צרות עם ההורים

כבר זמן רב אני מפנטז לעשות מה שכל עיתון המכבד את עצמו נוהג לעשות: לפרסם כותרת הפוכה לתוכן. אז כן, לא היו לי צרות עם ההורים. באופן שהפתיע אותי לחלוטין, לא מצאתי את שדות המוקשים הרגשיים בהם הייתי אמור להיתקל משהחלטתי לטוס לברלין. "מה בדיוק הולך להיות שם?" שאלתי את המנצחת והמנהלת האמנותית שלנו, נורית, אך גם עבורה הנסיעה לפסטיבל לבנדובסקי הייתה בגדר חידה. ואם היא, יהודיה ילידת שוויץ הדוברת גרמנית שוטפת, לא ממש פענחה על ולמה מתארגן לו זו השנה השניה פסטיבל מקהלות המתמחות במזמורי תפילה יהודיים מהמאה ה-19 דווקא בברלין - ובכן, כנראה שאין ברירה ונצטרך לגלות לבד.

על המלאכה עצמה אין טעם להרחיב. לשיר אנחנו יודעים. הנסיעה לפסטיבל הוסיפה לכולם מוטיבציה, והרפרטואר בו הושם דגש על לבנדובסקי - המלחין היהודי הגרמני הנחשב למנטור של המקהלה שלנו - כמובן שלא הזיק. עם חלק ניכר מן השירים כבר הופענו בעבר, והיינו צריכים רק להשתפשף בהם, אך חלק היו חדשים לחלוטין. אותי הטריד בעיקר הלחן המורכב של נאומבורג ל"לכה דודי", לחן שבשיאו אילץ אותי שוב ושוב לפלצט עצמי לדעת. אבל סמכתי על עצמי שעד להופעה כבר אשתפשף בו די והותר. חוץ מזה - נורית, פדנטית מושבעת, הצליחה להחדיר בנו מספיק בטחון מקצועי כדי שנפשנו לא תוטרד יתר על המידה בהפרעות חרדה למיניהן המאפיינות אנשים המתעתדים להופיע בפני מאות אנשים.

הדבר היחיד שטרד את מנוחתי לפני הטיסה היה הקור. שוב ושוב בדקתי את התחזית, ושוב ושוב ראיתי את יום ראשון, היום שבין שתי ההופעות שלנו, כשמעליו מתנוססות הספרות -6--9. בסופו של דבר, אין לי מושג איך מרגישים בקור כזה. אבל המזוודה שלי מלאה כל טוב - סוודרים, צעיף, כובע צמר, כפפות, מעיל, וגולת הכותרת: בגדים טרמיים שנקנו במיוחד.

בטיסה לברלין ישבתי ליד החלון, ולשווא חיפשתי סימני דרך - הלילה והעננים אפשרו לי לכל היותר למצוא סופות ברקים יפהפיות, וכמובן גם לראות שהירח נראה בדיוק אותו דבר מגובה של עשרה ק"מ.
הדבר המעניין היחיד בטיסה היו השיחות עם חברי המקהלה, דרכן גיליתי שבניגוד אלי, לכמה מהם הנסיעה יצרה קונפליקט לא פשוט עם ההורים, חלקם כלל לא היו בשואה. ורק הבהרה קטנה: אני בין הצעירים במקהלה. כך שמדובר על הורים קשישים שעבורם זה לא פשוט כלל שביתם בת החמישים(וזו סתם דוגמא) תיסע לברלין. לי יש דעה מוצקה בעניין: אין כללים. וככל שהאדם קרוב יותר ברקעו לשואה, כך יש עוד פחות כללים. כל יהודי ספג את השואה לדמו ברמה כזאת או אחרת, ומדובר בהשפעה הדומה להשפעת קרינה רדיואקטיבית(הדימוי הזה איננו שלי - הוא של פסיכולוגית כלשהי שחקרה את השפעת השואה על בני הדור השני) הגורמת נזקים מסוגים שונים לטווח ארוך. נסיעה לגרמניה יכולה להיות חוויה טיפולית, אך יכולה להיות - אולי - גם חוויה מזיקה. ושכל אחד יעשה את החשבון שלו. עבורי, בתור אחד שחונך על ברכי התפיסה שאת השואה עשו בני אדם, היה חשוב לבקר בלב המאפליה ולפרק את בירת גרמניה הנאצית לפרטים טכניים קטנים ומעצבנים.

ובכן, הפרט הקטן והמעצבן הראשון בו נתקלתי כשנחתנו בשונפלד - נמל התעופה הבינלאומי של ברלין - היה הקור. בירושלים היו קוראים לזה "קור של שלג" - שהרי לא היה שלג(עדיין...) - אבל בברלין הקור הזה היה בנאלי לחלוטין.

המשך יבוא...

לקראון פלזה בעלים יהודיים, שיש להם שת"פ עם עסק לקייטרינג כשר למהדרין. לכל הקומה הראשונה יש מפתחות שבת. אז היו לנו חיים קלים יחסית...והבהרה: השחר עלה בברלין בעשרה בטבת ב6:22. כך שלאכול ארוחת בוקר בשש בבוקר היה הגיוני לחלוטין...

זה נגמר.

כמה זמן לא הייתי כאן. הכל מלא אבק, הגינה גדלה פרא, אפילו המנעולים חלודים. העיקר שהצלחתי להיכנס. ביננו, יותר סביר שאאבד מפתח מאשר אשכח סיסמא, אבל גם זה יכול לקרות(וקרה...לא פה, אמנם). ולמה לחזור? מה היה לי רע בחוץ? האמת שכלום. אבל עכשיו רע לי בפנים. רע ומר.

הכל התחיל ביום חמישי בבוקר. התקשרו אלי מ"מעלה". כשמתקשרים אלי מ"מעלה" אני תמיד עונה. זה קורה לעיתים רחוקות למדי, ולרוב בנוגע לאיזו בקשה דחופה שרק אני יכול לפתור. גם הפעם זו הייתה מטרתה הרשמית של השיחה. מטרתה הלא רשמית הייתה ליידע אותי שחני - סטודנטית משנה ב' - נפצעה כהולכת רגל בתאונת דרכים. פגיעת ראש. פצועה קשה. 

כאדם שכבר היה בתאונת דרכים קשה כבר צברתי מודעות בסיסית למונחים ומשמעותם, לסיכויים וסבירויות ותהליכים. "פגיעת ראש" - כפי שיודע כל מי שקרא את הספר השלישי בטרילוגיית מילניום - היא כמו קזינו. אי אפשר לדעת מה הנזק: קוגניטיבי, תפקודי, קטלני - ואולי בכלל לא. כשאדם קרוב נפגע - אוטומטית אתה משליך עליו את הפרשנות המקלה. "פצועה קשה זו הגדרה בירוקרטית של נפגעת ראש. כשהיא תגיע לבי"ח יבדקו, לא יראו כלום, יאשפזו אותה, ויגלו שתכל'ס אין לה נזק של ממש. הרי היא צעירה וחזקה בסופו של דבר". 

כמובן, ידעתי שזו פרשנות מקלה מאוד, ולכן נמנעתי במשך שעתיים-שלוש מלבדוק את העניין לעומק. אך הסקרנות - והידיעה שיכול להיות שהפרשנות שלי "קצת" מקלה מדי - הביאה אותי לבדוק מה מדווחים המבזקים באתרים השונים. "פצועה אנוש", "נפצעה אנושות", נפצעה באורח אנוש" - המינוח החמור והמפחיד ביותר חגג בכל אתרי האינטרנט. עדיין ניסיתי לומר לעצמי: "טוב, פגיעת ראש, אוטומטית הם מגדירים את זה כאנוש" - אך לא הצלחתי לעבוד על עצמי. אנוש - כך יודע כל אדם סביר - זה אחד שלא אמור להחלים. אמנם לפעמים הוא כן מחלים ואז זה מוגדר כנס רפואי. וכאמור, אנו מדברים על פגיעת ראש - האיבר הכי מסתורי ברפואה.

באתי לבקר ב"מעלה" כדי לשים יד על הדופק, וראיתי שעסקים כרגיל פחות או יותר, אז אמרתי לעצמי שאולי באמת המצב לא עד כדי כך גרוע. אך זה היה זמני. דקות ספורות לאחר שיצאתי משם, קיבלתי הודעה ששנה ב' מתכנסים ב"מעלה". מיהרתי גם אני לשם, ומאותו רגע הרגשתי כמו בסרט: הנסיעה ברכבת הקלה להר הרצל כדי לתפוס אוטובוס להדסה עין כרם ("פעם ראשונה שאני בתחנה הסופית של הרכבת הקלה" אמרתי בהתלהבות מה לשתי החברות של חני שנסעו איתי), הגילוי שכל הכניסה לביה"ח השתנתה ל-ג-מ-ר-י מאז שהייתי שם בפעם האחרונה, כשרון הניווט המעולה שלי שהביא אותנו בקלות לטיפול נמרץ, המחשבות על כמה חבל שביה"ח לא מקצה מקום ראוי למשפחות המאושפזים בטיפול נמרץ - שלעיתים מזומנות שוהות שם כמה ימים - וכמובן גם המחשבות על כך שכבר הייתי בסרט הזה, של לחכות ליד הדלת של התחנה האחרונה לפני המוות כשכל פעם שהדלת מזמזמת את הזמזום המעצבן שלה רגע לפני שהיא נפתחת - אתה ישר מרכז את תשומת הלב שלך במי שיוצא משם, מקווה שיביא עמו בשורה טובה. כלשהי.

הכל. רק לא להבין. רק לא לעכל. רק לא לקלוט. רק שלא יכאב. זה סוג כאב שאינני יכול לשאת יותר.

וכדי שלא ארגיש, התגייסתי ברצון להפיץ הודעה למוריה של חני על מצבה. זה לקח לי לא מעט זמן לארגן את רשימת התפוצה המדוייקת דרך אפליקציית ג'ימייל שבסלולרי שלי, וכשהצלחתי הייתי מאוד גאה בעצמי. הצטרפתי לקבוצת הסטודנטיות שהתאספה שם - רובן חברותיה של חני לשנה ב' - וקיוויתי לזכות לבקר את חני (אחרי הכל כבר ביקרתי פעם בטיפול נמרץ, לראות בחורה צעירה רגע לאחר שיצאה מניתוח השתלת לב), ואימה הסכימה לביקורים אך התנתה: בלי בנים. ידעתי היטב למה אני רוצה לראות אותה: להקשות על ההדחקה. אך נאלצתי לוותר, אחרי הכל מאוד יתכן שחני עצמה לא הייתה מעוניינת שאראה אותה במצבה.

וכאדם מודע לעצמו - כל העת נלחמתי בעצמי: שלא יראו שאני מדחיק. שלא יראו שאני לא מסוגל לחוות את הרגע הזה. שלא יראו כמה אני חסר אונים מול הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו. וזה היה קשה, כי מנגנוני ההדחקה הפריעו לי לקרוא ולהבין מה האנשים סביבי אומרים. הרי במצבים כאלה דברים רבים נאמרים רק בין השורות. ומלחמה פנימית התנהלה בתוכי: 'הבנות נכנסות להיפרד! אתה לא תזכה להיפרד ממנה!' - זעק קול אחד. 'שטויות. אם הסוף היה קרוב היו נותנים גם לך לראות אותה בפעם האחרונה' - אמר הקול השני בציניות, ואני האמנתי לו. ידעתי בתוכי שהוא טועה, אך האמנתי לו.

חזרתי הביתה עם הרכבת האחרונה, ולמחרת קמתי לעבוד כרגיל. לפני הצהריים שבתי הביתה, ובגלל שעדין הייתי משוכנע שתקופת החלמה ארוכה עומדת בפניה, החלטתי סוף סוף לסמס לכמה חברים שלי - שאולי לא שמעו על מה שקרה - שיגידו תהילים, ויגידו על חני מי שברך בשבת. כעבור כעשר דקות קיבלתי הודעה: "זה נגמר. ברוך דיין האמת".

"שלומי, תתחיל להתארגן, שלא תפספס את האוטובוס שלך" - אמר לי השותף שלי, זוכר שאני לא בירושלים השבת. כשיוסי ויינשטוק - שהיה איתי בחדר בכפר הרא"ה - נפל בלבנון, הייתי באוטובוס לבאר שבע בדרך לסדרת חינוך. שמעתי על נפילתו בחדשות של שמונה בערב, על רקע האופק המאדים שלאחר שקיעה קיצית מעל שדות הנגב המערבי. כשגידי ליכטרמן - החבר הכי טוב שלי בכפר הרא"ה - נרצח - הייתי סאונדמן בצילומי סרט תדמית במדרשה לבנות בגבעת שאול. נודע לי על מותו רק שלושה שבועות מאוחר יותר, אך לעד אזכור היכן הייתי כשהוא נרצח, ולא כשנודע לי על כך. ותמיד אזכור איך הייתי על אוטובוס לפ"ת בדרך לפגישת עבודה, כשדיאנה - כוכבת ההצגה בה שיחקתי לפני שנה - סימסה לי להגיע לסגולה כי אחיה של שלי - השחקנית הנוספת בהצגה, שרק התחתנה ימים ספורים קודם לכן - נהרג בתאונת דרכים בדרך לשבע ברכות שלה, ובעוד שעתיים תצא הלוויה. הגעתי לסגולה לפני כולם, כמובן(חוץ מהמתים. הם כבר שנים שם), וזה היה הזוי לסייר ברוגע בבית הקברות הוותיק הזה ואז ללוות נער בן 16 בדרכו האחרונה. לקח לי לא מעט זמן להתאושש מהלוויה הזו, אך החוויה שהכי קשה לי להתאושש ממנה היא זו שאינני זוכר כלל*.

"שלח הודעה למורים ולתלמידים" - סומסתי, ומהר ביצעתי, שמח על כך שיש לי עיסוק המסיח את דעתי מעסקי ההווה. "הלוויה היום בשתיים וחצי. תודיע למורים ולתלמידים" - שוב מטלה, שוב הסחת דעת. דווקא לארגן את התיק שלי חששתי. כשאני צריך לנסח טקסט, אני רגיש פחות. גם אם הטקסט עוסק במוות של אדם קרוב. כשאני צריך לעשות משהו מיכני - לארגן תיק, לשטוף כלים, לעשות סדר בחדר - אז אני הרבה יותר חשוף למחשבות. וכך כמעט וקרה שהדיון הראשון שנוהל בראשי היה: האם לכתוב על חני ז"ל? האם הבחורה הזאת - שנהגה לירות את המילים מהר מהר תוך שילוב הפסקות באמצע, כדי שאוכל לקלוט מה אמרה, ותמיד אמרה דברים מכוונים, נזהרת מלגלוש לחיפוש צומי מתפנק כמקובל בעדת הסטודנטיות לקולנוע (מה שהביא אותי לחשוב שהיא בת זקונים מפונקת שנהייתה מודעת לעצמה ולחולשותיה ועבדה עליהן) - האם אני יכול בכלל להגדיר אותה כאחת שלא תשוב עוד למשרדי מעלה לקבל אישור לימודים, שלא תמשיך לעשות סרטים, שלא תעשה משהו אחר במקום לעשות סרטים, שלא תתחתן, שלא תהרה, שלא תלד, שלא.... בכלל? האם יתכן שלא אראה אותה יותר לעולם? שלעולם היא לא תתן לי איזה פידבק על עצמי? האם הייתי איתה בסדר? הגון? האם מתישהו בהתכתבויות המייליות שלנו איכזבתי אותה? העלבתי אותה? האם היו לה ציפיות מעצמה? האם היא כבר חשבה על נושא לסרט הגמר? האם היא כבר החלה לתכנן את עתידה? מה, למען השם, הפסדנו במוות הפתאומי הזה?

אך לא. הראש שלי עבד כמו מנתח מוח קר מזג: "האם זה סופי? - כן, זה סופי. המידע פורסם גם בפייסבוק. הודעה סומסה משני מקורות. האם כותבים ז"ל על אדם מת? - חיובי. זה גם יעשה את ההדחקה קשה יותר. יקל על תהליך ההשלמה. מסקנה: יש לכתוב ז"ל". 

חני לחיאני ז"ל. לימודי קולנוע הם אתגר לא פשוט. ככל שחולף הזמן ואני מנתח לאחור אני מסיק שהיא ידעה זאת היטב. ושעם הזמן גילתה שהאתגר מתאים ליכולותיה. ככל שחלף הזמן  - ובסה"כ עבדתי במעלה רק סימסטר אחד מתוך השנה וקצת שהיא הספיקה ללמוד - חשבתי שהיא יותר שמחה ויותר בטוחה בעצמה ובבחירתה. אבל אולי זה היה בראשי. אני פחות מבחין בסטודנטיות האלה שלא מחפשות צומי. אני תמיד משוכנע שהן פחות זקוקות לי. אוף, אני בעצם כבר כמעט שנה לא עובד שם, מה קרה שאני מדבר בלשון הווה?...

בפסיכולוגיה ידוע כי כשאדם נפטר מן העולם - אנו מגיבים לזה במגוון תגובות. למעשה, קשת האפשרויות היא אינסופית. כנראה שמול חוסר האונים הטוטאלי הזה אנחנו מוכנים לנסות הכל. למרות שדבר לא ישיב אותו אלינו. הכי בנאלי זה להדחיק. הכי מקובל זה לבכות. הכי ביזארי - וכנראה הכי חביב עלי - זה לצחוק. כן, כן. הסיבה לא מסובכת במיוחד: זה לא נעים לקבל תזכורת לדבר הזה שבטוח יקרה לנו. ומכיוון שאותי לימדו שאני חלק מהנקמה על ששת המליונים, אז כל פעם שאני פוגש במלאך המוות, אני משתדל שלו יהיה לא נעים, ולועג לו: אה, זה הכי חזק שלך? שתיים וחצי רבבות חיילים חללים? פחות מזה הרוגי תאונות דרכים?  אח, איפה הימים ההם, שהיית מחסל כמות כזו של יהודים ביממה? מתגעגע, אה???

זהו, שלא עוד! 

חה!!!

אך עם הזמן זה נהיה קשה יותר ויותר לנקוט בהומור (וכמובן שאף פעם זה לא היה קל. ממש לא...). אני מתבגר, ומקבל יותר את מוסכמות החברה. אני מתבגר ומפתח לעצמי חוט שדרה עצמי, פחות מחובר לשואה אותה ינקתי מלידה. אני מתבגר, ומפתח דרכי התמודדות נוספות. והמרכזית שבהן, היא לומר:

מוות הוא לעולם לא סתמי.

הוא תמיד יקבל את המשמעות שאני בוחר לתת לו.

כן, כן: מול חוסר האונים המוחלט הזה, יש לי גם כח מוחלט. וזה לא מובן מאליו, כי צריך ללמוד להשתמש בכח הזה. כי אנשים לרוב נסחפים אחר המוסכמות החברתיות ומעניקים למוות את המשמעות שאחרים נותנים. עדריות קוראים לזה. לי רק נותר להחליט מה אומר לי המוות של חני. כבר התחלתי לעבוד על זה, ואני לא מתחייב לספר על המסקנה. אני גם לא ממהר. אני אקח את הזמן, אתן למלאך המוות להתייסר בציפיה מורטת עצבים, ובסוף אבחר בבחירה מושכלת ונבונה שתועיל לי ולאחרים. כלומר, בעז"ה. 

חני היקרה והאצילית, תהא מנוחתך עדן.

* בגיל 11 עברתי - יחד עם הורי ודודתי - תאונת דרכים קשה. אינני זוכר דבר מהתאונה.

המלצותי לפסטיבל ירושלים - חלק ב'

אמש נפתח הפסטיבל, וכבר הספקתי לצפות בסרט "תביא ת'חומר", שמוכיח שדמויות טובות משוחקות היטב ועריכה טובה(כולל שוטינג נכון. שהרי אין כסף לבזבז על עמדות מצלמה מיותרות) מספיקים לסרט נטול תקציב להצליח להשיג מימון לפסקול שווה(אני מהמר שזה מה שקרה, לא בדקתי). וגם להתקבל לפסטיבלים שווים, לזכות בפרסים וכו'. אז מי שרוצה - הסרט יוקרן שוב ביום שלישי בבוקר - יש עוד שפע כרטיסים (ואני משתדל לא להמליץ על סרטים שנגמרו עבורם הכרטיסים). הסרט הזה מחזק אצלי את האמונה ששוטינג נכון שמאפשר עריכה מדוייקת הוא תנאי חיוני כדי שאני אהנה מסרט. אני לא אוהב את כל העריכות ה"פוסט-מודרניות" מרובות הג'אמפקאטים.


ולהלן המשך המלצותי לפסטיבל:


יום שלישי
10:00 - תביא ת'חומר. סרט אינדי מדובר מאוד ומתוק מאוד. ראיתי ואני ממליץ בחום. 79 דקות.
11:30 המשגיחים. 98 דקות של קולנוע ישראלי דל תקציב ומשובח. ראיתי, ואני ממליץ. לא ממליץ - חובה(למעט מי שמאוד מאוד רגיש לאלימות).
13:30 בערפל. הקרנה נוספת לאפוס המלחמה הבלארוסי - והפעם עם תרגום לעברית. 128 דקות.
15:15 ל'אוונטורה. מוניקה וויטי באחת מיצירות המפתח בקריירה של אנטוניוני. 145 דקות ללא תרגום לעברית.
15:30 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע. קרוב לשלוש שעות יימשך המקבץ, שחותם אותו סרטו של האמן הישראלי רועי רוזן, "צא", אצלו למדתי קורס על אמנות מודרנית באונ' ת"א. הבנאדם גאון מופרע, ומי שלא רוצה להיחשף לפרוורסיות שלו מוזמן לדלג הלאה. גם אני אדלג, למרות הערצתי אליו.
16:00 אל תוך האין. הקרנה נוספת לדוקומנטרי של וורנר הרצוג על סוגיית עונש המוות בארה"ב. 106 דקות ללא תרגום לעברית.
17:30 ים רגוע. הקרנה נוספת לסרטו של פולקר שלנדורף. 89 דקות.
19:30 מרכבות האש. דרמה הסטורית עטורת אוסקרים בכיכובו של שחקן בריטי שאהבתי מאוד בילדותי - בן קרוס. על ספורטאי יהודי וספורטאי נוצרי המובילים יחדיו את נבחרת אנגליה להישגים בתחרויות האתלטיקה של אולימפיאדת פריז 1924. הסרט יוקרן ללא תרגום לעברית. 118 דקות. עם המוזיקה של ואנגליס - הדבר היחיד מהסרט שכ-ו-ל-ם מכירים.
19:45 חדר 237. הקרנה נוספת לתיעודי על תשע תיאוריות אפשריות להסביר את "הניצוץ". ללא תרגום לעברית, ובכ"ז אינני מבין איך יש כ"כ הרבה מקומות פנויים באולם. 102 דקות.
22:00 שבעה ימים בהוואנה. היישר מקאן מגיע השחקן המחליף של "למלא את החלל" שנשלף מהפסטיבל הירושלמי לטובת מקבילו הוונציאני הנחשק. שבעה סרטים שנוצרו ע"י שבעה במאים בהשראת עיר אחת. בין הבמאים: חוליו מדם, גספר נואה בניסיו דל טורו וגם איליה סולימאן הערבי-ישראלי. 128 דקות - ויש תרגום!
22:00 חור המנעול. לפי התקציר גאי מדין הוא במאי כלבבי. סוריאליזם, אסתטיקה, תשוקה אל הקולנוע של פעם. אינני יודע הרבה על הסרט, ואם הבנתי נכון והוא אילם - אז לחסרון הכתוביות בעברית אין משמעות רבה. סרט מסקרן מאוד, גם אם עשוי להיות מופרע. 92 דקות.
22:15 אור אדום. דרמת פשע ברזילאית דלת תקציב מ1968 שהפכה ליצירת מפתח בקולנוע המקומי. הקולנוע הברזילאי מנפק לנו אחת לכמה זמן סרטים מעניינים("עיר האלוהים", "תחנה מרכזית ברזיל") ושווה לבדוק את שורשיו. 92 דקות ללא כתוביות לעברית.


יום רביעי
9:30 המסע לקיתרה. הכרטיסים כבר אזלו מזמן, איזה כאב לב. אנגלופולוס הוא אולי הבמאי האירופאי האהוב עלי, ואף זכיתי לראותו מקרוב. הוא מת בתאונת דרכים בזמן צילומי סרט לפני כחצי שנה, וזו המחווה של הפסטיבל לזכרו. 138 דקות מתורגמות לעברית(אני מקווה שהעותק איכותי) בסרט שפתח את טרילוגיית השתיקה שמהווה בעיני את פסגת יצירתו. אוף אוף אוף.
12:30 הקרנה נוספת לשבעה ימים בהוואנה.
13:45 ספר החיות. דוקומנטרי. למעשה זו יצירת אמנות ויזואלית בנושא חיות שזכתה לשבחים והמלצות רבות. אני מניח שרבים יתענגו ממנה. 72 דקות. הסרט, אגב, נטול מילים.
13:45 שומרי הסף. במסגרת התחרות הישראלית, משתתף סרט תיעודי זה אודות ראשי השב"כ שלנו, לדורותיהם. דרור מורה - שלימד אותי צילום ב"מעלה" - ובעבר עסק בסרטיו בין השאר בשייטת,באריק שרון ובשוטרים סמויים, מביא לנו בן נוסף למשפחת הבטחון הקולנועית. הקרנה נוספת(לבכורה לא נותרו כרטיסים) שגם לה נותרו כרטיסים ספורים בלבד. 95 דקות.
15:00 תחרות הסרט הקצר - מקבץ 2. גם לזה כמעט ולא נותרו כרטיסים, ובכ"ז עקב היות הקהל מורכב ממוזמנים שבאים לעיתים לסרט אחד בלבד, יתכן ויהיו מקומות פנויים. במקבץ זה ישתתף נציג "מעלה" "חום כחול" בבימויה של הילה אטיאס(מסרטי הגמר האהובים עלי), וגם "קרב עיניים" המדובר והמטריד של אורית פוקס מסם שפיגל.
15:15 מסע אל הירח+המסע המופלא. סרטו האלמותי של מלייס בתוספת סרט תיעודי העוקב אחר קורות היצירה האבודה הזאת. אחד משיאי הפסטיבל, מן הסתם. הכל ביחד יימשך קרוב לשעה וחצי, לסרט התיעודי אין כתוביות בעברית.
16:45 מלכת וורסאי. דוקומנטרי אמריקאי שהוא כמו סיפור קלישאתי להחריד על נובו-רישים שחיים בלי חשבון, מאבדים הכל וחיים בהכחשה. הוא מיליארדר מזדקן, היא - כצפוי - מלכת יופי לשעבר הצעירה ממנו בשלושים שנה, ואנחנו אמורים להיות עם פה פעור. זה אמיתי זה? מאה דקות ללא כתוביות לעברית.
17:30 זהות גנובה. הסרט שגרם לי להתאהב באנטוניוני. ג'ק ניקולסון כעתונאי הנשאב לזהותו של שכנו למלון אותו מצא מוטל מת במיטתו. כולל שוט הסיום - אחד הוואן-שוטים הידועים בתולדות הקולנוע. 126 דקות ללא תרגום.
17:45 נשיא האי. האיים המלדיביים שוכנים לא הרחק מהודו בלב האוקיינוס כשגובהם הממוצע מבטיח להם כליה במאה הקרובה - במידה והתחממות כדור הארץ תמשיך לגרום לעליית מפלס הימים. הסרט מלווה את נשיא המדינה הזאת הנלחמת על קיומה מול, בעצם, שאר העולם, כשהעבר הדיקטטורי שלה עצמה מאיים עליה מבפנים. יצירה תיעודית שזכתה להדים רבים בעולם בשנה האחרונה. 101 דקות ללא תרגום לעברית.
22:00 אנטון קורביין לפני ולפנים. תיעודי על קולנוע: קורביין הוא אחד מן הצלמים הידועים בעשורים האחרונים, שעבר גם לביים בשנים האחרונות - את "האמריקאי" שלו בכיכובו של קלוני ראיתי ואהבתי מאוד. 80 דקות ללא תרגום לעברית, שחובבי הצילום שבכם מן הסתם ישמחו לצפות בהן.
הערה: הסרט יוקרן גם ביום א הקרוב בעשר. יש שפע כרטיסים.


יום חמישי:
9:45 נידונים למוות. יצירה תיעודית נוספת של וורנר הרצוג בנושא עונש המוות, והפעם זו סדרת טלוויזיה באורך כולל של 188 דקות. ויש תרגום לעברית.
10:30 רווקה פלוס. סרטו החדש של קוסיאשווילי כבר נצלב ע"י מספר מבקרים, ובכ"ז, סרט חדש של אחד מן הבמאים המובילים של "הגל החדש הישראלי" תמיד מסקרן(ותמיד פרובוקטיבי...). 90 דקות.
13:15 הקרנה נוספת של "מסע אל הירח" והסרט התיעודי אודותיו.
14:30 תחרות הסרט הקצר, תכנית 3. בתכנית זו נכלל "רסן" - סרטה של אתי ציקו מאונ' ת"א שהשתתף בקאן. פרובוקטיבי ומטריד, כמובן.
15:00 פאוסט. סוקורוב("תיבה רוסית", "אב ובנו") עיבד את גתה למסך הגדול, והתוצאה זכתה בוונציה. עם זאת, מדובר, כנראה, בקולנוע למטיבי לכת בלבד. 134 דקות.
16:15 הקרנה נוספת לאור אדום. 92 דקות ללא תרגום לעברית.
18:45 הקרנה נוספת לנשיא האי. 101 דקות ללא תרגום לעברית.
19:45 שרקייה. לתחרות הראשית מגיע הסרט הזה, שהשתתף כבר בפסטיבלים נחשבים, ועוסק במאבקם של הבדואים נגד צווי ההריסה המוצאים השכם והערב על בתיהם, הארעיים לנצח. מסקרן מאוד, מה גם שמדובר ביצירת ביכורים של יוצר שאינני מכיר כלל(בוגר בית-ברל). 84 דקות
22:00 הנמר הלבן. עוד סרט מלחמה דובר רוסית וגרמנית, המתרחש בלב קרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. מסקרן מאוד. 104 דקות ללא תרגום.
22:00 יצרים. יצירתו המפורסמת ביותר של אנטוניוני. אין סטודנט לקולנוע שלא מכיר - אז רוצו לצפות, הגם שמדובר בהקרנה ללא תרגום. 110 דקות.
22:15 הטרילוגיה של דון הרצפלד. 3 סרטים מצויירים קצרים שהומלצו ע"י לא מעט מבקרים. שווה לבדוק. כשעה ורבע.


יום שישי(עוד שבוע, כן?)
10:00 הקרנה נוספת לשרקייה. 84 דקות
10:00 הקרנה נוספת לאנטון קורביין לפני ולפנים. 80 דקות ללא תרגום לעברית.
11:45 גן עדן. את רן טל("ילדי השמש")אני מכיר כאחד מן המרצים המיוחדים שלימדו בעבר ב"מעלה", וסרטו זה - המציץ דרך הסח'נה למנטליות הישראלית - משתתף בתחרות הסרט התיעודי הטוב ביותר. נותרו כרטיסים ספורים בלבד(אולי גם לבכורה, המתקיימת ערב קודם).
15:30 הקרנה נוספת לחור המנעול. 92 דקות ללא תרגום(כנראה סרט אילם).
15:30 הקרנה נוספת לנמר הלבן. 104 דקות ללא תרגום.
15:30 הקרנה נוספת לנידונים למוות. 188 דקות. שימו לב לכניסת השבת...
16:30 לא בגדתי. זה רק חמישים דקות, ונותרו מעט כרטיסים, אבל שווה להיכנס לסרט שבודק מה קרה לשבויים שחזרו בחיים יחד עם אורי אילן. סרט שניתן גם היה לקרוא לו "סליחה שאנחנו חיים". 
שבת שלום!

פסטיבל הסרטים בי-ם - המלצות(חלק א')

כמובן, לפני הכל חשוב לומר שאת רוב סרטי הפסטיבל טרם ראיתי. לפיכך, כל המלצה שלי יש לקחת בערבון מוגבל. מצד שני, מול בעיה זו ניצבים רוב הממליצים. אז מה? לכן גם השתדלתי להמליץ על כמות רבה של סרטים, אך ברור שישנם עוד לא מעט סרטים שראוי להמליץ עליהם ופספסתי אותם. הכמות גם נועדה לאפשר לכל בעל-טעם ספציפי למצוא משהו מתאים עבורו. המבחר שלהלן גם מבטא במידת מה את העדפתי לסרטים בעלי ערך הסטורי או העוסקים בארועים הסטוריים.
דבר נוסף: מסיבות מובנות לא המלצתי על סרטים המוקרנים בשבת. אז מי שרוצה לצפות ב"פשיטה" - סרט האקשן האינודנזי הכה מדובר - או ביצירת האינדי האמריקאית שהשתתפה בסאנדנס ובקאן "חיות הדרום הפראי" - ייאלץ לחלל שבת("פשיטה" יוקרן גם במוצ"ש הקרוב ב"סמדר" ללא תרגום בשעה תשע, מה שיהפוך את ההגעה בזמן לאולם לאחר צאת השבת לסצינת אקשן מורטת עצבים, מה שקצת מייתר את הסרט). אני בעיקר מיצר על אי-יכולתי לצפות בתיעודי שנעשה על רומן פולנסקי ובו הוא מדבר על הכל - כולל הכל. כך מבטיח התקציר...
השתדלתי להעיר כשאין לסרט תרגום לעברית - יש לקחת בחשבון שיתכנו שינויים בתחום זה.
והסבר קצר על הפסטיבל: בפסטיבל תחרות לסרטי עלילה ישראליים באורך מלא, תחרות לסרטי תעודה ישראליים, תחרות לסרטים קצרים עלילתיים, ומסגרות נוספות בינלאומיות שחלקן תחרותיות וחלקן לא, חלקן קבועות וחלקן חד-פעמיות. בין השאר מקרין הפסטיבל באופן מסורתי מקבצי סרטים קצרים מתחרויות חשובות בעולם - בעיקר האוסקר האמריקאי והאירופאי. בפסטיבל תתקיים מחווה לאנטוניוני - אחד מן הבמאים האהובים עלי. כמו-כן ישנם כמה ארועים שאינם הקרנות סרטים - אני אתייחס בעיקר לשני ארועי פיצ'ינג מסקרנים.
להלן המלצותי(חלק א'):


היום, יום חמישי:
בשעה שמונה בבריכת השולטן ייערך טקס הפתיחה של הפסטיבל, ולאחר שלב הדיבורים יוקרן סרטו החדש של וודי אלן, "לרומא באהבה". אסור לשכוח, כמובן, שמדובר בוודי אלן ושמדובר ברומא - שילוב מבטיח מאוד, בעיקר לאחר השילוב המוצלח של אלן עם עיר אירופאית רומנטית אחרת בסרט "חצות בפריז". אבל: לחכות טקס ארוך ומשמים ואז לצפות - על מסך ענק, אמנם - בסרט באיכות הסאונד הבעייתית מאוד של בריכת השולטן ועוד לשלם על זה שישים ש"ח? אני מעדיף לחכות להקרנות המסחריות. ושכל אחד יעשה את החשבון שלו.
המלצות נוספות:
19:00 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע חלק 1(מקבץ סרטים,אין כתוביות בעברית)
20:30 לעשות סרטים זה לחיות - במסגרת מחווה לאנטוניוני, מוקרן סרט זה בו מתעדת רעייתו את הדרך בה יצר אנטוניוני את סרטו האחרון, "מבעד לעננים", כשהוא משותק כתוצאה משבץ ומתקשה בדיבור. מומלץ למעריצי אנטוניוני. 55 דקות, כמו כל סרטי המחווה לאנטוניוני - לסרט תרגום לאנגלית בלבד.
22:00 "תביא ת'חומר" - אינדי אמריקאי עלילתי שהוקרן בקאן והומלץ ע"י מספר מבקרים ישראלים(אבנר שביט, יאיר רוה, יאיר הוכנר,אורון שמיר) כסרט צעיר ומהנה, גם אם לא יצירת מופת. 79 דקות.


מחר, יום שישי:
10:00  פרזנטציות של משתתפי חממת הקולנוע הבינלאומית הראשונה של ירושלים, מיסודו של ביה"ס לקולנוע סם שפיגל. בפרזנטציה יישתתפו יוצרי קולנוע צעירים מישראל ומהעולם. בין היוצרים המוכרים(לפחות לי): נדב לפיד(במאי "השוטר", זוכה פרס הביכורים מן השנה שעברה וסרט הארט-האוס הישראלי המוצלח ביותר בשנה האחרונה - לפחות בעיני המבקרים והפסטיבלים), חיים אלבום(במאי "ואהבת" - זוכה תחרות הסטודנטים של הפסטיבל מלפני שלוש שנים, וכמובן - ידיד שלי), שמעון שי(במאי "סימני דרך" - זוכה תחרות הסטודנטים של הפסטיבל מלפני שש שנים) ומיכל ויניק(במאית "פתיון" שזכה בצל"ש בפסטיבל והשתתף בפסטיבל סנדנס, ו"סרק" שהשתתף בפסטיבל לוקרנו בשנה שעברה). חשוב לציין כי הפרזנטציה מתוכננת להימשך עד ארבע. כניסה חופשית, והכל באנגלית.
12:00 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע חלק 2(מקבץ סרטים, אין כתוביות בעברית)
13:30 "אל תוך האין" -תיעודי של אחד מחשובי הגל החדש הגרמני, וורנר הרצוג, על סוגיית עונש המוות בארה"ב. 106 דקות, ללא כתוביות לעברית.
14:00 "ספורים" - התחרות התיעודית הישראלית. סרט שואה על האנשים המהלכים בינינו עם מספר על היד.
14:45 - מקבץ המועמדים לאוסקר - סרטי אנימציה קצרים (כאן ראיתי את הזוכה, "הספרים המעופפים של מוריס לסמור" - פנטזיה מופלאה על היצור הנכחד הזה, "ספר").ללא תרגום( - אבל לחלק מהסרטים אין טקסט).
17:00 "בלדה לאביב הבוכה" - בכורה לסרטו החדש של בני תורתי("ככר החלומות") במסגרת התחרות הרשמית לסרטים באורך מלא. למה בשעה כזאת? לא יודע. זהו סרט מסע מוזיקלי(המוזיקה מזרחית)שאורון שמיר כבר ראה(בפסטיבל קולנוע דרום) והתמוגג ממנו. כמובן, ההקרנה מיועדת למי שגר קרוב ויספיק לשוב הביתה לפני כניסת השבת, או למי שלא שומר שבת. 105 דקות.


מוצאי שבת:
22:00 "רוק בקסבה" - בכורה ליצירת הביכורים של יריב הורביץ במסגרת התחרות הרשמית. חיילים בעזה באינתיפאדה הראשונה. גם לאחר קריאת התקציר לא הייתי אומר שמדובר בסרט מעורר ציפיות גדולות. אבל אחרי הכל - סרטי ביכורים לעיתים יכולים להפתיע, מה גם שמדובר בבמאי טלוויזיה ותיק ומשופשף. 93 דקות.
יום א':
10:15-12:00 ארוע הפיצ'ינג המרכזי. בארוע יציגו מיטב היוצרים הישראלים רעיונות לסרטי קולנוע עלילתיי שבכוונתם לביים. למי שרוצה לצפות כיצד בכירי הקולנוע הישראלי עולים רועדים על במה להציג את חלומותיהם - זו ההזדמות. והכניסה חופשית והשפה היא אנגלית.
11:30 - הקרנה נוספת של "רוק בקסבה"(פרוט במוצ"ש).
12:45 "כך ראינו" - יצירה מסקרנת של אליאב לילטי שאסף חומרים ביתיים מפה ומשם במשך עשר שנים ויצר נרטיב  אלטרנטיבי של חיינו כאן בישראל. עבורי, יצירה חשובה מאוד, בעיקר מאחר ועד לפני עשרים שנה רובה של העשייה הטלוויזיונית והתיעודית בארץ ייצגה איזשהו קו נרטיבי ציוני דוגמטי נטול פשרות. "יומן" של פרלוב התחיל קו של שינוי כבר לפני למעלה משלושים שנה, ועדיין מסקרן מאוד לראות כיצד נראתה המציאות מבעד לעדשתם של אנשים פרטיים. התוצאה ארוכה במיוחד - 169 דקות.
13:30 הקרנה נוספת ל"בלדה לאביב הבוכה"(למי שלא יכל לבוא ביום שישי).
15:00 "שבעת הסלילים של יונה וולך" - משתתף בתחרות התיעודית. על חייה של המשוררת הפרובוקטיבית והמוכשרת הזאת, כשנקודת המוצא היא שבעה סלילי הקלטה של ראיון שערכה עימה המשוררת הלית ישורון. 56 דקות.
16:30 הקרנה נוספת של "ספורים" (פרטים ביום שישי)
17:30 "ליקוי חמה" - יצירת המופת של אנטוניוני, ללא תרגום לעברית. 125 דקות.
18:00 "ים רגוע" - גם פולקר שלנדורף("תןף הפח") היה ממובילי הגל החדש הגרמני בשנות השבעים. הסרט הזה - של במאי גרמני, כאמור - מתאר נקמה נאצית על חיסולו של קצין גרמני בצרפת הכבושה. מבוסס על סיפור אמיתי. 89 דקות, ללא תרגום לעברית.
19:00 "חדר 237" - חובה למעריצי "הניצוץ" של קובריק. סרט המעניק מספר רעיונות המסבירים מה עומד מאחורי יצירת המופת מורטת העצבים הזאת. כמובן, הכל ספקולציות... 102 דקות ללא תרגום לעברית.
20:00 "סברה"(חלוצים) - סרט שנוצר כאן, בפלשתינה, בשנת 1932 ע"י הבמאי היהודי אלכסנדר פורד, מעמודי היסוד של תעשיית הקולנוע הפולנית שלאחר השואה(ויידה ופולנסקי היו מתלמידיו). 70 דקות על הסכסוך הישראלי-ערבי בהשתתפות מיטב שחקני הדור ההוא - מסקין, קלצ'קין, רובינא ופינקל(שזכיתי בצעירותי לראותו משחק בתאטרון החאן). הפסקול - שימו לב - הוקלט כולו בפוסט, בוורשה. מסקרן מאוד.
22:00 "המשגיחים" - צפיתי בסרט הזה שייצג את ישראל בפסטיבל קאן, ופשוט חובה לצפות בו. יש בו הרבה אלימות מסוגננת, הרבה דת ומסורת, וגם אהבה. חוץ מזה -הסרט צנוע. והעיקר: משוחק טוב, ערוך נהדר, והתסריט טוב. על ארסים בת-ימים המתחזקים בסגנון ברסלבי ומשליטים טרור על כל מי שלא מכבד את הדת בשכונה שלהם. עד ש... 98 דקות.
22:00 "דב"א - סיפורו של גיבור מקומי" - התחרות התיעודית. דן בן-אמוץ היה מעמודי התווך של ההומור הישראלי עד שחברו אמנון דנקנר פרסם את הביוגרפיה עליו ובה לא מעט מעללים מטרידים. הסרט- כך נראה מהתקציר - מנסה, ובצדק, לעזור לנו להכיל את דב"א - על חשיבותו התרבותית ועל מעשיו המפוקפקים. 75 דקות.


יום שני:
11:00 "אליס" - יצירת הביכורים של דנה גולדברג, במסגרת התחרות הרשמית, ואולי המועמדת שלי להיות "הנותנת" של שנה זו. גולדברג כבר יצרה כמה וכמה סרטים קצרים מאז סיימה את לימודי הקולנוע בבית-ברל. רוב סרטיה עסקו בצורה כזאת או אחרת במאבקי כוח בסיטואציות של מיניות ואינטימיות - לא ממש כוס התה שלי. אינני יודע מה מסתתר מאחורי התקציר של "אליס" - העוסק באישה העובדת בפנימייה שיקומית וסובלת מקהות רגשית, שנסחפת למשולש כוחות הרסני מול שתי נערות במוסד - אך דומה שגם הפעם זה לא סרט לטעמי. אם מישהו ראה ויודע לשבח - אשמח לשמוע. 82 דקות.
13:00 "חיותה וברל"  - עוד יצירת ביכורים בתחרות הרשמית. זוג קשישים, חלוצים בדימוס, המתקשים להיפרד ממפעל חייהם. לכאורה מזכיר מעט את "עמק תפארת", לא? עם זאת, יש לי הרושם שהסרט יהיה מעט יותר קומוניקטיבי(נתן זהבי בתפקיד עצמו!), אם כי אין לי מושג לגבי איכויותיו הקולנועיות(עופר ליברגל מהבלוג "סריטה" אהב וממליץ). גם עמיר מנור כבר עשה כמה וכמה סרטים קצרים מאז סיים את לימודי הקולנוע באונ' ת"א, אבל לא שמעתי עליו עד פסטיבל זה. 93 דקות.
15:15 הקרנה נוספת לסרט התיעודי על דן בן-אמוץ.
17:30 חלוקת פרסים לזוכי תחרות הפיצ'ינג.
17:45 "כל נדרי" - סרט דובר אידיש מ1939. סרט חשוב - כנראה - בתולדות הקולנוע האידי, שההשתתפות בו הצילה את חייהם של צמד כוכבי הקולנוע האידי-פולני, לילי ליליאנה וליאון לייבגולד, שנסעו במיוחד מפולין לארה"ב כדי לשחק בו. 88 דקות.
19:15 "קרייזי הורס" - תיעודי של פרדריק וייזמן בן השמונים פלוס - מחשובי הדוקומנטריסטים החיים כיום - על מאחורי הקלעים של הקברט הפריזאי המופרסם. למי שלא מבין במה מדובר - קרייזי הורס מעלה מופעי חשפנות אמנותיים. 134 דקות  - ולמרבה הפלא יש תרגום לעברית.
19:45 "חמש מצלמות שבורות" - התחרות התיעודית. סרט המתמקד במאבק סביב בניית גדר  הפרדה בבילעין. נשמע כמו עוד סרט שרבים כמותו כבר נעשו, ובכ"ז: סרט זה חזר עם שני פרסים מאידפ"א(הפסטיבל התיעודי הנחשב בעולם) - פרס חבר השופטים ופרס חביב הקהל - וזכה בפרס הבימוי בתחרות התיעודית של סאנדנס. האם הוא מחדש משהו? נחיה ונראה. יאיר רוה מאוד התלהב. 90 דקות.
20:30 "בערפל" - סרט מלחמה בלארוסי(מי שואל איזו מלחמה? נו, באמת) שהוקרן בקאן ואבנר שביט ממליץ עליו. 128 דקות ללא תרגום.
22:00 "איל גרידו" - יצירת מופת נוספת של אנטוניוני. 116 דקות, כרגיל - אין תרגום לעברית.

למי שיש תיקונים או הערות או המלצות נוספות - אשמח לקבל ולעדכן.


המשך יבוא.

שישה מליון ואחד - התרשמות

יש לי תאוריה לגבי דוד פישר, האיש והקרח. כבן הדור השני הוא חי כשמעליו בוערת אש, והדרך היחידה לחיות עם אימתה היא ליצור מרקם חיים שכלתני-מקצועי שרק במסגרתו יש קיום לרגשות. העשיה הקולנועית הכה-מקצועית שלו מהווה את המרקם הזה. אבל אני לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת, רק מספיק כדי לדעת כיצד הוא משפיע עלי, מפעיל את רגשותי.


את האימה גם אני מכיר וגם אני חושב שהיא ראויה למסגרת שתתחום אותה, שתגן עלינו מהתפרצויות בלתי נשלטות שלה לתוך חיינו. לכן מאוד התאימה לי ההתקדמות המסודרת והעקבית של "61 סיבות למות בגוזן" לאורך הסרט. המוות זקוק למשטור ומשמעת. שלא יתפרץ לחיינו כך פתאום ללא שליטה.
לאחר שישנה מסגרת קבועה ומגוננת שכזאת, וכל ה"התאבדות" ו"הוצאה להורג" או "התאבדות בטביעה" או "התאבדות בגדר החשמלית" תחומים היטב במסגרת מוגדרת, נפתחת הזדמנות לעשות את הטיול האמיתי והמפחיד, הטיול הפנימי היישר ללב ההתמודדות עם הזכרון והתודעה. 


דוד פישר מתמודד תחילה לבדו עם יומני אביו ניצול השואה, דרך מסע לגוזן, העיירה בה פעל מחנה העבודה בו העביר האב תקופה משמעותית בסוף המלחמה. הוא מנכיח בסרטו מספר נקודות מבט, כדי להרחיב את הכתפיים עליהן נישא משא הזכרון, דרך סיפורם של לוחמים אמריקאיים ששחררו את המחנה וגם דרך מפגשים עם דמויות אוסטריות הקשורות לשימור המחנה או גרות בקרבת מקום. המנה העיקרית מגיעה בהמשך, בדמות נסיעה משפחתית (רק אמנון, האח הצעיר, חסר), בה מתעצבות דמויותיהם של האחים ודמותה של משפחה שעבורי יצוקה מבטון מזויין - ממש בדמותו וצלמו של אביהם. במידה רבה זיהיתי בחלק מהאחים את אחי שלי, אך בניגוד ל"שטח צבאי סגור" המוכרז אצלנו על הזכרון וההתמודדות איתו, הרי שאצל הפישרים (ו"פישרים" הוא כינוי כ"כ לא הולם...) טיול בשטחי האש של הזכרון הוא דבר של מה בכך. אכן, סיירת מובחרת.


כבן זקונים שהוא דור שני אני חיפשתי, כצפוי, דווקא את האח הצעיר, אמנון. דמותו הרגישה והשברירית - כפי שנחשפה ב"רשימת אהבה",סרטו הראשון של דוד שמהווה מעין הקדמה לסרט זה - שבניגוד לאחיו לא עשויה מבטון, מזכירה לי את עצמי, ולא הופתעתי מכך שהוא לא יצא לפעילות המבצעית מעבר לקווי הזכרון שדוד יזם. אבל נעזוב רגע אותו בצד, והבה נסכם מה בעצם קרה כאן:
דוד, מטכ"ליסט של הנפש,מצא את יומני אביו, והעז לנבור בהם ובחוויות השואה של אביו. לאחר מכן הוא העז לנסוע למקום בו התרחשה הזוועה, ואז העז עוד ולקח לשם את אחיו, תוך הפתעתם בכך שהוא מכניס אותם גם למנהרות גוזן בהן יהודי לא היה אמור לשרוד יותר משבוע ואביהם שרד עשרה חודשים. האחים לבית פישר שרדו כמו גדולים את השהות במעמקי האדמה והזכרון(ואת ההתמודדות עם המניפולציה שעשה עליהם האח), וממש לא מעניין אותי שבטח יש הרבה אאוטים שעשויים להציג תמונה פחות אידילית. די לי בכך שדוד בוחר לייצג לנו מציאות אידילית(הכל בעיני המתבונן, כן?..), בחירה שאני אסיר תודה עליה. 


כאמור, הכניסה ההדרגתית לתוך עימות חזיתי עם הזוועה משולה בעיני לפעילות של סיירת מובחרת, וכמו סיירת הפעילות הזו מניבה מידע חיוני. וכמו בצבא, גם כאן יש קהל יעד שאמור לצרוך את המידע ולעשות בו שימוש: אלה בני הדור השני, שאימת תודעת השואה מרחפת מעל לראשיהם כל ימיהם, ולאחר צפיה בסרט עשויים לגלות מידע חיוני כיצד להתמודד איתה. האם השד נורא כל-כך? כמובן, אין כאן תשובה חד-משמעית. שהרי כל משפחה והשואה שלה. רק משפחות מאושרות דומות זו לזו.

נ.ב. מה קרה מתחת לשמיכה? אני דווקא סברתי ששותפו לשמיכה של יוסף פישר קיווה לקבל מנת בשר טריה. והמבין יבין.
(הנ.ב. מתייחס לקטע בסרט אליו ישנה התייחסות גם בסקירתו של דוד פישר כאן, בפסקה האחרונה:  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4207546,00.html  )

חופשת קיץ(?)

שלום לכולם!
ראשית כל, הסבר קצר:
לאחרונה השתתפתי בהפקת סרט גמר של "מעלה". ההפקה הייתה תובענית מאוד - פיזית ונפשית - ומהנה ומספקת עד מאוד. כבר מזמן לא נהניתי כך בהפקה! אנסה בהמשך לכתוב מעין יומן זכרונות, נראה אם יעלה בידי. הזכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם!...


מה שכן, לא התפניתי לכתוב כאן, לצערי, כבר זמן רב. דברים רבים קורים בארץ: מחאה חברתית, פינוי שכונה בהתנחלות, גירוש זרים, ואיך אפשר בלי היורו המשובח המתנהל במזרחה של אירופה(ולמרבה הצער, ללא הפתעות גדולות). לעיתים אנשים שואלים אותי מה דעתי בעניין זה או אחר(אני ממציא. אבל נניח שהיו שואלים אותי, כן? מה יש, אין לכם דמיון?...) ואני חייב לומר: דעתי חשובה כדעתו של כל איש ואיש. לעיתים יש לי ניתוחים מעניינים ואז אני כותב אותם, אך לעיתים קרובות אני מרגיש שדעתי גולמית הרבה יותר מדעתם של רבים וטובים ממני, אז אני גוזר על עצמי גזירת "והמשכיל בעת ההיא יידום".


על דבר אחד אני חייב להודות שדעתם של רוב האנשים לא מספיק עמוקה: סוגיית הזרים. סוגיה זו מעלה שאלות רבות: כיצד מודדים את פליטותו של אדם? כיצד מודדים את יכולתה של ישראל לקלוט פליטים? כיצד מטפלים בפליטים - אלו משאבים יש להקצות לכך, ועד כמה? שאלות כאלה ואחרות נידונות לעיתים רחוקות מדי. לצערי הן כנראה נידונות לעיתים רחוקות גם במסדרונות השלטון. וזו הבעיה העיקרית. השלטון אצלנו עסוק בעיקר בלתחזק את הדימוי הציבורי של עצמו, כשכל פוליטיקאי דואג לתחת שלו. נדיר למצוא במשטר הישראלי אנשים המתעניינים באמת בניהול תקין של המדינה. כמובן, תופעה זו מאפיינת גם את הדרגים הזוטרים ביותר - זאת יודע כל מי שמבקר מדי פעם בביטוח לאומי, מס הכנסה וכיו"ב. לו הייתה קמה מחאה חברתית על נושא זה - אין ספק שהייתי קופץ על העגלה. אך המחאה בינתיים מסמנת בעיקר את קווי המחלוקת בין מדינה למוחים כמפרידים בין "סדר" ל"אנרכיה". אני רואה שתי סיבות להתפתחות המחאה לאנרכיה:
א. בדומה למדינות ערב, אין לנו תרבות מחאה מפותחת למדי(ממחאות ה"שמאל-ימין" הקלאסיות אני מתעלם. הן לא מייצגות התפתחות של תרבות מחאה, כי אם התמכרות למחאה ספציפית מאוד), אז כשסוף סוף יש מחאה על נושא שרבים מתחברים אליו - אין מערכת מסודרת מספיק של ציפיות-תוצאות שתאפשר לה להתפתח בצורה בריאה, ולא לקרוס לאנרכיה היוצאת מתוך התסכול על חוסר ההשפעה על המציאות.
ב. באופן כללי, אנו חיים בתקופה בה המושגים "משטר" ו"שלטון" מאבדים את חינם. כבר צפינו כיצד "משטרת הפייסבוק" עושה דברים שמשטרה רגילה לא יכולה, כך שזה רק צפוי שהעולם הסובב אותנו יחליף אט אט את מנגנוני השליטה שלו, ובזמן הביניים תהיה מידה יתירה של אנרכיה. רק נקווה שהמעבר יהיה קצר...


אז הנה, כתבתי בבת אחת גם על סוגיית הזרים, וגם על המחאה, רק תראו כיצד ב"יורו" הכל מתנהל לפי סדר מופתי: מי שאמור לנצח מנצח, מי שאמור להפסיד - מפסיד, והכל יבוא על מקומו בשלום, בלי אנרכיה.


ובנוגע לגבעת האולפנה: כשאתאושש מההתנתקות אעדכן מה אני חושב.


יום נעים.

גאולה? אם אפשר, את יכולה לבוא מאוחר יותר?

החיים מזמנים לנו משברים לא פשוטים. אבדן הוא אחד מהם. האבדן גורם לנו להתיאש מן הגאולה. לאבד את התקווה. כי זה נורא להכיל את כל הטוב כשאנו זוכרים את אלה שלא זכו להגיע לרגע בו הטוב מגיע. אבל לא תמיד יש לנו בחירה.


יציאת מצרים ומתן תורה - הממסגרים בתוכם את ספירת העומר - באו בעל כרחם של בני ישראל. גם רות - שבאה לעם ישראל בתקופה קשה של רעב, תקופה בה אחד מגדולי ישראל יורד אל בין הגויים כי "הוא יכול להרשות לעצמו" ומעדיף את חברתם של מלכים גויים על חברתם של עניי ישראל, תקופת "שפוט השופטים" בה "איש הישר בעיניו יעשה" - גם רות באה לעם ישראל בניגוד לרצונו. עזבו את המדרשים על הלכות גיור - לנעמי יש אינטרס לשכנע אותה לעזוב. נעמי, שידעה אלמנות ושכול, שלא נותרה בה תקווה לצאצאים ולהמשכיות - נעמי היא אשה מכובדת. כזאת שבבואה העירה מותירה על האנשים רושם רב. הלא היא אלמנתו של איש נכבד, וכשהיא מבקשת "קראנה לי מרה" היא לוקחת על עצמה את ייצוג הסבל, מר הגורל הנופל על האדם. כמה מיואש צריך להיות כדי לבקש לשמש סמל לייסורים? 


לפעמים, הכאב תובע לעצמו כ"כ הרבה מקום,עד שאנו דוחים את האמונה בשתי ידיים כדי לפנות לו מקום. כך נעמי מנסה שוב ושוב לדחות את רות - שלמרות אלמנותה, כנראה זיהתה איזשהו אור בתוך נעמי, אור שהטעין אותה בתקוות לגלות את מקורו אי שם בארץ מכורתה של נעמי, תקוות שבעיני נעמי הן תקוות שווא. נעמי עזבה ארץ רעבה ומיואשת, ארץ נטולת הנהגה, ארץ עזובה. נעמי חוששת שתשוקתן לגלות את מקור האור שראו בה תוביל את כלותיה למפגש מתסכל ומייאש עם עם ישראל במצבו העגום, שכנראה גם במצבו זה יקפיד על "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". ערפה אכן מבינה שהיא עלולה להתאכזב ונוטשת, אך רות לוקחת סיכון ומתעקשת להציץ פנימה, אל תוככי העם היהודי, ובמבט של מי שבאה מבחוץ כנראה שהיא מצליחה לזהות את האור - בתוך הייאוש שאכן ישנו.


לפעמים, כשאנו מביטים במראה אנו רואים את כל הפגמים והכיעור. ודווקא מי שבא מבחוץ, עם מבט נקי, מסוגל - לצד הכיעור - גם לזהות את הטוב המייחד אותנו. וגם אם הוא אומר לנו את האמת בפנים - שאנחנו טובים ממה שנדמה לנו - נתקשה להכיל את דבריו. גם בגלל שהוא בא מבחוץ, וגם כי נוח לנו לחשוב שאנו פגומים. אחרת, נצטרך לקחת אחריות על הכשלונות שלנו, וככל שהם גדולים יותר זה נעשה קשה יותר.
בעל כרחה של נעמי, רות שבה עמה לארץ יהודה, ונוקטת בפעילות אקטיבית כדי להתפתח. כשרות מבקשת מנעמי "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו" - משפט ארוך המפרט כוונות גלויות ונסתרות כאחד - נעמי עונה לה בשתי מילים: "לכי בתי". רוצה לומר: את צודקת, אך עזביני בשקט. לי - האשה המסמלת את הייסורים - אין כח להתמודד עם יצר החיות המפעם בך. רק כאשר נודע לנעמי שרות נקלעה במקרה לשדה בעז - רק אז היא מתעוררת לחיים ומתחילה לקחת חלק בתכנון מהלכיה של רות. כנראה כי פתאום היא מזהה כיוון חיובי עליו לא חשבה: בעז הוא מנהיג בעל שיעור קומה שיכול לעשות שינויים חיוביים. אפילו להחליט ש"מואבי ולא מואבית".


לפעמים הגאולה באה לאחר שהתיאשנו ממנה, ואיננו רוצים בה כלל. לפעמים היא באה מזר אותו אנו רוצים לדחות בשתי ידיים. לכן יחסינו לזרים צריך להיות טוב וחיובי. אבל גם אם לא - לפעמים יכולה איזו רות כזאת לבוא ולגרום לשינויים שיגאלו אותנו בעל כרחנו.


כשראיתי לראשונה את "טס" של פולנסקי ישר חשבתי על מגילת רות. שמחת הקוצרים, הרומנטיקה, השקיעות המרהיבות - אבל גם הייאוש, הניכור לזר, אובדן המנהיגות, ירידתם של סמלים מגדולתם. אבל ל"טס" אין סוף טוב, ואין זה פלא: פולנסקי הוא אדם שידע הרבה סבל בחייו. בנוסף להיותו ילד יהודי בפולין בזמן השואה, שאימו נרצחה באושוויץ, הוא גם התאהב בשחקנית יפהפיה אמריקאית - שרון טייט - רק כדי לאבד אותה כעבור פחות משנתיים עת נרצחה באכזריות בידי חבורת צ'רלס מנסון כשהיא בחודש השמיני להריונה. "טס לבית דרברוויל" היה ספר שהיא הציעה לו לעבד לסרט, ואכן הוא הקדיש לה את סרטו זה. 
בקטע הבא, טס חוזרת חסרת כל אל מי שאנס אותה, לאחר שאהובה נטש אותה כשגילה שהיא כבר איננה בתולה. כמובן, האנס - אליו באה בתחילה כשחשבה בטעות שהוא קרוב משפחה רחוק - מוצא גם כעת סיבות להאשים אותה:

חג שבועות שמח,

ושתבוא גאולה כבר - 

גם אם איננו רוצים בה....