מעניין כמה מצופי "הדירה" אמש, בסינמטק י-ם, באו לצפות בסרטו התיעודי עטור התהילה של ארנון גולדפינגר. אני טרם צפיתי ביצירה זו, אולי כי יש לי מקדם חרדה גבוה כשמדברים איתי על תיבות פנדורה. מ"הדירה" של בילי ויילדר ציפיתי למשהו קליל בהרבה. איזו סוכריה על מקל בטעם של פעם שתחליק בקלות בגרון ותתן לי לחזור הביתה בהרגשה טובה.
מספר דקות לאחר תחילת הסרט אכן עזבו מספר צופים את האולם. אך הם היו בודדים. רוב הקהל נשאר לצפות בסרט עד תומו. בסיום ההקרנה נשמעו מחיאות כפיים. כן, כן, סרט שחור לבן בן חמישים שנה זכה למחיאות כפיים. סוכריה על מקל זה לא.
את הטעות הגדולה שלי איתרתי כשגיליתי שחלפו כבר דקות ארוכות מהסרט ושירלי מקליין טרם הופיעה. ויילדר כ"כ מקצין בפנינו את בדידותו הלא-מודעת לעצמה של גיבורו(בגילומו המצויין של ג'ק למון), שהבנתי שכשם שחייב להיות לסרט הזה סוף טוב, גם חייבים לבוא אליו עם בת-זוג. אחרת זה פשוט עצוב מדי לראות את הגיבור נגאל מבדידות חסרת תוחלת ולגלות שאתה עדיין נטול...
ק.ק. באקסטר עובד בחברת ענק. זה ממש לא משנה במה הוא עוסק באמת(ביטוח). מה שמשנה זו עוצמת התאגיד שהופכת את היחיד לנתון סטטיסטי חסר חשיבות. הדרך היחידה להתקדם בחברה היא קשרים. לא מקצועיות ולא השגיות. במצב זה, דירתו של באקסטר, ה"ילד טוב ירושלים" שכמו כל הגברים מסוגו איננו מחזיק בבת-זוג ומתגורר בגפו, הופכת לנכס עבור קולגות הזקוקים לדירת הוללות לשעה, לערב או אפילו ללילה. "הדירה" שלו מזכה אותו בקידום אחרי קידום, אך גם גורמת לו להיחשף לאמת העגומה שמאחורי ה"נערה ההגונה" שמתפעלת את המעלית בחברה, בה הוא מאוהב(כמובן).
האם היא תבוא בסוף?....
הסרט עמוס קלישאות מוכרות על בעלים בוגדים("אני כבר הייתי אצל עו"ד כדי להכין את המסמכים לגט") ונערות "תמימות" שתמיד מתאהבות בגבר הלא נכון, ובכ"ז- התסריט המדוייק והמשחק הנפלא של כל השחקנים מצליחים לרגש גם היום. ולא סתם: הסרט אומר לנו שגם אם אתה גבר חנון, פראייר, לוזר - אם אתה מענטש אתה עדיין תזכה בסוף בנערה.
אח, הלוואי וזה היה כך גם במציאות...
עם זאת, אני משוכנע שסרט על אהבה תמימה וג'נטלמנית שכזאת, כמו אהבתו של באקסטר לנערת המעלית מיס קובליק, היה הופך גם היום לשובר קופות. אחרי הכל, תמיד מתגעגעים למה שאין, לא?
רק חבל שכבר אין מי שיכתוב תסריט שכזה.
אגב, הסרט ניתן לצפיה במלואו ביוטיוב - ללא תרגום.
מספר דקות לאחר תחילת הסרט אכן עזבו מספר צופים את האולם. אך הם היו בודדים. רוב הקהל נשאר לצפות בסרט עד תומו. בסיום ההקרנה נשמעו מחיאות כפיים. כן, כן, סרט שחור לבן בן חמישים שנה זכה למחיאות כפיים. סוכריה על מקל זה לא.
את הטעות הגדולה שלי איתרתי כשגיליתי שחלפו כבר דקות ארוכות מהסרט ושירלי מקליין טרם הופיעה. ויילדר כ"כ מקצין בפנינו את בדידותו הלא-מודעת לעצמה של גיבורו(בגילומו המצויין של ג'ק למון), שהבנתי שכשם שחייב להיות לסרט הזה סוף טוב, גם חייבים לבוא אליו עם בת-זוג. אחרת זה פשוט עצוב מדי לראות את הגיבור נגאל מבדידות חסרת תוחלת ולגלות שאתה עדיין נטול...
ק.ק. באקסטר עובד בחברת ענק. זה ממש לא משנה במה הוא עוסק באמת(ביטוח). מה שמשנה זו עוצמת התאגיד שהופכת את היחיד לנתון סטטיסטי חסר חשיבות. הדרך היחידה להתקדם בחברה היא קשרים. לא מקצועיות ולא השגיות. במצב זה, דירתו של באקסטר, ה"ילד טוב ירושלים" שכמו כל הגברים מסוגו איננו מחזיק בבת-זוג ומתגורר בגפו, הופכת לנכס עבור קולגות הזקוקים לדירת הוללות לשעה, לערב או אפילו ללילה. "הדירה" שלו מזכה אותו בקידום אחרי קידום, אך גם גורמת לו להיחשף לאמת העגומה שמאחורי ה"נערה ההגונה" שמתפעלת את המעלית בחברה, בה הוא מאוהב(כמובן).
האם היא תבוא בסוף?....
הסרט עמוס קלישאות מוכרות על בעלים בוגדים("אני כבר הייתי אצל עו"ד כדי להכין את המסמכים לגט") ונערות "תמימות" שתמיד מתאהבות בגבר הלא נכון, ובכ"ז- התסריט המדוייק והמשחק הנפלא של כל השחקנים מצליחים לרגש גם היום. ולא סתם: הסרט אומר לנו שגם אם אתה גבר חנון, פראייר, לוזר - אם אתה מענטש אתה עדיין תזכה בסוף בנערה.
אח, הלוואי וזה היה כך גם במציאות...
עם זאת, אני משוכנע שסרט על אהבה תמימה וג'נטלמנית שכזאת, כמו אהבתו של באקסטר לנערת המעלית מיס קובליק, היה הופך גם היום לשובר קופות. אחרי הכל, תמיד מתגעגעים למה שאין, לא?
רק חבל שכבר אין מי שיכתוב תסריט שכזה.
אגב, הסרט ניתן לצפיה במלואו ביוטיוב - ללא תרגום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה