יום שישי, 15 ביולי 2011

הכל נשאר במשפחה - פסטיבל הסרטים בי-ם

אצל פרסומאים, יאיר לפיד נחשב לנשק יום הדין. כשרוצים ליצור זהות בין מוצר לבין "ישראלי", לוקחים את הבן של טומי, ו....השאר אמור להתבטא בגרף המכירות. לכן, כשיאיר יצא נגד "אודם" של יהונתן סגל, היה ברור ש"אודם" הוא עוד סרט שמאלני עוכר ישראל ואנטי-ציוני. לא ראיתי את "אודם" - קצת בגלל הביקורות שלא יצאו מגידרן והרבה בגלל ש... פשוט לא יצא. אבל מהמעט שקראתי עליו - התיוג הלפידי שגה. אבל לא זה מה שמעניין אותי. חשוב הרבה יותר לשאול:
האם תיוג כאנטי-ישראלי הוא תיוג רצוי בעיני סגל הבמאי? או אולי הוא מעורר בו רתיעה? או שמא...אדישות? "אודם" - שוב, ע"פ הביקורות, וע"פ היכרות עם סרטו הקודם - איננו סרט ל"קהל". את סגל מעניין לעשות קולנוע שיעניין אנשי קולנוע, שיוערך ע"י אנשי קולנוע ושיקבל מנת פסטיבלים הגונה. לא יותר. וסגל לא לבד. ראיתי כמה וכמה סרטים ישראלים בפסטיבל, וניכר ברובם שאינם מכוונים לצופה הישראלי "הממוצע". האיטיות, העצבות, המבנה התסריטאי החתרני, הקדרות, העיסוק בשוליים ה"לא-חשובים" וה"לא יפים" של ישראל - כל אלה מאפיינים במידה כזאת או אחרת את "עמק תפארת" ואת "בוקר טוב, מר פידלמן" ומבטיחים להם שקהלם יורכב בלעדית מאנשי קולנוע. גם "השוטר", שנראה מצויין ומדבר על נושאים "חשובים" ואף שותל עירום נשי מלא של שחקנית צעירה ויפה באמצעו - מתייחס בציניות מופגנת לדימויים ה"ישראליים" המרכיבים אותו, כמו מתוך תקווה שה"קהל" יבין שזה לא סרט עבורו. כן, כן, הכניסה אסורה לצופים מן השורה(למעט קרובי משפחה...).
ובכן, אומר הצופה מן השורה, למה? למה הקולנוענים מתעלמים ממני?...
כאחד שלמד דבר או שניים על תולדות הקולנוע הישראלי, אני יודע שהיחסים בין הקולנוען הישראלי המצוי לבין היישות האמורפית הקרויה "קהל" טעונים ביותר. מקובל לספר את הסיפור כך: עד סוף שנות השבעים היו כאן שני סוגי סרטים: סרטי ה"בורקס" ל"קהל", וסרטי "איכות" לאנשי קולנוע. יוצרים שיצרו סרטי "איכות" בלבד שאבו עידוד מתחושת האחווה שבין לוחמי מחתרת חשאית שרק הם יודעים לענות על שאלות שאיש אינו שואל, כמו למשל: לאן נעלם דניאל וקס? (הוא התבגר, אבל עדיין חופר. סליחה שהרסתי...).
אבל כבר אז היו יוצרים שניסו לשתות מכל הבארות: גם מזאת של הקהל וגם מזאת של המבקרים. הגדיל לעשות אבי נשר, שממבקר צעיר וחוצפן שאינגבר לקח לכתוב ברבעון שלו הפך לבמאי שובר קופות. לאחר ההצלחות באו גם כשלונות, ונשר עבר להוליווד, שם עשה יפה יפה לביתו, וחזר לאחר כמה שנים לארץ לעשות שוב שוברי קופות, ולגלות שעדיין שונאים כאן אנשים שמנסים לעשות גם וגם: גם סרטים טובים וגם סרטים מוערכים(אגב, אני לא אוהב את סרטיו של נשר. יש בהם משהו מתקתק מדי לטעמי. אבל ההצלחה שלו לא באה בגלל ניצול ציני של חולשות הקהל. היא באה בעיקר בגלל ש - מה לעשות, הבנאדם יודע לעשות סרטים).
היעלמם של סרטי הבורקס(אגב, הם לא באמת נעלמו. מי שנעלמו היו היוצרים המעטים - כמו נשר,משה מזרחי וקישון - שעשו סרטים ל"קהל" וגם ניסו לעשות סרטים טובים באמת מתוך נאמנות עמוקה לאיזושהי אמת פנימית פרטית משלהם) שבר את מערכת היחסים בין הקהל לקולנוע הישראלי. וכך שנות השמונים התאפיינו בסרטים "איכותיים" שאיש כמעט לא ראה(כאמור, כך מקובל לספר את הסיפור. עובדתית היו מספר סרטים שכן הצליחו. והיו גם סרטי בורקס - אלכס חולה אהבה, המשכוני אסקימו לימון, כמה יצירות של זאב רווח, וצמח גם ז'אנר סרטי המתיחות - שכמובן היה מבוזה אף יותר בעיני המבקרים מסרטי הבורקס). 
מסוף שנות התשעים חל רנסנס מסויים ביחסי הקהל והקולנוע הישראלי. יוצרים כמו סידר, קוסיאשוילי ונשר ששב מארה"ב עשו סרטים שקהל רב ראה, ובגלל שאנחנו כבר בעידן האינטרנט והצרובים הגדרתם כבמאים שוברי קופות התאפשרה גם הודות למספרים מצומצמים ביחס לשוברי הקופות הבורקסיים של שנות השבעים. עד כאן קצת הסטוריה רשמית. 
אבל השבר האמיתי בקולנוע הישראלי אינני קשור להימצאם של "סרטי זבל" המנסים "למצוא חן" ו"לעשות קופה", וגם אינו קשור לייצורם של סרטי פסטיבלים שאינם מתקשרים עם קהל. השבר האמיתי נובע מכך ששכבת הביניים - זאת העשויה מבמאי איכות המחפשים קהל - דקה מן הדקה בארץ. עם זאת, יתכן והיא דקה בכל מקום, כי - מה לעשות, קשה מאוד לרקוד על שתי החתונות - של הקהל ושל המבקרים.
אבל בארץ ישנו נופך נוסף, המוסיף קצת צבע לעניין: ה"קהל" מאוד מאוד רוצה לחוש "ישראלי", כלומר: הוא רוצה לחוש שיש משהו המאחד את כולנו. וזו בעיה לא פשוטה: הישראלים הם אנשים מרובי זהויות, עם המון סוגים של מנטליות, עם מורכבויות שנדיר למצוא במקומות אחרים בעולם. מזרח ומערב, דת ואתיאיזם, שמרנות וקידמה, פערי דורות, פערים כלכליים - כל הקונפליקטים מופיעים כאן במלוא הדרם, כמו היינו גן החיות האנושי של העולם הזה. ויחד עם זאת, לאנשים יש צורך באיזו "שמיכת זהות" שתכסה את כולם. משהו שייתן לכולם את האפשרות לחוש שייכים. הבעיה היא שאין בנמצא שמיכה שכזאת. וכשקולנוע מנסה למצוא קהל, הוא ישר עשוי להיתפס כמנסה לייצר שמיכה שכזאת, ולמצוא את עצמו מבוקר על כך שהוא לא מצליח להכניס את כולם תחת שמיכתו. 
גם אם אין "שמיכת זהות ישראלית" הכוללת את כולם, לקולנוע(ולאמנות בכלל) יש את היכולת ליצור את התחושה הנעימה של שמיכה כזאת. הבעיה היא שנסיון לייצר שמיכה כזאת שגם תצליח להיתפס כ"כל-ישראלית"(ואפילו אם נלהק את יאיר לפיד לתפקיד הראשי)הוא נסיון כה יומרני, שלתת את הנשמה לפרוייקט שכזה הוא מעשה חסר אחראיות הגובל בהתאבדות. לכן, יש לעודד ולחזק את המתאבדים המעטים שכן מנסים. לעודד התפתחותם של יוצרים נוספים כמו נשר, סידר וקוסיאשווילי המנסים לעשות קולנוע טוב- ומצליחים(פחות או יותר...)למצוא קהל. ככל שירבו קולנוענים עם "קהל", כך יתרחב האמון של הקהל בקולנוע הישראלי, ואט-אט הוא יהיה פתוח יותר גם לשוליים - וקולנענים שפעם צפו בסרטיהם 5487 צופים, פתאום ימצאו את עצמם מוכרים עשרות אלפים בודדים של כרטיסים.
בכלל, אני בעד חיזוקם של סרטים עם קהל. גם סרט כמו "רסיסי אהבה", סרט שבמובהק חלש ממתחריו על פרס חג'ג', הייתי מחזק - כי יכול להיות לו קהל, בעיקר בגלל הסיפור והמשחק. יש בארץ עוד הרבה אנשים שסיפורה של מלכה, גיבורת הסרט, יכול למוסס את ליבם - ובצדק. על אחת כמה וכמה כששחקנית כמו ריימונד אמסלם(שהשם "מלכה" מאוד הולם אותה...)מגלמת אותה. אז אני אבין חלוטין למה הוא לא יזכה בפרס בפסטיבל הזה(וגם אותי הסרט עצבן במידה רבה, בעיקר העריכה האינטנסיבית מדי שלו, גם אם נגע בי במקומות רגישים),אבל הייתי מת לראות אותו מצליח. אבל יותר מזה, הייתי מת שגם הבמאים היותר מוכשרים ומנוסים בתעשייה ינסו לעשות משהו - אמיתי, מהלב, מהנשמה - אבל שמתייחס לקהל, למקום בו נמצא הקהל מבחינה רגשית, לתפיסת הקהל את הקולנוע המקומי שלו.
בינתיים, הפסטיבל נראה כמו ארוע משפחתי של אנשי קולנוע בו הם מתלהבים - לעיתים בצדק רב - מאיכויות העשייה של הקולגות שלהם. אז... שנתראה בשמחות?...

אין תגובות:

פרסום תגובה