אחת מן השנאות הגדולות שלי, אם לא הגדולה ביותר, היא מאבקי אגו. אני כ"כ מומחה בלהתחמק מהן, שרק לעיתים נדירות הצורך שלי להיות שנון גורר אותי למאבקי אגו. אבל קרבות מי יותר שנון זה ממש לייט. הפחד שלי ממאבקי אגו מכתיב לי בחירות בחיים: אני מעדיף תמיד להתחמק ולברוח מאשר להתמודד מול אגואים של אחרים. לכן, אני כ"כ אוהב את תחום העיסוק שלי, הכרוך במגע עם אנשים בעלי אגו, אמנם, אבל גם עם יכולות פרגון מפותחות ומוכחות - כולל פרגונים עמוקים מהלב. כן כן.
וזה לא שאין דם רע בתעשיית הקולנוע. יש ויש. אבל זה עניין של מינון.
אני מציין את זה, כי לאחרונה אני הולך ותופס כמה למקצוע העיתונאות השפעה עצומה על החיים שלי - ושל כולנו. מה הקשר? ובכן - שם אין פרגון. אין יושרה. אין אמון בין אנשים. טוב, יש - אבל גם שם זה עניין של מינון. המינונים נמוכים מאוד. נמוכים מדי. התחרות שם כה ישירה - הרי התחרות היא על סקופים, לא על מי מתאר במילים יפות יותר את אותו ארוע, ואפילו לא על מי מנתח את המציאות טוב יותר, עמוק יותר. התחרות הפרועה והדם הרע בעיתונות משפיעים על אופן הסיקור העיתונאי, וגם משמשים מעין דוגמא עבורנו כיצד יש להתנהג בעולם התחרותי בו אנו חיים. וזו דוגמא נוראה.
אבל אולי זה רק סימפטום לחילופי הדורות. פעם, אנשים תקשרו אחד עם השני גם בצורה רגשית, וכיום - הכל טכני, נטול לב. תקשורת מתנהלת דרך פייסבוק, דרך מיילים, אסאמאסים - אין מגע ישיר בין אנשים. וכך גם נראית אט אט העיתונות:
עיתונות של "מידע חדשותי גלמי" שהופך בידיים מיומנות ל"סיפור עם צבע" ובדרך בני האדם נשארים מאחור.
ישנן כ"כ הרבה דוגמאות לכך, אבל אני רוצה לתת דוגמונת קטנטונת שכ"כ זעזעה אותי, למרות שהיא פשוט, באמת קטנטנה.
הבוקר שודרה ב"מה בוער" עם רינו צרור בגל"צ כתבה על סגירה עתידית של מוסד לילדים "קשים" בשם אור-שלום. למוסד הזה מגיעים הילדים הכי קשים, אלה שהמציאות דפקה אותם יותר מכולם. רינו - עיתונאי עמוק ורגיש מאוד - טיפל בנושא בכפפות של משי, ובאמת ניסה לברר את העובדות ואיך בכ"ז אפשר יהיה למצוא פתרון(ובניגוד אליו,רוב העתונאים בני זמננו היו מתלהמים ותוקפים את הפוליטיקאי התורן שאחראי למחדל - שר הרווחה במקרה זה). אבל כשהוא פנה לכתב הצעיר של התכנית - שביקר במוסד והיה אמור להביא רשמים - וביקש ממנו לספר על התרשמותו והרגשתו שם, במקום, הכתב השתתק לרגע, והמבוכה שלו חרכה את גלי האתר. כנראה שלא לימדו אותו בגלי צה"ל להרגיש - רק להביא סיפור. מייד אח"כ הכתב הצעיר התעשת וחזר לספר - בקור-רוח,כמובן - שאכן המקום קשה וכו' תוך שהוא מתאמץ להתחמק מכל ביטוי רגשי - ורינו לא לחץ. זו הייתה הדגמה ברורה למעבר שמתרחש לנגד עינינו: העתונאים בעלי הלב הולכים ומתבגרים, ולבסוף יפרשו, ואנו נישאר עם העתונאים הצעירים, המשחרים לטרף, אלה שלא רואים את המרואיין ממטר, אלה שעבורם אם שכולה היא רק "עוד סיפור"(מזעזע, יונית, אכן מזעזע), אלה שעבורם מלחמה על החיים של בחורה שהכבד שלה נהרס מעניינת בגלל שזה...אמממ... ובכן, זה בדיוק כמו ב"הישרדות", לא?
וכאמור, תקשורת משפיעה על החיים שלנו באורח חסר תקדים. ומפני שעל רוב הגורמים האחרים המשפיעים על חיינו -פוליטיקאים, צבא, מערכת החינוך, בריאות וכו' - על כולם נמתחת ביקורת כשצריך, דווקא בגלל זה הביקורת על התקשורת כ"כ חסרה. כלומר, זה לא שאין - אבל היא לא משפיעה מספיק... וחבל. אבל אולי עם הזמן. בינתיים - העיתונאים הקטנים שלנו ישנים טוב מאוד בלילה, להוציא את העובדה שהאוברדראפט הולך וגדל. כן, ככה זה אצלנו. עתונות המחכה להשתלת לב.
וזה לא שאין דם רע בתעשיית הקולנוע. יש ויש. אבל זה עניין של מינון.
אני מציין את זה, כי לאחרונה אני הולך ותופס כמה למקצוע העיתונאות השפעה עצומה על החיים שלי - ושל כולנו. מה הקשר? ובכן - שם אין פרגון. אין יושרה. אין אמון בין אנשים. טוב, יש - אבל גם שם זה עניין של מינון. המינונים נמוכים מאוד. נמוכים מדי. התחרות שם כה ישירה - הרי התחרות היא על סקופים, לא על מי מתאר במילים יפות יותר את אותו ארוע, ואפילו לא על מי מנתח את המציאות טוב יותר, עמוק יותר. התחרות הפרועה והדם הרע בעיתונות משפיעים על אופן הסיקור העיתונאי, וגם משמשים מעין דוגמא עבורנו כיצד יש להתנהג בעולם התחרותי בו אנו חיים. וזו דוגמא נוראה.
אבל אולי זה רק סימפטום לחילופי הדורות. פעם, אנשים תקשרו אחד עם השני גם בצורה רגשית, וכיום - הכל טכני, נטול לב. תקשורת מתנהלת דרך פייסבוק, דרך מיילים, אסאמאסים - אין מגע ישיר בין אנשים. וכך גם נראית אט אט העיתונות:
עיתונות של "מידע חדשותי גלמי" שהופך בידיים מיומנות ל"סיפור עם צבע" ובדרך בני האדם נשארים מאחור.
ישנן כ"כ הרבה דוגמאות לכך, אבל אני רוצה לתת דוגמונת קטנטונת שכ"כ זעזעה אותי, למרות שהיא פשוט, באמת קטנטנה.
הבוקר שודרה ב"מה בוער" עם רינו צרור בגל"צ כתבה על סגירה עתידית של מוסד לילדים "קשים" בשם אור-שלום. למוסד הזה מגיעים הילדים הכי קשים, אלה שהמציאות דפקה אותם יותר מכולם. רינו - עיתונאי עמוק ורגיש מאוד - טיפל בנושא בכפפות של משי, ובאמת ניסה לברר את העובדות ואיך בכ"ז אפשר יהיה למצוא פתרון(ובניגוד אליו,רוב העתונאים בני זמננו היו מתלהמים ותוקפים את הפוליטיקאי התורן שאחראי למחדל - שר הרווחה במקרה זה). אבל כשהוא פנה לכתב הצעיר של התכנית - שביקר במוסד והיה אמור להביא רשמים - וביקש ממנו לספר על התרשמותו והרגשתו שם, במקום, הכתב השתתק לרגע, והמבוכה שלו חרכה את גלי האתר. כנראה שלא לימדו אותו בגלי צה"ל להרגיש - רק להביא סיפור. מייד אח"כ הכתב הצעיר התעשת וחזר לספר - בקור-רוח,כמובן - שאכן המקום קשה וכו' תוך שהוא מתאמץ להתחמק מכל ביטוי רגשי - ורינו לא לחץ. זו הייתה הדגמה ברורה למעבר שמתרחש לנגד עינינו: העתונאים בעלי הלב הולכים ומתבגרים, ולבסוף יפרשו, ואנו נישאר עם העתונאים הצעירים, המשחרים לטרף, אלה שלא רואים את המרואיין ממטר, אלה שעבורם אם שכולה היא רק "עוד סיפור"(מזעזע, יונית, אכן מזעזע), אלה שעבורם מלחמה על החיים של בחורה שהכבד שלה נהרס מעניינת בגלל שזה...אמממ... ובכן, זה בדיוק כמו ב"הישרדות", לא?
וכאמור, תקשורת משפיעה על החיים שלנו באורח חסר תקדים. ומפני שעל רוב הגורמים האחרים המשפיעים על חיינו -פוליטיקאים, צבא, מערכת החינוך, בריאות וכו' - על כולם נמתחת ביקורת כשצריך, דווקא בגלל זה הביקורת על התקשורת כ"כ חסרה. כלומר, זה לא שאין - אבל היא לא משפיעה מספיק... וחבל. אבל אולי עם הזמן. בינתיים - העיתונאים הקטנים שלנו ישנים טוב מאוד בלילה, להוציא את העובדה שהאוברדראפט הולך וגדל. כן, ככה זה אצלנו. עתונות המחכה להשתלת לב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה