המשימה הייתה פשוטה למדי. עשר שורות, מונולוג, רגשות, ביטים. היה קל להתחבר, היה קל להבין, אבל - כמו בכל מסגרת לימודית - כשאני מקבל מטלה אני יודע שאני אף פעם לא מוכן מספיק(למעט מתמטיקה). עם השנים פיתחתי איסטרטגיה: במקום לטבוע באובססיית ההכנות ולסבול - לרכז מאמץ בנקודת זמן ספציפית ולגמור עם זה. החסרון הוא שעניין הדורש הכנה מרובה לעולם לא יזכה ליחס הראוי מצידי. וכך קרה גם הפעם: את הטקסט ידעתי בע"פ, את המחזה קראתי והבנתי באופן בסיסי, ואפילו עבדתי למעלה משעה עם במאית מקצועית בניתוח הטקסט וחיבור אליו(ותודה להדס). אבל לא עבדתי מספיק על הביטים, ולא התאמנתי מספיק על הביצוע. מצד שני, ידעתי שבמסגרת בה אני נמצא, זה עשוי להספיק, מה גם שחלק ניכר מן הקולגות שלי יתכוננו עוד פחות ממני. כך או כך, כשעליתי לבצע את המונולוג נשאתי איתי - כמו תמיד - מטענים כבדים של אשמה על כך שאני לא מספיק מוכן, לא מספיק מחוייב, לא מספיק באופן כללי...
באופן מפתיע, ביצעתי את המונולוג טוב למדי. אלמלא הייתי כבר מנוסה בתופעה המוזרה הזאת - שהביצוע משתפר בהתאם לעוצמת החרדה העוטפת אותי לפני כן - הייתי מתלהב מן הגילוי הזה. רק תשובה אין לי לשאלה אחת: האם שכר העונג המגיע בתום הביצוע שווה את העונש שבלסבול לפניו? - שאלה חשובה, אך לא נענה עליה כעת.
בתום הביצוע קיבלתי ביקורת, כמו כולם, והתייחסתי אליה בכבוד. זה לא מובן מאליו: רוב האנשים מגיעים לסיטואציה הזאת - כמוני - עם מטעני אשמה שונים ומגוונים. אחרי הכל, יצירה היא כמו ילד שאנחנו רוצים להיות גאים בו, אבל אנחנו לעולם לא מרגישים שעשינו מספיק כדי שיצירתנו תהיה מושלמת. עם האשמה הזאת אנחנו מציגים את יצירתנו, ונחשפים לביקורות - שנוגעות בנו בדיוק במקום הזה של תחושות האשמה, ואוטומטית מוציאות מאיתנו תגובות של תלמיד שלא הכין שיעורים.
וזו טעות. כמובן, אם הביקורת היא "אתה מזלזל. לא באת מוכן" וכיו"ב - זה אכן מתבקש שכך נגיב, אך אם הביקורת היא מקצועית ונוגעת בטעויות שעשינו, בכשלונות שנכשלנו במהלך החשיבה או הביצוע - עלינו לתעל אותה ל"מטבחי היצירה" הפרטיים שלנו, ושם נסנן אותה במסננת דקה, ניקח ממנה את מה שעוזר לנו ונשים בצד את מה שלא(ולא נזרוק, כי לעולם אין לדעת מתי תסייע לנו ביקורת שקיבלנו פעם ולא מצאנו לה שימוש).
כמובן, יש את האגו שדורש את שלו. בעיניו, כל יצירה שעשינו אי פעם היא כליל השלמות, וכשהוא נתקל בביקורת הוא ישר מפיל אותנו לכיוון השני של "אני נטול כל כשרון, אני לא שווה כלום, אני אפס...". אבל זו בעיה שחולפת עם הזמן.
הביקורת שקיבלתי הסתכמה בכך ש"ראינו במונולוג שלך כעס, אך מה עם העלבון?". מכיוון שברמה הניתוחית התכוננתי כראוי, ידעתי היטב על מה מדובר: הגיבור מקריב את שאיפותיו למען פרנסת הבית אך לא זוכה לכל הערכה על פועלו. והוא חש עלבון כבד על כך שאמא שלו "לא סופרת אותו". ומה שקרה הוא שבזמן הביצוע בנק הרגשות שלי סיפק לי כעס, אך לא סיפק לי עלבון - אני נוהג להתייחס למשחק כאל "הלוואה" של רגשות שהפנים מלווה לחוץ והפנים מחזיר את ההלואה בצורת סיפוק. אז מה קרה, בעצם? אולי לבנק הרגשות שלי אין עלבון להשאיל לי?
"מתי חשת לאחרונה עלבון" היא שאלה מתבקשת במצב כזה. היא עלתה במוחי עוד בטרם סיימה המבקרת את דברה. התשובה לא הייתה פשוטה: עלבון הוא מן הרגשות שאינני אוהב לחוש. כעס שמתעורר בעקבות עלבון הוא מן הרגשות המפחידים ביותר שיש - בעיני. כשעולבים בי - כיאה למי שחונך להבליג על עלבון - אני מתייחס אל מכלול הסיטואציה ומחשב רווח מול הפסד ורואה כיצד העלבון שלי לא מביא כל רווח. לעומת זאת, הדמות אותה עלי לגלם כנראה כן מאמינה ברווח שייצא מן העלבון - לכן היא נעלבת. אז מה הבעיה?
מכיוון שכבר יש לישראל מספיק עתודות גז(וכנראה שגם נפט), אקצר את החפירות ואגיע למסקנה: קבלת רווח באמצעות עלבון היא עניין מסוכן. לעיתים קרובות אתה נעלב, כועס - ולא רואה כל רווח מכך. למען האמת, כך בדיוק קורה לדמות שלי. הוא נעלב, כועס, יוצא בחמת זעם על אימו - ומקבל כתף קרה, שבסופו של דבר תאלץ אותו לבחור בחירה קשה וללכת לחפש את גורלו - כלומר, לנתק מגע עם הבית החמים והמגן. בנק הרגשות שלי מזהה היטב ש"עלבון" הוא הלוואה בסיכון גבוה, ולא מוכן לתת אותה בקלות. הוא, כנראה, חושש שאביא עלבון לבמה - ולא אביא לו סיפוק בחזרה.
כשמקבלים ביקורת בנק הרגשות תמיד מתקומם וזועק: היי, מה עם הסיפוק שלי? לכן חשוב ללמוד להצליח לקבל סיפוק. מבקר טוב גם יידע לזהות מתי המבוקר זקוק ל"מזומני-חיזוקים" כדי לרצות את האגו. תלמיד טוב ישקיע רבות בלמצוא דרך כיצד לקבל סיפוק מדוייק - ולא חנפני - מהביצועים האמנותיים שלו.
בהצלחה...
(פוסט זה מוקדש לתלמידי שנה א במעלה שחוו השבוע לראשונה בחייהם ביקורת. איזה פחד!!!!)
שלומי, שלומי- כיצד עזבנתו?!
השבמחק