יום שני, 20 ביוני 2011

הסיפור של הליצן העצוב

היא אהובה מאוד. והיא רואה רחוק, שקוף. והיא רואה אותי עצוב.
אז אני אומר לה: לא, אני לא עצוב! מה פתאום עצוב! צ'מעי קטע....
אבל זה לא עוזר. היא תמיד מביטה אל מה שמעבר.
אני חושב שאני מצחיק. באמת מצחיק. ואני עובד על זה לא מעט, וגם אנשים חושבים שאני מוצלח בזה.
אני מאמין שאני אוכל לעשות מזה הרבה כסף. אבל היא, עם ה"אתה עצוב" שלה, כל הזמן מערערת אותי.
אולי היא צודקת? אולי אני בכלל לא מצחיק? אולי אני רק אכניס אנשים לדכאון?
לא - היא אומרת לי - אתה באמת מצחיק. ועצוב. זה הולך טוב ביחד. ואנשים אוהבים את זה.
ואז היא שואלת לפתע: מכיר את הסיפור על הליצן העצוב?
לא - אני עונה - והיא מספרת לי:
היה היה פעם ליצן. הוא תמיד חייך, ותמיד שימח את האנשים.
ובתוך תוכו היה הליצן עצוב, וגם הייתה לו סיבה טובה להיות עצוב,
אך מכיוון שכל האנשים אהבו את השמחה שלו, ואף אחד לא התעניין בעצב שבו,
הוא התחיל לשכוח שהוא עצוב.
וכך, חלף לו הזמן והליצן העצוב חושב שהוא שמח. עד שהגיעה ילדה קטנה,
ושאלה אותו: ליצן, ליצן, למה אתה עצוב? והליצן, שהיה בטוח כבר שהוא שמח,
פרץ בבכי תמרורים. הוא לא זכר למה הוא עצוב, אבל יותר הוא לא יכל להתבלבל:
הוא עצוב! אבל מה יעשה? הוא ליצן, ואם הוא לא ישמח את האנשים - הם יתחילו להיות עצובים!
הליצן החליט לשכוח את העצב שבו ולחזור לשמח את האנשים. הוא עשה את זה
גם בגלל שממילא הוא לא ידע למה הוא עצוב, והוא הניח שזה מיותר להיות עצוב בלי סיבה.
אבל כל פעם שהוא הצחיק איזה ילד - הוא הרגיש צביטה קטנה בלב. צביטה של עצב.
עד שיום אחד הוא פתאום הרגיש שהוא יודע למה הוא עצוב. הוא בדק ומצא שזה באמת נכון,
אבל הוא המשיך להיות ליצן, רק שמפעם לפעם הוא היה מפסיק לרגע, צועד כמה צעדים,
מטה את ראשו ובוכה.
 - את הסיפור הזה היא מספרת לי כמה פעמים במהלך כל חופשה. היא מקווה שגם אני פתאום אגלה למה אני עצוב. ולא עוזר שאני מספר לה שזה סתם, ולא עוזר הזמן החולף. היא אף פעם לא מוותרת על הסיפור, והוא שב ומכה בי מדי שנה. ואני אוהב אותה, אז היא נותן לסיפור שלה להכות בי. וככה אני יודע, שאם היא טועה -לא יקרה כלום. ואם היא צודקת - אולי אגלה למה אני עצוב. כן, גם אני רוצה לדעת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה