יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

האהבה מתה. האהבה מתה! האהבה מתה?!! מ..ת....ה........?...

מזה זמן רב לא פרסמתי רשומה. החיים שלי תפסו כיוון אינטנסיבי ביותר, ואני התקשיתי לעמוד בקצב.
הייתה בהם אהבה סוחפת, רוחשת, מטלטלת, מהפנטת, פותחת ראש ולב, ואני שמחתי על כל רגע ורגע.
הייתי מאוד מופתע, כי לא האמנתי שיכול להיות לי משהו כ"כ טוב. וכשכבר החזקתי את זה ביד -
כמו יהלום יקר זהרה האהבה בכף ידי, ולא ידעתי מה לעשות בה. אז אלתרתי, וטעיתי הרבה, ופה ושם
מן הסתם גם צדקתי. אבל היכנשהו באמצע נפער לו סדק, שלא שמתי אליו לב, סדק שהלך והתרחב,
הלך וגדל, עד שנהיה לבקע. והבקע הפך בבת אחת לשבר. ופתאום מצאנו את עצמנו משני צידי נהר,
צורחים זה לזו או זו על זה מגדה לגדה, ולא לגמרי מבינים זה את זו.
כיום אני יכול אפילו לזהות היכן - אולי - התחיל הסדק. אבל זה לא משנה הרבה. כשאתה לא מסוגל
לזהות אותו כשהוא קטן - הלך עליך. הוא יגדל ויגדל, ויהיה קשה מאוד לאחותו.
כעת אני עומד ומביט בה, מתרחקת ממני, ולא יודע כיצד להחזיר. אני יודע בדיוק אלו מילים לומר לה,
אני לא יודע אלו מילים לומר ללב שלי כדי לשכנע אותו שכדאי. הלב שלי כבר עבר,ב"ה, הרבה בחייו,
וזה נהיה קשה לשכנע אותו לקחת סיכונים. כשהוא מזהה אש בסביבה - הוא נאטם. עכשיו לך תפתח
אותו. אני מנסה לסחוט ממנה מילים מנחמות, מילים מרפאות, מילים עדינות... אבל אני סחטן גרוע.
ואני מקבל רק עוד ועוד מילים שרק גורמות ללב להגיד: "אהה! אהה! זה מה שאמרתי לך!!!"
ובתוך תוכי, אני מרגיש את הזעם. כבוש, אמנם, אך בעל קול חד וברור. הזעם הקדמוני, שגורם אפילו
לי לשקשק. אני מכיר אותו היטב. אני חי איתו שנים. ושנים אני מנסה לחיות את הקלישאה שאין לו
מקום במערכת יחסים. שבאהבה צריך פשוט לאהוב. ושוב ושוב אני נכשל בלחיות את הקלישאה הזו,
ואני מוצא את עצמי זועם. ושוב ושוב מערכות היחסים שלי מתפרקות, ושוב ושוב אני אומר שזהו,
אין לי תקנה, ושוב ושוב אני מוצא - מתחת לאדמה, במעמקי הים, מעל לעננים, השד יודע מהיכן - את
הכוחות לחזור להאמין שיש ויש. ושוב אני מנסה - ושוב נופל, וחוזר חלילה.
אז זהו, אהובתי, את העקשנות לקום שוב ושוב מהאפר לא קיבלתי ממך, אבל את המקום לזעום כן וכן.
אז תודה לך, ואני מצטער שאני לא יודע איך להכיל אותו.
ואם תסלחי לי - אולי אוכל שוב לפתוח את הלב...
והלוואי ותלמדי לקבל אותי כמות שאני.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה