יום ראשון, 20 במרץ 2011

עובדי ה' שתויי יין. היתכן?!

פרשת "שמיני" היא פרשה נחבאת אל הכלים באמצע ספר ויקרא. לפניה פרשיות "ויקרא" ו"צו", ואחריה פרשיות "תזריע", מצורע", "אחרי-מות" ו"קדושים" - כולן מכילות בעיקר טקסטים הקשורים להיותה של התורה ספר ובו הוראות הפעלה מדוייקות לאדם היהודי. דיני הקרבנות, דיני טומאה וטהרה, דינים שונים שבין אדם וחברו - הכל כתוב מפורט היטב בפרשיות הספר הזה, וגם פרשת "שמיני" עצמה כוללת טקסט על בעלי החיים המותרים והאסורים לאכילה, ודיני טומאה שונים בבעלי חיים.
אבל, הפרשה מתחילה בארוע חד-פעמי, ייחודי, ואף הסטורי התולדות העם היהודי ויחסיו עם ה'.
מערכת היחסים הזאת, כמו כל מערכת יחסים, ידעה תמיד עליות וירידות. הבעיה היא שזו כמובן לא עוד מערכת יחסים, ולכן המשבר הראשון בה קיבל תשומת לב רבה במיוחד, מה גם שכבר במשבר הראשון מדובר בבגידה(נכון שהיו עוד משברים קטנים יותר קודם לכן. אך אלה היו משברים מקומיים, והראיה שלא ניתן בצידם עונש לכלל עם ישראל). כמובן, ישנן נסיבות מקלות: ממש כמו בשיר "נערה במשקפיים", בני ישראל נתפסו לרגע בלי "המשקפיים" שלהם - הלא הוא משה רבנו - וללא המתווך חסר התחליף הזה הם "התבלבלו". על הבגידה הזאת, "עגל הזהב", הם נתחייבו בעונש כה חמור שלא הייתה אפשרות להעניש אותם באמת בלי לפרק את החבילה, לכן הם מקבלים אותו ב"תשלומים" - דרך צאצאיהם בכל הדורות(כולל אותנו, כמובן). את הבשורה הטובה, שהמערכת היחסים לא נגמרת, ושעם ישראל הוא עודנו עם ה', קיבלו בני ישראל כבר ביום כיפור, יחד עם דרך לתקן: עבודת המשכן.
על מהותו של חטא העגל ישנן פרשנויות רבות, אך אני אוהב את הפרשנות שהופכת אותו לאמצעי לעבודת ה' שלא צוו בו, מעין ביטוי לגעגוע העמוק של עם ישראל לקשר עם ה', געגוע שנוצל היטב ע"י השטן ששכנע אותם להאמין שמשה מת בתזמון קריטי(ממש ביום האחרון לפני רדת משה עם הלוחות), מה שחייב אותם למצוא תחליף כלשהו. לכן ניתנה להם עבודת המשכן, עבודה עם הגדרות מדוייקות מאוד, שתופסת את כל הזמן הפנוי של הכהנים, ומחייבת הרבה השקעה והקרבה מצד עם ישראל, וכך תשוקתם לה' לא תנוצל שוב ע"י השטן, ולא יתפנה ליבם לחפש שוב דרכי התקשרות בעייתיות ומסוכנות עם ה', וכך גם יוכלו הכהנים - במקום לאלתר כמו אהרן ולבקש מהם להביא תכשיטי זהב כקרבן - להדריך את העם בצורה מסודרת ומאורגנת מה צריך לעשות כדי להתקרב לה'.
כל פרשיות השבוע האחרונות עוסקות במשכן ובעבודתו, כשבפרשת "שמיני" מתואר הארוע הדרמטי המסיים את התהליך: המשכן עצמו נחנך. "ויהי ביום השמיני" - זהו א' בניסן, כמעט שנה לאחר צאתם ממצרים, וזהו היום בו הוקם פיזית המשכן, ונסתיימה חניכת הכהנים לעבודה בו. ביום הזה ירדה אש מן השמים לאכול את אימורי הקרבנות(ויקרא ט' כ"ד), וזה ארוע דרמטי מאין כמותו: בני ישראל רואים במו עיניהם כיצד כאשר הם מבטאים את תשוקת ה' שבהם בצורה נכונה ומסודרת, בדיוק לפי ההוראות - קרבנם נרצה ע"י ה'. האש שירדה מאת ה' הפכה להיות אש התמיד, וכך הפך ארוע ירידת האש מן השמיים לארוע חשוב מאין כמותו בתודעת העם, פחות חשוב כמובן ממעמד הר סיני, אך עדיין. מבחינת עם ישראל, ארוע זה סימן את סיומו של תהליך התיקון וההשלמה לאחר חטא העגל. המשבר נגמר, ומערכת היחסים בין עם ישראל חזרה למקום נכון, הגם אם לא בדיוק אותו מקום בו היא הייתה בטרם חטאו. ואז התהפך הכל.
מיד לאחר הפסוק המתאר את רדת האש לאכול את אמורי הקרבנות, בא הפסוק המתאר את חטא נדב ואביהוא. ואז פסוק נוסף, המשתמש במילים זהות לירידת האש הקודמת, אך הפעם לתיאור מותם של בני אהרן. גם על חטאם של בני אהרן נכתבו מספר פרשנויות, וגם כאן אני אוהב לשייך את חטאם לתשוקת ה' שבערה בהם. אפילו לדעה המאשימה אותם בעבודת ה' מתוך שכרות ניתן לייחס רצון לבצע תיקון לחטא העגל, ולהוכיח לה' שאפילו מתוך שכרות הם עדיין יודעים לשמור על סדר העבודה. וכך, מייד לאחר שהושלם תהליך של תיקון, ונוצר הסדר קבוע כיצד לעבוד את ה', ניתן מענה עגום לשאלה שאולי לא נשאלה עד אז: מה קורה כששומרי הסדר חורגים בעצמם מן הסדר? הגיוני לחשוב שהאסון הזה סימל לדורות של כהנים עד כמה יש להיזהר ולדייק בעבודת הקודש, כשהתזמון שלו נותן משנה תוקף לסכנה שבחריגה מן הסדר בתוך המשכן והמקדש. אבל התזמון הזה, השכיח מעם ישראל את עוצמת החוויה של ירידת האש מן השמיים רגע אחד קודם לכן.
בימים הבאים המשיכה חנוכת המשכן כרגיל. אהרן - האב השכול הטרי - המשיך לעבוד כסדר(שימו לב לחלוקת פסוק ג בפרק י', כיצד צמד המילים "וידם אהרן" ניצב בודד כמייצג את שתיקתו אל מול כל ההתרחשויות שבפסוקים הקודמים והבאים, בהם אהרן לא נשתתף כלל, וכיצד אהרן "נעלם" בפסוקים ד-ה, ואז עובר ממצב של "שומע פאסיבי יחד עם אחרים" בפסוקים ו-ז, למצב של "שומע פאסיבי יחיד" בפסוקים ח'-י"א, ועד לויכוח בפסוקים ט"ז-כ' בין משה לאהרן, ויכוח בו אהרן יוצא מהפאסיביות שלו ועומד על שלו מול משה. סדר הפסוקים מזמין מחשבה על "קונספירציה" בין ה' למשה שכמו סידרו את המציאות באופן שתשיב לאהרן את אמונו ביכולתו לתפקד בקודש לאחר הטראומה הנוראה שהמחישה לו מה מחירה של כל טעות בסביבת העבודה שלו). שבועיים לאחר הארוע כבר הגיע פסח(זהו הפסח המוזכר בספר במדבר ושרש"י מציין שלאחריו לא חגגו יותר את הפסח במדבר) - שלאחריו באו "הטמאים לנפש אדם" שבזכותם נצטווינו בפסח שני(במדבר ט').
פסח שני מבטא גם הוא מעין אמירה של ה': אתם משתוקקים לעבוד אותי כסדר אבל לא יכולים? אם אתם באים ומבקשים רשות - ולא יוזמים יוזמות פרטיות ומסוכנות על דעת עצמכם - אז הנה, אלך לקראתכם ואאפשר לכם לממש את משאלתכם. כך, הצורה בה נצטווינו בפסח שני מהווה מעין חוויה מתקנת למותם של בני אהרן. ובכ"ז, הטראומה של מות בני אהרן ככל הנראה השכיחה את עוצמת החוויה של רציית ה' את קרבנות עמו באש יורדת מן השמיים.
במהלך רוב ימי בית ראשון זבחו בני ישראל בבמות בניגוד להלכה, וחלק גדול מהם אף עבדו עבודה זרה. כך שניתן לומר כי הסדר שאורגן באותה תקופה שבין חטא העגל להקמת המשכן - ועבד טוב למדי כל עוד בני ישראל היו מרוכזים סביב המשכן במדבר - לא הוכיח את עצמו במצב בו עם ישראל מפוזר ביישוביו במרחבי הארץ המובטחת. לכן, אולי, חכמים ביטלו את יצר הרע של ע"ז לקראת הבית השני. אני מניח שכוונתם הייתה ביטול זמני, שיסתיים מן הסתם עם אחרית הימים, כי לביטול יצר הרע של ע"ז יש השפעה גם על התשוקה לעבוד את ה'. ובכ"ז, לקראת בית שני קיבלנו חג מעניין ומוזר, שנחגג כשבועיים לפני המועד ההיסטורי של חנוכת המשכן, חג שחוגג את היציאה מן הסדר הטוב ובו אנו מצווים להתבלבל בין ארור לברוך, חג שנחגג בקריאת מגילה בה מתרחש נס עצום של רווח והצלה ובאופן אירוני לא מוזכר בו שם ה' כלל, חג בו אנו מצווים לשתות יין - אותו יין שנאסר על אהרן מייד לאחר מות בניו בפרשת שמיני(ושימו לב למיקומה של פרשת הנזיר המצווה להתנזר מן היין בספר במדבר, ממש לפני ברכת הכהנים ותיאור חנוכת המשכן, שבעצם חוזרים לתאר את ארועי אותו יום המתואר בפרשת שמיני), אולי מפני שהם עצמם חטאו בעבודת ה' מתוך שכרות. חג שחוגג הצלה מגזירת שמד שנגזרה בגלל היותנו "עם מפוזר ומפורד". חג בו התהפכה בתזמון מדהים גזירה רעה לבשורה טובה, ממש הפוך מפרשתינו.
אני מהמר שאין כאן מקריות: עבודת ה' דורשת אחידות ודיוק, וזה הרבה יותר קשה כשעם ישראל מפוזר ומפורד פיזית, וזה גם מאוד קשה כשאין אחידות בהגדרת הסמכות הקובעת את ההגדרות והגבולות ההלכתיים. אם אנחנו רוצים להתקרב לאפשרות של עבודת ה' בימינו - אלה אתגרים שחשוב לתת עליהם את הדעת. ומכיוון שגם כשנגיע לשם, נצטרך להתמודד מחדש עם התשוקות שלנו להתפרע ולעבוד את ה' "בדרך שלנו", בדרך ייחודית, מקורית ומעניינת, בדרך "שונה"... ובכן, כנראה שזאת הסיבה שפורים לא יתבטל לעולם. פורים שמח!(ואני ירושלמי, להזכירכם)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה