יום חמישי, 22 במרץ 2012

יציבות

היא השאירה אותו שם, לבד, באמצע הלילה, באמצע שומקום. היא לא ידעה את זה. היא חשבה שהיא הביאה אותו ליעדו. כך הוא אמר לה. היא גם לא ידעה שהוא כועס. אסור היה לה לדעת. היא עוד הייתה עלולה לשכך את חמתו, ואז...

הוא תמיד רצה יציבות, ושום דבר לא נתן לו אותה. כשהוא היה מתאהב הוא היה מאבד את שיווי המשקל. נותר חשוף בפני מישהי שמשחקת בליבו כמו אדם המשחק פינג-פונג נגד עצמו. מדי פעם ליבו היה עף משולחן המשחק ומתרסק לרסיסים - ועם השנים לא נותרו רסיסים גדולים מספיק בכדי שיוחל על מי מהם הכינוי "לב".
גם השנאה - שהחליפה לעיתים קרובות את האהבה - לא נתנה לו יציבות. כל פעם שחש אותה, חש גם את האשמה, יסורי המצפון המטלטלים אותך ומניעים אותך לעבר הסליחה והמחילה - שעבורו הן היו בסה"כ תהום עמוקה שלא ניתן לראות את קרקעיתה.
האשמה לכשעצמה היה בה פוטנציאל יציבות של ממש. הוא שקל מפעם לפעם לעשות משהו ממש קיצוני, כמו וולטר וייט מ"שובר שורות"* - אך הוא חשש שגם אז דבר לא יקרה לו והוא יוכל להמשיך להיטלטל בין האשמה על שעשה לבין דמות הקדוש הדבוקה לו לתחת כבר שנים. לא, אין באשמה כל תקווה ליציבות.

רק הזעם הקדוש. הו, כן. הזעם הקדוש, כשאתה שומר אותו לעצמך, כשהוא צמוד היטב לליבך כמו קלפי פוקר, כשאיש איננו יודע - רק הזעם הקדוש מקנה לך יציבות. הוא שם אותך במקום נקי מאשמה - כי יש מישהו אחר שסוחב אותה על גבו - הוא שם אותך בעמדת כח - כי אתה תמיד יכול להניח את הקלפים על השולחן מתי שרק בא לך - והוא מוגן היטב מהסליחה והמחילה - כי הוא בליבך. ואיש אינו יודע.
אז היא השאירה אותו שם, לבד, בלילה, באמצע שום מקום. הוא היה חייב לה תודה גדולה, כן, תודה ענקית, על כך שהיא מטעינה אותו בזעם הקדוש. וזה הגיע לה - הוא לא הטעה אותה סתם לחשוב שכאן עליו להיות - בסוף העולם, לבד, בלילה, בחושך. היא הרוויחה את זעמו ביושר. היא הייתה רעה, והיא ידעה את זה. היא אולי לא שלטה בזה - אך זה היה המצב.
אך לו הייתה ממשיכה עוד קצת, עוד חמש דקות נסיעה, לו היה ממשיך לסבול את נוכחותה עוד זמן קצר - היא הייתה מותירה אותו במקום הנכון ובזמן הנכון, והוא היה מאבד את זה. הוא היה מפסיק לכעוס. ושוב, הוא היה חוזר להיות אבוד וחסר אונים במרחבי אי-היציבות של האנשים שאין להם לב. והוא אפילו לא היה זוכר מה קרה.

*  וולטר וייט חוצה את הקווים("שובר שורות") והופך מאדם נורמטיבי במשבר קשה המפנטז לנצל את כישוריו כדי לעשות כסף טוב מסמים - לרוצח בדם קר(לא מומלץ לצפיה לאנשים רגישים כמוני). אמנם, מר וייט הוא אדם יציב לחלוטין, ולכן קטע זה הינו רק הערת שוליים על הפוסט, ואינו קשור אליו בצורה מובהקת:


יום שלישי, 20 במרץ 2012

אנליזת ילדות

אתה לא מסתכל עליהם. אתה שומע????
אתה לא מסתכל. זה לא בשבילך. אתה ילד. ילד!!!
יש לך נפש עדינה, אתה צריך לשמור עליה. לשמור!!!!!

****

אומרים שילדים מבינים הכל - טוב מאיתנו. אני לא חושב שזה נכון - עובדה שהיום מאכילים את הילדים זבל תרבותי ואף מחאה לא קמה. מצד שני, אולי הילדים חכמים מכולנו. הם מבינים שאין לנו מה לתת להם, אז הם גם לא מבקשים. הם רואים כמה נוראים אנחנו, ומבינים שאין להם אלא להנות כל עוד אפשר.

****

האח הגדול צופה עלי. האח הגדול יודע הכל. אני לא יכול לעשות שום דבר בלי שיידע. חופש הבחירה שלי מתאיין, כשאני במצב בו עלי לעשות רק "מה שנכון". ודווקא אז הצורך שלי להרוס גדל. מתפקע בתוכי. ולבסוף מתפרץ.

****

היא גידלה אותו נכון. ממש נכון. כך היא חשבה והאמינה. היא לא ידעה כלום, חשבה שהשקרים שלה אודות העולם המתוק המקיף אותו נכנסו לו ללב. אבל הוא שיקר לה. הוא ידע הכל. ילדים מרגישים. אבל לא היה לו למי להגיד, כי הוא יכל לומר לה רק את מה שהיא רצתה לשמוע. לפעמים אין הבדל בין "אמא" לבין "האח הגדול".

****

"הוא ממש ילד טוב. גם הציונים שלו מצויינים. איך אפשר לא להיות גאה בו? הוא כזה מותק (צביטה בלחי), שאי אפשר לכעוס עליו..." (החיים כסדנא למשחק).

****

הוא הרביץ. אז היא כעסה עליו. אז היא הרביצה לו. הוא חשב שהיא כעסה על כך שהוא בוגד בה. על כך שיש לו חברים. אז הוא וויתר על זה. כי הוא הבין היטב: חברים הורסים את החלום על העולם הוורוד שהיא מכרה לו. ומאז אין זולת. יש רק אני. ובלי להיות רגע אחד בשואה הוא הפנים את הלקח המרכזי: אין אמון באדם. ואז הוא התחיל ללכת לגן.

****

"אתה לא מסתכל על זה, אתה שומע? זה לא לגילך! אתה צריך לשמור על הנפש שלך!!!!"

הוא הבין. הוא חכם. אז יותר הוא לא מביט פנימה. אין אני. יש רק זולת,
והוא מסוכן. מסוכן. מסוכן.
הוא לא יודע מה מסוכן בזולת, אך מכיוון שברור שהוא מסוכן, ומכיוון שהוא ילד חכם, הוא כל הזמן מנסה למצוא את הסיבה. בחיים, טוב שיש מה לחפש. זה נותן סיבה לחיות. או לפחות מקגאפן לדרמות שיש בהמשך.



יום שישי, 16 במרץ 2012

ביקורת: מה עושים עם זה לעזאזל?

המשימה הייתה פשוטה למדי. עשר שורות, מונולוג, רגשות, ביטים. היה קל להתחבר, היה קל להבין, אבל - כמו בכל מסגרת לימודית - כשאני מקבל מטלה אני יודע שאני אף פעם לא מוכן מספיק(למעט מתמטיקה). עם השנים פיתחתי איסטרטגיה: במקום לטבוע באובססיית ההכנות ולסבול - לרכז מאמץ בנקודת זמן ספציפית ולגמור עם זה. החסרון הוא שעניין הדורש הכנה מרובה לעולם לא יזכה ליחס הראוי מצידי. וכך קרה גם הפעם: את הטקסט ידעתי בע"פ, את המחזה קראתי והבנתי באופן בסיסי, ואפילו עבדתי למעלה משעה עם במאית מקצועית בניתוח הטקסט וחיבור אליו(ותודה להדס). אבל לא עבדתי מספיק על הביטים, ולא התאמנתי מספיק על הביצוע. מצד שני, ידעתי שבמסגרת בה אני נמצא, זה עשוי להספיק, מה גם שחלק ניכר מן הקולגות שלי יתכוננו עוד פחות ממני. כך או כך, כשעליתי לבצע את המונולוג נשאתי איתי - כמו תמיד - מטענים כבדים של אשמה על כך שאני לא מספיק מוכן, לא מספיק מחוייב, לא מספיק באופן כללי...

באופן מפתיע, ביצעתי את המונולוג טוב למדי. אלמלא הייתי כבר מנוסה בתופעה המוזרה הזאת - שהביצוע משתפר בהתאם לעוצמת החרדה העוטפת אותי לפני כן - הייתי מתלהב מן הגילוי הזה. רק תשובה אין לי לשאלה אחת: האם שכר העונג המגיע בתום הביצוע שווה את העונש שבלסבול לפניו? - שאלה חשובה, אך לא נענה עליה כעת. 
בתום הביצוע קיבלתי ביקורת, כמו כולם, והתייחסתי אליה בכבוד. זה לא מובן מאליו: רוב האנשים מגיעים לסיטואציה הזאת - כמוני - עם מטעני אשמה שונים ומגוונים. אחרי הכל, יצירה היא כמו ילד שאנחנו רוצים להיות גאים בו, אבל אנחנו לעולם לא מרגישים שעשינו מספיק כדי שיצירתנו תהיה מושלמת. עם האשמה הזאת אנחנו מציגים את יצירתנו, ונחשפים לביקורות - שנוגעות בנו בדיוק במקום הזה של תחושות האשמה, ואוטומטית מוציאות מאיתנו תגובות של תלמיד שלא הכין שיעורים.
וזו טעות. כמובן, אם הביקורת היא "אתה מזלזל. לא באת מוכן" וכיו"ב - זה אכן מתבקש שכך נגיב, אך אם הביקורת היא מקצועית ונוגעת בטעויות שעשינו, בכשלונות שנכשלנו במהלך החשיבה או הביצוע - עלינו לתעל אותה ל"מטבחי היצירה" הפרטיים שלנו, ושם נסנן אותה במסננת דקה, ניקח ממנה את מה שעוזר לנו ונשים בצד את מה שלא(ולא נזרוק, כי לעולם אין לדעת מתי תסייע לנו ביקורת שקיבלנו פעם ולא מצאנו לה שימוש).

כמובן, יש את האגו שדורש את שלו. בעיניו, כל יצירה שעשינו אי פעם היא כליל השלמות, וכשהוא נתקל בביקורת הוא ישר מפיל אותנו לכיוון השני של "אני נטול כל כשרון, אני לא שווה כלום, אני אפס...". אבל זו בעיה שחולפת עם הזמן.
הביקורת שקיבלתי הסתכמה בכך ש"ראינו במונולוג שלך כעס, אך מה עם העלבון?". מכיוון שברמה הניתוחית התכוננתי כראוי, ידעתי היטב על מה מדובר: הגיבור מקריב את שאיפותיו למען פרנסת הבית אך לא זוכה לכל הערכה על פועלו. והוא חש עלבון כבד על כך שאמא שלו "לא סופרת אותו". ומה שקרה הוא שבזמן הביצוע בנק הרגשות שלי סיפק לי כעס, אך לא סיפק לי עלבון - אני נוהג להתייחס למשחק כאל "הלוואה" של רגשות שהפנים מלווה לחוץ והפנים מחזיר את ההלואה בצורת סיפוק. אז מה קרה, בעצם? אולי לבנק הרגשות שלי אין עלבון להשאיל לי?
"מתי חשת לאחרונה עלבון" היא שאלה מתבקשת במצב כזה. היא עלתה במוחי עוד בטרם סיימה המבקרת את דברה. התשובה לא הייתה פשוטה: עלבון הוא מן הרגשות שאינני אוהב לחוש. כעס שמתעורר בעקבות עלבון הוא מן הרגשות המפחידים ביותר שיש - בעיני. כשעולבים בי - כיאה למי שחונך להבליג על עלבון - אני מתייחס אל מכלול הסיטואציה ומחשב רווח מול הפסד ורואה כיצד העלבון שלי לא מביא כל רווח. לעומת זאת, הדמות אותה עלי לגלם כנראה כן מאמינה ברווח שייצא מן העלבון - לכן היא נעלבת. אז מה הבעיה?

מכיוון שכבר יש לישראל מספיק עתודות גז(וכנראה שגם נפט), אקצר את החפירות ואגיע למסקנה: קבלת רווח באמצעות עלבון היא עניין מסוכן. לעיתים קרובות אתה נעלב, כועס - ולא רואה כל רווח מכך. למען האמת, כך בדיוק קורה לדמות שלי. הוא נעלב, כועס, יוצא בחמת זעם על אימו - ומקבל כתף קרה, שבסופו של דבר תאלץ אותו לבחור בחירה קשה וללכת לחפש את גורלו - כלומר, לנתק מגע עם הבית החמים והמגן. בנק הרגשות שלי מזהה היטב ש"עלבון" הוא הלוואה בסיכון גבוה, ולא מוכן לתת אותה בקלות. הוא, כנראה, חושש שאביא עלבון לבמה - ולא אביא לו סיפוק בחזרה. 
כשמקבלים ביקורת בנק הרגשות תמיד מתקומם וזועק: היי, מה עם הסיפוק שלי? לכן חשוב ללמוד להצליח לקבל סיפוק. מבקר טוב גם יידע לזהות מתי המבוקר זקוק ל"מזומני-חיזוקים" כדי לרצות את האגו. תלמיד טוב ישקיע רבות בלמצוא דרך כיצד לקבל סיפוק מדוייק - ולא חנפני - מהביצועים האמנותיים שלו.
בהצלחה...

(פוסט זה מוקדש לתלמידי שנה א במעלה שחוו השבוע לראשונה בחייהם ביקורת. איזה פחד!!!!)

יום ראשון, 11 במרץ 2012

אלימות מינית: החיים "היפים".

לפני שבוע נערך פסטיבל "ימים של נשים ודת" של "מבוי סתום". אני קטונתי מלהתעמק באג'נדות, מלנסח ניירות עמדה או לומר כיצד יש לתקן את העולם. את רוב(לא כל...!) האנשים העוסקים בקידומן של אג'נדות אינני מחבב, מטעמי טעם טוב. הם נדמים לי לרוב כאנשים לא אמיתיים, כאנשים שחיים טוב ומטעמי פוזה עוסקים במה שנראה בעיניהם כחסד עם העולם הלא מושלם שמחוצה להם. ואני מעריך הרבה יותר אנשים שנדמה לי שהם חיים את המאבק בין טוב לרע ביום-יום הפרטי שלהם. 


לא לחינם אני משתמש כל העת בפועל "נדמה לי, נדמים לי". הדמיון שלי מטעה אותי לא פעם, וכבר למדתי שהקשר בינו לבין המציאות קלוש לעיתים קרובות. לכן אני גם לא מבטא לעיתים קרובות כל-כך את דעותי - מה לעשות, הן לא תמיד מעוגנות מספיק טוב בקרקע המציאות. ובכל זאת, אני אוהב אותן, את הדעות שלי - קלושות ומנותקות ככל שיהיו. לכן אני גם מחבב עובדות. עם עובדות קשה להתווכח, והן לא קשורות לדמיון שלי. הן מאפשרות לי לומר משהו בעל משמעות, כי - היי, זה לא רק בדמיון שלי.


ולמה אני חופר לכם כ"כ? כי בפתיחת הפסטיבל הנ"ל צפיתי בהצגה "מה את אומרת" של רחל קשת. שוב, קטונתי מלנתח את ההצגה. גם נראה לי שהשפה התיאטרלית שלה נשית מדי מכדי שאתחבר אליה. ובכ"ז, הסיפור היה כה ברור, כה אבסורדי וכה כואב. אך ראשית כל אסביר משהו על הדינמיקה של החשיבה האנושית ביחס לתקיפה.


תקיפה מינית במציאות היא חוויה מזעזעת וטראומטית. לכן, כשאנו נתקלים ב"סיפור" על תקיפה מינית, אנו אוטומטית ננסה למסגר את הסיפור באיזשהו מרחב מחיה "מתקבל על הדעת": "יש עוד צד לסיפור", "היא בעצם רצתה", "אולי זה לא קרה בעצם והיא מעלילה עליו מאיזושהי סיבה". אפשר גם פשוט להתעלם - כמו שאנו נוטים להדחיק בכלל כל רוע העלול לאיים עלינו. וישנה גם אפשרות נוספת, בעייתית מכולן: בעידן בו עבודת העיתונאי היא "להביא סיפור טוב" ולא "לדווח על דבר בעל עניין לציבור" - ותקיפה מינית היא תמיד סיפור טוב, שהרי היא משלבת שני דברים הפוכים: טראומה ועונג, שהרי כל עוד היא תחומה במרחבי הדמיון מדובר בחוויה מענגת(לפחות אצל חלק מן האנשים והנשים) - הדיווחים על תקיפות מיניות מועברים(לא תמיד, אך לעיתים קרובות) כסיפורים שנועדו לספק את יצר המציצנות יותר מאשר כל דבר אחר(ובכך, אגב, הם אינם שונים מדיווחים על כל עניין אחר - מתאונות דרכים ועד גילויי שחיתות בשלטון). ויחד עם הצורך שלנו להכיל את הסיפור ולא להזדעזע מדי - זה רק טבעי שתקיפות מיניות יתוייגו במוחו של צרכן החדשות בתווית "עונג" במקום בתווית הנכונה. וזה רק טבעי(?) שלפחות אצל חלק מצרכני החדשות הגבול בין הדמיון למציאות יישבר מתישהו, ובכל אופן: יותר מדי אנשים יותר מדי פעמים תופסים ניצול מיני כעניין לגיטימי. כמעט כמו ניצול חוסר יכולת פקידי מס הכנסה לגלות את כל ההכנסות שלך, כמעט כמו ניצול חוסר ערנות של סדרן בכניסה לארוע שמאפשרת לך להיכנס בלי כרטיס, כמעט כמו ניצול חוסר יכולתן של חברות להסיר מן האינטרנט סרטים, שירים ותכניות טלוויזיה.
כן, "זכות האדם על גופו"(כי לא רק לנשים זכות על גופן) זה ממש כמו "זכויות יוצרים", זה אפילו מאותו השורש. אז למען האנשים הפחות אינטיליגנטים שבינינו: גזל אפשר להחזיר ודי בקלות. ואילו אצל מי שעבר טראומה גופנית - את הנעשה פשוט אין להשיב. 


העובדות על תקיפות מיניות הן די מהממות. מכיוון שרוב הקרבנות מתקשים לספר על כך, אף אחד לא באמת יודע לומר אחוזים מדוייקים, אבל רק אצל קטינים מדברים על לפחות 15 אחוז אצל נשים ומעל 6 אחוז אצל גברים(כשעד גיל שש - אז האפקט של טראומה חזק במיוחד - האחוזים זהים אצל גברים ונשים). ואין כמו סיפורים מכלי ראשון. אם עד לפני כעשור הצלחתי להדחיק את התופעה לירכתי התודעה - הרי שבעשר השנים האחרונות נתקלתי בכ"כ הרבה נשים שהותקפו תקיפות מסוגים שונים: גילוי עריות, אונס במסיבה, אונס ע"י החבר ועוד. רוב הנשים הללו המשיכו בחייהן כרגיל ומתנהלות ביום-יום בצורה סבירה ולמעלה מזה. ותמיד חשבתי שזה רק קצה הקרחון: אם נחשוב רגע בהגיון, נבין כי רוב הנשים שעברו חוויה שכזאת יתקשו מאוד לספר עליה, והיא תפגע בהתנהלותן היום-יומית ברבדים רבים, והן תצבורנה חוויות של תסכול, חוסר-אונים מול המציאות ויגיעו להערכה עצמית נמוכה שלא תאפשר להן להאמין שמישהו בכלל מעוניין להקשיב. לכן, ברור כי על כל אחת שמספרת יש הרבה שלא.


בשנים האחרונות, כשאני רואה זוגות - ויש לי המון חברים שמנהלים חיי משפחה תקינים לכאורה - אני תמיד שואל את עצמי עד כמה הם מאושרים באמת. האם אני צופה בחייהם הטובים כפי שהם, או שמא מדובר בהצגה שנועדה להתגונן מן המבט הזר שלי? לעיתים אני גם מזהה את ההצגה. ואז אני שואל את עצמי מה היא אותה עדשה שלא מניחה לנסיכת הזוגיות להתנהל על מי מנוחות. אני, כמובן, לא מעז להסיק מסקנות, אני חושש שאולי הכל בדמיון שלי....


האמנם?


בהצגה "מה את אומרת" מסופר על ילדה טובה בני עקיבא שנאנסת בגיל 12 ע"י ידיד ושוב בגיל 18 ע"י רכז מחוז של בנ"ע. ההצגה חושפת קשת שלימה של רגשות: כעס על ההורים, האשמה עצמית, והמון המון רצון לרצות את הסביבה ולשדר: הכל בסדר, הכל בסדר... כן, כן, בעולמנו האבסורדי לעיתים מי שנראה הכי מאושר הוא הכי סובל.


אני רק רוצה להודות לכל אלה שפגשתי בחיי וששיתפו וסיפרו על מה שקרה להן.
הלוואי וירבו כמותכן.

יום שישי, 9 במרץ 2012

המשימה

את ההליכה מביתו לכניסה למבנה גמע בעשר דקות. בעצם תשע, אך הוא חיכה ברמזור שלפני המבנה דקה שלימה. הוא ידע שבזמן אמת הוא יוכל לחצות את הרמזור באור אדום - לא הייתה תנועה רבה בכביש בדרך כלל - אך הנה, בא רגע האמת והוא בכל זאת נתן כבוד לחוק. מכיוון שהשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת בטנו הייתה ריקה, אך האדרנלין הציף את גופו, והוא לא חש ברעב, אם כי הוא חשב כל העת שקפה של בוקר יהיה רעיון לא רע. אבל אין זמן.
הוא חשש מפגישות מקריות בדרך. אם אתה גר יותר מדי זמן במקום אחד זה רק צפוי. הרבה אנשים מהאזור כבר מכירים אותו, ועשויים לרצות לתפוס איתו שיחה. אך זה לא קרה. איש כמעט לא עבר ברחוב בשעת בוקר זו. מזל שההוראה הגיעה ביום ראשון. מצד שני, ואולי דווקא המראה המת של הרחובות הוא שמעלה את הסבירות לקבלת ההוראה דווקא היום?
לא היה יותר מדי זמן לחשוב, ובכל זאת הוא השקיע בלבוש. אמנם את החליפה הוא הכין מראש, אך היה עליו לבחור חולצה ועניבה. בדרך כלל לבושו היה זרוק, ומעולם הוא לא הצליח ללמוד באמת את רזי הלבוש, אך היה לו חשוב להשקיע בבחירה נכונה, לפחות כדי שיוכל לבוא למשימה בהרגשה טובה, שהנה - הוא עשה את מה שיכל לעשות.
בכניסה למבנה הייתה דלת זכוכית גדולה. הוא דחף אותה ונכנס, ומצא עצמו בחדר מדרגות אפלולי וטחוב, כיאה לגילו של המבנה, שנהגה ונוצר בראשית המאה הקודמת. הוא ספר בדייקנות את הקומות, ומשהגיע לדלת, צלצל בפעמון. באותו רגע צפצף גם שעונו, מורה לו שתמו עשר הדקות. לפי הנוהל, הוא צלצל בפעמון פעם אחת נוספת ומייד פרץ את הדלת.
ברגע הראשון היכתה בו אפלוליתה של הדירה. כל החלונות היו מוגפים, ושקט מופתי שלט באוויר. הוא לא חיפש אחר מתג החשמל, וגישש את דרכו אל חדר השינה. הוא ידע היטב שכרגע משמאלו יש סלון מוקף ספריה עצומה של ספרי הגות בשפות רבות, ושבמרכזו שולחן עץ עתיק, שנמצא כאן עוד מלפני המלחמה. על הרצפה, כך זכר, יש שטיח פרסי שנקנה בידי אביה של בעלת הדירה לפני שנים רבות, עת היה שגריר גרמניה בטהרן. כשהגיע למסדרון המוביל לחדרי השינה החלו עיניו להתרגל לחשיכה, והוא הבחין בקווי המתאר של התמונות המעטרות את קירות המסדרון, אך לא בתוכנן. לפתע הבחין שהשקט איננו מוחלט: תקתוק עצל של שעון כמו הופיע לפתע מאי-שם. לא היה ברור לו אם מאחוריו או מלפניו. הזמן זוחל והוא מאחר - חלפה במוחו המחשבה הצפויה - כשלפי החישוב שלו הוא הגיע לחדר הנכון.
בחדר השינה השלישי משמאל למסדרון שררה חשיכה מוחלטת. במרכזו, כך זכר, יש מיטה זוגית סתורת מצעים ושבמרכזה אישה. ההוראות היו לעמוד עד כמה שאפשר במרכז החדר, ומשהגיע למיקום שנראה לו הכי מתאים, הוא נעמד ואמר:
"שלום"
ה"שלום" שלו שט על פני החשיכה, כסירה הנשלחת בודדה אל עבר ים לא נודע.
"האם את מבינה שזאת הפעם הראשונה והאחרונה שאני מגיע?"
גם הפעם מילותיו לא הותירו רושם רב על הדממה, אז הוא ניגש - כמובן, לפי הנוהל - אל החלון.
"כן"
 - קול נשי, סדוק, כמעט נלחש לעברו ועצר אותו עוד בטרם הגיע אל החלון. בשניה הסתובב שוב לעבר המיטה, והמשיך:
"האם את מבינה שיותר לא תוכלי לפנות אלינו יותר לעולם?"
"כן" - קולה היה על סף בכי.
"האם את מבינה שאין לנו אחראיות על התוצאות, ושבמקרה של כשלון..."
בכיה התפרץ לפתע והיכה בו. זו הייתה המשימה הראשונה שלו, והוא לא ידע בדיוק כיצד להגיב.
"...במקרה של כשלון אין אנו נושאים בכל אחראיות שהיא".
היא המשיכה לבכות חרש, והיה לו קשה לזהות אם בתוך הבכי היא עונה לו בחיוב, או שהיא רק מרוכזת בפעולה היחידה שהייתה מסוגלת לבצע ברגע זה - לבכות.
"את מתבקשת לצאת מן המיטה ולעמוד במרכז החדר"
הבכי נחלש מעט, והוא חשב שהוא מצליח לראות מבעד לאפילה את קווי המתאר שלה מזדקפים למולו וקרבים אליו.
היא צעדה לאט, בשפיפות מה, ונעמדה כמטר ממנו. להפתעתו היא הייתה גבוהה ממנו בכעשרה ס"מ, וחוץ משיער ארוך הוא התקשה להבחין בפרטים נוספים.
"בואי".
היא קרבה ונצמדה אליו, והוא שלח את ידיו וחיבק אותה. במקביל הוא הפעיל את הטיימר שבשעונו.
מדי פעם חלף בגופה רעד בלתי נשלט, ובכי סורר המשיך להבליח מפעם לפעם. כעשרים שניות מתחילת החיבוק נשמטה מידה קופסת פלסטיק, ותכולתה נתפזרה על הרצפה. הוא הניח שמדובר בכדורים כלשהם, אך תשומת ליבו הייתה נתונה לשעונו, שספר שישים שניות ללא קול.
החלון המוגף שלמול המיטה היה גדול במיוחד, כך הבחין כעת. מדי פעם מכונית חולפת הפרה את דממת הבוקר של יום א, אך רוב הזמן שרר שקט מצמית. "איך אוכל לשרוד עשר משימות כאלה?" - חשב לעצמו, ובדיוק ברגע שהתחיל לנסות להיזכר בטיסה לכאן, ובתקופת ההסתגלות והאימונים - צלצל שעונו והורה על סיומה של דקה תמימה.
הוא החל להינתק ממנה, אך היא נאחזה בו, מנסה למשוך את הזמן מעבר למוקצב.
"דקה, זה מה שמקובל" - הוא אמר לה בשקט, מתנתק ממנה, מסדר את חליפתו ועניבתו במקביל. הוא חש שקול מוזר בוקע ממנה, דומה לחריקת דלת ישנה. הוא אמר את שהיה אמור לומר - "תודה שהשתמשת בשירותנו" - ופנה לצאת. מאחריו הקול המוזר הפך אט אט לזעקה שחרכה את הקירות שסביבו, והוא מיהר לפנות את הדירה.
כשהוא דילג במהירות במדרגות, כבר ליוותה אותו זעקת אימים, קורעת את השקט האירופאי של יום א' שכל-כך אהב. הוא פנה אל דלת הזכוכית ויצא אל הרחוב. לא היה עליו למהר כעת, ובכל זאת רגליו עשו את שלהן מהר מן הרגיל, תוך שהוא מבצע שיחת טלפון אחת, להודיע שהמשימה בוצעה.
לאורך הדרך מחשבה אנונימית הטרידה את מנוחתו, ורק משהגיע לביתו, הסיר את החליפה והעניבה, והתיישב לשתות את הקפה של בוקר שלו, הוא החל לשחזר את הדברים, ולפתע הבין:
כשהודיע על ביצוע המשימה קולו היה סדוק, על סף בכי.
והוא ידע - אסור שזה יקרה שנית.

יום חמישי, 8 במרץ 2012

דיא-לוג

"אני לא מבין למה אתה לא כועס עלי".
הקשבתי ברוב קשב, ניסיתי להבין. מה הוא רוצה ממני? יש כאן איזו מלכודת?
"נו, תכעס! אתה רואה את כל הרוע שיש בעולם, אתה יודע מי אחראי, תכעס!"
אני לא כועס - עניתי - אני לא יכול.
"מדוע? אתה חושב שאתה כזה צדיק וטהור וזך ונקי שהכעס הוא מתחת לרמה שלך?"


מה אומר לו? שאני מפחד? שיראת העונש גדולה עלי? בולשיט. יש כ"כ הרבה חטאים אחרים שיראת העונש לא מפרידה ביני לבינם. מה יש לי נגד הכעס?


אני פשוט לא כועס - אמרתי בשקט - גם על אנשים אינני מסוגל לכעוס.
"כן, בטח. אתה חושב שכעס שאיננו מבוטא במילים או מעשים איננו כעס? 
אתה חושב שאינני רואה את כל הכעס שיש לך בלב?
על חברים, על קולגות, על בני משפחה - ואני בכוונה לא מפרט.
לא רוצה לזעזע אותך. אבל תחשוב לבד מה אני רואה ומה אינני רואה"
מה אינך רואה???? - פערתי עיני בתימהון - וכי יש דבר שאינך רואה????
"אני הרי לא צריך לראות כדי לדעת. את הראיה אתה ושכמותך מייחסים לי לפי הצורך.
אבל תראה כמה כעס מתעורר בך רק מהמחשבה שאינני רואה אותך.
על אחת כמה וכמה שיש בך כעס על בני אדם שלדעתך אמורים לראות אותך ולא רואים"
אני לא כועס - נבהלתי מקולי החזק ועברתי ללחוש - עליך, על שאינך רואה אותי.
מי אני בכלל.
"אתה כן. כועס."
אז מה אתה רוצה שאעשה? שאצעק? שאבכה? שאזרוק צלחת על הקיר? שאלך לשרוף משהו?
"מה אתה רוצה לעשות?"
מה זאת אומרת מה אני רוצה לעשות? אתה הרי יודע את זה טוב ממני!!!


הרגשתי את כל התסכול עולה בי. ראיתי את כל חוסר האונים שלי ניצב מולי,
את השיתוק המפורסם שלי. התביישתי לעמוד מולו כך, משותק.


"אתה באמת רוצה שכל דבר שאתה עושה יהיה בגלל שאני אמרתי או החלטתי?
לא היית רוצה פעם להתענג - ובאמת להתענג - על לעשות משהו בגלל שאתה רצית?"
 - אז מה? להתענג על כעס? איך אפשר? כעס נכנס מתחת לעור, מייצר כאב, מרירות, תסכול. כעס מייצר כעס, שמייצר עוד כאב וכעס. בשביל מה בכלל יש כעס בעולם?


שתיקה השתלטה עלי. נבהלתי מעצמי. מי אני בכלל שאבקר, שאתלונן. מה אני מבין בכלל?


"תגיד, לאהוב - אתה אוהב? לבטא כעס, מרירות, תסכול קשה לך. אבל מה עם אהבה?"
אהבה מביאה חטא.
"כן, כן... אהבה מביאה פחד. אהבה מביאה כאב.
אהבה מביאה תסכול. אהבה מביאה כעס."
שתקתי.
"אז מה? מוותר עליה? על אהבה?"
 - כן -חייכתי - אני אוהב את החטאים שלי נקיים. לא כסרח עודף של איזה רגש...
"גבר אתה. אתה לא מרגיש כלום. שום דבר לא נוגע בך. אז אתה לא כועס אף פעם.
אבל האמת היא שאתה בסה"כ סוכר את זרם החיים. ללמוד, להרגיש, ליצור, לעשות 
- זה לא בשבילך..."
 - אני...
"אל תפסיק אותי. 
חיים מביאים איתם חטא. ואתה מעדיף לחטוא בלי לחיות. שלפחות לא יהיה לך על המצפון שום דבר. אתה לה נהנה אז אין יסורי מצפון. לא ככה?
ואני אומר: חיה.
חיה ותן לאחרים למות, אם הם רוצים.
הנח להם למתים שמתו, וכאב את הכאבים שלך, לא של אחרים.
כעס את הכעסים שלך. גם עלי. 
כי אתה לא כועס אלא על מי שאתה אוהב.
וממילא קשה לך לזהות מתי אתה אוהב ומתי לא.
אז כעס כבר, כעס. כך לפחות תדע מי חשוב לך."


וכך, לבסוף, נותרתי לבדי. עם כל השאלות המציקות, והמבוכה התמידית. 
ורק הכעס ניצב לו שם, מחכה, ממתין, כמו פצצה שעומדת להתפוצץ.

יום שבת, 3 במרץ 2012

גל קור חולף

זה היה גל קור חולף
היה נדמה לי שזה המוות
הוא אחז בי לרגע וחשבתי
שנגמרו להם חיי.


כעבור שעה התבדיתי
זרחה עלי השמש
לא ידעתי מה עלי לעשות
מה עלי לחפש
כי כל מה שהיה חשוב
כבר לא חשוב.


אנשים עולים ואנשים יורדים
וחברה שאהבתי
חברה שאהבתי נעלמה מחיי
עכשיו אני צועד לבד.


וכל מפגש עיניים - שעמום.
וכל נגיעה מכאיבה לי.
לא יודע מה עלי לעשות
או מה לחפש
כי כל מה שהיה חשוב
כבר לא חשוב.


זה היה גל קור חולף.
היה נדמה לי שזה המוות.
הוא אחז בי לרגע, וחשבתי - 
עכשיו יש לי אותך, ורק אותך.


כעבור שעה התבדיתי.
נפלתי שוב אל המים.
לא ידעתי אל מי לערוג
ואת מי לחפש
והכל כ"כ חשוב ולא חשוב.
לא חשוב.