כיצד לא הפכתי למעריץ של "טיטאניק"

זה התחיל כשהצטרפתי פתאום לשיעור של יונתן בר-גיורא על מוזיקה לסרטים. הוא ביקש כשיעורי בית להביא קטע מוזיקלי שהשפיע עלינו יחד עם הסיפור שלו. אני, כמובן, כבר מומחה לחפירות מסוג זה,לכן הבאתי מן המוכן את הקטע הבא:

מאז צפייתי היחידה בסרט הנשכח "לשכוח את פלרמו" לפני כעשרים שנה לא עזבה אותי נעימת הנושא הזאת של מוריקונה. מאז שמצאתי אותה ביוטיוב לפני כמה חודשים האזנתי לה כבר פעמים מספר, מה שהדגיש את היעדרה של היצירה השניה שמלווה אותי במשך שנים. לא היה לי מושג איך קוראים לה, רק שהיא ליוותה את כותרות הפתיחה של דרמה בריטית איכותית על חייהם של צעירים המשתנים לבלי הכר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. זכרתי גם שבמקור זהו שיר קיטשי למדי, המושר במלואו בסדרה. וזכרתי שורה מהשיר, שלמזלי התבררה, כצפוי במקרים כאלה, כשם השיר וכשורה ידידותית למדי ע"י גוגל:  
My life will never be the same


הבלבול התחיל כשסוזן קלאשייר(שאין עליה אפילו ערך בויקיפדיה, אז כנראה שהיא לא קיימת...) התלבשה על תוצאות החיפוש. מתברר שהיא אכן שרה את השיר הזה, אך שירתה לא הרשימה אותי, מה גם שהיותה אנונימית יחד עם העובדה שהיא הקליטה בעיקר בעשור האחרון בעוד הסדרה זכורה לי מלפני עשרים שנה הביאו אותי למסקנה שיש ביצוע איכותי לשיר המסתתר היכנשהו, ושדרכו אוכל למצוא את שם הסדרה, וחששתי שאאלץ לטבוע בים התוצאות עד שאמצא איך השיר המקורי. למזלי ברשימת האלטרנטיבות בתחתית עמוד החיפוש הופיעה גם מיריי מאתיה (Mireille Mathieu), שחיפוש זריז ביוטיוב של השורה שזכרתי יחד עם שמה גילה לי את גירסת השיר המקורית(כנראה..), המקסימה בהחלט:

נבירה בדף הויקיפדיה של זמרת מוכשרת זו גילתה לי את רשימת השירים שלה ובה מופיע השיר עם ההערה החושפנית:

"Theme Song of the English Miniseries "Till We Meet Again

אח, זה בדיוק מה שחיפשתי! ימד"ב(IMDB) אישר לי שזו כנראה הסדרה, ובלי להעמיק יותר מדי בנתונים ישר מצאתי את הסדרה ביוטיוב, מחולקת כפלגש בגבעה ל-28 חלקים, ובראשם הפתיח הזכור לטוב:

מכירים את הרגע הזה שאתה מתחיל להתלהב ממשהו ואז, ישר על ההתחלה באה סיכה ומפוצצת לך את הבלון?

ובכן, ג'ודית קראנץ כבר שנים נחשבת אצלי כמחברת ספרי קיטש נחותים, המעובדים בזריזות לסדרות טלוויזיה קיטשיות, שמהוות מוצר צריכה נשי בדיוק כמו שתוצרי ג'רי ברוקהיימר מהווים מוצרי צריכה לגברים. כך שלמרות נוכחותם המרשימה של יו גרנט(חמש שנים לפני ארבע חתונות ולוויה), קורטני קוקס (חמש שנים לפני חברים), מייקל יורק(קברט), צ'ארלס שונסי(האבא בסיטקום הנפלא "נני") ובארי בוסטוויק(אותו זכרתי כמפקד הצוללת ב"מלחמה וזכרון" הנצחית) ועוד שחקנים מוכשרים, הרי שגרפיקת הריבועים הממוזערים(אז מכאן ביל גייטס קיבל השראה ל"חלונות"?...) יחד עם שמה של קראנץ הוציאו לי את כל האוויר מהמפרשים. 

צפיה בפרק הראשון הבהירה לי סופית: לא דרמה בריטית הסטורית איכותית על מלחמת העולם הראשונה, כי אם דרמת קיטש אמריקאית עם שחקנים בריטים רבים הנפרשת בזריזות על פני ארבעים שנה. הזכרון אכן מטעה(אפילו שלי), אבל משובב לב לראות סדרה בה הייתי מאוהב בנעורי: רומנטיקה, מימוש עצמי, התמודדות עם שמרנות משפחתית וגורל אכזר ודמויות שנגד כל הסיכויים והמציאות הולכות אחר ליבן.... 


נעימת הפתיחה של הסדרה הזאת ליוותה אותי לאורך שנים, ברגעים הכי קשים, הכי בודדים, הכי מפחידים והכי מרגשים, מחביאה בתוכה את התשוקה - התמוהה בעיני, בעיניים של היום - להתמודד עם אתגרים גדולים, עם מלחמות, עם אהבה גדולה מהחיים, עם שינויים הסטוריים דרמטיים. ובכ"ז, ציפיתי שהסדרה שהשתילה במוחי את המלודיה החביבה הזו תהיה משהו קצת יותר איכותי.

לכן, עדיין, איכשהו, אני מצפה לגלות שיש כאן טעות. שיש סדרה אחרת, בריטית, טובה יותר, בה הייתי מאוהב... אולי. אך בינתיים המסקנה שלי היא ש"טיטאניק" פספס בשנים ספורות מעריץ נלהב.


שבת שלום.

באפלה - ביקורת סרט

כשאנשים ניסו לנחש את סיכוייו של "הערת שוליים" לזכות באוסקר נטען בין השאר כי העובדה כי סידר כבר מוכר למצביעי האוסקר מסרטו הקודם שהיה מועמד משפרת את סיכוייו. אני טענתי כי זכות גדולה מזו עומדת לזכותה של אניישקה הולנד(ואני מקווה שכך מבטאים את שמה), הבמאית הפולניה שכבר הייתה מועמדת בעבר(על תסריט) עם "אירופה, אירופה" - נכון, עוד סרט שואה, שאהבתי דווקא. אבל "אירופה, אירופה" איננו סרט שואה "קלאסי", אם בכלל ישנו דבר כזה. סיפורו של שלמה פרל הוא כה ייחודי שנדמה לי שגם אם הוא אכן מתאר את קורותיו של נער יהודי בגרמניה הנאצית, הרי שהדרמה המרכזית שבו היא הסתרת זהות יותר מאשר הישרדות פיזית. 


לעומתו, "באפלה" לוקח אותו אל תעלות הביוב של לבוב, שם שורדת קבוצת יהודים במשך למעלה משנה בזכות עובד ביוב פולני עם "רקע מקצועי" בגניבה. סיטואצית השואה ה"קלאסית" הזו מאפשרת את הכנסת כל הקלישאות הכי "שואתיות" לסרט הזה: נשים עירומות מוצאות להורג ביער, אקציה בגטו, הסתתרות בארון, גילוח זקנים ברחוב ולא אפרט עוד למען מי שרוצה לצפות בסרט. עם זאת, גיבורו המובהק של הסרט הוא פועל הביוב הפולני, ודומה כי הבמאית ביימה אותו בעיקר עבור הפולני הפשוט בן זמננו, כדי "לחנכו" לדרך הראויה, ההומניסטית.


יש אלמנט אחד מובהק בסבלות השואה שבמאים רבים מתקשים להבין: אם אדם כמונו מושלך מזמננו הישר לתוך קלחת השואה - הרי שהוא חווה מפגש דרמטי ביותר, נכנס ללחץ נפשי ואולי אף להיסטריה. במציאות, מי שנכנס להיסטריה בשואה בדרך כלל לא שרד זמן רב, כי כדי לשרוד היה צריך המון איפוק וקור רוח. מי שרוצה דוגמאות לבמאים שהבינו זאת, יכול לחפש את "התוודעות" של אישטבן סאבו - שדווקא עוסק בהונגרים אנטי נאצים ולא ביהודים - או אפילו לצפות ב"נוף בערפל" המופתי של אנגלופולוס, שלמרות שאינו עוסק בשואה הרי שבחלק גדול ממנו הדמיון רב, בעיקר בתחושה. סרט שואה "קלאסי" לא עולה בראשי כרגע, ואולי לא סתם - לא קל לעשות סרט כזה.


ואכן, "באפילה" עושה הכל הפוך: דמויותיו צעקניות, לעיתים אף היסטריות, ודומה כי אינן מבינות כי הן תחת שלטון טוטליטרי בו כל פליטת פה היא סכנת חיים. לכן הגיבור מרשה לעצמו לדבר ברחוב בגלוי על מעשיו, לכן היהודים מותחים את חבל היחסים איתו בלי חשבון, ולכן גם יהודיה שמעוניינת לחזור לגטו משתכנעת בכ"ז להישאר בביוב כשמגלים לה שהגרמנים יהרגו אותה: אה, נכון, בשנת 1942 עדיין יש יהודים שמאמינים שהגרמנים משחקים עם היהודים בתופסת. ועל רקע עודף הצעקנות הזה מתאפשר לבמאית להתייחס רבות בסרט לנושא שכנראה אהוב עליה מאוד - סצינות סקס.
לא שיש לי התנגדות לחיבור בין סקס לשואה, אבל החיבור כאן נעשה בצורה כה גסה ומלאכותית, עד שלעיתים חישבתי לצאת מן הסרט באמצע. אבל האמת, היה שווה להישאר עד הסוף, שכן רגע לאחר שהרוסים שחררו את העיר, הגיבור מוציא אותם מאפלה לאור גדול, תוך הגשת כוסיות וודקה ומיני מגדנות לניצולים התשושים, והכל לנגד עיניהם של פולנים מקומיים שכנראה מאוד אהבו יהודים. היה נחמד לראות את מפגן הפילושמיות הזה, בעיקר על רקע המציאות שהייתה, כידוע, "מעט" שונה.


לא שצריך, אבל אולי צריך לציין כאן שאני בן לניצולי שואה, כך שיש לי, אולי עמדה שיפוטית מדי כלפי סרטי שואה.
נו, שוין.

אופטומטריה

"הראיה שלך מצויינת. אתה רק צריך לעשות תרגילי פרספקטיבה".
 - ?
"כשאתה עובד כל היום מול המחשב, שריר העין עובד כל הזמן במרחק קרוב.
אתה חייב פעם בעשרים דקות להביט החוצה, אל הבתים, העצים, הנוף. אל משהו רחוק.
זה ירפה לך את העיניים, וכאבי הראש יחלפו. זה הכל!"


*****


מזה זמן שאני כופה על עיני הנפש שלי להתבונן מקרוב. מקרוב מאוד.
לא נותן להן מנוחה.
מבט מקרוב, מבט שאיננו מאפשר הכלה, עיבוד, הכרה. מבט ישיר, בלי פילטרים. 
קוראים לזה "פוסט-טראומה". טראומה היא מפגש ישיר, כפוי, עם מציאות,
ללא אפשרות להכיל, לעבד, מפגש הצורב בנפשך כוויה שממשיכה לצרוב גם שנים מאוחר יותר, ואתה מוצא את עצמך שוב ושוב מכריח את עצמך להתבונן מקרוב, כביכול תוכל לתפוס בעיניך את הכוויה, כביכול תוכלנה העיניים לשאת אותה, להוציאה מנבכי הזכרון ולהשליכה אל סל המחזור. 


*****


התקשורת נהייתה עניה. ובהיותה עניה היא גולשת אל המיידי, וזונחת את העומק והפרספקטיבה. וכך היא כופה עלינו מבט ישיר, נטול פילטרים, ללא אפשרות לעבד - כי כל דקה יש אייטם חדש. וכך אנו, צרכניה, הופכים לצרכני טראומות, שמדי פעם גם נוגעות בנו. ואנו מתמכרים אל המבט המיידי הזה, ומאבדים את היכולת להתבונן מרחוק, לחוש את הנוף הכללי של המציאות, וכל מה שאנו רואים זה את המיידי.
וכן - ריגוש מיידי הוא הצד-האחר של הטראומה. בעצם, הם שני צדדיו של אותו מטבע.
זה לא קורה רק לנו - כך זה בכל העולם. בכל העולם התקשורת הולכת יותר ויותר אל המיידי ונטול העומק. ובני האדם מתרגלים שלא לחפש משמעות ועומק, והולכים וטובעים בעולם של ריגושים מיידיים וטראומות.
אז לא להתפלא אם "שואה" הופך להיות מושג זול, מיידי, זמין, משומש.


*****


שואה. הטראומה הלאומית שלנו. חובה עלינו לבדוק, מפעם לפעם, האם אנו מכורים
למבט המיידי, הפורנוגרפי, שאיננו מאפשר יכולת להכיל ולעבד?
האם כפיית מבט נטול פילטרים היא הדבר הנכון לעשות?
האם הנצחתה של טראומה היא הדבר הנכון לעשותו?
זו איננה ביקורת ספציפית על מישהו או על משהו.
רק קריאה למחשבה על האפשרות למינון אחר של המבטים:
הרבה מבטים מרחוק, מכילים, מעבדים, מייצרים תודעה רחבה יותר.
ומצד שני - מיעוט של מבטים ישירים, נטולי פרספקטיבה -
אותם אפשר להשאיר לניצולים. להם, הרי, אין אפשרות בחירה.
ובנוגע לקלישאה "אי אפשר להבין, אי אפשר להכיל, אי אפשר..." - ובכן,
קודם סיגרו את כל הפקולטות ללימודי השואה, שירפו את עשרות הספרים המנתחים אותה, ועשו טובה לעצמכם - הנציחו דברים אחרים, לא את הקלישאות.


*****


אני מביט במחשב. קם ממקומי ומביט החוצה. מתבונן באיזה עץ. העין מתאמצת, אך לבסוף נוגעת בו, בעץ.
זה מרגיש אחרת, להתבונן למרחוק. להיות מעל לדברים. לא כבול אל ההווה. הלוואי ואפשר היה כל היום להתבונן רק בעצים.

לא להיות

עוד בטרם הבנתי מילה - שמעתי שתיקה.

השתיקה סיפרה הכל, כך חשבתי.

היא סיפרה הרבה יותר ממילים.

היא הייתה מדוייקת מאוד, רצינית מאוד.

אבל כשאתה גדל ומתבגר, אתה לפתע נזקק למילים.

ואין לך.

אתה אפילו לא יודע מה לתאר. 

לפעמים, אתה פוגש בעבר בצורה כזו או אחרת ואתה מרגיש- "זה זה".

זה חלק מאותו סיפור, עליו סיפרה השתיקה.

חלק - לא הכל. לשתיקה אין גבולות, וממילא לא ניתן לתפוס את כולה.

ההווה - ניתן לתארו במילים. הוא סיפור פשוט.

אנשים רבים, מתפייסים, שמחות, אסונות, התרגשויות קטנות.

אתה לומד, ונהנה ללמוד את החיים.

אבל השתיקה גדולה מהם.

חיים שלמים יעברו, ואתה תישאר תמה מהו הדבר הגדול הזה,

החור השחור שבולע לתוכו את כל החיים.

כי כמה שתכניס לאמתחתך חוויות טובות ורעות,

תמצא שוב ושוב שהיכנשהו יש בה חור. כנראה.

כי החוויות נעלמות היכנשהו בתחתית.

אבל איש אחד חכם אמר לי:

אין חורים באמתחתך.

זה הגודל שלה, גודל שקיבלת בגלל השתיקה.

כי כדי להכיל את אותה שתיקה אינסופית,

הגדלת את אמתחתך עד קצה גבול יכולתך.

וכעת - כל חוויה, כל זכרון, טובע בתוכה.

לא נודע כי בא בה.

אמתחת גדולה ומלאה בריק,

ובתחתיתה - עמוק בחושך - מסתתרים להם החיים.

ואני מחפש ידיים ארוכות, שיוכלו לצלול פנימה

ולשאוב מלמטה את הזכרונות,

כמו שאנשים רגילים עושים - גם אם ידיהם קצרות.

עוד יום שואה עובר, ובעוד כולם מדגישים את ה"לא נשכח"

הרי שאצלך העבר ההוא, השנים ההן, בהן לא היית קיים,

הן הן ההווה שלך. הווה שאין לצאת ממנו.

הווה שאיננו נכנס לזכרון - הוא פשוט נמצא.

הוא פשוט כאן.

(נעימת הנושא מאת אניו מוריקונה של "לשכוח את פלרמו", סרט נשכח של פרנצ'סקו רוסי,

על גיבור טראגי שצועד בנתיב הבטוח אל מותו, בבטחון מזוייף שלא יקרה לו דבר:)

אני מרגיש בבית בעיקר בתחנות. כן, אפילו של רכבות. 

אני לא מרגיש בבית באף בית. תמיד להיות בתנועה.

תמיד להיות מוכן לבריחה.

לא לצבור נכסים.

מספיק רכב קטן, מהיום להיום, והכל כבר מוכן לתזוזה.

כשאתה בבית - יודעים היכן אתה.

כשאתה בתחנה מרכזית - אפשר רק לנחש לאן פניך מועדות.

תמיד צריך להחליף יעדים, לרענן נתיבים - לא לחזור על אותו נתיב פעמיים.

האם עוקבים אחרי?

ודאי. היום קל מתמיד לעקוב אחריך. הלוויינים יודעים בכל שניה את מיקומך.

הבריחה הופכת לנטולת תקווה.

נותר רק לקוות שתוכל למצוא לעצמך חיים בלי סלולרי,

בלי בית, בלי נכסים, חיים על מזוודה אחת,

חיים של פת לחם וכוס מים,

חיים שאינך מכיר אף אחד ואיש אינו מכירך.

להכיר זה מסוכן.

אינך יודע מתי יפנה מכרך לרעתך. ואפילו שלא מרצונו.

אינך יודע מי יספק את המידע אודותיך, המידע שיחרוץ את גורלך.

אינך יודע מי יכאיב לך כאב בלתי נסבל בלכתו. 

הכרות הופכת לרגש, רגש נהיה לקשר,

קשר נהיה בטחון מזוייף שבמוקדם או במאוחר הופך להיבריס שיכרה בור תחתך.

האדמה תפער את פיה ואתה תרד לאבדון.

וכך אתה מטייל בבדידותך בבקעת החיים, מטייל ותוהה על מה זה ולמה זה,

שואל את נפשך למות, לקפוץ אל לב המשברים, לתת לסכינים לדקור,

ולגלות שחלום המוות מתוק הוא.

או אז תוכל לבוא אל המלט בחלום וללחוש לו בשקט באוזן:

זה בסדר, אתה יכול גם לא להיות.

האמנם נשים נרתעות מהבעת דעה?

מיום שהתוודעתי אליו, הפמיניזם עורר בי תמיהה. אני גדלתי בבית בו ישנה אישה אחת - והיא הייתה דעתנית. 
גם בבי"ס ולאחר מכן בישיבה - לא נתקלתי בנשים עם בעיה בלבטא את דעתן. למעשה, לא נתקלתי בנשים רבות בכלל. ביסודי היינו בכיתות נפרדות, בבנ"ע - פעולות נפרדות, ובישיבה - כמו בישיבה... רק בהפסקות ביסודי שיחקנו נגדן תופסת. אנחנו תמיד היינו התופסים. פה ושם נתקלתי ברמיזות קלות: המחנכת שלי בכיתה ה(אותה הערצתי כאישה חזקה וחכמה)התלוננה(דומני שזה היה באוזני הפרטיות, ולא בפני הכיתה) על חוסר האיזון בייצוג הנשים בתנ"ך. אבל רוב המדריכות בבנ"ע היו בנות, הקומונריות - כמובן, והצבא נראה כמו עניין רחוק ולא רלוונטי במיוחד.


מאז כבר בגרתי והתוודעתי לשפע נשים. שמעתי על הטרדות ותקיפות, על הקושי להגיע לעמדות בכירות בסביבה גברית, על הקושי לשלב קריירה ומשפחה והקרבנות שנשים מקריבות בהקשר זה, וגם על סתם...חוסר סיפוק של נשים מהחיים ומהאופקים שהם מציעים להן.
אבל - עדיין לא הצלחתי להרגיש את "התופעה", כלומר: בעיני אלה היו בעיות שקיימות בעולמנו, לא תופעה אחת נרחבת לה פנים רבות. יש סיבה ברורה לכך: הסביבה הלימודית והתעסוקתית בה שהיתי בעשור האחרון, ביה"ס לקולנוע "מעלה", היא סביבה ידידותית לנשים. יחסית, לפחות. כבר מימי הראשונים במקום ראיתי שם יותר נשים מגברים. נשים עם תינוקות היה - ועודנו - מחזה לא נדיר. בראש המוסד עומדת אישה, וחלק גדול מן המשרות מאויישות ע"י נשים. וכמובן, אי אפשר להתעלם מן העובדה שמדובר במוסד שמטפח ומעצים את הסטודנטים שלו - גברים כנשים.


למעשה, כל-כך התרגלתי לכך שגם לנשים יש מה לומר, ושגם נשים יכולות לביים סרטים(בימוי, עבורי, הוא אחת המלאכות הקשות והמאתגרות שיש בעולם. מבחינה שכלית ורגשית) שנראה לי מוזר שישנם מקומות בהם הן מנוצלות, או צריכות להילחם על מקומן. אני לא אומר ש"מעלה" הוא גן-עדן לנשים - אחרי הכל, אינני אישה, כך שאין לי מושג. אבל זה לא רק "מעלה". לא מעט ידידות שהיכרתי בחיי מממשות את עצמן, או לכל הפחות זוכות להרבה תמיכה בדרך למימוש העצמי שלהן. אחרי הכל, רוב האנשים לא באמת מממשים את עצמם, אלא רק מנסים ונכשלים - ללא הבדל מין ומגדר.


לכן הופתעתי לקרוא את המאמר הזה, ועוד יותר מכך את התגובות. אם כי,למה שאהיה מופתע? מה, חילונים הם אנשים כ"כ מתקדמים? נאורים? חכמים? לא. ובכלל, זה מאוד מסתדר עם הדימוי שיש לי בראש ל"ישראלי", שהוא אדם גס רוח, נעדר נימוסים, יהיר ומדיף ריח של עודף בטחון עצמי. אבל מי אני שאתלונן - אני גבר, השמיים פרושים לפני ואין שום דבר המונע ממני להמריא אל השחקים...אה, יש עניין אחד פעוט. אבל עליו אני ארחיב בפוסט הבא.

לצאת ממצרים, כאילו

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בואו נודה על האמת: רוב האנשים מקיימים את המצווה הזאת בסגנון ההוליוודי. משואה - לתקומה. מאפילה - לאור גדול. מייאוש מוחלט - לגאולת עולם. אבל תחשבו רגע על בני ישראל במצרים: הם לא ידעו שייגאלו. הם היו בנפילה חופשית אל התהום. החיים שלהם היו הכל חוץ מסרט הוליוודי. התהום בה הם נגעו - אחרי הכל, "מ"ט שערי טומאה" הכוונה שכבר מנשקים את המזוזה בכניסה למקום כלשהו ממנו לא חוזרים, כן? - הייתה התהום הסופית, השחור המוחלט, הנצחי, הייאוש הטוטאלי, וזה מקום שאנחנו לא באמת מעוניינים לחוש אותו. כי זה מקום שאי אפשר לצאת ממנו. ממצרים - בהגדרה - אי אפשר לצאת. אלא שלבני ישראל קרה משהו שלא היה אמור לקרות. כשקורה משהו שלא אמור לקרות קוראים לו בפשטות "נס". לראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים פירושו, אם כן, לדמיין כאילו חייך היו תלויים בנס - והנס קרה. האם מישהו מסוגל, ולו לשניה, להיכנס לחלק הראשון, לתת לעצמו לחוש כאילו חייו תלויים בנס?
אגב, יש אנשים שלא צריכים לדמיין. הם כבר שם, במצרים.


****


יש סרטים שכשאתה צופה בהם אתה אומר לעצמך "וואלה. זה אני. אני מכיר את זה". זה נדיר שזה קורה בסרט סטודנטים, ואם להודות על האמת, אז כשהתאהבתי ב"משקפיים צהובים" אמרתי לעצמי שזה לא פייר. אני הרי שידכתי בין התסריטאית לבמאית, ואלו שתי יוצרות שכבר התאהבתי קודם לכן בהן וביצירותיהן, כך שבאתי אל הסרט משוחד עד קצות הציפורניים. אבל ממרחק הזמן ההרגשה לא מתקהה, ואף מצליחה להתנמק היטב. גם הקושי של אנשים לחוות את הסרט ולהתחבר אליו נורא ברור לי. שהרי נורא קשה לקבל מצב כזה, בו אדם נמצא בכלא רגשי ואיננו יכול לצאת ממנו. שהרי אין כל מניעה פיזית המונעת מיערה, גיבורת הסרט, ללכת ולמצוא עבודה, נניח. אבל היא לא עושה זאת. איננו יודעים מה הכניס אותה לשם, אבל זה ברור לחלוטין: יערה נמצאת במצרים. מצרים של הרגש. רק נס יכול להוציא אותה משם, וגם כשהנס קורה - ממש כמו בני ישראל - היא מתקשה להאמין. היא מתקשה להתרומם מהתהום ולעשות ולו צעד אחד קטן לקראת האור. לצופה הממוצע קשה להתחבר לסרט שזו האמירה שלו. קשה לקבל את זה שיש אנשים שאכן נמצאים שם, בתהום, נטולי תקווה. אבל יש.

****


למצרים שלי יש אות ומספר. ויש לה קולות. וצבעים. ושקרים שגורמים לך לפקפק בתקווה. יש בה, במצרים הזאת, מן המבוך הזה, חסר הפשר, שאתה סובב בו וסובב בו ולרגע נדמה לך שאתה בחוץ - ואז אתה מגלה שבעצם חזרת לנקודת ההתחלה ורק סבבת שעות סביב אותה נקודה. גם ב"האסיר" היה פעם פרק בו הוא הצליח לברוח מן האי - כבר בפרק השני, כמדומני. כמובן שבסיום הפרק התברר שפשוט אי אפשר...
כבן לניצולי שואה, זה היה צפוי שגם אני אחפש לי שואה משלי. ובמקרה, באמת מצאתי אותה. היא הייתה יפה, ילדותית, ונואשת. את הייאוש קלטתי מהר. מכיוון שגם לי היו את הייאושים שלי, חשבתי שאוכל להכניס אותה לפרופורציות. ללמד אותה שאין ייאוש בעולם כלל. תוך מספר חודשים גיליתי שאני כבר על הספינה שלה, והיא שטה חסרת שליטה לעבר מערבולת ושאין דרך חזרה. רק נס. להכניס לפרופורציות? פחחחחחח......
כיצד תכניס לפרופורציות אישה שבגיל 21 נודע לה שחייה כבר נכנסו לישורת האחרונה שלהם? כיצד תכניס לפרופורציות כשאתה מאוהב במישהי שמסמלת עבורך נעורים וצמיחה כשבאותה שעה היא קמלה - באיטיות מורטת עצבים - ואף אחד לא יכול לעצור את הרכבת? כיצד תכניס את עצמך לפרופורציות?
היו כמה וכמה הזדמנויות שרציתי לקפוץ מהרכבת. פעם אחת גם ממש קפצתי. אך לא יכלתי להישאר בחוץ - וחזרתי. האירוניה - זה קרה בפסח לפני שלוש שנים. דווקא בפסח ננעלתי במצרים סופית.


****


ל23ב - מחלקת הלב של תל השומר - נכנסנו כשבועיים אחרי פסח. למחלקה יש לוח זמנים. הלילות השקטים נראים אחרת מן הימים רוחשי הפעילות. אתה יכול להסתובב במסדרונות, להיכנס לכל מיני חדרים נטושים שבשעות היום משמשים למשהו לא ברור, ולא להיתקל בנפש חיה. אבל אתה לא באמת רוצה להסתובב שם בלילה. אלא אם כן אתה בטוח - ממש בטוח - שהאדם עבורו אתה מקריב את שעותיך ושוהה איתו בגהינום הזה הולך לעשות את זה ולצאת משם על שתי רגליו. זה לא היה המצב של שירלי. קצב ההתדרדרות של הלב שלה היה כזה שהיה ברור שבמוקדם או במאוחר היא תחצה את נקודת האל-חזור. שליבה וגופה ייחלשו עד כדי כך שלא יוכלו לעמוד בניתוח השתלה. שוב ושוב הייתי מנסה לנחם את עצמי ולומר: הרופאים בטח משקרים. מצבה לא עד כדי כך גרוע. אנחנו לא באמת בדקה התשעים... אבל זה לא עבד.
מחלון חדרה של שירלי נשקפה גינה קטנה. את הגינה חצה שביל נאה, ובמרכזו בריכה של דגי זהב. היינו מטיילים לשם מדי פעם, אפילו שמענו סיפור על מישהי שהבריאה במחלקה ועשתה בגינה הזאת את חתונתה. עבורי סמלה הגינה הזאת יותר מכל את הפסטורליה שבמוות. פעם אחת ניסינו לברוח מבית החולים. ניצלנו את העובדה שמנתקים אותה משפרינצה(כך קראנו לעמוד שנשא את התרופה אליה הייתה מחוברת 24/7) כל פעם שהיא הולכת להתקלח, נכנסנו לאוטו - ונסענו. לא הייתה תכנית, לא ידענו לאן, ותכל'ס - גם לא היה לאן. בסוף היא צרחה עלי מה פתאום אני מסכן את החיים שלה ומרחיק אותה מהמקום הזה, שחייה תלויים בו. כאילו השהות בכלא הזה לא משגעת אותה. אבל בגלל הבריחה הזאת הרשו לנו בהמשך לצאת מדי פעם. כנראה שלא רצו על המצפון שלהם שנערה מלאת חיות תבלה את ימיה האחרונים במחלקה סגורה.
הדייט הראשון שלנו החוצה היה לסרט עליו קיבלנו המלצה כסרט טוב. בגלל חולשתה שירלי הייתה על כסא גלגלים, ולפיכך קיבלנו את המקום השמור לנכים - בשורה הראשונה באולם, מה שגרם לנו להרגיש יותר כמשתתפים בסרט מאשר כצופים בו. במהלך הצפיה התחוור לנו סוד ההצלחה של הסרט: זה היה שילוב של סרט אסונות עם סרט אפוקליפסה. מעתה אמור: "הנבואה", הסרט הנכון לצפות בו אם אתה הולך למות.


****


טיק, טיק, טיק, טיק. הצפצופים נשמעים במרווחים קבועים. על הפלזמות במסדרון אתה יכול לצפות בתקתוקי ליבם של החולים. 23ב זה כמו בית חרושת והפלזמות מלמדות את הצוות על תפקודו השוטף של פס היצור. ויותר מדוייק לראות במחלקת הלב מעין מוסך: נכנסים, מקבלים טיפול, ויוצאים. לא באמת כמו חדש - אבל העיקר שנוסע. הממתינים להשתלה שונים במובן זה. הם כמעט ולא מקבלים טיפול. הם כמו רכב שנמצא בשולי המוסך ומחכה שבועות ארוכים שאולי יגיע מתישהו איזה חלק נדיר שכבר לא מייצרים. זה בדרך כלל קורה כשהמוסך מקבל רכב בטוטאל-לוס המהווה חומר גלם לחלקי חילוף. 
מה עושים בזמן הזה כש"אין מה לעשות, רק לחכות"? כיצד מורחים את הימים, השעות, הנצח הזה שרק מזמין אותך לשקוע בייאוש? הולכים לקניון העלוב הזה שבתוך בית החולים, יושבים שוב בארומה, חוקרים עוד מסדרונות בבית החולים(פעם אחת ירדנו לאיזה מרתף שנראה לנו כמו מקום מתאים לחדר גופות. באותו זמן זה היה נראה לנו ממש מצחיק...), ומחפשים עוד ועוד דרכים יצירתיות לברוח מהמחשבות. אני חשבתי אז שכתיבת בלוג זו שיטה טובה. אם שירלי תמות - גם יישאר אחריה משהו נאה למזכרת. כיום אני חושב שאולי זו הייתה טעות: בלוג זה המקום לשפוך מחשבות. ואנו, שמחשבות האופל רק הקיפו אותנו עוד ועוד היינו צריכים יותר מכל אמצעים לברוח מהן. מצד שני, אולי באמת אי אפשר לברוח מהן. אחרי הכל כששאר החולים מתחלפים שוב ושוב במחלקה, ורק אתה ממשיך להמתין בצד לרפואתך - יש תחושה שכבר חצית את הקו ואתה נמצא בצד של המתים. וגם אם אתה חושב על דברים שמחים - התחושה המצמיתה הזאת מתפשטת בך, ואתה חסר אונים מולה.


****


בתום שהייתנו במצרים של מטה אכן הגיע נס. אישה אחת נפטרה צעירה, ואישה צעירה אחרת נפטרה מסכנת חיים. עם זאת, כמויות התרופות והבדיקות בתקופה שלאחר הניתוח הבהירו כמה החיים של שירלי עדיין שבריריים. זה היה מצחיק להגיע לצנתור שגרתי ולראות גבר בן חמישים משקשק לקראת הצנתור הראשון שלו, בעוד עלמת החמד בת ה-24 שלצידי כבר מתלוצצת עם רופאיה לפני שהיא עוברת את הצנתור ה...נו, מי סופר?... יציאת מצרים נמשכה מספר שבועות: יציאה מטיפול נמרץ, ביטול נהלי היגיינה למבקרים(שטיפת ידיים בחומר חיטוי, כפפות, חלוק וכיסוי פה), יציאה מבי"ח, הורדה הדרגתית במינון התרופות והבדיקות. הבעיה הייתה שאת הלב - לא האמיתי, הסימבולי - אי אפשר היה להוציא משם. תחושות האימה ליוו אותנו בלילות. ואם עד השחרור היה ברור מי חולה ומי בריא, הרי שלאחר מכן התחלתי להתבלבל. היה נורא קשה לראות אותה קורסת מול מחשבות האופל ולגלות שאני לא יותר ממשענת קנה רצוץ שאפילו בעצמו לא מסוגל לתמוך. כ"כ שנאתי את הבקרים: הם נראו לי כמו סרט תעמולה שקרי לתקווה. הזמן איבד את משמעותו: פתאום הבנתי שאנחנו הולכים למות במוקדם או במאוחר, ומה זה משנה אם זה תוך חודש-חודשיים או תוך כמה עשורים? השקט וציוץ הציפורים נראו לי כמו תפאורה של סרט הוליוודי שמתאמץ יותר מדי להיות ורוד. היה מצחיק לראות בשבתות את אורן זריף מתפלל - מבוייש או שנדמה לי? - בירכתי בית הכנסת השכונתי. כן, כך נראות התקוות: מאמינות בכוחן האינסופי עד פאטתיות.
האמון בינינו מעולם לא נשבר. מה שנשבר זה האמון בעצמנו. באיזשהו שלב הבנתי שאני צולל לתהום, וחשבתי שאם ניפרד לפחות אוכל להציל את עצמי. היא, שכמוני לא האמינה בעצמה, המשיכה לסחוט ממני כוחות גם אחרי הפרידה. לקח לי המון זמן "להשתקם", אך בסופו של דבר לא באמת השתקמתי: את מחשבות האופל הדחקתי באמצעות עומס מטורף של עבודה, אל הלילות שקעתי באטימות אכזרית של "על החיים ועל המוות. נחיה או נמות". הכי קשים היו הבקרים, אבל כעת נכנסתי חזק לדמות "בן הזוג התומך", ושכנעתי איזו בת זוג דמיונית שאין מה לפחד, שהיום האיר, שהציפורים מצייצות... ובת זוג דמיונית הרי לא עושה לך חיים קשים.


****


מאז, תכלס, הנפש שלי נשארה במצרים. מפעם לפעם יש לי בת זוג שזקוקה להצלה - ואז אני לרגע נמצא בחוץ, מלמד אותה כמה יפים החיים, ואז זה נגמר- ואתה מגלה שהיא עלתה עליך. היא וגם אתה נשארתם באותה מצרים, עם אותו ייאוש. ולייאוש הזה יש צבעים וקולות: עצי אורן ירוקי מחטים, ציוץ ציפורים של בוקר, ושקט. הרבה שקט. 
כשהיינו במצרים של מטה, ידענו בדיוק לאיזה נס אנחנו מחכים. השתלת לב היא ניתוח דרמטי, אך לא יותר מדי מסוכן ולא יותר מדי מורכב. מעל 90 אחוזי הצלחה. כן, כן. במצרים של מעלה, זו שהנפש מצויה בה, הניסים נדירים ופחות ברור כיצד הם נראים. ויש המון ניסי דמה. כ"כ הרבה מילים טובות נאמרות, והרצון הטוב נשפך כמים. לו הייתי יודע היכן נמצא הנס האמיתי - הייתי הולך ומביאו לכאן. ויותר משקשה לחיות מבלי לדעת היכן הוא הנס, קשה יותר היא הבדידות, שכן רוב האנשים לא מעיזים לראות את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים. לא - הם כבר נולדו בארץ, בעידן הגאולה, והם לא ישכחו את זה לרגע.


****


בכל אחד יש ייאוש מודחק. בכל אחד מחייך - יש צד אפל ומפחיד שעשוי להשתלט ולמחוק את החיוך לנצח. ובכ"ז, בפסח נדמה לי שמותר לי לבקש שכל אחד יהיה - לרגע - באותו מקום שחור ואפל בו אין תקווה. לרגע אחד להיות כמו בני ישראל במצרים, ולצנוח חסר כוחות אל שער הטומאה החמישים. אל דאגה, זה רק בכאילו. זמני. כמו משחק. ותאמינו לי, זה עדיף על הדבר האמיתי. ויש גם רווח: פתאום הדברים הטובים בחייכם ייראו צבעוניים יותר. הרגעים של השמחה משמעותיים יותר. אינני יודע אם זו משמעותה של חירות, אבל זו המשמעות של לקבל פרופורציות.
ואם גם אתם במצרים של הנפש - בניגוד לרוב האנשים, לא אצרח עליכם לצאת משם כבר. אחרי הכל, זה לא תלוי רק בכם. אתם יכולים  לנסות לבעוט בטרוף ולקוות שאיכשהו החלב יחמיץ ואתם, כצפרדע במשל המפורסם, תינצלו מטביעה. זה אפילו כדאי. אבל גם אם תיכשלו - מגיע לכם חיבוק. 


פסח כשר ושמח.

יציבות

היא השאירה אותו שם, לבד, באמצע הלילה, באמצע שומקום. היא לא ידעה את זה. היא חשבה שהיא הביאה אותו ליעדו. כך הוא אמר לה. היא גם לא ידעה שהוא כועס. אסור היה לה לדעת. היא עוד הייתה עלולה לשכך את חמתו, ואז...

הוא תמיד רצה יציבות, ושום דבר לא נתן לו אותה. כשהוא היה מתאהב הוא היה מאבד את שיווי המשקל. נותר חשוף בפני מישהי שמשחקת בליבו כמו אדם המשחק פינג-פונג נגד עצמו. מדי פעם ליבו היה עף משולחן המשחק ומתרסק לרסיסים - ועם השנים לא נותרו רסיסים גדולים מספיק בכדי שיוחל על מי מהם הכינוי "לב".

גם השנאה - שהחליפה לעיתים קרובות את האהבה - לא נתנה לו יציבות. כל פעם שחש אותה, חש גם את האשמה, יסורי המצפון המטלטלים אותך ומניעים אותך לעבר הסליחה והמחילה - שעבורו הן היו בסה"כ תהום עמוקה שלא ניתן לראות את קרקעיתה.

האשמה לכשעצמה היה בה פוטנציאל יציבות של ממש. הוא שקל מפעם לפעם לעשות משהו ממש קיצוני, כמו וולטר וייט מ"שובר שורות"* - אך הוא חשש שגם אז דבר לא יקרה לו והוא יוכל להמשיך להיטלטל בין האשמה על שעשה לבין דמות הקדוש הדבוקה לו לתחת כבר שנים. לא, אין באשמה כל תקווה ליציבות.

רק הזעם הקדוש. הו, כן. הזעם הקדוש, כשאתה שומר אותו לעצמך, כשהוא צמוד היטב לליבך כמו קלפי פוקר, כשאיש איננו יודע - רק הזעם הקדוש מקנה לך יציבות. הוא שם אותך במקום נקי מאשמה - כי יש מישהו אחר שסוחב אותה על גבו - הוא שם אותך בעמדת כח - כי אתה תמיד יכול להניח את הקלפים על השולחן מתי שרק בא לך - והוא מוגן היטב מהסליחה והמחילה - כי הוא בליבך. ואיש אינו יודע.

אז היא השאירה אותו שם, לבד, בלילה, באמצע שום מקום. הוא היה חייב לה תודה גדולה, כן, תודה ענקית, על כך שהיא מטעינה אותו בזעם הקדוש. וזה הגיע לה - הוא לא הטעה אותה סתם לחשוב שכאן עליו להיות - בסוף העולם, לבד, בלילה, בחושך. היא הרוויחה את זעמו ביושר. היא הייתה רעה, והיא ידעה את זה. היא אולי לא שלטה בזה - אך זה היה המצב.

אך לו הייתה ממשיכה עוד קצת, עוד חמש דקות נסיעה, לו היה ממשיך לסבול את נוכחותה עוד זמן קצר - היא הייתה מותירה אותו במקום הנכון ובזמן הנכון, והוא היה מאבד את זה. הוא היה מפסיק לכעוס. ושוב, הוא היה חוזר להיות אבוד וחסר אונים במרחבי אי-היציבות של האנשים שאין להם לב. והוא אפילו לא היה זוכר מה קרה.

*  וולטר וייט חוצה את הקווים("שובר שורות") והופך מאדם נורמטיבי במשבר קשה המפנטז לנצל את כישוריו כדי לעשות כסף טוב מסמים - לרוצח בדם קר(לא מומלץ לצפיה לאנשים רגישים כמוני). אמנם, מר וייט הוא אדם יציב לחלוטין, ולכן קטע זה הינו רק הערת שוליים על הפוסט, ואינו קשור אליו בצורה מובהקת: