מחוץ למחנה

בעקבות הירצחו של ג'וליאנו מר בג'נין עלו בי מחשבות נוגות על יכולת ההכלה ההולכת ומצטמצמת של החברה שלנו(ואולי אני סתם חרדתי, ויכולת ההכלה שלנו פעם הייתה מצומצמת בהרבה? פעם רק "העולם הזה" העז לפרסם דברים שהיום כל אחד שם בטוויטר שלו שניה אחרי שהוא יודע מזה). אחרי הכל, לכל חברה ישנם גבולות שמי שלא מצליח להיכנס בהם נחשב לאאוטסיידר - בעיני עצמו, בעיני אחרים או גם וגם - כשזהות זו משפיעה על בחירותיו בחיים ועל האופן בו הוא מתמודד עם המציאות המשתנה. במדינה השרויה במאבק מתמיד בין יהודים וערבים, כבן לאב ערבי ואם יהודיה ג'וליאנו היה למעשה אאוטסיידר מבטן. זהותו המפוצלת הטעינה את אישיותו בדרמה ששירתה אותו היטב כשחקן, אך היותו שחקן ענק לא באה מספיק לידי ביטוי מפני שאמנות בכלל וקולנוע בפרט מעולם לא זכו בארץ להכרה ולתמיכה ממסדית שיאפשרו יצירת כמות מינימלית של הזדמנויות קולנועיות הנצרכות לתחזוקתו של כוכב קולנוע באשר הוא. ג'וליאנו לא יחיד במובן זה: בארץ צמחו לא מעט שחקנים דרמטיים בעלי פוטנציאל להפוך לכוכבי-על, אך מצאי ההזדמנויות המצומצם הכריח אותם להסתפק במועט ולמצוא אפיקי ביטוי חליפיים לדרמה הפנימית שבהם. אורי זוהר ושולי רנד, למשל, בחרו בדרך הדת(חוויות דתיות רבות טעונות דרמטית במידה כזו המאפשרת סיפוק עצום ליצרים הדרמטיים של כל שחקן), אסי דיין בחר בדרך של הרס עצמי, וג'וליאנו - זהותו היהודית-ערבית כמו הכתיבה לו חיים של קונפליקט מתמיד בין היהודים עבורם הוא ערבי מדי ובין ערבים עבורם הוא משת"פ, חיים בהם אין צורך לחפש את הדרמה - היא פשוט נמצאת שם בכל רגע ורגע מעצם זהותו.
באופן אירוני, נרצח ג'וליאנו בשבוע בו נקראת פרשת "מצורע". הצרעת כפי שהתורה ומקורותינו מעצבים אותה איננה מחלה פיזית, כי אם נגע רוחני הנובע מלשון הרע - הלא הוא הכלי המרכזי בו אנו, בני האדם, משתמשים להדרתם של אאוטסיידרים מקרבנו. בעולם האידיאלי של התורה, עולם נקי מלשון הרע, אין בעצם אאוטסיידרים. כל אחד יכול להרגיש את עצמו כחלק מן החברה, אלא אם כן הוא מודר מאיזושהי פעילות ציבורית או דתית. כלומר, רק הא-ל - ע"י שליחיו הכהנים, המחוייבים לדיוק וצייתנות מוחלטת להגדרות הדתיות, ללא טעם אישי - רק הוא יכול להגדיר אאוטסיידר. ה"צרעת" באה מעצמה, וחולפת מעצמה - ולנו, בני האדם, אין כל יכולת להשפיע על היותו של אדם "במרכז" או "בשוליים". כאמור, זהו העולם האידיאלי. בעולמנו הנוכחי, אדם "מצורע" לרוב מונצח ככזה. אין ורסטיליות בין שוליים למרכז. אין קבלה והכלה של אחר, ואין גם תחלופה של ממש בין צדדים שונים של החברה. רוב האנשים נשארים לנצח בתוך קליפת זהותם, תוך ויתור על תהליך הזיקוק הגואל את הזהות האנושית מזרותה לעצמה. לכן, התהליך המתואר בראשית פרשת "מצורע", בו המצורע חוזר אל המחנה, הוא תהליך כ"כ זר ומוזר לחברה שלנו, חברה בה מי שבחוץ - נשאר בחוץ.
שבת שלום.