יום שני, 6 באפריל 2015

מהי חרות?

כהרגלי בקודש, אעסוק דווקא בקשה שבלחם. אבל פסח - וזה מה יש כעת...

לכאורה, חג החרות מעלה על נס את אחד הערכים המקובלים ביותר כיום בעולם המערבי. כולם רוצים להיות בני חורין, וכולם רוצים שכוווולם יזכו לחיים שכאלה. וכל פעם שאנו רואים דיכוי, אפליה ועבדות - אנו מזדעקים...
אלא שדווקא בחג הזה, רבים מאיתנו חווים דיסוננס קשה: ביום יום הם בני חורין לעשות מה שבא להם, ודווקא בחג החרות הם נאלצים להעביר שעות ארוכות (אם לא למעלה מזה...) בקרב בני משפחה מעיקים, להיתקע בפקקים לא נורמליים, הם נאלצים לוותר על מאכלים ערבים לחך ולעיתים אף נופלים לתוך שעבוד דיקטטורת הילדים. זו חרות זו?

וצריך להבין שהרבה מן הבשורות של המודרניזם - ובהן החרות - צמחו על כנפי התשוקה להמריא מקרקע הגורל. המדע הכחיד מחלות והאריך את תוחלת החיים, הדמוקרטיה העניקה לנו את האפשרות לבחור מי מתאים לשלוט במקום שהגורל יכריע לנו מי הבא בתור בשושלת המלוכה, השוויון קבע לנו שמי שגורלו העניק לו חיים בג'ונגל מרוחק שווה למי שגורלו הביא אותו לעולם בבבי"ח מערבי להורים משכילים, וכמובן - האתאיזם בישר לנו שהאדם בן חורין לבחור את גורלו.

אלא שהגורל לא נכנע משום מה, ורק שינה צורה: המדע עוד רחוק מהלעניק לנו חיי נצח, הדמוקרטיה הוכיחה לנו שבני אדם לא תמיד בוחרים נכון - אפילו בשאלות הרות גורל, השוויון הוליד ים של תסכול בגלל חוסר יכולתינו להעלים באחת אלפי שנות פערים בין גברים לנשים ובין אנשים מתרבויות ודתות שונות, והאתאיזם - הוא נותר, משום מה, נפוץ יותר בקרב אלה שגורלם חייך אליהם...

ואני רק רציתי לומר כי החרות האמיתית היא זו הנולדת בסינרגיה עם הגורל. ואין מה לעשות: אמנם יש לבחור בה, אך זקוקים גם להרבה סיעתא דשמיא או מזל - תלוי בהשקפתך. ואתן דוגמה:
יש לי מכרים רבים שהם חד-מיניים. יציאה מן הארון היא לעיתים קרובות ממש מעשה של יציאה מעבדות לחרות: אדם עובר באחת מחיים בתחפושת לחיים חופשיים בתוך זהות אמיתית. מי שמזלו שפר עליו יוצא לחרות בקלות, אך יש רבים החיים עדיין בתחפושת, סופגים בחיוך את שאלות ה"מתי כבר תתחתן/י" לסוגיהן אך נקרעים מבפנים, בין הצורך האדיר לזכות באהבה בלי תנאים מהקרובים להם ביותר לבין הפחד המצמית לאבד לתמיד כל סיכוי לאהבה שכזאת.

ובאופן דומה, רובינו נושאים ביום-יום משאים כבדים. אלא שבלי להיתקל בבני משפחתינו - אין אנו חשים בהם. רגשות תסכול פנים-משפחתיים, רגשות קיפוח וקנאה, תשוקות בלתי מסופקות לאהבה והכלה - כל אלה רובצים בנו ומתעוררים לחיים בעיקר כשאנו פוגשים פנים אל פנים בבני משפחתינו. לרבים מאיתנו החופש נדמה כאותם חיים המנותקים מהמשפחה, אלא שהחופש האמיתי מושג בשילוב של עבודה קשה ומזל המוליכים לעבר ההשלמה (ולעיתים אף מגיעים עדיה). האתגר המורכב הזה, בעיני, הוא המכרסם העיקרי במעמדו של התא המשפחתי בעידן המודרני. אלא שבלעדיו, החרות נשארת רחוקה, ולצד החרות המזוייפת שבניתוק שיש ברוב השנה - תמיד תצמחנה התמכרויות גדולות וקטנות, שחברת הצריכה מספקת לנו ברוב חדווה על ימין ועל שמאל.

אז מהי חרות? החרות היא פשוט לחיות חיים שלמים, בהם בקשתו של ג'יי קיי סימונס בתום נאום האוסקר שלו כבר לא נדמית כתביעה לאודיסיאה(1:45 לעצלנים שבינינו):