יום שני, 20 ביוני 2011

הסיפור של הליצן העצוב

היא אהובה מאוד. והיא רואה רחוק, שקוף. והיא רואה אותי עצוב.
אז אני אומר לה: לא, אני לא עצוב! מה פתאום עצוב! צ'מעי קטע....
אבל זה לא עוזר. היא תמיד מביטה אל מה שמעבר.
אני חושב שאני מצחיק. באמת מצחיק. ואני עובד על זה לא מעט, וגם אנשים חושבים שאני מוצלח בזה.
אני מאמין שאני אוכל לעשות מזה הרבה כסף. אבל היא, עם ה"אתה עצוב" שלה, כל הזמן מערערת אותי.
אולי היא צודקת? אולי אני בכלל לא מצחיק? אולי אני רק אכניס אנשים לדכאון?
לא - היא אומרת לי - אתה באמת מצחיק. ועצוב. זה הולך טוב ביחד. ואנשים אוהבים את זה.
ואז היא שואלת לפתע: מכיר את הסיפור על הליצן העצוב?
לא - אני עונה - והיא מספרת לי:
היה היה פעם ליצן. הוא תמיד חייך, ותמיד שימח את האנשים.
ובתוך תוכו היה הליצן עצוב, וגם הייתה לו סיבה טובה להיות עצוב,
אך מכיוון שכל האנשים אהבו את השמחה שלו, ואף אחד לא התעניין בעצב שבו,
הוא התחיל לשכוח שהוא עצוב.
וכך, חלף לו הזמן והליצן העצוב חושב שהוא שמח. עד שהגיעה ילדה קטנה,
ושאלה אותו: ליצן, ליצן, למה אתה עצוב? והליצן, שהיה בטוח כבר שהוא שמח,
פרץ בבכי תמרורים. הוא לא זכר למה הוא עצוב, אבל יותר הוא לא יכל להתבלבל:
הוא עצוב! אבל מה יעשה? הוא ליצן, ואם הוא לא ישמח את האנשים - הם יתחילו להיות עצובים!
הליצן החליט לשכוח את העצב שבו ולחזור לשמח את האנשים. הוא עשה את זה
גם בגלל שממילא הוא לא ידע למה הוא עצוב, והוא הניח שזה מיותר להיות עצוב בלי סיבה.
אבל כל פעם שהוא הצחיק איזה ילד - הוא הרגיש צביטה קטנה בלב. צביטה של עצב.
עד שיום אחד הוא פתאום הרגיש שהוא יודע למה הוא עצוב. הוא בדק ומצא שזה באמת נכון,
אבל הוא המשיך להיות ליצן, רק שמפעם לפעם הוא היה מפסיק לרגע, צועד כמה צעדים,
מטה את ראשו ובוכה.
 - את הסיפור הזה היא מספרת לי כמה פעמים במהלך כל חופשה. היא מקווה שגם אני פתאום אגלה למה אני עצוב. ולא עוזר שאני מספר לה שזה סתם, ולא עוזר הזמן החולף. היא אף פעם לא מוותרת על הסיפור, והוא שב ומכה בי מדי שנה. ואני אוהב אותה, אז היא נותן לסיפור שלה להכות בי. וככה אני יודע, שאם היא טועה -לא יקרה כלום. ואם היא צודקת - אולי אגלה למה אני עצוב. כן, גם אני רוצה לדעת.

יום שני, 13 ביוני 2011

והזוכה הוא....לא לפי התבנית!

להצגה שלנו ניתן שם סופי (כותרת פוסט זה...), אף נפתח עבורה אירוע בפייסבוק, ואנו גם מפיצים אותה לכל המי ומי ועוד מי. אין ספק שזה כיף לשחק בהצגה, ושעברנו בה תהליכים מרתקים, וזו חוויה וכו' וכו'. אבל...
עבורי זו לא סתם הצגה. "לא לפי התבנית" הוא אכן שם הולם למסר שלה, איתו אני כ"כ מזדהה. אינני יודע אם כתבתי על דעותי האלה פעם, אבל אחד מן המאפיינים שלי הוא להיזהר מללכת עם הזרם. כשהייתי ילד ונער, היה זרם מרכזי אחד בארץ - ניתן לכנותו בכינוי הלא ברור "קונצנזוס" - והיה ברור לי שעלי להיות חלק ממנו, ולו מטעמים הישרדותיים גרידא. כיום אין "קונצנזוס" שכזה, אבל יש זרם. והזרם סוחף פעם לכאן ופעם לשם, והוא חזק עד כדי כך שרבים חושבים שיש לשחות עימו ולא להיאבק בו, כי "כך כולם". יש כאלה שמתייחסים אל הטוקבקיאדה כאל ייצוג של אותם "כולם" עמומים. בכל מקרה, רבים וטובים - ולאו דווקא חכמים - נוטים בכל הזדמנות לבטא את דעתם תוך בטחון מוחלט שהיא היא הדעה של אותם "כולם" שקובעים. אבל רגע, הבהרה: כשאני כותב "לאו דווקא חכמים" כוונתי היא שמי שבאמת חושב שיש תחומים בהם למושג "טעות" אין דריסת רגל, ואפילו אם הם מצמצמים את טענתם ואומרים כי הרוב(מוחלט ככל שיהיה) לעולם איננו טועה - ובכן, גם אם הם מרובי תארים וכבוד - הרי שאינם יכולים להיקרא חכמים.
מכיוון שאני שואף להיות חכם פעם, אני משתדל להטיל ספק בכל קביעה, בכל אקסיומה, בכל דעה קדומה. אני אינני מתחמק מנטיותי הטבעיות - גם לי יש תפיסות שוביניסטיות, גם אני נגוע בסטריאוטיפים עדתיים, גם לי יש העדפות מטופשות בכל מיני תחומים - אבל אני מתייחס לנטיות טבעיות שכאלה כאל מאפייני אישיות שניתן לשחק איתם, לעצב אותם, אבל אסור לקחת אותם יותר מדי ברצינות ובטח שלא להפוך אותם לאידיאולוגיה. "דעות קדומות" היא ההגדרה המועדפת עלי לנטיות הללו - כי הגדרה זו בעצם מחביאה בתוכה את האפשרות להתפתח מתוך אותן דעות קדומות. למעשה, אני טוען שזה מאוד חשוב שתהיינה דעות קדומות - ממש כפי שבניסוי מדעי ישנה "ציפיה" ו"תוצאה". וכולנו יודעים כמה חשוב שהציפיה לא תשפיע על התוצאה, אבל מודעים לכך שזה יכול לקרות(אה, רגע, לא כולנו יודעים...? די...). לכן אני גם שונא "פוליטיקלי קורקטיות" ששואפת לבטל את ה"ניסוי המדעי" ואיתו את ה"תובנה", רצוני לומר: דיברת "נכון", לא הבנת ולא למדת כלום.
מדוע תופעת ה"כולם חושבים ככה" כ"כ חזקה? קטונתי מלהסביר. ובכ"ז, מדי פעם אני מסביר זאת בהשפעת עולם הצרכנות הקפיטליסטי המדבר תמיד בשפה בטוחה בעצמה("רק היום!" "כל החנות בשקל אחד!"), נטולת ספק. התקשורת - כתובה ואלקטרונית - גם היא סופגת את השפה הזו, ומשמשת סוכנת יעילה לאותו אובדן של ה"ספק" וה"אולי" וה"שמא". אולי היא ממשיכה בסה"כ את דרכם של כלי התקשורת מפעם, שהשתדלו לשמור נאמנות ל"קונצנזוס". כך או כך, בשנים האחרונות אני נתקף גועל כשמישהו/י מספר/ת לי בגאווה על עיסוקו בתקשורת(ומחילה מידידי העיתונאים. אתם מוזמנים להתייחס אל הגועל הזה כאל כל דעה קדומה...).
"לפני הכל, את מוכרחה להיות יפה!" אומרת אחת הדמויות שאני מגלם ב"לא לפי התבנית". ההצגה מתמקדת בעולם האהבה, ומטילה בפני הצופה בבוטות בלתי מתפשרת דעות קדומות ש"כולם" מחזיקים בהן, אבל באופן הכי לא פוליטיקלי קורקטי שאפשר. הצופה חייב להחליט לאן פניו: להמשיך להחזיק בדעותיו כבקרנות המזבח, או להיכנע לפוליטיקלי קורקטיות, לצקצק בלשון ולומר: "זה לא בסדר לדבר ככה!". אבל בסופו של דבר ההצגה מזמינה את הצופה לבחור בדרך שלישית: להטיל ספק. לשאול את עצמו האם הכל כ"כ מובן מאליו כמו שכולם אומרים. האם לא מסתתרת אי שם אמת נוספת, מורכבת יותר מזו המוצגת השכם והערב בראש חוצות. כמובן, כוחה של אמנות מוגבל, וברור לי שהצגות לא משנות את העולם. ובכ"ז, זה כיף בלתי רגיל לתקוע אצבע בעינו הצדקנית והצבועה של העולם - ולסובב...

יום שני, 6 ביוני 2011

על תבונה ורצינות. לא, בצחוק....

זהו פוסט רציני כביכול, ובסופו המלצה מעשית אחת.
רגשות הם עסק בעייתי. הם מתעוררים בזמנים לא נוחים, באים ומפריעים בדיוק כשצריך להתרכז, ובכלל - הם עניין די תקוע בחיינו העלובים. ובכ"ז, בלעדיהם לא היה טעם לחיינו. היכולת ליצור איזון בינם לבין החיים "הנורמטיביים" היא אמנות של ממש שמעטים בלבד - אם בכלל - יכולים להצהיר על עצמם כעל מומחים בנושא(ולא במישור התיאורטי...).
כמובן, ישנה תמיד האפשרות לשים אותם בצד ולהמשיך בחיינו. זו בחירה קלה, אך לא תמיד מעשית. ליתר דיוק, אם נוקטים בה תמיד נגלה מתישהו שהיא כלל לא מעשית. חוץ מזה שלשים אותם בצד זה, איך נאמר, די באסה, לא?
עבור רוב האנשים חיי הרגש מוקדשים בעיקר לקרובים להם. וזה בריא ונורמלי ותקין ובטיחותי שאת כל הפאדיחות והנפילות אנו עוברים מול אנשים שיש לנו בהם אמון, שאנו יודעים את תגובתם, שיש בהם מן הצפוי. כי רגש - כידוע - איננו דבר צפוי באופן כללי. בשאר תחומי החיים - קריירה, למשל - רצוי לא לערב יותר מדי רגש. זה מסוכן למדי, ועם זאת - רוב האנשים כן עושים זאת, ויש לא מעט המתייחסים לעבודתם כאל סוג של בית(כולל הח"מ). זה רע, רע, רע!!!
עם זאת, ישנם האמנים. עבורם הקריירה מבוססת על חיי הרגש. ולכן את כל רכבת ההרים שאנשים נורמלים עוברים בדל"ת אמות של משפחתם הקרובה האמנים עוברים לפעמים במרחב הציבורי לעיני כולם. זה יכול להיות מפואר, מגוחך, מרהיב, מסעיר, מכעיס, מטריד... ואפילו מסוכן. אבל כאלה הם האמנים, ולולא היו כאלה - היו נחסכות מאיתנו יצירותיהם, כולל נסכי צאן ברזל של כל תרבות שהיא.
וישנם גם ה"אידיאליסטים". אנשים שמשקיעים רגשית ה-מ-ו-ן בלתקן את העולם. וזה חשוב מאוד: לבנות התנחלויות, לפנות התנחלויות, להפגין בעד החזרת גלעד שליט, או בעד הרחבת סל התרופות, או נגד גירוש ילדי עובדים זרים, או אפילו סתם להיות בצבא/ברפואה/באקדמיה/בפוליטיקה(כן כן!) שנים תוך הקרבת קרבנות רבים - רק כי רוצים לשרת את החברה והמדינה. אבל הקרבנות לעיתים קרובות קשים, והתמורה מועטת. (כמובן, אינני טוען שכל פוליטיקאי/רופא/איש צבא/מדען עושה זאת מטעמים אידיאולוגיים. אבל יש כאלה שכן)
ויש גם אנשים שסתם מתוך תשוקה דתית משקיעים את כל כולם במשהו. לפעמים זה אכן דת, ולפעמים זה סתם איסוף פריטים חסרי ערך כלשהו - מלבד לאדם האוסף אותם.
ולכן, מומלץ לחוקק חוק שיגביל את הרצינות. כלומר, שאם אדם אכן משקיע את כל כולו במשהו, שמשלב כלשהו יהיה מחוייב לדעת לצחוק על עצמו ועל העניין עבורו הוא מגלה כ"כ מחוייבות ורצינות. תיפתחנה גם סדנאות ייעודיות לצורך העניין, ומי שלא יעבור אותן בהצלחה  יוצא לאלתר מן המערכת. לאחר מכן תיערכנה ביקורות שנתיות שיבדקו באיזו מידה בוגרי הסדנא מיישמים את שלמדו. ולאלה שלא יישמו...

נ.ב. למבקרי קולנוע אפשר להשאיר חופש בחירה האם להיכלל בחוק או לא.

יום שישי, 3 ביוני 2011

הערת שוליים על יחסי מבקר קולנוע - קולנוען

פעם, לא היה אינטרנט. כן! תאמינו לי, אני חייתי אז!!! עד כדי כך אני זקן.
פעם, עוד יותר מזמן, גם טלפון היה מצרך נדיר בארצנו. ולפני כן גם טלוויזיה לא הייתה.
אז מה היה לנו? רק רדיו ועיתון. ואוטובוס שיכל לקחת אותנו לפגישות(כי גם רכב
היה יקר המציאות). כך שהתקשורת בין בני אדם התנהלה בקצב צב - לעומת היום.
היה בקצב הזה משהו מאוד בריא. כשמישהו פגע במישהו מעל גלי האתר או דפי העיתון -
היה לוקח זמן עד שהנפגע היה מגיב. הזמן היה מאפשר לו לעכל את הפגיעה, ולדייק
את התגובה. ולעיתים קרובות - שלא להגיב כלל, כי התגובה נהייתה כבר לא רלוונטית.
והיום? היום הכל נהיה כ"כ נגיש, מהיר, מיידי - ולא מדוייק. וכל מי שנפגע - ישר מגיב.
בשביל זה יש פייסבוק לכוווווולם, לא?
אורי קליין הוא מבקר מהדור הישן. כך גם מכנים אותו(ואת שניצר. ואת מי עוד?...).
דימויו המיושן הצטבר אצלי בזכות מקרה בו לא נחשף לטקסט אינטרנטי שהתייחס אליו
(ולא באיזה אתר נידח), בזכות הניכור הרגשי שלו למושאי כתיבתו וקולגות(כמתבטא בכתביהם),
ובזכות... השפה שלו - גבוהה, אנליטית לכאורה, מתנשאת. אה, כן, גם האכסניה שלו תורמת לדימוי.
את יוסף סידר אני אוטומטית מתייג כבן הדור הצעיר, הפוסט מודרני והעדכני רק בזכות גילו.
אינני יודע אם הוא אכן כזה. כך שכשקראתי את הטקסט שכתב אורי קליין על המפגש ביניהם,
אוטומטית זה התכתב לי עם הקונפליקט העומד בבסיס הסרט "הערת שוליים".
מר קליין בא לפגישה הזאת כשלדבריו הוא אינו יודע מי הוא באמת עבור סידר.
הוא חשב שהוא בסה"כ עוד מבקר קולנוע שבא לראיין במאי(ובכך שהוא טרם נחשף
לדימוי שלו בעיני העולם החיצון קליין חושף עד כמה איטית התקשורת שלו עם העולם).
בפגישה הוא גילה שסידר לא בא להתראיין, אלא להעמיק את מערכת היחסים ביניהם.
מערכת יחסים, שבעולם של פעם - נטול האינטרנט והטלפון - היה קשה לה להיבנות.
אבל סידר, כך לדעתי, מכניס את קליין בכוח לעולמנו: עולם הטוקבק והתגובה. אמנם, את תגובתו
הוא בנה לאורך זמן, אני מניח, ולא שלף מהמותן. אבל עדיין, קליין  - שאינני מאמין שהוא
קורא טוקבקים על ביקורותיו - חשב שזה לא רלוונטי. וזאת כי הוא כנראה לא מודע
לסטנדרט החשיפה אליו התרגלו בני האדם בעידננו הוירטואלי. סטנדרט בו,למשל, ספורטאים
מתקשרים עם אוהדיהם ישירות דרך האינטרנט, ולא דרך הודעה לתקשורת.
סידר, שאוהב את קליין, כנראה, רצה, כך מסתבר מן הכתבה, באמת ובתמים לתקשר עם קליין
ברמה האישית. וקליין? עבורו זו עוד פגישת עבודה מני רבות.
התוצאה הייתה תאונה. האם על קליין היה לפרסם את תוצאותיה? מסופקני.
אבל נראה לי שיש כאן תחילתו של שינוי, לפחות אצל קליין. טענתו לאובייקטיביות
הולכת ומתמוססת כתוצאה מכתבה כזאת. לא שיש דבר כזה, כתיבה אובייקטיבית,
בטח שלא על אמנות. ואני מקווה, ואולי נראה את זה רק בעוד כך וכך שנים,
שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה. אחרי הכל, סידר עצמו כתב את דמותו
של פרופ' שקולניק האב - לכן מסתבר שהוא באמת אוהב אותה.