יום שני, 20 בדצמבר 2010

הלב של שירלי

בעוד יומיים יוקרן בהקרנת בכורה עולמית סרטה התיעודי של אפרת קופמן על שירלי.
גם אני מופיע שם.
מה זה עושה לי? האם בכלל אכפת לי?
למעשה, החלטתי כבר מזמן להתעלם. זו החלטה שנימוקיה בצידה - לסרט יש במאית, זאת היצירה שלה,
ואל לי לעמוד בדרכה ולהפריע. בפועל, אני מניח שהפרעתי, גם אם בצורה סבילה. עצם נוכחותי הקרובה
לחדרי העריכה בהם התבשל הסרט השפיעה קרוב לוודאי על המוצר המוגמר.
ובכ"ז, ההתעלמות הייתה בריחה. בריחה מלהרגיש את הכאב. אוהו, כמה כאב יש שם.
בעבר כבר "שפכתי" על מה שקרה. חצי שנה חלפה מאז ואני מרגיש אדם אחר. לגמרי.
אבל הכאב, מוקטן ככל שיהיה, עדיין דוקר. לא מציף עד מבלי יכולת להכיל, אבל הוא שם. מוכיח.
מוכיח אותי על שעזבתי. על שהשארתי אותה להתמודד לבד עם "הכל". השארתי אותה להיות "מוצפת"
(כך בתודעתי. כמובן, אינני יכול לדעת באיזו מידה הכאב אכן מציף אותה)בלי מישהו לפרוק עליו. שזה אני.
כך שהסרט בעיקר עשוי להחזיר אותי להתבונן בו, בכאב, למרות שאינני רוצה כ"כ. אבל אולי אני צריך.
רבות נאמר לי על "איך אני יוצא בסרט, ואיך היא". לדעתי, זו המשימה של הבמאית להוציא את דמויותיה
עגולות ומלאות ככל הניתן - על הטוב ועל הרע שבהן. ועדיין, אם אני יוצא טוב משירלי, אני רק חש
אשמה על כך. כביכול הייתי צריך להגן עליה. לדברר אותה בשלבי העריכה.  אבל לא. זה לא המקום שלי.
ואם היא יוצאת טוב ממני? בעיני זה ישקף את המציאות.
אבל - האם זה העניין? תחרות מי יוצא טוב ממי? בי בוער משהו אחר לגמרי. זה הכעס.
עד היום לא הצלחתי להשתחרר מן הכעס על כך שאישה צעירה(למרות שבעיני מתחת לגיל 25 זה עדיין... עלמה, נניח, שלא לומר נערה)צריכה להתמודד עם גורל כ"כ עיוור. היא לא שתתה, לא עישנה, לא התפרעה, סתם כך הגורל היכה בה. אולי זה הגנים, אולי סתם חוסר מזל. אבל במשך חודשים שנדמו לי כנצח לא תפסתי כיצד "חוסר מזל" יכול להתבטא גם במוות. וכיצד מוות חסר מזל שכזה יכול לקרות למישהי כה צעירה, שעוד לא הספיקה לחלום אפילו, שלא לדבר על להגשים חלומות. ואם זה לא מובן, וגם אם בזמן אמת הדחקתי את המחשבות - שח"ו לא יערערו את האמונה שלי ושלה שאפשר לנצח בקרב על החיים - הרי שאכן הן היו שם. סוערות וחסרות שליטה. כמו מפגינים זועמים הן הסתערו עלי. המחשבות שזהו, הכל אבוד. אבל לי יש משטרת מחשבות חזקה מספיק להדחיק. לשירלי לא. אצלה היה כאוס. אלא מה? תלכו אתם תישנו באותו חדר עם מלאך המוות.
אני יודע. אני דור שני, והשואה משפיעה עלי, והשאלות על "איפה הוא היה בשואה" לא חדשות, וכבר מצאתי להן תשובות תיאולוגיות מעמיקות. אבל יש לי חדשות: השאלה איננה תיאולוגית. השאלה היא רגשית-פרקטית. כיצד להכיל דברים כה נוראים? כיצד להמשיך הלאה? ואולי, בעצם, לאן להמשיך? האם "למשטר" את הזעם זו הדרך?
האם להתפרק, או שמא להתפקר, או אולי להתרפק על אנשים טובים שיודעים את הדרך...?
ומי בעצם יודע את הדרך? אחד הדברים שלמדתי הוא שאף אחד לא באמת יודע. הרופאים הכי מנוסים איבדו את שלוותם מול שירלי. מעט מאוד אנשים הצליחו באמת להישאר רגועים למולה(כיצד? אין לי מושג).
שכן זה מה שקרה שם: בחורה צעירה שחייה לפניה נאלצה לגלות בבת אחת שחייה מאחוריה, ולחיות עם הידיעה הזאת במשך חודשים. במקרה, לבסוף היא שרדה. (ושיהיה ברור: לו זה היה קורה כיום, היא לא הייתה שורדת. תדירות השתלות הלב ירדה מאוד בשנה וחצי שחלפו, כך שמעתי, לא זוכר היכן).
אני תמיד אוהב לסיים בתשובות. בפתרונות. במש"ל. אבל אין לי, וספק אם יהיו.
אבל אני יכול להניח הכל בצד. לברוח ולהמשיך הלאה. שירלי לא. אבל מי יודע...

יום שישי, 20 באוגוסט 2010

וזוהי רק ההתחלה...

יש לי חרדה משוברי קופות. אם ההגדרה של שובר קופות זה "סרט שכולם אוהבים", הרי שאני תמיד מוצא את עצמי בצד השני. אמנם לא תמיד אני לבד, אבל תמיד במיעוט. בגלל שבכ"ז יש שוברי קופות שנדמה לי שחשוב לי לראות אותם, אני בדרך כלל מחכה שהם יגיעו להקרנה סינמטקית - ואני רואה אותם שם. בסינמטק זה תמיד יותר כיף: האנשים מתנהגים בצורה יותר מתורבתת, אין פופקורן ושתיה, ובכלל יש תחושה של אינטימיות, מעין הקרנה שמחוץ לכל הטררם שסביב המושג "שובר קופות", ואז אפשר להרגיש בטוח לקטול(לפחות בלב...)סרט שכ-ו-ל-ם אהבו. או, אולי, לשמוח שלכולם יש טעם טוב...
מול "אווטאר" נשברתי. למען האמת הייתי מתאפק, אבל מכיוון שהנחתי שבסינמטק לא תהיה הקרנת תלת-מימד, ומכיוון שהסרט סירב לרדת מן המסכים, נשברתי ורכשתי כרטיס. זו אכן הייתה חוויה חד-פעמית: מעולם לא הרכבתי משקפי תלת-מימד, ולאחר "אוואטר" כנראה שגם לעולם לא ארכיב. הגעתי למסקנה שאני מאלה שתלת-מימד לא מרגש להם את העיניים.
כמובן, שגם במקרה זה מצאתי את עצמי מתוסכל מכך שאני נמצא בצד האחר של העולם, זה שלא מבין על מה המהומה.
"אווטאר" הוא מסוג הסרטים שאני מכנה "לונה-פארק סוגסטיבי". כלומר: זה לונה פארק, אבל במקום לעלות על מתקנים, החוויה הקולנועית נותנת לך תחושה כאילו עלית עליהם. קולנוע כמובן יכול להמציא מתקנים שאינם אפשריים במציאות, אבל אני מעולם לא אהבתי לונה-פארק. אז "אווטאר" לחלוטין לא עשה לי את זה. ובכלל, מה למבוגרים וללונה פארק?...

ל"ממנטו" נחשפתי די בזמן אמת. הסרט נראה לי מבריק, אבל היה לי חשד שיתכן והבמאי לא באמת שלט בכל הניואנסים של המציאות שהוא ברא לנו בסרט, והוא רק עשה עבודה טובה בלגרום לנו להאמין שהכל מתחבר. אבל הבמאי, כריסטופר נולאן, שאמנם הערכתי את העבודה שלו, לא זכה אצלי לאיזשהו מעמד מיוחד. כש"האביר האפל" יצא - והפך לשובר קופות ומבקרים גם יחד - הבנתי - כמו כולם - שגאון חדש נולד. לא, לא צפיתי בסרט(עד היום!). לקחת סיכון שאמצא את עצמי מאוכזב מסרט שגם הקהל וגם המבקרים אהבו? - אין סיכוי. לא לפני שיפתחו את תחנת הרכבת בבנייני האומה, המקום היחיד  - אולי - שהוא עמוק מספיק להסתתר בו מהעולם. אבל היה בזה הימור מסוכן. כי יתכן שבאמת נולד כאן גאון חד-פעמי, משהו שברגמן פליני והיצ'קוק יכולים לסרוג עבורו שטיח אדום. אז כדי להקטין את הסיכון ראיתי את "יוקרה" - הסרט שנולאן עשה לפני "האביר האפל".
"יוקרה" הוא סרט ענק. יש לו כמה וכמה סאבטקסטים אפשריים שנובעים ישירות מתכניו, ללא צורך להיכנס לגופו של חייזר כדי לראות את נקודת המבט "הנכונה". אבל לפני הכל "יוקרה" הוא סרט על קנאה. והקנאה בו עובדת. חזק. אתה צופה בגיבור ורואה תהליכים שלמים שהוא עובר בהתמודדותו עם הקנאה. נצחונות והפסדים, כשלונות ומחירם - יש בסרט המרהיב הזה הכל. אה, כן - אין בו סצינות אקשן. וואללה.
למרות ש"האביר האפל" טרם זכה לפגוש בי(הוא בטוח מת מפחד...), הבאאזזזז סביב "ההתחלה", העובדה שיש כבר כמה אנשים ששואלים לדעתי על סרטים וערב פנוי עם מצב רוח טוב שברו אותי. וכך, מצאתי את עצמי שוב הולך לראות סרט שכולם מתמוגגים ממנו. מתי שמעתם את אורי קליין קורא לשובר קופות "ארוע קולנועי"? אמנם לקח לי כמה שבועות, אבל בסוף כורסאות הקטיפה של בנייני האומה מצאו את ישבני, והכנתי את עצמי נפשית לחוויה מתסכלת נוספת של לצעוק לבד שהמלך הוא עירום.
אז ראשית אבהיר כבר כאן - המלך לא עירום. סתם אין לו לב, והוא לא חכם במיוחד. כמו כל מלך. אבל לפני הכל, אקדיש כמה מילים לקהל: אם אני נכנס למקומי דקה לפני הזמן הנקוב בכרטיס - למה לגעור בי שאם הייתי בא בזמן אז לא הייתי מקים את כולם? מה, אין פרומואים בימינו(היו גם היו)?. ואם אתם באים מאוחר - אתם צריכים בכלל להגיד תודה שיש לכם מקום לשבת. לא להתחיל לנהל ריגול מתוחכם כדי לגלות איפה הכסא שלכם נמצא(זה לא אמור להיות כתוב על הכרטיס?) ולנהל מלחמה נגד שורה שלמה בשיתוף הסדרן שתכליתה לארגן לכם את צמד המושבים הריקים במרכז האולם עליהם חלמתם משחר ילדותכם. אח"כ אתם עוד בטח תבואו אלי בטענות איך אני מתייחס לסרט שלא ראיתי את עשרים דקותיו הראשונות. חוצפה שכזאת!
כש"ההתחלה" התחיל הייתי בטוח שזה עוד פרומו. ליאו הרי משחק כל שבועיים בסרט חדש. הקצב של העריכה היה פרומואי(ואולי זו תשומת הלב שלי שנחלקה בין המסך לקהל האקטיבי שגרמה להרגיש שיש כאן עריכה אינטנסיבית?) אבל תוך דקה זיהיתי את הנושא והבנתי שזה "זה". "ההתחלה" התחיל. וגם אם לא הבנתי כלום, מרוב ספוילרים שקראתי ידעתי שאין לי מה לדאוג, אחרי חצי שעה ליאו לוקח את יונית(איך ערוץ 2 השאילו אותה לסרט הוליוודי?)לשיחת הסבר על ההגיון של הסרט.
אז ככה: הסרט לא מסובך כמו שנדמה. למעשה, זהו סרט שוד קלאסי(מי אמר שהשתלת רעיון איננה שוד? צא החוצה!) על חבורה שמתכננת פעולה ומוציאה אותה אל הפועל בדיוק כפי שתוכנן, עם כל מיני הפרעות "בלתי צפויות" בדרך. הרעיון שהשוד מתבצע בכמה לוקיישנים במקביל עם משמעות שונה למימד הזמן הוא מבריק. אז קוראים לזה "חלום בתוך חלום בתוך חלום". בולשיט. זה סרט. חלומות יש רק במציאות. בסרט יש ת-מ-י-ד מרחב וזמן עם חוקים פרטיים משל עצמם. "ההתחלה" פשוט ניסח מערכת חוקי מרחב וזמן ברמת תיחכום גבוהה מאוד. לא פחות, לא יותר.
אבל. תמיד יש אבל. לסרטי שוד - כמו לכל סרטי האקשן - ישנו מקגאפן רגשי. למשל: הסוכנת סולט מרגישה מחוייבות להגן על בעלה בכל מחיר. את זה אנחנו מבינים די בתחילת הסרט, ומול מקגאפן כזה אנחנו מוכנים לסבול את כל הפירכות העלילתיות שבאות בהמשך. ובהחלט, חוץ מחייזרים קורה שם הכל. ישנה גם אנג'לינה ג'ולי שמביאה איתה ככוכבת את כל מה שאנחנו יודעים וזוכרים עליה ועל ערכי המשפחה שלה, ואת דימויה האנדרוגיני וכבר כתבו על כך חכמים ממני.
ואילו ל"התחלה" יש מקגאפן רגשי חלש ביותר. לי לא היה באמת אכפת אם קופ יזכה לראות את ילדיו או לא. יש לכך סיבה:
הסרט לא מסתפק בערעור יכולת ההבחנה שלנו בין מציאות לדמיון. הוא מוותר על הצגת התהליך ממנו נובע מצבו הרגשי של הגיבור באקספוזיציה, ואנו מגיעים אל הסרט כשקופ כבר נמצא באותו מצב רגשי ממנו הוא יוצא רק בסוף הסרט. את העולם הרגשי הוא פותח בפנינו טיפין-טיפין במהלך הסרט, אבל מדיניות כזאת מתאימה באמת לדרמות קונבנציונאליות או לכל היותר לסרטי עוקץ מאמטיים, בהם הסתרת העולם הרגשי מנומקת בחוסר האמון המוחלט השורר בין הדמויות המאמטיות, ואילו כאן יש דווקא רמת אמון גבוהה בין חברי הצוות. וכאן כדאי להבהיר: למרות שמבוצע בסרט תרגיל עוקץ, הרי שבמהותו זהו סרט שוד ולא עוקץ. סרטי עוקץ מעמידים במרכזם את שאלת האמון בין הדמויות, ואילו בסרט זה, כמו בכל סרט שוד קלאסי, הרעות בין חברי הצוות אינה מוטלת בספק. לפיכך פריסתו של העולם הרגשי של קופ לאורך הסרט מעקרת את משקלו של הרגש, והופכת את הרגש לתבלין בלבד בסרט שהוא סלט אקשן מהנה. לי זה לא מספיק. אולי אם קופ היה מגולם ע"י כוכב בוגר ובעל עומק רגשי - קלוני, נניח - יתכן וזה היה מספיק להפוך את הסרט לאחד הגדולים. אבל אתרע מזלינו, וקופ - שבעברו נישואין מורכבים ולא פשוטים - מגולם ע"י הכוכב ההוליוודי הגדול של ימינו, שדמותו הנערית לא תצליח להכיל מערכות יחסים החורגות מרומנים לבני הנעורים סטייל "טיטאניק".
ולכל אלה שמחפשים את החוקים וההגיון ומי חלם את מי ומי נכנס לחלום של מי: תמשיכו בזה כל עוד אתם נהנים מזה.
הצורך שלנו למצוא חוקים והגיון ועקביות הוא טבעי ולגיטימי, אבל בסרטים - כמו בחיים - לא הכל מסתדר בסוף.

אז לסיכום: "ההתחלה" הוא אחד מסרטי הקיץ המרהיבים ביותר שנוצרו אי פעם - ותו לא.

יום שני, 9 באוגוסט 2010

מצב הרוח: חם. רותח. אש.

כשנחשפתי - לפני כמה וכמה שנים - לתופעת הטקבוק, התייחסתי אליה בביטול. האמנתי שכמו בכל מרחבי האינטרנט, התופעה מהווה סוג של וונדליזם ע"י בני נוער, אבל ברשות. הקיצוניות של רוב הטוקבקים רק חיזקה הסתכלות זו, ואט-אט הדחקתי את התופעה, וחשתי פטור מלהתייחס אליה.
כשחברים שלי החלו לזכות לכתבות אינטרנטיות - פתאום מצאתי את עצמי מטקבק להם, כמו כולם. והכולם - להפתעתי - כלל אכן את כולם(טוב, עד גיל מסויים...אולי אוכלוסיית המטקבקים לא השתנתה. היא פשוט התבגרה...). לאט לאט גיליתי עוד פלטפורמות וירטואליות ברות-טיקבוק, וכשפייסבוק הגיע, עם האפשרות לרשום שורת סטטוס, להגיב ולאהוב - בכלל כל מוסד ה"תגיד את מה שיש לך להגיד בשורה. לא, בעצם במילה" הפך בעיני למוסד לגיטימי וראוי.
בשנתיים-שלוש האחרונות אני מתעסק לא מעט בבלוגים. רוב הבלוגים מאפשרים הגבה. התגובות בבלוגים הן אנונימיות למחצה: אמנם המגיבים לא חשופים כמו בפייסבוק, אבל בגלל שקהל קוראי הבלוג מצומצם ממילא אט-אט נוצרת לכל מגיב זהות וירטואלית לכל הפחות. ישנם מגיבים מזיקים - טרולים בלשון העם - וישנם בעלי תרומה סגולית. הרוב הם... פשוט, מגיבים.
מדי פעם עולה ומקרקרת בי השאלה: מיהו זה הבוחר להיות טרול? ולמה? לאחרונה נחשפתי למקרה בו מגיב בעל תרומה בבלוג מסויים הפך -בשידור חי - לטרול. למעשה, בין תגובה איכותית אחת לשניה היו מתפלקות לו תגובות... בעלות ריח לא נעים.
אז נכון, לכולנו יש צרכים, וכולנו הולכים מדי פעם לשירותים, אבל בשירותים אנחנו לבדנו, ולו היינו עוצרים באמצע כיכר ציון ועושים את צרכינו שם - היינו נעצרים על ביצוע מעשה מגונה. הטרול הנ"ל טען במפורש שבעיניו בלוג הוא שירותים ציבוריים. הוא אדם מכובד, איש חינוך בעל תואר שני וזכויות רבות, אבל הוא החליט לעשות את צרכיו הוירטואליים בבלוג.
לרגע שאלתי את עצמי: אולי הוא צודק? אולי המרחב הוירטואלי הוא השירותים הציבוריים שלנו?
למעשה, אינני יודע אם חשבתי כך, אך לכל הפחות נהגתי כך. כבר היו לי מספר בלוגים, וכולם הפכו עם הזמן למעין שירותים ציבוריים. לא הייתי משופע בקוראים(בבלוג המוצלח יותר הייתה לי קוראת אחת קבועה...)אבל מאוד נהניתי. להגנתי אומר שניתן לעשות הבדלה: הנה אל הבלוג נכנס כל הרוצה להיכנס, אבל הבלוג הוא עדיין מרחבו הפרטי של יוצרו. המגיב - הוא תמיד אורח. כשאתה אורח - עליך להתנהג בהתאם. עם זאת, בלוג שמלכתחילה מתנהג כמו שירותים מאפשר לטרולים להרגיש בו בבית. א-ב-ל, מסתבר שטרולים מונעים מדחף וונדליסטי שלא יבוא על סיפוקו עד שהם יחריבו מקום מהוגן ותרבותי. לכן, טענתו של טרול-השירותים מופרכת מעיקרה. הוא השחית בלוג מהוגן ותרבותי, ולהגנתו רק טען שהוא איננו היחיד("אבל הגננת, למה רק אני??").
המקרה הנ"ל העלה בי מספר תהיות: האמנם מאחורי טוקבקים מתלהמים-גזעניים-מסיתים עומדים לפעמים אנשים תרבותיים ומהוגנים? אם כן, האם המשקל הרב שאנשים חשובים מאוד מעניקים לטוקבקים איננו מוצדק, בעצם? ואיפה לעזאזל השירותים באינטרנט?
עלתה בי המחשבה שיש ליצור אתר-אסלה בו כל אחד יוכל לשפוך את התלהמויותיו בחופשיות, ללא חשש וללא גבולות. כן, אפילו לקרוא לרצח רה"מ יהיה מותר שם. ה-כ-ל. ובמקביל, לצנזר טוקבקים באתרים "רגילים" על ימין ועל שמאל. בחוק. הבעיה היחידה היא שאתרים ניזונים מהיותם שירותים ציבוריים. מישהו אחד מתלהם ימינה - מישהו אחר חייב להחזיר לו. ומישהו שלישי חייב להיות הגננת, ומישהו רביעי יגיד לשלישי שחבל לו על הזמן. וכך כתבה תמימה בטמקא הופכת למוקד "דיונים" ער. והעורכים חוגגים: מישהו קורא אותנו! יש לנו רייטינג! איזה כיף!!! כמה פאתט.
אני לא אכנס כאן לדיון מהי הדרך הראויה להפיק רווחים מאתר תוכן. רק אסתפק בקביעה שהדרך הנוכחית איננה ראויה.
אתר תוכן שמכבד את עצמו לא יכול לשמש כשרותים ציבוריים, כי גם בשירותים ציבוריים יש מחיצה בין תא לתא. בטוקבקים אני נאלץ להיחשף להטרדות, נאצות, קללות, גזענות וסתם תוכן ירוד שמבזבז את זמני!!!!!!!!!1111111111111
לכל הפחות, הייתי מצפה שאתרי תוכן שמכבדים את עצמם יאפשרו לי לבחור האם להיחשף לכל הבררה או לא.
לכן, אני אשתדל שבלוג זה לא ישמש כשירותים ציבוריים. אני אעסוק בו באקטואליה, תקשורת, הגות, פוליטיקה(איכס...), אידיאולוגיה, וכמובן - קולנוע. ואם יהיו נושאים נוספים - הרווח כולו של מי שבא.
אני מקווה שהוא יהיה איכותי, ואני מקווה שהוא יגרום לסיפוק רב לפחות לקורא השבוי הראשון שלו - אני עצמי.
בהצלחה לי.

נ.ב. תיקונים והערות יתקבלו בברכה.