היא השאירה אותו שם, לבד, באמצע הלילה, באמצע שומקום. היא לא ידעה את זה. היא חשבה שהיא הביאה אותו ליעדו. כך הוא אמר לה. היא גם לא ידעה שהוא כועס. אסור היה לה לדעת. היא עוד הייתה עלולה לשכך את חמתו, ואז...
הוא תמיד רצה יציבות, ושום דבר לא נתן לו אותה. כשהוא היה מתאהב הוא היה מאבד את שיווי המשקל. נותר חשוף בפני מישהי שמשחקת בליבו כמו אדם המשחק פינג-פונג נגד עצמו. מדי פעם ליבו היה עף משולחן המשחק ומתרסק לרסיסים - ועם השנים לא נותרו רסיסים גדולים מספיק בכדי שיוחל על מי מהם הכינוי "לב".
גם השנאה - שהחליפה לעיתים קרובות את האהבה - לא נתנה לו יציבות. כל פעם שחש אותה, חש גם את האשמה, יסורי המצפון המטלטלים אותך ומניעים אותך לעבר הסליחה והמחילה - שעבורו הן היו בסה"כ תהום עמוקה שלא ניתן לראות את קרקעיתה.
האשמה לכשעצמה היה בה פוטנציאל יציבות של ממש. הוא שקל מפעם לפעם לעשות משהו ממש קיצוני, כמו וולטר וייט מ"שובר שורות"* - אך הוא חשש שגם אז דבר לא יקרה לו והוא יוכל להמשיך להיטלטל בין האשמה על שעשה לבין דמות הקדוש הדבוקה לו לתחת כבר שנים. לא, אין באשמה כל תקווה ליציבות.
רק הזעם הקדוש. הו, כן. הזעם הקדוש, כשאתה שומר אותו לעצמך, כשהוא צמוד היטב לליבך כמו קלפי פוקר, כשאיש איננו יודע - רק הזעם הקדוש מקנה לך יציבות. הוא שם אותך במקום נקי מאשמה - כי יש מישהו אחר שסוחב אותה על גבו - הוא שם אותך בעמדת כח - כי אתה תמיד יכול להניח את הקלפים על השולחן מתי שרק בא לך - והוא מוגן היטב מהסליחה והמחילה - כי הוא בליבך. ואיש אינו יודע.
אז היא השאירה אותו שם, לבד, בלילה, באמצע שום מקום. הוא היה חייב לה תודה גדולה, כן, תודה ענקית, על כך שהיא מטעינה אותו בזעם הקדוש. וזה הגיע לה - הוא לא הטעה אותה סתם לחשוב שכאן עליו להיות - בסוף העולם, לבד, בלילה, בחושך. היא הרוויחה את זעמו ביושר. היא הייתה רעה, והיא ידעה את זה. היא אולי לא שלטה בזה - אך זה היה המצב.
אך לו הייתה ממשיכה עוד קצת, עוד חמש דקות נסיעה, לו היה ממשיך לסבול את נוכחותה עוד זמן קצר - היא הייתה מותירה אותו במקום הנכון ובזמן הנכון, והוא היה מאבד את זה. הוא היה מפסיק לכעוס. ושוב, הוא היה חוזר להיות אבוד וחסר אונים במרחבי אי-היציבות של האנשים שאין להם לב. והוא אפילו לא היה זוכר מה קרה.
* וולטר וייט חוצה את הקווים("שובר שורות") והופך מאדם נורמטיבי במשבר קשה המפנטז לנצל את כישוריו כדי לעשות כסף טוב מסמים - לרוצח בדם קר(לא מומלץ לצפיה לאנשים רגישים כמוני). אמנם, מר וייט הוא אדם יציב לחלוטין, ולכן קטע זה הינו רק הערת שוליים על הפוסט, ואינו קשור אליו בצורה מובהקת:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה