גאולה? אם אפשר, את יכולה לבוא מאוחר יותר?

החיים מזמנים לנו משברים לא פשוטים. אבדן הוא אחד מהם. האבדן גורם לנו להתיאש מן הגאולה. לאבד את התקווה. כי זה נורא להכיל את כל הטוב כשאנו זוכרים את אלה שלא זכו להגיע לרגע בו הטוב מגיע. אבל לא תמיד יש לנו בחירה.


יציאת מצרים ומתן תורה - הממסגרים בתוכם את ספירת העומר - באו בעל כרחם של בני ישראל. גם רות - שבאה לעם ישראל בתקופה קשה של רעב, תקופה בה אחד מגדולי ישראל יורד אל בין הגויים כי "הוא יכול להרשות לעצמו" ומעדיף את חברתם של מלכים גויים על חברתם של עניי ישראל, תקופת "שפוט השופטים" בה "איש הישר בעיניו יעשה" - גם רות באה לעם ישראל בניגוד לרצונו. עזבו את המדרשים על הלכות גיור - לנעמי יש אינטרס לשכנע אותה לעזוב. נעמי, שידעה אלמנות ושכול, שלא נותרה בה תקווה לצאצאים ולהמשכיות - נעמי היא אשה מכובדת. כזאת שבבואה העירה מותירה על האנשים רושם רב. הלא היא אלמנתו של איש נכבד, וכשהיא מבקשת "קראנה לי מרה" היא לוקחת על עצמה את ייצוג הסבל, מר הגורל הנופל על האדם. כמה מיואש צריך להיות כדי לבקש לשמש סמל לייסורים? 


לפעמים, הכאב תובע לעצמו כ"כ הרבה מקום,עד שאנו דוחים את האמונה בשתי ידיים כדי לפנות לו מקום. כך נעמי מנסה שוב ושוב לדחות את רות - שלמרות אלמנותה, כנראה זיהתה איזשהו אור בתוך נעמי, אור שהטעין אותה בתקוות לגלות את מקורו אי שם בארץ מכורתה של נעמי, תקוות שבעיני נעמי הן תקוות שווא. נעמי עזבה ארץ רעבה ומיואשת, ארץ נטולת הנהגה, ארץ עזובה. נעמי חוששת שתשוקתן לגלות את מקור האור שראו בה תוביל את כלותיה למפגש מתסכל ומייאש עם עם ישראל במצבו העגום, שכנראה גם במצבו זה יקפיד על "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". ערפה אכן מבינה שהיא עלולה להתאכזב ונוטשת, אך רות לוקחת סיכון ומתעקשת להציץ פנימה, אל תוככי העם היהודי, ובמבט של מי שבאה מבחוץ כנראה שהיא מצליחה לזהות את האור - בתוך הייאוש שאכן ישנו.


לפעמים, כשאנו מביטים במראה אנו רואים את כל הפגמים והכיעור. ודווקא מי שבא מבחוץ, עם מבט נקי, מסוגל - לצד הכיעור - גם לזהות את הטוב המייחד אותנו. וגם אם הוא אומר לנו את האמת בפנים - שאנחנו טובים ממה שנדמה לנו - נתקשה להכיל את דבריו. גם בגלל שהוא בא מבחוץ, וגם כי נוח לנו לחשוב שאנו פגומים. אחרת, נצטרך לקחת אחריות על הכשלונות שלנו, וככל שהם גדולים יותר זה נעשה קשה יותר.
בעל כרחה של נעמי, רות שבה עמה לארץ יהודה, ונוקטת בפעילות אקטיבית כדי להתפתח. כשרות מבקשת מנעמי "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו" - משפט ארוך המפרט כוונות גלויות ונסתרות כאחד - נעמי עונה לה בשתי מילים: "לכי בתי". רוצה לומר: את צודקת, אך עזביני בשקט. לי - האשה המסמלת את הייסורים - אין כח להתמודד עם יצר החיות המפעם בך. רק כאשר נודע לנעמי שרות נקלעה במקרה לשדה בעז - רק אז היא מתעוררת לחיים ומתחילה לקחת חלק בתכנון מהלכיה של רות. כנראה כי פתאום היא מזהה כיוון חיובי עליו לא חשבה: בעז הוא מנהיג בעל שיעור קומה שיכול לעשות שינויים חיוביים. אפילו להחליט ש"מואבי ולא מואבית".


לפעמים הגאולה באה לאחר שהתיאשנו ממנה, ואיננו רוצים בה כלל. לפעמים היא באה מזר אותו אנו רוצים לדחות בשתי ידיים. לכן יחסינו לזרים צריך להיות טוב וחיובי. אבל גם אם לא - לפעמים יכולה איזו רות כזאת לבוא ולגרום לשינויים שיגאלו אותנו בעל כרחנו.


כשראיתי לראשונה את "טס" של פולנסקי ישר חשבתי על מגילת רות. שמחת הקוצרים, הרומנטיקה, השקיעות המרהיבות - אבל גם הייאוש, הניכור לזר, אובדן המנהיגות, ירידתם של סמלים מגדולתם. אבל ל"טס" אין סוף טוב, ואין זה פלא: פולנסקי הוא אדם שידע הרבה סבל בחייו. בנוסף להיותו ילד יהודי בפולין בזמן השואה, שאימו נרצחה באושוויץ, הוא גם התאהב בשחקנית יפהפיה אמריקאית - שרון טייט - רק כדי לאבד אותה כעבור פחות משנתיים עת נרצחה באכזריות בידי חבורת צ'רלס מנסון כשהיא בחודש השמיני להריונה. "טס לבית דרברוויל" היה ספר שהיא הציעה לו לעבד לסרט, ואכן הוא הקדיש לה את סרטו זה. 
בקטע הבא, טס חוזרת חסרת כל אל מי שאנס אותה, לאחר שאהובה נטש אותה כשגילה שהיא כבר איננה בתולה. כמובן, האנס - אליו באה בתחילה כשחשבה בטעות שהוא קרוב משפחה רחוק - מוצא גם כעת סיבות להאשים אותה:

חג שבועות שמח,

ושתבוא גאולה כבר - 

גם אם איננו רוצים בה....

ההתחלפות - מעין ביקורת

למי שטרם צפה בסרט - יש להלן לא מעט מידע על המתרחש בסרט, אז עדיף לא לקרוא לפני צפיה בו. מצד שני, למי שיש בעיה עם סרטים לא צנועים - הוא ממילא לא יילך לסרט זה, ועבורו אזהרה זו מיותרת.

במידה מסויימת, "ההתחלפות" הוא סרט מזעזע. יש לנו גיבור, יש לו אישה, אין בגידות, אין מריבות(כמעט), אבל... האישה איננה באמת דמות של ממש בחייו, לפחות לא הדמות המרכזית, שכן לא מולה הוא עובר את התהליך. כי עודד, הפיזיקאי גיבור הסרט, עובר תהליך מול אנטגוניסט אחר לגמרי. האנטגוניסט שלו הוא... היא... הוא... היא.... המיזנסצינה!!!!

אח, כמה מרענן לצפות בסרט שחוגג את הרפלקסיביות שלו בעברית. אמנם שפת הקולנוע היא אוניברסלית, אך לסרט בעברית קשה עוד יותר לצלוח את מבחן הביקורת שלי, דווקא בגלל ההתייחסות שלו לשפה, למקום ולמנטליות שאמורים להיות מוכרים לי. "קדוש" של גיתאי, למשל, כשל כשלון טוטאלי  במבחן האמינות, ויתכן ולו הייתי מצליח לנתק אותו מהקשרו הייתי מצליח לאהוב אותו. "ההתחלפות" לא כושל במבחן האמינות, כי הוא מספר בסה"כ על עולם קרוב למדי לעולמו של הבמאי - כך אני משער. אבל - האמינות חשובה רק במידה והבמאי רוצה להעביר מסר כלשהו לנמענים כלשהם שעשויים להתנתק מהסרט בגלל בעיות אמינות.

"ההתחלפות" ממען את עצמו, כך נדמה לי, לאנשים שאוהבים את שפת הקולנוע. "אם יש בפריים דלת, מישהו חייב להיכנס בה. אם יש בפריים כיסא, מישהו חייב לשבת בו" - אמר קולירין לנירית אנדרמן ב"הארץ", ואני לגמרי מבין אותו: אם המיזנסצינה היא דמות, יש לתת תשומת לב לכל רכיבי דמותה. ההזדעזעות מתחילה כשמבינים שהמיזנסצינה כוללת גם דמויות בשר ודם. אשתו של השכן(בגילומה של שירילי דשא), אביו של השכן(את השכן מגלם דב נבון) ואפילו רעייתו שלו מגלה לרגע שהיא רק אובייקט בעל משמעות דרמטית עבור עודד בן זוגה, אך לא משתפת פעולה - ובכך חורצת את דינה של זוגיות זו.

יש פרוורסיה מסויימת בגישה זו, המאפיינת גם סטוקרים ומציצנים, הרואים בבני אדם אובייקטים. אבל פרוורסיה זה עניין של הקשר, וגם עבודת הבימוי - לתאטרון או לקולנוע - כוללת בתוכה תפיסה של השחקן כ"כלי עבודה", תפיסה שעלולה להעמיד שחקן במקום לא נעים ולא נוח, ואמנם לא כל במאי יודע כיצד לשחק בין הטיפות, מצד אחד להפעיל מניפולציות על השחקן כאילו היה מריונטה, ומצד שני לשמר איתו מערכת יחסים אישית וחמה(ולמען האמת, לא לכל במאי זה חשוב). כך שבעצם אין כאן מקום לזעזוע - זה המשך ישיר ומתבקש לרפלקסיביות של הסרט. 

אז מה קורה בסרט? בראשית הגיבור שלנו חי את חייו בשגרה משעממת. אישה, בוקר טוב, אוטובוס, עבודה, בית, אישה, סקס, בוקר טוב, אוטובוס, עבודה, בית, אישה, סקס... ואז הגיבור שוכח בבית קלסר. כמה סמלי הדבר ששינוי קל במיזנסצינה היומיומית מהווה עבורו משק כנפי פרפר המשנה את חייו לנצח.

עודד חוזר הביתה ונעשה מודע לסובב אותו. הוא בודק המון דברים סביבו: מה קורה לחפצים, כיצד מרגיש החלל, כיצד מרגישים כשמשנים נקודת מבט. כבמאי מוכשר הוא בודק מה קורה כשמשנים משהו במיזנסצינה, ומה קורה כשמשנים משהו ביחסים בין דמויות - בדרך כלל יחסי קומפוזיציה אך לעיתים גם יחסים רגשיים. אט אט הוא מתחיל להבין(לפחות בדמיוני. אין לכך ראיה בסרט, מלבד ראיות נסיבתיות המזמינות הסבר שכזה) שהוא שחקן. שחקן בתוך עולם שיש לו במאי. נקודת המפנה השניה היא ברגע בו הוא מפנים זאת ומשתף פעולה. הבמאי - ואני מתכוון לערן קולירין - מזמן אותו לחוף הים, שם זוג טיפוסי משחק במטקות. כשהכדור עף לכיוונו - הוא מחזיר להם אותו. העובדה שהוא בוחר להפסיק לבחון את המציאות כל הזמן, ופשוט זורם איתה מהווה שינוי דרמטי(ובעיני היה נכון יותר ששינוי זה יביא להתפרקות נישואיו, ולא כפי שקורה בסרט) שמזמין את השוט האחרון, המקסים, של הסרט(ואני לא מבין איך בהתחלה קולירין חסך מהצופים את שני השוטים האחרונים), בו הגיבור מודע למצלמה ומשחק איתה, כלומר: הוא השלים את תהליך היוודעותו לעובדת היותו שחקן בסרט של מישהו אחר.

נ"ב - גיבור המגלה שיש במאי לסרט ומשלים עם היותו שחקן. נשמע כמו מטאפורה לחזרה בתשובה, לא?...

החייל האוטומטי

קודם כל התקשורת אשמה.
היא מוכרת לנו מציאות בה הפוליטיקאים הם האנשים הכי חשובים והכי מסוקרים.
הם מנהלים את המדינה, לא?
ואז, ואז כולנו רוצים להיות פוליטיקאים.
ופוליטיקאים - הם מחוייבים לאיזו יריה אוטומטית על כל יריה של ה"אוייב".
פוליטיקאי ימני אמר משהו? פוליטיקאי שמאלי ישר יגיב.
פוליטיקאי שמאלי אמר משהו? פוליטיקאי ימני ישר יסביר איפה הוא טועה.


לי יש לא מעט חברים שמאלי דעה וימני דעה, ורוב הזמן אני שומע מרובם תגובות על אוטומט. והם לא יוצאי דופן. כולם - כמעט - כאלה.
וכך אנו מקבלים ים של אנשים שמקשקשים את אותם דיבורים לעוסים שוב ושוב,
והמרחב האינטרנטי הופך למדמנה של טקסטים משומשים.
כולם - כן, כולם - מחקים פוליטיקאים.


אז שימו לב, כולם: כשיש זרם, ואתה שוחה איתו, אז אתה לא מותיר חותם.
כמובן, לעיתים הזרם לוקח לכיוונים נכונים. אבל לעיתים קרובות לא.
כי ככה זה זרמים - הם די שרירותיים. 
וכשאינך מותיר חותם - הזרם ממשיך לזרום בכיוונו, נכון או שגוי.


ועוד משהו: לזרם יש 360 מעלות אופציונליות. כן, כן, בניגוד למקובל לחשוב,
שהרי רוב האנשים חושבים שיש רק שני כיוונים. טעות!!!!


יצירתיות היא זן נכחד בעידן האינטרנט. כולם רוצים ללכת עם העדר - ימינה או שמאלה. זה מזכיר לי את שני השעירים של יום הכיפורים: אחד הלך לעזאזל, ואחד הוקרב על המזבח.
נו, באיזו אפשרות הייתם בוחרים?...


אני בוחר להיות שעיר שמדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות וחי בשלום עם מרבית המילים שהוא כותב/אומר. הטקסטים שלי - אני משתדל, לפחות - הם יד ראשונה, מרופא(וזה שקר גס. אני מפחד מדם).




לאחרונה שמעתי על מחאת "ישראל-שלי" נגד "דוחקי הקץ" - מחזה חדש של מוטי לרנר שעתיד לעלות בעוד מספר חודשים. אני הבנתי בדיוק על מה המחאה: זו מחאה בשירותה של מפלגה חדשה בישראל. נפתלי בנט, מראשי "ישראל-שלי", מתעתד להיות פוליטיקאי, וכפי שכתבתי - פוליטיקאים עובדים על אוטומט. כדי להצליח, עליהם לטבול את ידם במים, לחוש את כיוון הזרם, ולהניע את ידם באותו כיוון. אם הם הצליחו לחזק את הזרם - הרי שהם הותירו חותם, שישרת אותם במערכת בחירות עתידית. אם הם נכשלו - ...


מוטי לרנר הוא יוצר ותיק. בעבר למדתי אצלו כתיבה, וגם נחשפתי ליצירות שלו, שגם אם שיקפו יכולות מקצועיות ואמנותיות גבוהות, הרי שהן גרמו לי להתייחס אליו כאל יוצר פופוליסט ושטחי. ומכיוון שהחברה שלנו, עפי"ר, פופוליסטית ושטחית, אני חושב שהוא יוצר ראוי לה. אחרי הכל, תפקידה של אמנות לשקף את החברה, לא? את "דוחקי הקץ" כמובן שלא ראיתי עדיין, לכן קטונתי מלומר דבר מה בעל ערך אודותיה(ותאמינו לי שאני יכול להמציא. אני ממש ממש מוכשר!). האם היא "תכפיש ציבור שלם"? אולי. האם היא מהווה "הסתה"? - יתכן. אני דווקא חושב שמבלבלים כאן בין "תעמולה" ל"הסתה". אבל כמי שבא מקולנוע, אני לא נבהל מתעמולה. אבל בשורה התחתונה - לא ראיתי. לא יודע מה לומר. האם יש מקום לצנזר אמנות שמהווה תעמולה, ואולי אפילו הסתה? מסופקני. 


אז מה כן? צריך לקיים שיח(ולא ברמה של גן-ילדים). אם הצגה היא שטחית ורדודה - אפשר פשוט להאיר זאת. אם יצירת אמנות היא תעמולה זולה - לא קשה לחשוף זאת לעיני כל. ותאמינו לי שלמוטי לרנר ולתאטרון החאן יפריע הרבה יותר אם ביקורת אמיתית ומקצועית תחשוף בעיות שכאלה במחזה הזה, מאשר הדיבורים על "הסתה", "הכפשה" או "חוסר התחשבות ברגשות הציבור". אמנם, פוליטיקאים מתקשים לגרוף רווחים מביקורות מעמיקות, שלא לדבר על שיח בין-גושי. הרי הם מתפרנסים מהסכסוכים ביננו לבין עצמנו. אבל, עבורי, ציבור האזרחים(היי, גם אני כזה...) הרבה יותר חשוב מהפוליטיקאים. ואם הציבור בוחר ללכת, עם איזה פוליטיקאי, לעזאזל(או להיות קרבן על המזבח...) - אני חושב שצריך לומר לו שהמוות לא יאה לו(ומי שצפה ב"המוות יאה לה"(או "המוות נאה לה") של רוברט זמקיס אולי גם יבין למה אני חושב שזו סאטירה על פוליטיקאים. מה, רק אני ראיתי?...).


נ"ב - אם אני מקים מחר מפלגה, תירקו לי בפנים. שלפחות אדע לאן נושבת הרוח...


והנה שיר שגם יכול להיתפס כסאטירה על הפוליטיקאים שלנו. מה קורה לפוליטיקאי כשנפסק החשמל?...

 

זהירות, אש

האמת בוערת בפנים. בתוך כל אחד. היא יכולה להיות גלויה או מכוסה במליון מכסים, אך היא בוערת. יש ומסירים את המכסה והיא פורצת החוצה בצורה בלתי נשלטת ושורפת. יש אנשים שמתים מזה. כן, כן. לפעמים רק נפגעים. לפעמים סתם לא נעים. ויש ומסירים את המכסה והיא לא שורפת - רק מאירה ומחממת.

כשאנשים מכירים אותך, ואתה מכיר אותם, ואתה חושף בפניהם את האש, והם אולי נכווים קצת בהתחלה, אבל בהמשך אתה והם לומדים להנות מאורה וחומה, זה טוב. אבל היום אנשים רוצים שכ-ו-ל-ם ייהנו מאשם. אולי כי איבדנו משהו מהיכולת להאיר ולחמם בפרטיות, את הקרובים לנו, אז אנחנו, כמו בפוקר, מוותרים על פרישה בסיבוב הראשון ומהמרים על כל הקופה. 

אבל, כשאתה מסיר מכסה בפני כל העולם - קשה הרבה יותר לשלוט בתוצאה. מצד שני - נדיר שמישהו מת מזה. זה פחות מסוכן. לפעמים זה מביך, כן, ולפעמים זה פוגע במידה מסויימת, ולפעמים זה מזיק. וכשזה מצליח להאיר ולחמם את כ-ו-ל-ם - זה האושר הכי גדול. אבל מה? מי שלא מצליח להאיר בבית פנימה - מה לו כי יאיר בחוץ?

אף אחד לא זכה באור מן ההפקר. אבל לא כל אחד הוא אמן. ולא כל אחד רוצה להיות אמן. ויש כאלה שאישם כה מכוסה שהם חדלו להאמין בקיומה. וכשמתגלים אותות לקיומה - הם נרתעים ונסגרים, ונפתחים לרגע ושוב נסגרים, והמתבונן מן הצד עשוי להתעצבן מהם: מה יש לכם? תגידו כבר את שבלבכם! מה כל המשחקים האלה? אבל הם לא באמת משחקים. הם באמת לא יודעים לנווט אותה אל החוץ. והם מפחדים פחד מוות, פחד משתק, מהאש השורפת-כל, שיכולה להרוס את כל היקר והחשוב להם בחיים. וכך הם הולכים, מתים-חיים, מן הבוקר הזה אל הבוקר הבא, עד רדת הערב האחרון.

ונוח לנו לשנוא אותם. כ"כ נוח. כי אנחנו אוהבים תקווה. וייאוש הוא עניין מדבק. וכ"כ קשה לעשות עליהם סרט, כי הם עצמם אנטגוניסטים לעצמם. והם לא צבעוניים כמו אלה שנותנים לאש של עצמם לפרוץ החוצה ולשרוף הכל בלא שליטה - ונשרפים בעצמם בלהבה, עד כלות. כי ההרס העצמי שלהם מתרחש במסתרים.

ובכ"ז, נעשים עליהם פה ושם סרטים. לפעמים אפילו סרטים טובים. בסרט "חום כחול" של הילה אטיאס(נעשה כסרט גמר ב"מעלה") עדיין לא ניתן לצפות(אבל אפשר יהיה, מן הסתם, בהקרנה המסורתית של יום י-ם ב"מעלה"). גיבורת הסרט עובדת כמפעילת כדור פורח. האם היא תצליח לתת לאש שבה לצאת החוצה? הנה דקה אחת יפה מתוכו(שכדי להנות ממנה באמת עדיף לצפות בה בתוך ההקשר):

כמה הערות על תרבות השיח שלנו

בהמשך לפוסט הזה, רציתי להרחיב מעט בנושא ה"שיח" או תרבות הדיבור הקלוקלת הפושה בארץ.
כיום מקובל להתייחס להשפעתו של השיח על החשיבה - לא רק בתוכנו אלא גם במושגים בהם משתמשים בשפה, בהקשרים מובחנים לעומת הקשרים אחרים וכן הלאה. גם מדברים רבות על ה"נרטיב" ועל "הקרב על הנרטיב", ואני, כמי שמסכים עם רוב ההנחות המקובלת בהקשר זה, רציתי רק להעיר מספר הערות פרקטיות.


א. אני סולד מהתבכיינות. לכן, כשאנשים מתלוננים על המצב אני ישר נאטם. אמנם אם למישהו יש איזה היגד ביקורתי חדשני על מציאות מסויימת - אקבל זאת. כלומר, אם מישהי תבוא ותאמר לי: שמע, לא תאמין, אבל נשים מרוויחות פחות מגברים - אני אקבל זאת, במידה ומדובר בחידוש. אלא ש... לשמוע את זה שוב ושוב ושוב - זה חסר טעם. אינני מיצר על כך מן הצד הערכי - כי אם מן הצד הפרקטי. כשצועקים יותר מדי פעמים "זאב, זאב" - גם אם בכל הפעמים אכן יש זאב - בסוף מתרגלים לצעקות. לכן הפוסט הזה בוולווט אנדרגראונד קצת עצבן אותי. אבל בקטנה.
והדברים נכונים גם לשיח: למשל, תלונות על כך שאחרים מייצרים נרטיב אנטישמי(אגב הסדרה "ההתחלה" הבריטית שהוקרנה החודש בסינמטקים ועוררה תרעומת בזמנו על אופן הצגתה את הישראלים)נראות לי מגוחכות. או תלונות על קללות גזעניות, בדיחות שוביניסטיות וכיו"ב. למרות שזה, באמת באמת, לא נעים לשמוע בדיחה שאתה הקרבן שלה. 


ב. אז מה כן? אני בעד קרב מתוחכם על השיח. כלומר, להיות גורם אקטיבי בעיצובו של השיח. לא לעמוד מן הצד, להיפגע ולהתלונן. אלא להיות אסרטיבי בשיח ולתרום לעיצובו. הגישה שלי מושפעת במידת מה מהאימרה מפרקי אבות: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. כי במקום שבו אנשים מקיימים תרבות שיח לא ראויה - קח אתה אחריות והיה האיש שמשפיע על השיח לכיוון הנכון.
אני יודע, יישומו של עקרון זה איננו פשוט. אדרבה, בתרבות השיח האלימה המקובלת בארץ והמטופחת בגאון ע"י אמצעי התקשורת מטעמים מסחריים גרידא זה מאוד קשה. אבל דווקא מסיבה זו אני חושב שזה עקרון כה חשוב. 


כדי להיות גורם משפיע ומעצב בתוך השיח, צריך להתאמן רבות. אין ברירה. לכן אני חושב שמן הראוי לעצב תרבות שיח ראויה כבר במערכת החינוך, והכלי המתאים ביותר למטרה זו הוא לימודי משחק. כן, כן. כי כדי להתאמן כראוי חייבים מישהו שיגיד את מה שאסור לומר - מישהו שיספר בדיחה גזענית או שובניסטית, או סתם יאמר "שימותו כל הערבים", ורצוי שגם יהיה אמין. 


בהקשר זה רציתי לציין את התרגיל הבסיסי ביותר שלמדתי בשיעורי האימפרוביזציה שקיבלתי: תרגיל ה"כן ו....". זהו תרגיל פשוט המשקף תפיסת עולם שלימה: שני שחקנים על הבימה, אחד מציע הצעה ("בוא נלך לים!" למשל) והשני מתחיל משפט ב"כן ו..." כשההמשך הוא תוספת להצעה הראשונית ("כן, ונבנה ארמונות בחול!"). וכך מתפתח לו פינג פונג ונוצר סיפור הזוי והכי חשוב - לחלוטין לא מתוכנן מראש, כשהרעיון הוא שאסור לשחקן לשלול את מה ששותפו להופעה אומר, ולדעתי זה אימון מצויין לתרבות השיח הישראלית. רק תדמיינו זוג פוליטיקאים מנוגדי השקפה פוליטית משחקים את המשחק הזה (כמובן, אסור ללכת מכות).  
העקרון שאתה חייב לקבל את מה שפרטנר שלך אומר במסגרת משחקית ואתה יכול רק להוסיף עליו, הוא עקרון שלדעתי רצוי שכל האנשים המאוד בטוחים באמת של עצמם יחשבו עליו ברצינות. כי מאחוריו מסתתרת ההכרה שכדי לתקן חברה, עלינו לקבל את סך חלקיה - גם אלה שלא מוצאים חן בעינינו. כן, כן: האחריות לעשבים שוטים היא לא רק של הצד בו הם צמחו, יהיה זה הימין או השמאל.

ג. רק הערה קטנה לסיום: יש אנשים החושבים כי "במקום שאין אנשים - השתדל להציב להם מראה כדי שיראו כמה הם רעים". זוהי גישה מתנשאת ונפסדת. כדי שביקורת תהיה אפקטיבית, על מושאי הביקורת לקבל אותך כאחד משלהם. כשאתה מתעמת איתם, כל מה שאתה משיג זה תשומת לב, ואתה נתפס כגימיק, או כאינטרסנט במקרה הטוב("טוב, הוא שמאלן"/ "טוב, הוא ימני" / "טוב, הוא דתי" וכיו"ב). ולא, אני לא קונה את הגישה של "פרובוקציה שמעלה נושא חשוב לדיון ציבורי". אין צורך בדיון ציבורי סביב השאלה "האם זה ראוי לומר שכל הערבים מחבלים". כל בר-דעת יודע שעובדתית זה לא נכון, ומי שלא - שום דיון ציבורי כבר לא יושיע אותו מבורותו.
לכן, הדרך הטובה ביותר היא לשמור פשוט על תרבות שיח נאותה, ולא להיגרר. לעיתים זה ייתפס כמתנשא, אך אם שומרים על עקביות - זה יתפוס. ואם אמרו לך: "טוב, הלוואי וכל הימנים/שמאלנים/דתיים/חילונים/ערבים/קלינגונים היו כמוך" - הצלחת במשימה. ואם אתה לא היחיד ששומר על תרבות דיבור, אז מן הסתם מתישהו לאנשים יימאס להשתמש במשפט המאוס הזה, ובא לציון גואל.


נ"ב: אם מישהו חושב שאני לא שמרתי מתישהו על עקרונותי שלי - מותר וצריך להעיר לי. תודה.

כיצד לא הפכתי למעריץ של "טיטאניק"

זה התחיל כשהצטרפתי פתאום לשיעור של יונתן בר-גיורא על מוזיקה לסרטים. הוא ביקש כשיעורי בית להביא קטע מוזיקלי שהשפיע עלינו יחד עם הסיפור שלו. אני, כמובן, כבר מומחה לחפירות מסוג זה,לכן הבאתי מן המוכן את הקטע הבא:

מאז צפייתי היחידה בסרט הנשכח "לשכוח את פלרמו" לפני כעשרים שנה לא עזבה אותי נעימת הנושא הזאת של מוריקונה. מאז שמצאתי אותה ביוטיוב לפני כמה חודשים האזנתי לה כבר פעמים מספר, מה שהדגיש את היעדרה של היצירה השניה שמלווה אותי במשך שנים. לא היה לי מושג איך קוראים לה, רק שהיא ליוותה את כותרות הפתיחה של דרמה בריטית איכותית על חייהם של צעירים המשתנים לבלי הכר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. זכרתי גם שבמקור זהו שיר קיטשי למדי, המושר במלואו בסדרה. וזכרתי שורה מהשיר, שלמזלי התבררה, כצפוי במקרים כאלה, כשם השיר וכשורה ידידותית למדי ע"י גוגל:  
My life will never be the same


הבלבול התחיל כשסוזן קלאשייר(שאין עליה אפילו ערך בויקיפדיה, אז כנראה שהיא לא קיימת...) התלבשה על תוצאות החיפוש. מתברר שהיא אכן שרה את השיר הזה, אך שירתה לא הרשימה אותי, מה גם שהיותה אנונימית יחד עם העובדה שהיא הקליטה בעיקר בעשור האחרון בעוד הסדרה זכורה לי מלפני עשרים שנה הביאו אותי למסקנה שיש ביצוע איכותי לשיר המסתתר היכנשהו, ושדרכו אוכל למצוא את שם הסדרה, וחששתי שאאלץ לטבוע בים התוצאות עד שאמצא איך השיר המקורי. למזלי ברשימת האלטרנטיבות בתחתית עמוד החיפוש הופיעה גם מיריי מאתיה (Mireille Mathieu), שחיפוש זריז ביוטיוב של השורה שזכרתי יחד עם שמה גילה לי את גירסת השיר המקורית(כנראה..), המקסימה בהחלט:

נבירה בדף הויקיפדיה של זמרת מוכשרת זו גילתה לי את רשימת השירים שלה ובה מופיע השיר עם ההערה החושפנית:

"Theme Song of the English Miniseries "Till We Meet Again

אח, זה בדיוק מה שחיפשתי! ימד"ב(IMDB) אישר לי שזו כנראה הסדרה, ובלי להעמיק יותר מדי בנתונים ישר מצאתי את הסדרה ביוטיוב, מחולקת כפלגש בגבעה ל-28 חלקים, ובראשם הפתיח הזכור לטוב:

מכירים את הרגע הזה שאתה מתחיל להתלהב ממשהו ואז, ישר על ההתחלה באה סיכה ומפוצצת לך את הבלון?

ובכן, ג'ודית קראנץ כבר שנים נחשבת אצלי כמחברת ספרי קיטש נחותים, המעובדים בזריזות לסדרות טלוויזיה קיטשיות, שמהוות מוצר צריכה נשי בדיוק כמו שתוצרי ג'רי ברוקהיימר מהווים מוצרי צריכה לגברים. כך שלמרות נוכחותם המרשימה של יו גרנט(חמש שנים לפני ארבע חתונות ולוויה), קורטני קוקס (חמש שנים לפני חברים), מייקל יורק(קברט), צ'ארלס שונסי(האבא בסיטקום הנפלא "נני") ובארי בוסטוויק(אותו זכרתי כמפקד הצוללת ב"מלחמה וזכרון" הנצחית) ועוד שחקנים מוכשרים, הרי שגרפיקת הריבועים הממוזערים(אז מכאן ביל גייטס קיבל השראה ל"חלונות"?...) יחד עם שמה של קראנץ הוציאו לי את כל האוויר מהמפרשים. 

צפיה בפרק הראשון הבהירה לי סופית: לא דרמה בריטית הסטורית איכותית על מלחמת העולם הראשונה, כי אם דרמת קיטש אמריקאית עם שחקנים בריטים רבים הנפרשת בזריזות על פני ארבעים שנה. הזכרון אכן מטעה(אפילו שלי), אבל משובב לב לראות סדרה בה הייתי מאוהב בנעורי: רומנטיקה, מימוש עצמי, התמודדות עם שמרנות משפחתית וגורל אכזר ודמויות שנגד כל הסיכויים והמציאות הולכות אחר ליבן.... 


נעימת הפתיחה של הסדרה הזאת ליוותה אותי לאורך שנים, ברגעים הכי קשים, הכי בודדים, הכי מפחידים והכי מרגשים, מחביאה בתוכה את התשוקה - התמוהה בעיני, בעיניים של היום - להתמודד עם אתגרים גדולים, עם מלחמות, עם אהבה גדולה מהחיים, עם שינויים הסטוריים דרמטיים. ובכ"ז, ציפיתי שהסדרה שהשתילה במוחי את המלודיה החביבה הזו תהיה משהו קצת יותר איכותי.

לכן, עדיין, איכשהו, אני מצפה לגלות שיש כאן טעות. שיש סדרה אחרת, בריטית, טובה יותר, בה הייתי מאוהב... אולי. אך בינתיים המסקנה שלי היא ש"טיטאניק" פספס בשנים ספורות מעריץ נלהב.


שבת שלום.

באפלה - ביקורת סרט

כשאנשים ניסו לנחש את סיכוייו של "הערת שוליים" לזכות באוסקר נטען בין השאר כי העובדה כי סידר כבר מוכר למצביעי האוסקר מסרטו הקודם שהיה מועמד משפרת את סיכוייו. אני טענתי כי זכות גדולה מזו עומדת לזכותה של אניישקה הולנד(ואני מקווה שכך מבטאים את שמה), הבמאית הפולניה שכבר הייתה מועמדת בעבר(על תסריט) עם "אירופה, אירופה" - נכון, עוד סרט שואה, שאהבתי דווקא. אבל "אירופה, אירופה" איננו סרט שואה "קלאסי", אם בכלל ישנו דבר כזה. סיפורו של שלמה פרל הוא כה ייחודי שנדמה לי שגם אם הוא אכן מתאר את קורותיו של נער יהודי בגרמניה הנאצית, הרי שהדרמה המרכזית שבו היא הסתרת זהות יותר מאשר הישרדות פיזית. 


לעומתו, "באפלה" לוקח אותו אל תעלות הביוב של לבוב, שם שורדת קבוצת יהודים במשך למעלה משנה בזכות עובד ביוב פולני עם "רקע מקצועי" בגניבה. סיטואצית השואה ה"קלאסית" הזו מאפשרת את הכנסת כל הקלישאות הכי "שואתיות" לסרט הזה: נשים עירומות מוצאות להורג ביער, אקציה בגטו, הסתתרות בארון, גילוח זקנים ברחוב ולא אפרט עוד למען מי שרוצה לצפות בסרט. עם זאת, גיבורו המובהק של הסרט הוא פועל הביוב הפולני, ודומה כי הבמאית ביימה אותו בעיקר עבור הפולני הפשוט בן זמננו, כדי "לחנכו" לדרך הראויה, ההומניסטית.


יש אלמנט אחד מובהק בסבלות השואה שבמאים רבים מתקשים להבין: אם אדם כמונו מושלך מזמננו הישר לתוך קלחת השואה - הרי שהוא חווה מפגש דרמטי ביותר, נכנס ללחץ נפשי ואולי אף להיסטריה. במציאות, מי שנכנס להיסטריה בשואה בדרך כלל לא שרד זמן רב, כי כדי לשרוד היה צריך המון איפוק וקור רוח. מי שרוצה דוגמאות לבמאים שהבינו זאת, יכול לחפש את "התוודעות" של אישטבן סאבו - שדווקא עוסק בהונגרים אנטי נאצים ולא ביהודים - או אפילו לצפות ב"נוף בערפל" המופתי של אנגלופולוס, שלמרות שאינו עוסק בשואה הרי שבחלק גדול ממנו הדמיון רב, בעיקר בתחושה. סרט שואה "קלאסי" לא עולה בראשי כרגע, ואולי לא סתם - לא קל לעשות סרט כזה.


ואכן, "באפילה" עושה הכל הפוך: דמויותיו צעקניות, לעיתים אף היסטריות, ודומה כי אינן מבינות כי הן תחת שלטון טוטליטרי בו כל פליטת פה היא סכנת חיים. לכן הגיבור מרשה לעצמו לדבר ברחוב בגלוי על מעשיו, לכן היהודים מותחים את חבל היחסים איתו בלי חשבון, ולכן גם יהודיה שמעוניינת לחזור לגטו משתכנעת בכ"ז להישאר בביוב כשמגלים לה שהגרמנים יהרגו אותה: אה, נכון, בשנת 1942 עדיין יש יהודים שמאמינים שהגרמנים משחקים עם היהודים בתופסת. ועל רקע עודף הצעקנות הזה מתאפשר לבמאית להתייחס רבות בסרט לנושא שכנראה אהוב עליה מאוד - סצינות סקס.
לא שיש לי התנגדות לחיבור בין סקס לשואה, אבל החיבור כאן נעשה בצורה כה גסה ומלאכותית, עד שלעיתים חישבתי לצאת מן הסרט באמצע. אבל האמת, היה שווה להישאר עד הסוף, שכן רגע לאחר שהרוסים שחררו את העיר, הגיבור מוציא אותם מאפלה לאור גדול, תוך הגשת כוסיות וודקה ומיני מגדנות לניצולים התשושים, והכל לנגד עיניהם של פולנים מקומיים שכנראה מאוד אהבו יהודים. היה נחמד לראות את מפגן הפילושמיות הזה, בעיקר על רקע המציאות שהייתה, כידוע, "מעט" שונה.


לא שצריך, אבל אולי צריך לציין כאן שאני בן לניצולי שואה, כך שיש לי, אולי עמדה שיפוטית מדי כלפי סרטי שואה.
נו, שוין.