יום חמישי, 31 במרץ 2011

ממתינים להשתלה

אחת מן השנאות הגדולות שלי, אם לא הגדולה ביותר, היא מאבקי אגו. אני כ"כ מומחה בלהתחמק מהן, שרק לעיתים נדירות הצורך שלי להיות שנון גורר אותי למאבקי אגו. אבל קרבות מי יותר שנון זה ממש לייט. הפחד שלי ממאבקי אגו מכתיב לי בחירות בחיים: אני מעדיף תמיד להתחמק ולברוח מאשר להתמודד מול אגואים של אחרים. לכן, אני כ"כ אוהב את תחום העיסוק שלי, הכרוך במגע עם אנשים בעלי אגו, אמנם, אבל גם עם יכולות פרגון מפותחות ומוכחות - כולל פרגונים עמוקים מהלב. כן כן.
וזה לא שאין דם רע בתעשיית הקולנוע. יש ויש. אבל זה עניין של מינון.
אני מציין את זה, כי לאחרונה אני הולך ותופס כמה למקצוע העיתונאות השפעה עצומה על החיים שלי - ושל כולנו. מה הקשר? ובכן - שם אין פרגון. אין יושרה. אין אמון בין אנשים. טוב, יש - אבל גם שם זה עניין של מינון. המינונים נמוכים מאוד. נמוכים מדי. התחרות שם כה ישירה - הרי התחרות היא על סקופים, לא על מי מתאר במילים יפות יותר את אותו ארוע, ואפילו לא על מי מנתח את המציאות טוב יותר, עמוק יותר. התחרות הפרועה והדם הרע בעיתונות משפיעים על אופן הסיקור העיתונאי, וגם משמשים מעין דוגמא עבורנו כיצד יש להתנהג בעולם התחרותי בו אנו חיים. וזו דוגמא נוראה.
אבל אולי זה רק סימפטום לחילופי הדורות. פעם, אנשים תקשרו אחד עם השני גם בצורה רגשית, וכיום - הכל טכני, נטול לב. תקשורת מתנהלת דרך פייסבוק, דרך מיילים, אסאמאסים - אין מגע ישיר בין אנשים. וכך גם נראית אט אט העיתונות:
עיתונות של "מידע חדשותי גלמי" שהופך בידיים מיומנות ל"סיפור עם צבע" ובדרך בני האדם נשארים מאחור.
ישנן כ"כ הרבה דוגמאות לכך, אבל אני רוצה לתת דוגמונת קטנטונת שכ"כ זעזעה אותי, למרות שהיא פשוט, באמת קטנטנה.
הבוקר שודרה ב"מה בוער" עם רינו צרור בגל"צ כתבה על סגירה עתידית של מוסד לילדים "קשים" בשם אור-שלום. למוסד הזה מגיעים הילדים הכי קשים, אלה שהמציאות דפקה אותם יותר מכולם. רינו - עיתונאי עמוק ורגיש מאוד - טיפל בנושא בכפפות של משי, ובאמת ניסה לברר את העובדות ואיך בכ"ז אפשר יהיה למצוא פתרון(ובניגוד אליו,רוב העתונאים בני זמננו היו מתלהמים ותוקפים את הפוליטיקאי התורן שאחראי למחדל - שר הרווחה במקרה זה). אבל כשהוא פנה לכתב הצעיר של התכנית - שביקר במוסד והיה אמור להביא רשמים - וביקש ממנו לספר על התרשמותו והרגשתו שם, במקום, הכתב השתתק לרגע, והמבוכה שלו חרכה את גלי האתר. כנראה שלא לימדו אותו בגלי צה"ל להרגיש - רק להביא סיפור. מייד אח"כ הכתב הצעיר התעשת וחזר לספר - בקור-רוח,כמובן -  שאכן המקום קשה וכו' תוך שהוא מתאמץ להתחמק מכל ביטוי רגשי - ורינו לא לחץ. זו הייתה הדגמה ברורה למעבר שמתרחש לנגד עינינו: העתונאים בעלי הלב הולכים ומתבגרים, ולבסוף יפרשו, ואנו נישאר עם העתונאים הצעירים, המשחרים לטרף, אלה שלא רואים את המרואיין ממטר, אלה שעבורם אם שכולה היא רק "עוד סיפור"(מזעזע, יונית, אכן מזעזע), אלה שעבורם מלחמה על החיים של בחורה שהכבד שלה נהרס מעניינת בגלל שזה...אמממ... ובכן, זה בדיוק כמו ב"הישרדות", לא?
וכאמור, תקשורת משפיעה על החיים שלנו באורח חסר תקדים. ומפני שעל רוב הגורמים האחרים המשפיעים על חיינו -פוליטיקאים, צבא, מערכת החינוך, בריאות וכו' - על כולם נמתחת ביקורת כשצריך, דווקא בגלל זה הביקורת על התקשורת כ"כ חסרה. כלומר, זה לא שאין - אבל היא לא משפיעה מספיק... וחבל. אבל אולי עם הזמן. בינתיים - העיתונאים הקטנים שלנו ישנים טוב מאוד בלילה, להוציא את העובדה שהאוברדראפט הולך וגדל. כן, ככה זה אצלנו. עתונות המחכה להשתלת לב.

יום ראשון, 20 במרץ 2011

עובדי ה' שתויי יין. היתכן?!

פרשת "שמיני" היא פרשה נחבאת אל הכלים באמצע ספר ויקרא. לפניה פרשיות "ויקרא" ו"צו", ואחריה פרשיות "תזריע", מצורע", "אחרי-מות" ו"קדושים" - כולן מכילות בעיקר טקסטים הקשורים להיותה של התורה ספר ובו הוראות הפעלה מדוייקות לאדם היהודי. דיני הקרבנות, דיני טומאה וטהרה, דינים שונים שבין אדם וחברו - הכל כתוב מפורט היטב בפרשיות הספר הזה, וגם פרשת "שמיני" עצמה כוללת טקסט על בעלי החיים המותרים והאסורים לאכילה, ודיני טומאה שונים בבעלי חיים.
אבל, הפרשה מתחילה בארוע חד-פעמי, ייחודי, ואף הסטורי התולדות העם היהודי ויחסיו עם ה'.
מערכת היחסים הזאת, כמו כל מערכת יחסים, ידעה תמיד עליות וירידות. הבעיה היא שזו כמובן לא עוד מערכת יחסים, ולכן המשבר הראשון בה קיבל תשומת לב רבה במיוחד, מה גם שכבר במשבר הראשון מדובר בבגידה(נכון שהיו עוד משברים קטנים יותר קודם לכן. אך אלה היו משברים מקומיים, והראיה שלא ניתן בצידם עונש לכלל עם ישראל). כמובן, ישנן נסיבות מקלות: ממש כמו בשיר "נערה במשקפיים", בני ישראל נתפסו לרגע בלי "המשקפיים" שלהם - הלא הוא משה רבנו - וללא המתווך חסר התחליף הזה הם "התבלבלו". על הבגידה הזאת, "עגל הזהב", הם נתחייבו בעונש כה חמור שלא הייתה אפשרות להעניש אותם באמת בלי לפרק את החבילה, לכן הם מקבלים אותו ב"תשלומים" - דרך צאצאיהם בכל הדורות(כולל אותנו, כמובן). את הבשורה הטובה, שהמערכת היחסים לא נגמרת, ושעם ישראל הוא עודנו עם ה', קיבלו בני ישראל כבר ביום כיפור, יחד עם דרך לתקן: עבודת המשכן.
על מהותו של חטא העגל ישנן פרשנויות רבות, אך אני אוהב את הפרשנות שהופכת אותו לאמצעי לעבודת ה' שלא צוו בו, מעין ביטוי לגעגוע העמוק של עם ישראל לקשר עם ה', געגוע שנוצל היטב ע"י השטן ששכנע אותם להאמין שמשה מת בתזמון קריטי(ממש ביום האחרון לפני רדת משה עם הלוחות), מה שחייב אותם למצוא תחליף כלשהו. לכן ניתנה להם עבודת המשכן, עבודה עם הגדרות מדוייקות מאוד, שתופסת את כל הזמן הפנוי של הכהנים, ומחייבת הרבה השקעה והקרבה מצד עם ישראל, וכך תשוקתם לה' לא תנוצל שוב ע"י השטן, ולא יתפנה ליבם לחפש שוב דרכי התקשרות בעייתיות ומסוכנות עם ה', וכך גם יוכלו הכהנים - במקום לאלתר כמו אהרן ולבקש מהם להביא תכשיטי זהב כקרבן - להדריך את העם בצורה מסודרת ומאורגנת מה צריך לעשות כדי להתקרב לה'.
כל פרשיות השבוע האחרונות עוסקות במשכן ובעבודתו, כשבפרשת "שמיני" מתואר הארוע הדרמטי המסיים את התהליך: המשכן עצמו נחנך. "ויהי ביום השמיני" - זהו א' בניסן, כמעט שנה לאחר צאתם ממצרים, וזהו היום בו הוקם פיזית המשכן, ונסתיימה חניכת הכהנים לעבודה בו. ביום הזה ירדה אש מן השמים לאכול את אימורי הקרבנות(ויקרא ט' כ"ד), וזה ארוע דרמטי מאין כמותו: בני ישראל רואים במו עיניהם כיצד כאשר הם מבטאים את תשוקת ה' שבהם בצורה נכונה ומסודרת, בדיוק לפי ההוראות - קרבנם נרצה ע"י ה'. האש שירדה מאת ה' הפכה להיות אש התמיד, וכך הפך ארוע ירידת האש מן השמיים לארוע חשוב מאין כמותו בתודעת העם, פחות חשוב כמובן ממעמד הר סיני, אך עדיין. מבחינת עם ישראל, ארוע זה סימן את סיומו של תהליך התיקון וההשלמה לאחר חטא העגל. המשבר נגמר, ומערכת היחסים בין עם ישראל חזרה למקום נכון, הגם אם לא בדיוק אותו מקום בו היא הייתה בטרם חטאו. ואז התהפך הכל.
מיד לאחר הפסוק המתאר את רדת האש לאכול את אמורי הקרבנות, בא הפסוק המתאר את חטא נדב ואביהוא. ואז פסוק נוסף, המשתמש במילים זהות לירידת האש הקודמת, אך הפעם לתיאור מותם של בני אהרן. גם על חטאם של בני אהרן נכתבו מספר פרשנויות, וגם כאן אני אוהב לשייך את חטאם לתשוקת ה' שבערה בהם. אפילו לדעה המאשימה אותם בעבודת ה' מתוך שכרות ניתן לייחס רצון לבצע תיקון לחטא העגל, ולהוכיח לה' שאפילו מתוך שכרות הם עדיין יודעים לשמור על סדר העבודה. וכך, מייד לאחר שהושלם תהליך של תיקון, ונוצר הסדר קבוע כיצד לעבוד את ה', ניתן מענה עגום לשאלה שאולי לא נשאלה עד אז: מה קורה כששומרי הסדר חורגים בעצמם מן הסדר? הגיוני לחשוב שהאסון הזה סימל לדורות של כהנים עד כמה יש להיזהר ולדייק בעבודת הקודש, כשהתזמון שלו נותן משנה תוקף לסכנה שבחריגה מן הסדר בתוך המשכן והמקדש. אבל התזמון הזה, השכיח מעם ישראל את עוצמת החוויה של ירידת האש מן השמיים רגע אחד קודם לכן.
בימים הבאים המשיכה חנוכת המשכן כרגיל. אהרן - האב השכול הטרי - המשיך לעבוד כסדר(שימו לב לחלוקת פסוק ג בפרק י', כיצד צמד המילים "וידם אהרן" ניצב בודד כמייצג את שתיקתו אל מול כל ההתרחשויות שבפסוקים הקודמים והבאים, בהם אהרן לא נשתתף כלל, וכיצד אהרן "נעלם" בפסוקים ד-ה, ואז עובר ממצב של "שומע פאסיבי יחד עם אחרים" בפסוקים ו-ז, למצב של "שומע פאסיבי יחיד" בפסוקים ח'-י"א, ועד לויכוח בפסוקים ט"ז-כ' בין משה לאהרן, ויכוח בו אהרן יוצא מהפאסיביות שלו ועומד על שלו מול משה. סדר הפסוקים מזמין מחשבה על "קונספירציה" בין ה' למשה שכמו סידרו את המציאות באופן שתשיב לאהרן את אמונו ביכולתו לתפקד בקודש לאחר הטראומה הנוראה שהמחישה לו מה מחירה של כל טעות בסביבת העבודה שלו). שבועיים לאחר הארוע כבר הגיע פסח(זהו הפסח המוזכר בספר במדבר ושרש"י מציין שלאחריו לא חגגו יותר את הפסח במדבר) - שלאחריו באו "הטמאים לנפש אדם" שבזכותם נצטווינו בפסח שני(במדבר ט').
פסח שני מבטא גם הוא מעין אמירה של ה': אתם משתוקקים לעבוד אותי כסדר אבל לא יכולים? אם אתם באים ומבקשים רשות - ולא יוזמים יוזמות פרטיות ומסוכנות על דעת עצמכם - אז הנה, אלך לקראתכם ואאפשר לכם לממש את משאלתכם. כך, הצורה בה נצטווינו בפסח שני מהווה מעין חוויה מתקנת למותם של בני אהרן. ובכ"ז, הטראומה של מות בני אהרן ככל הנראה השכיחה את עוצמת החוויה של רציית ה' את קרבנות עמו באש יורדת מן השמיים.
במהלך רוב ימי בית ראשון זבחו בני ישראל בבמות בניגוד להלכה, וחלק גדול מהם אף עבדו עבודה זרה. כך שניתן לומר כי הסדר שאורגן באותה תקופה שבין חטא העגל להקמת המשכן - ועבד טוב למדי כל עוד בני ישראל היו מרוכזים סביב המשכן במדבר - לא הוכיח את עצמו במצב בו עם ישראל מפוזר ביישוביו במרחבי הארץ המובטחת. לכן, אולי, חכמים ביטלו את יצר הרע של ע"ז לקראת הבית השני. אני מניח שכוונתם הייתה ביטול זמני, שיסתיים מן הסתם עם אחרית הימים, כי לביטול יצר הרע של ע"ז יש השפעה גם על התשוקה לעבוד את ה'. ובכ"ז, לקראת בית שני קיבלנו חג מעניין ומוזר, שנחגג כשבועיים לפני המועד ההיסטורי של חנוכת המשכן, חג שחוגג את היציאה מן הסדר הטוב ובו אנו מצווים להתבלבל בין ארור לברוך, חג שנחגג בקריאת מגילה בה מתרחש נס עצום של רווח והצלה ובאופן אירוני לא מוזכר בו שם ה' כלל, חג בו אנו מצווים לשתות יין - אותו יין שנאסר על אהרן מייד לאחר מות בניו בפרשת שמיני(ושימו לב למיקומה של פרשת הנזיר המצווה להתנזר מן היין בספר במדבר, ממש לפני ברכת הכהנים ותיאור חנוכת המשכן, שבעצם חוזרים לתאר את ארועי אותו יום המתואר בפרשת שמיני), אולי מפני שהם עצמם חטאו בעבודת ה' מתוך שכרות. חג שחוגג הצלה מגזירת שמד שנגזרה בגלל היותנו "עם מפוזר ומפורד". חג בו התהפכה בתזמון מדהים גזירה רעה לבשורה טובה, ממש הפוך מפרשתינו.
אני מהמר שאין כאן מקריות: עבודת ה' דורשת אחידות ודיוק, וזה הרבה יותר קשה כשעם ישראל מפוזר ומפורד פיזית, וזה גם מאוד קשה כשאין אחידות בהגדרת הסמכות הקובעת את ההגדרות והגבולות ההלכתיים. אם אנחנו רוצים להתקרב לאפשרות של עבודת ה' בימינו - אלה אתגרים שחשוב לתת עליהם את הדעת. ומכיוון שגם כשנגיע לשם, נצטרך להתמודד מחדש עם התשוקות שלנו להתפרע ולעבוד את ה' "בדרך שלנו", בדרך ייחודית, מקורית ומעניינת, בדרך "שונה"... ובכן, כנראה שזאת הסיבה שפורים לא יתבטל לעולם. פורים שמח!(ואני ירושלמי, להזכירכם)

יום רביעי, 16 במרץ 2011

זהירות: מיניות במרחב הציבורי

בשנים האחרונות צפים ועולים שוב ושוב הדיונים סביב הזהויות המיניות הלא-הטרו-סקסואליות.
השאלה על מהותה של הזהות החד-מינית הפכה לדיון ציבורי עקר המושך לתוכו רבים וטובים,
תוך התחמקות מהבעיה העיקרית בסוגיה, והיא: חמקמקותה של המיניות האנושית באשר היא.
העובדה שאנו מופצצים השכם והערב בדימויים מיניים מוחצנים, העובדה שדיונים מופרכים 
על מיניות נפוצים כ"כ בתרבות שלנו, שפע הדעות הקדומות(קדומות משחר האנושות...) המאפיינות
אותנו, למרות היותנו "מתקדמים" - כל אלה מוליכים לדעה השגויה שמיניות - ממש כמו ביצועיו
של כדורגלן/פוליטיקאי/אמן - מתעשרת ע"י דיון ציבורי. הבעיה היא שההפך הוא הנכון.
התנהגות מינית מביאה לידי ביטוי נימי-נפש עדינים מאוד, ומטבעה היא מתקשרת ל"יצירתיות"
ו"מקוריות" ואף ל"אותנטיות". כאשר אקסיומות נוצרות, כאשר דעות קדומות של "אסור" ו"מותר"
מתהוות, וכמובן -כאשר מגדירים "נורמלי" ו"לא-נורמלי" - כל אלה מגבילים את היצירתיות,
מאיימים על המקוריות ומרוקנים את האותנטיות מתוכן. מכיוון שמקור נביעתה של המיניות
הוא,כאמור, בנימי-הנפש-הדקים הרי שהיא מושפעת בקלות מהמרחב הציבורי בתוכו אנו חיים.
והמרחב - הכה מתירני - אין בו אלא לסרס את ייחודיותו המינית של כל אחד ואחת. לכן, דיון 
ציבורי במיניות הוא פסול בעיני, אם כי דיונים אקדמיים בנושא אינם פסולים כלל ועיקר. אבל
יש הבדל בין דיון אקדמי - בין אנשי מקצוע - לבין דיון ציבורי נטול גבולות, כזה המתנהל כיום.
לכן, בעיני, הומופוביה כעניין פרטי היא יותר מלגיטימית(ולנבור מדוע נהיה אדם הומופוב זו
דוגמא לחטטנות ממשפחת האובססיות), אך היא בעייתית כשהיא משפיעה על עמדות ציבוריות.
הדברים נכונים גם הפוך: רגשות הומוסקסואליים הם לגיטימיים לחלוטין( והנבירה לגבי מקורם
גם היא פסולה) - אך הדיון הציבורי על מהותם מיותר ופסול.
כמובן, חשוב שיתנהל דיון בנושאים שכאלה - אך לא במרחב הציבורי.
הזליגה של הדיונים הללו למרחב הציבורי בתוך החברה הדתית נבעה גם מהיות הדיון ההלכתי
פומבי, ונשאלו שאלות כאלה ואחרות בנושא. לדעתי, יש להפריד בין הדיון ההלכתי עצמו
בסוגיות כאלה ואחרות, לבין הדיון המהותי לגבי המיניות, וזאת כדי לצמצם במידת האפשר
את הדיון הציבורי. כמובן, לדיון המהותי ישנן השלכות על העמדות ההלכתיות, ומתוך העמדות
ההלכתיות הפומביות ניתן לגזור עמדות בדיון המהותי - אך יש להפריד ביניהן. 
עכשיו תטענו - ובצדק - כיצד ניתן בכלל לעצור? הרי בעידן המידע בו אנו נתונים אין בנמצא
סכר שיכול לעצור משהו משטף המידע. זו טענה נכונה, שבעיני מאפיינת את הבעיה האמיתית:
עידן המידע, בו למידע אין גבולות, הופך אט-אט לעידן חוסר הערכים. כי ברגע שאין גבולות,
והכל פרוץ וגלוי ומותר - אז אין ערכים ואין מוסר. ואם בעבר המודרניזם נשען במידת מה
על מושגים של "אמת" מול "שקר", הרי שכיום אפילו את זה אנו מאבדים. אם פעם היו מסננים
ו"סוכני-ידע" אמינים דרכם היינו מקבלים מידע, הרי שכיום אין בנמצא אמצעים שכאלה, והמידע
זורם בחופשיות ללא מסננים וללא היררכיה ברורה בין אמת לשקר(על רקע זה ניתן לומר כי
התמודדותם של היפנים מול האסון הגרעיני פשוט מעוררת כבוד. כל אומה אחרת הייתה קורסת
תחת נטל אי הוודאות הנובע מחוסר אמינותם של סוכני הידע - בין אם אלה ראשי המדינה, כלי
התקשורת או אנשי חברת החשמל המפעילה את הכורים).
לאחרונה הייתי בהרצאה של פרופ' נפתלי תשבי, שטען כי בהכללה גסה ניתן לומר כי הצורך לחזות
את העתיד מניע את המוח האנושי. הייתי מפרט ואומר כי כדי לחזות את העתיד האדם זקוק לידע
אך גם ליכולת רגשית להכיל את הלא-צפוי והמפתיע. ללא יכולת שכזאת הוא יתעטף חרדה משתקת
שתמנע מכוחות היצירה שבו מלפענח בהתמדה את העתיד ובכך האדם ישקע לתוך פאסיביות מוחלטת.
בעיני, למיניות יש תפקיד מרכזי בפיתוח יכולות רגשיות אלה. יש בה, או לפחות היה בה בעבר, שילוב
של משהו מסתורי ולא צפוי, יחד עם חרדה, שבשילוב עם קשר רגשי בריא יצר מרחב התמודדות ראוי
עם פחדים מהלא-נודע, מרחב שהוא בעצם(גם..) סובלימציה של הפחדים האפלים-המודחקים שלנו.
ואילו אנו הפכנו את המיניות עצמה לחלק מאותם איומים, ואנו חוקרים אותה לדעת, ובכך מעקרים
את יכולתה המרפאת ואת הפוטנציאל הסובלימטיבי שבה. ואם להסתכן בחיזוי העתיד, הרי שהאנושות
תשקע, עקב כך, לעידן של פאסיביות, עידן נטול תשוקה לידע, עידן נטול אמנות מקורית באמת,
עידן של דקדנס שסופו... ימי ביניים פרק ב? וכמודרניסט(או, לכל הפחות, פסבדו מודרניסט) -
אין דבר שמפחיד אותי יותר מזה. ובמידה רבה, אנחנו -לצערי - כבר שם.

יום שלישי, 15 במרץ 2011

אל מול פני המוות - שתיקה

כשמשפחה שלמה נרצחת בצורה אכזרית שכזאת - כיצד אתם מגיבים? ועל מה?
קודם כל, בואו נשאל: מה הבעיה המרכזית שלנו כאן? הסכסוך הערבי-ישראלי?
באמת? זה מה שנראה לכם?
לו היינו מדינה מגובשת ומאוחדת, הייתי מסכים. נקודת המבט - הכה נפוצה בחוגי הימין והשמאל -
שכביכול מובן מאליו שהצדק עמנו ואיך זה שהצד השני לא מבין זאת - רק מעצימה ומנציחה
את הסכסוך היותר חשוב ויותר משמעותי שיש לנו כאן. כן, הערבים לא השתנו באופן מהותי כבר שנים.
נוכחותנו - בכל הארץ, בחלקים מהארץ - מפריעה להם. אבל כל עוד הסכסוך הפנים-יהודי לא נפתר,
אין שום סיכוי שהסכסוך הישראלי-ערבי ייפתר. ופתרון מולבש מלמעלה לא ישנה את זה, בין אם זה
סיפוח, או התנתקות או הסכמים כאלה ואחרים. אנחנו כ"כ מצטיינים בלהראות לצד השני כמה אנחנו
צודקים, שכבר שכחנו להקשיב. נהיינו עבדים של הסכסוך הפנימי שלנו, שכל פעם שהוא פורט לנו
על מיתרי הכאב - ישר אנו מזדעקים ויורים מילים לכל הכיוונים. התמודדות ראויה - מול הערבים,
מול העולם, וקודם כל מול עצמנו - מתקיימת רק מתוך היכול להקשיב. רק אז נוכל להבין מה מדברי
הצד השני ראויים, מה מדבריהם אינם ראויים להתייחסות, ואולי גם נזהה פה ושם דברי טעם.
עד אז, המוות משפיל את עיניו לא בגלל שהישרתם אליו מבטכם(ולצפות בתמונות הגופות
באינטרנט זו סתם פורנוגרפיה זולה. להישיר מבט אל המוות אפשר רק מתוך שתיקה, והקשבה לקול הזעזוע הפנימי שבתוכנו)  - המוות משפיל מבטו מבושה על כך שכולם מנצלים אותו בצורה בוטה כ"כ לצרכי דיבייטינג.

יום רביעי, 9 במרץ 2011

ואם הפוסט הזה נראה לכם הזוי - זה רק מפני שאני רוצה להיקרא "איש רוח"

האמת היא שאני די מאוהב באלוף במיל. בנימין עמידרור. הוא סמכותי, אינטיליגנטי, אומר דברי טעם. ואני גם מבין היטב מדוע אני מאוהב בו: אני שייך למאה הקודמת, או ליתר דיוק לעידן המודרניסטי, בו אנשים באמת האמינו במה שהם אומרים, ואמרו דברים כי הם באמת חושבים אותם. בתקופה ההיא, במידה ודמיוני לא פורה מדי, היה סטנדרט מסויים לאמירות, לפיו אפשר לומר דברים מתוך אינטרס גם כשאינם נכונים, רק במידה שהשקר מוסווה היטב. ושיהיה ברור, גם אז אנשים אמרו שטויות, וגם אז אנשים לא חזרו בהם גם משהתבררה טעותם, אך היה ברור שכשאנשי מקצוע אומרים את דעתם - הם בסה"כ אומרים את דעתם המקצועית, גם אם היא סובייקטיבית לחלוטין. אם רופא אמר לך שיש לך סרטן - אז האמנת לו. אם אינסטלטור אמר שיש לך סתימה - שילמת לו, אם מורה לנהיגה אמר לך שבחיים לא תקבל רשיון - תגידו לי, איזה מורה לנהיגה בן ימינו יגיד דבר כזה גם אם הוא נכון? ובכן, עמידרור הוא כזה. ואני מניח שישנם גם אנשים כמותו בעלי דעות הפוכות משלו(או לפחות מקווה שישנם כאלה), אנשים שכשהם טועים - אני יודע שמאחורי טעותם יש עמדה הנובעת מתפיסת עולם מקצועית, ולא רק מניתוח מצב פוליטי יחסי מול מתחרים פוטנציאליים(שתכל'ס זו מיומנות המאפיינת רבים מבכירי הצבא מאז ומעולם).
הבעיה היא שעמידרור ממש לא רלוונטי לנו. אנחנו מעריצים את האנשים שיודעים את מלאכת הפוליטיקה. שיודעים ליחצן את עצמם, שיודעים לשחות בבוץ ולדרוך על מתחריהם. השאלה אם הם יודעים את מלאכתם או לא פשוט לא מעניינת אותנו. אנחנו רוצים אותם עם מדים מבריקים, עם משקפי שמש, פולטים את המשפטים הנכונים, יודעים לשחק בתקשורת כמו שצריך, להתחכך בעיתונאים, בפוליטיקאים, בסלבריטאים... ואם המחיר הוא שמפעם לפעם נסבול מלחמות כושלות עם חיילים שמתים לשווא - ובכן, אנחנו אוהבים טרגדיות מרוחות באדום ושחור על נייר עיתון. אם המדינה שלנו הייתה קבוצת כדורגל עשירה, אצלנו בקהאם היה חתום למאה שנה גם אם הוא היה נכה על כסא גלגלים, ומסי לא היה רואה דקת משחק.
אז כיצד זה נסחפים אנשים חכמים ונבונים אחר הלהג הזה, טומנים ידם בצלחת הסחי ומפרסמים עצומות, מנשרים, מכתבים, או סתם ראיונות תמוהים? אין זאת אלא כי הם - ברוב חכמתם - יודעים לזהות שכיום אין כל ערך לדעה. אין כל ערך לחכמה. יש ערך לכח, ועם כח אפשר לשנות דברים. לכן צריך לומר דברים - גם כשאינם נכונים - כדי לחזק או להחליש את הברגים השונים במערכת - הכל לפי הצורך.
כך, למשל, תמצאו אותם ברוב חכמתם מחזקים נשיאים אנסים, מחלישים אנשי בטחון מקצועיים, תוקפים חיילים תמימים ואף את עצם הלגיטימיות של המדינה. כי גם אם אינם באמת מתכוונים לדבריהם, בשורה התחתונה מטרתם ראויה: לחזק את מוסדות המדינה, להביא לראשות מערכת הבטחון אנשים שהם "גברים-גברים" ולא חנונים כמו עמידרור, להביא לידיעת הציבור את העובדה שערבים הם גברים ולא נקבות(ולכן גם הם ראויים לעמוד בראש מערכת הבטחון, ובראש המדינה ובראש בכלל), והכי חשוב: לתקוף ולתקוף את המדינה, כי מה שלא הורג אותה מחשל. ומה אנחנו רוצים יותר מאשר מדינה חזקה וחסונה?
הבעיה היא שאותי השאירו מאחור. אני באמת מאמין לדברים שאנשים אומרים. וכשמכנים את עמידרור פאשיסט, אני באמת מתחיל לבדוק. ולבדוק. ולחטט. ואני לא נרגע עד שאני מוצא את הפאשיזם החבוי בו. עד שאני לא מבין את ההווה אמינא שלהם. וכשאומרים שקצב זכאי - אני רוצה לראות את זה בעיניים. איפה הטעות. איפה הרשלנות. אבל מפני שכבר כ"כ הרבה פעמים אנשי הרוח שלחו אותי לחיפושים עקרים, אני חייב להכריז כי נשבר לי. המדינה אינה משחק כדורגל, ובעצם גם במשחק כדורגל אוהדים משפיעים במידה מוגבלת בלבד על התוצאה. אז נכון שמקבלי ההחלטות שלמעלה משפיעים על גורלה של המדינה ובלה-בלה-בלה. ונכון שנבחרי הציבור הם הנבחרים שלנו, ויש לנו זכות דיבור. אבל, עם כל הכבוד, הפוליטיקאים הם אלה שאמורים לקשקש שטויות, לא אנחנו. המרחב הציבורי מלא כל כך הרבה להג, שנדמה לי שבסה"כ החברה הישראלית היא כמו נתיבי איילון ביום עמוס במיוחד, כשכל הנהגים יוצאים מהמכוניות וצועקים אחד על השני במקום להיכנס לאוטו... ולנסוע. כן,כן, טוטו, אנחנו כבר לא באושוויץ.
אבל, אם אנחנו באמת מאמינים שלצרוח כל דבר להג המבעבע בבטננו זה חשוב, שכולם - אבל כ-ו-ל-ם - חייבים לטקבק כל דבר וכל החלטה, שכל אמירה הזויה הנאמרת בקול רם וחד מספיק יכולה להיחשב לאמת צרופה - אז קדימה, בואו נלך עם זה עד הסוף ונצטרף לליברמן. זה ראש הממשלה הראוי לנו.
ואם בכ"ז הגעתם עד כאן, אז אצ'פר אתכם במשפט אחד, שבניגוד לכל האמור לעיל,
הוא אמת מזוקקת(גם כל האמור לעיל הוא אמת. אבל ממש לא מזוקקת...):
הדמוקרטיה שלנו לא צריכה כלב שמירה, גם לא נביא ומוכיח, ולא לשעון מעורר.
היא כן זקוקה נואשות לגננת.
אבל מתוצרת הארץ.
לילה טוב.

יום שלישי, 8 במרץ 2011

על סרט אחד קטן, אך חשוב(למרות שהוא ממש לא מעכשיו...)

כבר זמן רב שלא פרסמתי רשומה, אבל פתיחת סימסטר ב יחד עם יום פתוח שהתקבצו שניהם לשבוע שעבר משמשים עבורי אליבי מוצק למדי, לא? בכל אופן, מפעם לפעם עולים במוחי רעיונות לרשומות, אך קשה לי למצוא את המוטיבציה לשבת ולכתוב אותן. שום דבר לא נראה לי מספיק חשוב. ואני יודע - בתור אחד שקרא את הסיפור הראשון-הראשון ב"כה עשו חכמינו"(העשיר שלא מצא את העני האולטימטיבי,זוכרים?) - שזו טעות. צריך לחיות את הרגע, או,ליתר דיוק,לנצל את ההזדמנויות שנקרות בדרכנו, שהרי לא סתם הן נקרות בדרכנו. אני כותב זאת, דווקא על רקע המחוייבות שיש לדתיים העוסקים באמנות בכלל ובקולנוע בפרט לחכות לדבר "החשוב" ולא לזרום בטבעיות עם כוחות היצירה שלהם. וכבר נכתב על הנטיה של סרטי מעלה לעסוק ב"חשוב" במאמרו של עמרי לוי "סרטים עם סיבה". מצד אחד, זה יפה מאוד לעסוק רק בחשוב. אך מצד שני - יש בזה אלמנט מסרס. שהרי מי אמר שמה שיש לי לומר באמת חשוב? בגלל שאני, איזה בחור צעיר שמתעסק בסרטים(ומן הסתם גם חי בסרט, במידת מה)חושב שמשהו חשוב מספיק לעשות כדי עליו סרט - זה באמת עושה אותו חשוב? (ומי שמעולם לא סבל ממחשבות טורדניות - מומלץ להתאים את המשפט האחרון לחייו ולשנן אותו היטב. על הפסיכולוג אני לא מתחייב לשלם...).
ובכ"ז, מפאת חולשתי, אני לעיתים קרובות מוצא את עצמי מזלזל בסרטים טובים ואף מעולים, מהסיבה הפשוטה שהם לא חשובים מספיק בעיני. לכן, כשאני מוצא סרט חשוב באמת, כמובן שלא אוכל להימנע מלספר עליו כאן. ובכן, מעשה בקולנוען שעשה סרט על פרשת רציחתו של ראש המדינה שלו, פרשה המהווה עד היום,שנים רבות לאחר התרחשותה, פצע מדמם בנשמת האומה, ואף סמל לתקופה שלמה. לפרשה נלוו גם תיאוריות קונספירציה, אבל הסרט דווקא מתמקד בלספר את הסיפור כהווייתו מנקודת מבטה של אחת הטרוריסטיות המעורבות בפשע. ורק למען הסר ספק: לא מדובר בפוליטיקאי אמריקאי כלשהו, וגם לא ברבין(למרות שהייתי רוצה). מדובר באלדו מורו, שנחטף,"נשפט",נידון למוות והוצא להורג ע"י הבריגדות האדומות - ארגון טרור שמאלני קיצוני באיטליה של שנות השבעים,הזכורות לדראון כ"שנות העופרת".
"בוקר טוב,לילה" - זה שם הסרט - נמנע מניצול מסחרי ציני של טראומה לאומית(זה הרי מאוד מקובל בארה"ב) ומטפל בפצע המדמם בכפפות של משי. כמעט ואין אלימות בסרט, גם לא בשיאו הדרמטי, ומדובר כאן על סרט המתאר סיטואציה בה יש חטוף וחוטפים כלואים בתוך דירה אחת במשך קרוב לחודשיים. את היגאל עמירים האיטלקיים הוא מתאר כבני אנוש, המאמינים באדיקות דתית בקומוניזם, אלא שגם להם חולשות אנושיות המסוגלות לערער את דבקותם - למעט המנהיג, שכמובן יודע לשמור על קור רוח ונחישות מול המתח הבלתי נסבל שבסיטואציה, אך גם את דמותו מצליח הבמאי לשרטט לעומק - והכל בניואנסים קטנים, מינוריים. עכשיו רק אפשר לדמיין כמה קשה להעניק עומק לדמות שנצבעה בצבע שחור ע"י החברה, וכל זה ביצירה קולנועית - וביצירת סרט, כידוע, בוחשות ידים רבות: במאי, מפיק, צלם, שחקנים, תסריטאים, שלא לדבר על החברים של היוצרים, המשפחות שלהם... מול כל הלחץ הזה מצליח הבמאי להנפיק יצירה עדינה, מינורית, קאמרית, וכל זה בתוך סיר הלחץ של החברה האיטלקית - הדומה למדי לזו הישראלית במנטליות שלה.
מרקו בלוקיו, הבמאי, הוא יוצר מוכשר וותיק - מדורם של ברטולוצ'י ופאזוליני - כשבעברו לא מעט סרטים טובים וחשובים, ואף מעוררי סערות, מה שאולי מסביר מהיכן יש לו את האומץ. "בוקר טוב, לילה" היה הזוכה הגדול של פסטיבל ונציה 2003 ואף זיכה את השחקנית הראשית בו בגלובוס הזהב ב2004. סרט צנוע(בכל המובנים), קטן, אבל חזק ביותר ובעיקר - חשוב. הלוואי עלינו, שכן יש בסרט שכזה פוטנציאל לריפוי מסויים לחברה בה נעשה.