בילדותי הכל היה מושלם. היה לי אבא קצין בצבא ואם מפנקת, ואחים גדולים, וחדר משלי, וסנדוויץ' עם חלב חם בבוקר במטבח עם הכסא עם החור מהסיגריה של סבא שאני קרוי על שמו(ושאף פעם לא ישבתי עליו) מתחת ללוח הקלוריות שתמיד חשבתי שמה שיותר גבוה בו יותר שווה, והספות האפורות בסלון שפעם הרטבתי עליהן לאחר שנורא רציתי לראות את אח שלי במבט שני אבל לא הצלחתי להישאר ער, ודלת העץ עם המנעול הפשוט שהחלפנו לפלדלת - אבל רק המנעול, לא את כל הדלת, ושכנים מושלמים - הפולניה שתמיד ביקשה קצת סוכר, הנרקומן המכה, הספורטאים והגרוזינים - כולם היו מושלמים. ובטח גם המשפחה של הקצין מלמטה, עם שתי הבנות החתיכות, גם הם היו מושלמים. גם הבתים שנבנו אט אט מסביבי על חורבות פרדסי פ"ת היו מושלמים, והדיירים החדשים שנכנסו אליהם מן הסתם היו מושלמים גם הם, ועל הגגות מסיבות לילות שבת קיציות של חילונים עם מודרן-טוקינג ויוריתמיקס, וילדי ביה"ס החילוני שממול, והנוף הפתח תקוואי שנעלם מעבר לבניינים החדשים, והשקיעות הנוגות, ומחצבת גבעת כח הכתומה שנצנצה לה בינות לבתים, ופנסי הרחוב הכתומים שנשתלו ליד הגינה החדשה והמושלמת ובה פנסי גינה מעוצבים וקסומים. והבנות בבני עקיבא עם התסרוקות המושלמות ושמלות ליל שבת המופלאות, והקורא הקבוע בתורה(היי.. גם אני הייתי מושלם כשקראתי בתורה), והמכוניות של השכנים, והמדריכות שלי בתנועה אבל הכי מושלמות היו הקומונריות, שאחת מהן אמרה לי פעם שגם אני מושלם, כי אני בא ממשפחה טובה ומחונכת ואין לי על מה להתלונן. ולא ידעתי להגיד לה אבל היום אני יודע שכבר אז הלב שלי היה שבור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה