יש לי תאוריה לגבי דוד פישר, האיש והקרח. כבן הדור השני הוא חי כשמעליו בוערת אש, והדרך היחידה לחיות עם אימתה היא ליצור מרקם חיים שכלתני-מקצועי שרק במסגרתו יש קיום לרגשות. העשיה הקולנועית הכה-מקצועית שלו מהווה את המרקם הזה. אבל אני לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת, רק מספיק כדי לדעת כיצד הוא משפיע עלי, מפעיל את רגשותי.
את האימה גם אני מכיר וגם אני חושב שהיא ראויה למסגרת שתתחום אותה, שתגן עלינו מהתפרצויות בלתי נשלטות שלה לתוך חיינו. לכן מאוד התאימה לי ההתקדמות המסודרת והעקבית של "61 סיבות למות בגוזן" לאורך הסרט. המוות זקוק למשטור ומשמעת. שלא יתפרץ לחיינו כך פתאום ללא שליטה.
לאחר שישנה מסגרת קבועה ומגוננת שכזאת, וכל ה"התאבדות" ו"הוצאה להורג" או "התאבדות בטביעה" או "התאבדות בגדר החשמלית" תחומים היטב במסגרת מוגדרת, נפתחת הזדמנות לעשות את הטיול האמיתי והמפחיד, הטיול הפנימי היישר ללב ההתמודדות עם הזכרון והתודעה.
דוד פישר מתמודד תחילה לבדו עם יומני אביו ניצול השואה, דרך מסע לגוזן, העיירה בה פעל מחנה העבודה בו העביר האב תקופה משמעותית בסוף המלחמה. הוא מנכיח בסרטו מספר נקודות מבט, כדי להרחיב את הכתפיים עליהן נישא משא הזכרון, דרך סיפורם של לוחמים אמריקאיים ששחררו את המחנה וגם דרך מפגשים עם דמויות אוסטריות הקשורות לשימור המחנה או גרות בקרבת מקום. המנה העיקרית מגיעה בהמשך, בדמות נסיעה משפחתית (רק אמנון, האח הצעיר, חסר), בה מתעצבות דמויותיהם של האחים ודמותה של משפחה שעבורי יצוקה מבטון מזויין - ממש בדמותו וצלמו של אביהם. במידה רבה זיהיתי בחלק מהאחים את אחי שלי, אך בניגוד ל"שטח צבאי סגור" המוכרז אצלנו על הזכרון וההתמודדות איתו, הרי שאצל הפישרים (ו"פישרים" הוא כינוי כ"כ לא הולם...) טיול בשטחי האש של הזכרון הוא דבר של מה בכך. אכן, סיירת מובחרת.
כבן זקונים שהוא דור שני אני חיפשתי, כצפוי, דווקא את האח הצעיר, אמנון. דמותו הרגישה והשברירית - כפי שנחשפה ב"רשימת אהבה",סרטו הראשון של דוד שמהווה מעין הקדמה לסרט זה - שבניגוד לאחיו לא עשויה מבטון, מזכירה לי את עצמי, ולא הופתעתי מכך שהוא לא יצא לפעילות המבצעית מעבר לקווי הזכרון שדוד יזם. אבל נעזוב רגע אותו בצד, והבה נסכם מה בעצם קרה כאן:
דוד, מטכ"ליסט של הנפש,מצא את יומני אביו, והעז לנבור בהם ובחוויות השואה של אביו. לאחר מכן הוא העז לנסוע למקום בו התרחשה הזוועה, ואז העז עוד ולקח לשם את אחיו, תוך הפתעתם בכך שהוא מכניס אותם גם למנהרות גוזן בהן יהודי לא היה אמור לשרוד יותר משבוע ואביהם שרד עשרה חודשים. האחים לבית פישר שרדו כמו גדולים את השהות במעמקי האדמה והזכרון(ואת ההתמודדות עם המניפולציה שעשה עליהם האח), וממש לא מעניין אותי שבטח יש הרבה אאוטים שעשויים להציג תמונה פחות אידילית. די לי בכך שדוד בוחר לייצג לנו מציאות אידילית(הכל בעיני המתבונן, כן?..), בחירה שאני אסיר תודה עליה.
כאמור, הכניסה ההדרגתית לתוך עימות חזיתי עם הזוועה משולה בעיני לפעילות של סיירת מובחרת, וכמו סיירת הפעילות הזו מניבה מידע חיוני. וכמו בצבא, גם כאן יש קהל יעד שאמור לצרוך את המידע ולעשות בו שימוש: אלה בני הדור השני, שאימת תודעת השואה מרחפת מעל לראשיהם כל ימיהם, ולאחר צפיה בסרט עשויים לגלות מידע חיוני כיצד להתמודד איתה. האם השד נורא כל-כך? כמובן, אין כאן תשובה חד-משמעית. שהרי כל משפחה והשואה שלה. רק משפחות מאושרות דומות זו לזו.
נ.ב. מה קרה מתחת לשמיכה? אני דווקא סברתי ששותפו לשמיכה של יוסף פישר קיווה לקבל מנת בשר טריה. והמבין יבין.
(הנ.ב. מתייחס לקטע בסרט אליו ישנה התייחסות גם בסקירתו של דוד פישר כאן, בפסקה האחרונה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4207546,00.html )
