"אני לא מבין למה אתה לא כועס עלי".
הקשבתי ברוב קשב, ניסיתי להבין. מה הוא רוצה ממני? יש כאן איזו מלכודת?
"נו, תכעס! אתה רואה את כל הרוע שיש בעולם, אתה יודע מי אחראי, תכעס!"
אני לא כועס - עניתי - אני לא יכול.
"מדוע? אתה חושב שאתה כזה צדיק וטהור וזך ונקי שהכעס הוא מתחת לרמה שלך?"
מה אומר לו? שאני מפחד? שיראת העונש גדולה עלי? בולשיט. יש כ"כ הרבה חטאים אחרים שיראת העונש לא מפרידה ביני לבינם. מה יש לי נגד הכעס?
אני פשוט לא כועס - אמרתי בשקט - גם על אנשים אינני מסוגל לכעוס.
"כן, בטח. אתה חושב שכעס שאיננו מבוטא במילים או מעשים איננו כעס?
אתה חושב שאינני רואה את כל הכעס שיש לך בלב?
על חברים, על קולגות, על בני משפחה - ואני בכוונה לא מפרט.
לא רוצה לזעזע אותך. אבל תחשוב לבד מה אני רואה ומה אינני רואה"
מה אינך רואה???? - פערתי עיני בתימהון - וכי יש דבר שאינך רואה????
"אני הרי לא צריך לראות כדי לדעת. את הראיה אתה ושכמותך מייחסים לי לפי הצורך.
אבל תראה כמה כעס מתעורר בך רק מהמחשבה שאינני רואה אותך.
על אחת כמה וכמה שיש בך כעס על בני אדם שלדעתך אמורים לראות אותך ולא רואים"
אני לא כועס - נבהלתי מקולי החזק ועברתי ללחוש - עליך, על שאינך רואה אותי.
מי אני בכלל.
"אתה כן. כועס."
אז מה אתה רוצה שאעשה? שאצעק? שאבכה? שאזרוק צלחת על הקיר? שאלך לשרוף משהו?
"מה אתה רוצה לעשות?"
מה זאת אומרת מה אני רוצה לעשות? אתה הרי יודע את זה טוב ממני!!!
הרגשתי את כל התסכול עולה בי. ראיתי את כל חוסר האונים שלי ניצב מולי,
את השיתוק המפורסם שלי. התביישתי לעמוד מולו כך, משותק.
"אתה באמת רוצה שכל דבר שאתה עושה יהיה בגלל שאני אמרתי או החלטתי?
לא היית רוצה פעם להתענג - ובאמת להתענג - על לעשות משהו בגלל שאתה רצית?"
- אז מה? להתענג על כעס? איך אפשר? כעס נכנס מתחת לעור, מייצר כאב, מרירות, תסכול. כעס מייצר כעס, שמייצר עוד כאב וכעס. בשביל מה בכלל יש כעס בעולם?
שתיקה השתלטה עלי. נבהלתי מעצמי. מי אני בכלל שאבקר, שאתלונן. מה אני מבין בכלל?
"תגיד, לאהוב - אתה אוהב? לבטא כעס, מרירות, תסכול קשה לך. אבל מה עם אהבה?"
אהבה מביאה חטא.
"כן, כן... אהבה מביאה פחד. אהבה מביאה כאב.
אהבה מביאה תסכול. אהבה מביאה כעס."
שתקתי.
"אז מה? מוותר עליה? על אהבה?"
- כן -חייכתי - אני אוהב את החטאים שלי נקיים. לא כסרח עודף של איזה רגש...
"גבר אתה. אתה לא מרגיש כלום. שום דבר לא נוגע בך. אז אתה לא כועס אף פעם.
אבל האמת היא שאתה בסה"כ סוכר את זרם החיים. ללמוד, להרגיש, ליצור, לעשות
- זה לא בשבילך..."
- אני...
"אל תפסיק אותי.
חיים מביאים איתם חטא. ואתה מעדיף לחטוא בלי לחיות. שלפחות לא יהיה לך על המצפון שום דבר. אתה לה נהנה אז אין יסורי מצפון. לא ככה?
ואני אומר: חיה.
חיה ותן לאחרים למות, אם הם רוצים.
הנח להם למתים שמתו, וכאב את הכאבים שלך, לא של אחרים.
כעס את הכעסים שלך. גם עלי.
כי אתה לא כועס אלא על מי שאתה אוהב.
וממילא קשה לך לזהות מתי אתה אוהב ומתי לא.
אז כעס כבר, כעס. כך לפחות תדע מי חשוב לך."
וכך, לבסוף, נותרתי לבדי. עם כל השאלות המציקות, והמבוכה התמידית.
ורק הכעס ניצב לו שם, מחכה, ממתין, כמו פצצה שעומדת להתפוצץ.
הקשבתי ברוב קשב, ניסיתי להבין. מה הוא רוצה ממני? יש כאן איזו מלכודת?
"נו, תכעס! אתה רואה את כל הרוע שיש בעולם, אתה יודע מי אחראי, תכעס!"
אני לא כועס - עניתי - אני לא יכול.
"מדוע? אתה חושב שאתה כזה צדיק וטהור וזך ונקי שהכעס הוא מתחת לרמה שלך?"
מה אומר לו? שאני מפחד? שיראת העונש גדולה עלי? בולשיט. יש כ"כ הרבה חטאים אחרים שיראת העונש לא מפרידה ביני לבינם. מה יש לי נגד הכעס?
אני פשוט לא כועס - אמרתי בשקט - גם על אנשים אינני מסוגל לכעוס.
"כן, בטח. אתה חושב שכעס שאיננו מבוטא במילים או מעשים איננו כעס?
אתה חושב שאינני רואה את כל הכעס שיש לך בלב?
על חברים, על קולגות, על בני משפחה - ואני בכוונה לא מפרט.
לא רוצה לזעזע אותך. אבל תחשוב לבד מה אני רואה ומה אינני רואה"
מה אינך רואה???? - פערתי עיני בתימהון - וכי יש דבר שאינך רואה????
"אני הרי לא צריך לראות כדי לדעת. את הראיה אתה ושכמותך מייחסים לי לפי הצורך.
אבל תראה כמה כעס מתעורר בך רק מהמחשבה שאינני רואה אותך.
על אחת כמה וכמה שיש בך כעס על בני אדם שלדעתך אמורים לראות אותך ולא רואים"
אני לא כועס - נבהלתי מקולי החזק ועברתי ללחוש - עליך, על שאינך רואה אותי.
מי אני בכלל.
"אתה כן. כועס."
אז מה אתה רוצה שאעשה? שאצעק? שאבכה? שאזרוק צלחת על הקיר? שאלך לשרוף משהו?
"מה אתה רוצה לעשות?"
מה זאת אומרת מה אני רוצה לעשות? אתה הרי יודע את זה טוב ממני!!!
הרגשתי את כל התסכול עולה בי. ראיתי את כל חוסר האונים שלי ניצב מולי,
את השיתוק המפורסם שלי. התביישתי לעמוד מולו כך, משותק.
"אתה באמת רוצה שכל דבר שאתה עושה יהיה בגלל שאני אמרתי או החלטתי?
לא היית רוצה פעם להתענג - ובאמת להתענג - על לעשות משהו בגלל שאתה רצית?"
- אז מה? להתענג על כעס? איך אפשר? כעס נכנס מתחת לעור, מייצר כאב, מרירות, תסכול. כעס מייצר כעס, שמייצר עוד כאב וכעס. בשביל מה בכלל יש כעס בעולם?
שתיקה השתלטה עלי. נבהלתי מעצמי. מי אני בכלל שאבקר, שאתלונן. מה אני מבין בכלל?
"תגיד, לאהוב - אתה אוהב? לבטא כעס, מרירות, תסכול קשה לך. אבל מה עם אהבה?"
אהבה מביאה חטא.
"כן, כן... אהבה מביאה פחד. אהבה מביאה כאב.
אהבה מביאה תסכול. אהבה מביאה כעס."
שתקתי.
"אז מה? מוותר עליה? על אהבה?"
- כן -חייכתי - אני אוהב את החטאים שלי נקיים. לא כסרח עודף של איזה רגש...
"גבר אתה. אתה לא מרגיש כלום. שום דבר לא נוגע בך. אז אתה לא כועס אף פעם.
אבל האמת היא שאתה בסה"כ סוכר את זרם החיים. ללמוד, להרגיש, ליצור, לעשות
- זה לא בשבילך..."
- אני...
"אל תפסיק אותי.
חיים מביאים איתם חטא. ואתה מעדיף לחטוא בלי לחיות. שלפחות לא יהיה לך על המצפון שום דבר. אתה לה נהנה אז אין יסורי מצפון. לא ככה?
ואני אומר: חיה.
חיה ותן לאחרים למות, אם הם רוצים.
הנח להם למתים שמתו, וכאב את הכאבים שלך, לא של אחרים.
כעס את הכעסים שלך. גם עלי.
כי אתה לא כועס אלא על מי שאתה אוהב.
וממילא קשה לך לזהות מתי אתה אוהב ומתי לא.
אז כעס כבר, כעס. כך לפחות תדע מי חשוב לך."
וכך, לבסוף, נותרתי לבדי. עם כל השאלות המציקות, והמבוכה התמידית.
ורק הכעס ניצב לו שם, מחכה, ממתין, כמו פצצה שעומדת להתפוצץ.
:(
השבמחקאל תתפוצץ לי.. תקנה שק אגרוף - זו דרך מעולה.
ואתה באמת כותב מעולה שלומק'ה..