ולארצי - ישראל. ולמרות שמעולם לא ידעתי על בוריה שפה אחרת, הרי שלדעת עברית מעולם לא הספיק כדי להעניק לי תחושת שייכות. עד היום אני תמיד חש זר כאן. אני יהודי נודד נצחי, ללא בית, ללא זהות ברורה. לכן, עבורי, נסיעות שורשים הן חיפוש אחר בית שמעולם לא היכרתי ושאליו תמיד התגעגעתי.

מהו בית? ישנם ארבעה קירות המתחלקים לחללים קטנים יותר, שבשהותך בתוכם אתה למד להכירם לפרטי פרטיהם: מראם בבוקר ובערב, הקולות הנשמעים בחללים השונים, האביזרים, הנופים...והריחות. וישנם האנשים: האמא, האבא, האחים, השכנים, החברים, המוכר במכולת, נהג האוטובוס. ומעל כולם מתנשאים הסיפורים. וכמובן, אם מדברים על ארצות המוצא של הורי - פולין והונגריה - אז הסיפורים שמושכים את תשומת הלב הם ברובם סיפורי שואה. 

כל סיפור טוב טומן בחובו קונפליקט. לסיפורי שואה קלאסיים מתלווה אוטומטית קונפליקט של האדם מול הגורל. אלא שעבורי אין ערך רב לקונפליקט זה: "בחירתה של סופי", לדוגמא, מספר על אם שצריכה להחליט מי מילדיה יחיה ומי ימות. מה אני יכול ללמוד מסיפור כזה? מה הסיכוי שאתקל בדילמה דומה בימי חיי? עם זאת, לסיפורי שואה רבים מתלווים קונפליקטים נוספים, קשים ביותר, רלוונטיים בהרבה לחיינו, ודווקא את הקונפליקטים הללו אנו מצניעים.

אבי לא זוכר מבודפשט בית אחד ספציפי שהיה ביתו. הוא עבר כל כך הרבה כתובות, שגם את אלה שהיה בהן הוא לא ממש זוכר. בודפשט נהרסה ברובה בעת היותה זירת קרבות בין הוורמאכט לצבא האדום, כך שגם אם היה זוכר בתים כאלה או אחרים - רובם כנראה כבר אינם. אבל הוא היה עם אימו - שהייתה לו כבית - והוא זוכר סיפורים. אותי תפס סיפור אחד, על אם ששהתה לצידו ולצד אימו בגטו, בזמן המצור. הרעב היה קשה, ולאם הזאת הייתה ילדה בת חמש שהתחננה כל העת לאוכל. לאם לא היה מה לתת לה, אז היא הניקה אותה. ולצד זה, היא התלוננה כל העת שביתה מוצצת את דמה. אבי זוכר שהן שרדו, אבל עבורי נותרה פתוחה השאלה כיצד נראו יחסיהן לאחר המלחמה? האם יכלה האם להמשיך להעניק לביתה אהבה, כמו כל אם נורמלית? והרי בכל נתינה אימהית, גופה יזכיר לה את החרדה העצומה מאז, שביתה תשרוד ולא היא? וכיצד הבת יכלה להמשיך לקבל אהבה מאימה ללא תחושות אשם קשות על הסבל והחרדה שגרמה לה?

השאלות הללו אולי נשמעות תיאורטיות, אבל עבורי הן מאוד פרקטיות. מלבד נטילת חיים אכזרית של מליונים, השואה גם נטלה מבני אדם רבים את היכולת לתת ולקבל, גם אם הם המשיכו בחיים נורמטיביים לכאורה. סכסוכים בין הורים לילדים, בין אחים, אחיות, בין כלה לחמותה - סכסוכים שיש בכל משפחה ובכל עידן - צברו בזמן השואה מטענים שהפכו אותם לשברים גיאולוגיים המלווים לעיתים ברעידות אדמה נוראיות. ואם נמשיך את עולם הדימויים הגיאולוגי, המונח "לגדול על לועו של הר-געש" מתאר נאמנה את ילדותם של רבים מבני הדור השני, כולל אותי. וכמה שילדים אלה היו רוצים לתקן ולרפא את העולם הרגשי הסובב אותם - הרי שהשברים פשוט גדולים מדי, וכשה"בית" בו הם גדלים רועד לעיתים קרובות, הרי שאך טבעי שגם הם יקימו בית רועד - שהרי כך הם תופסים את המושג "בית" - אם בכלל יהיה להם אומץ להקים בית.

בתור ילד שתפס את ביתו כמשהו לא יציב, זה אך טבעי שהתגעגעתי לבית אחר שמעולם לא היכרתי - למקומות מהם באו הורי, אך במצבם הקדם-שואתי, בהיותם שוכנים בשלווה בערבות מזרח אירופה המוריקות. בילדותי כבר עשיתי פעם אחת טיול שורשים עם הורי. חיפשתי אז את אותו "בית" וירטואלי, אך מצאתי בעיקר קברים וחורבות. מה לעשות, יהדות מזרח אירופה איננה עוד.

הנסיעה להונגריה בשבוע שעבר הייתה עבורי משהו אחר: חיפוש אחר שורשיו של הר-הגעש בו גדלתי. מצאתי לא מעט סיפורים המלמדים כיצד מתהווים השברים, כיצד נוצרים הרי געש. לא למדתי שם כיצד מרפאים ומתקנים, אך יש לי השערה: להתאמן בלתת, להתאמן בלקבל, ולהתאמן בלהפוך סכסוכים לאפיזודות חולפות. וכמו תמיד, לכתוב את זה - זה נורא קל. לבצע - זה כבר סיפור אחר לגמרי.