יום ראשון, 11 במרץ 2012

אלימות מינית: החיים "היפים".

לפני שבוע נערך פסטיבל "ימים של נשים ודת" של "מבוי סתום". אני קטונתי מלהתעמק באג'נדות, מלנסח ניירות עמדה או לומר כיצד יש לתקן את העולם. את רוב(לא כל...!) האנשים העוסקים בקידומן של אג'נדות אינני מחבב, מטעמי טעם טוב. הם נדמים לי לרוב כאנשים לא אמיתיים, כאנשים שחיים טוב ומטעמי פוזה עוסקים במה שנראה בעיניהם כחסד עם העולם הלא מושלם שמחוצה להם. ואני מעריך הרבה יותר אנשים שנדמה לי שהם חיים את המאבק בין טוב לרע ביום-יום הפרטי שלהם. 


לא לחינם אני משתמש כל העת בפועל "נדמה לי, נדמים לי". הדמיון שלי מטעה אותי לא פעם, וכבר למדתי שהקשר בינו לבין המציאות קלוש לעיתים קרובות. לכן אני גם לא מבטא לעיתים קרובות כל-כך את דעותי - מה לעשות, הן לא תמיד מעוגנות מספיק טוב בקרקע המציאות. ובכל זאת, אני אוהב אותן, את הדעות שלי - קלושות ומנותקות ככל שיהיו. לכן אני גם מחבב עובדות. עם עובדות קשה להתווכח, והן לא קשורות לדמיון שלי. הן מאפשרות לי לומר משהו בעל משמעות, כי - היי, זה לא רק בדמיון שלי.


ולמה אני חופר לכם כ"כ? כי בפתיחת הפסטיבל הנ"ל צפיתי בהצגה "מה את אומרת" של רחל קשת. שוב, קטונתי מלנתח את ההצגה. גם נראה לי שהשפה התיאטרלית שלה נשית מדי מכדי שאתחבר אליה. ובכ"ז, הסיפור היה כה ברור, כה אבסורדי וכה כואב. אך ראשית כל אסביר משהו על הדינמיקה של החשיבה האנושית ביחס לתקיפה.


תקיפה מינית במציאות היא חוויה מזעזעת וטראומטית. לכן, כשאנו נתקלים ב"סיפור" על תקיפה מינית, אנו אוטומטית ננסה למסגר את הסיפור באיזשהו מרחב מחיה "מתקבל על הדעת": "יש עוד צד לסיפור", "היא בעצם רצתה", "אולי זה לא קרה בעצם והיא מעלילה עליו מאיזושהי סיבה". אפשר גם פשוט להתעלם - כמו שאנו נוטים להדחיק בכלל כל רוע העלול לאיים עלינו. וישנה גם אפשרות נוספת, בעייתית מכולן: בעידן בו עבודת העיתונאי היא "להביא סיפור טוב" ולא "לדווח על דבר בעל עניין לציבור" - ותקיפה מינית היא תמיד סיפור טוב, שהרי היא משלבת שני דברים הפוכים: טראומה ועונג, שהרי כל עוד היא תחומה במרחבי הדמיון מדובר בחוויה מענגת(לפחות אצל חלק מן האנשים והנשים) - הדיווחים על תקיפות מיניות מועברים(לא תמיד, אך לעיתים קרובות) כסיפורים שנועדו לספק את יצר המציצנות יותר מאשר כל דבר אחר(ובכך, אגב, הם אינם שונים מדיווחים על כל עניין אחר - מתאונות דרכים ועד גילויי שחיתות בשלטון). ויחד עם הצורך שלנו להכיל את הסיפור ולא להזדעזע מדי - זה רק טבעי שתקיפות מיניות יתוייגו במוחו של צרכן החדשות בתווית "עונג" במקום בתווית הנכונה. וזה רק טבעי(?) שלפחות אצל חלק מצרכני החדשות הגבול בין הדמיון למציאות יישבר מתישהו, ובכל אופן: יותר מדי אנשים יותר מדי פעמים תופסים ניצול מיני כעניין לגיטימי. כמעט כמו ניצול חוסר יכולת פקידי מס הכנסה לגלות את כל ההכנסות שלך, כמעט כמו ניצול חוסר ערנות של סדרן בכניסה לארוע שמאפשרת לך להיכנס בלי כרטיס, כמעט כמו ניצול חוסר יכולתן של חברות להסיר מן האינטרנט סרטים, שירים ותכניות טלוויזיה.
כן, "זכות האדם על גופו"(כי לא רק לנשים זכות על גופן) זה ממש כמו "זכויות יוצרים", זה אפילו מאותו השורש. אז למען האנשים הפחות אינטיליגנטים שבינינו: גזל אפשר להחזיר ודי בקלות. ואילו אצל מי שעבר טראומה גופנית - את הנעשה פשוט אין להשיב. 


העובדות על תקיפות מיניות הן די מהממות. מכיוון שרוב הקרבנות מתקשים לספר על כך, אף אחד לא באמת יודע לומר אחוזים מדוייקים, אבל רק אצל קטינים מדברים על לפחות 15 אחוז אצל נשים ומעל 6 אחוז אצל גברים(כשעד גיל שש - אז האפקט של טראומה חזק במיוחד - האחוזים זהים אצל גברים ונשים). ואין כמו סיפורים מכלי ראשון. אם עד לפני כעשור הצלחתי להדחיק את התופעה לירכתי התודעה - הרי שבעשר השנים האחרונות נתקלתי בכ"כ הרבה נשים שהותקפו תקיפות מסוגים שונים: גילוי עריות, אונס במסיבה, אונס ע"י החבר ועוד. רוב הנשים הללו המשיכו בחייהן כרגיל ומתנהלות ביום-יום בצורה סבירה ולמעלה מזה. ותמיד חשבתי שזה רק קצה הקרחון: אם נחשוב רגע בהגיון, נבין כי רוב הנשים שעברו חוויה שכזאת יתקשו מאוד לספר עליה, והיא תפגע בהתנהלותן היום-יומית ברבדים רבים, והן תצבורנה חוויות של תסכול, חוסר-אונים מול המציאות ויגיעו להערכה עצמית נמוכה שלא תאפשר להן להאמין שמישהו בכלל מעוניין להקשיב. לכן, ברור כי על כל אחת שמספרת יש הרבה שלא.


בשנים האחרונות, כשאני רואה זוגות - ויש לי המון חברים שמנהלים חיי משפחה תקינים לכאורה - אני תמיד שואל את עצמי עד כמה הם מאושרים באמת. האם אני צופה בחייהם הטובים כפי שהם, או שמא מדובר בהצגה שנועדה להתגונן מן המבט הזר שלי? לעיתים אני גם מזהה את ההצגה. ואז אני שואל את עצמי מה היא אותה עדשה שלא מניחה לנסיכת הזוגיות להתנהל על מי מנוחות. אני, כמובן, לא מעז להסיק מסקנות, אני חושש שאולי הכל בדמיון שלי....


האמנם?


בהצגה "מה את אומרת" מסופר על ילדה טובה בני עקיבא שנאנסת בגיל 12 ע"י ידיד ושוב בגיל 18 ע"י רכז מחוז של בנ"ע. ההצגה חושפת קשת שלימה של רגשות: כעס על ההורים, האשמה עצמית, והמון המון רצון לרצות את הסביבה ולשדר: הכל בסדר, הכל בסדר... כן, כן, בעולמנו האבסורדי לעיתים מי שנראה הכי מאושר הוא הכי סובל.


אני רק רוצה להודות לכל אלה שפגשתי בחיי וששיתפו וסיפרו על מה שקרה להן.
הלוואי וירבו כמותכן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה