אני זוכר את הימים בהם נחשפתי לראשונה ל"יומן" של פרלוב. כ"כ הוקסמתי, וכ"כ הבנתי את השימוש המחוכם שלו בשפה, וכ"כ הערצתי אותו - טוב, לימדו אותנו להעריץ אותו... ולא שמתי מספיק לב לבעיה אחת קטנה: החיים הפרטיים שלו - כיצד הם הושפעו מנוכחות המצלמה? אז נכון, הוא לעיתים פספס מרק טעים, אבל... זה הכל? עם הזמן למדתי קצת יותר על המניפולציות שלו על הצופה, והנחתי שאדם גאון כמותו ידע היטב מה הוא עושה. אחרי הכל הבחירה שלו לעשות את היומנים הייתה חלוצית, מקורית, ייחודית. אדם שעושה בחירה אמנותית שכזאת מן הסתם יודע מה הוא עושה. מה שהניע אותו לא היה חיפוש אחר רייטינג, אחרי הכל הוא לא חשב שמישהו בכלל ירצה לראות את היומנים. הוא התחיל לעשות אותם כי לא היה לו מימון לעסוק בשום דבר אחר, ולצלם יומן אישי היה פשוט, זמין וזול. מה שהניע אותו היה לגלות שפה חדשה, לגלות דרך חדשה לבטא את עצמו. ומכיוון שהיה אמן מוכשר - הוא אכן יצר יצירה חשובה, מקורית, מעניינת, תוך שליטה מלאה שלו במה לספר, מה להסתיר, מתי לזרוק לצופה את האמת בפרצוף ומתי להסתיר ולרמות.
עם הזמן היומן הפך לז'אנר שלם. רבים ניסו לעשות יומנים פרלוביים, ולא הפריע להם שפרלוב היה גאון יחיד במינו. בעיני, יומני פרלוב נותרו יצירה יחידה במינה, עם פואטיקה המבוססת גם על שימוש וירטואוזי בשפה הקולנועית, לא רק על תכנים. אבל זה היה במאה שעברה. איפה פרלוב ואיפה אנחנו?...
טוב, קשה לי להאמין ש"מחוברות" מנסה להתייחס במשהו לפרלוב, ובכ"ז קשה שלא להיעצב לנוכח סדרה שבנויה כל כולה על "טבעיות" מלאכותית נטולת שמץ תחכום ועל פרובוקציות שלא ברור מה גרוע יותר - האפשרות שהן טבעיות או האפשרות שהן מלאכותיות?... כמובן, מכיוון שהגיבורות אינן קולנועניות גם אין אנו נחשפים לשימוש מושכל בשפה. או איזשהו שימוש. היומיומיות מוטחת בפרצופנו, ממש כשם שהיומיומיות האמיתית של עצמנו מוטחת בפרצופנו יום-יום, ואפילו ארועים "דרמטיים" או מבויימים נתפסים בעיני כ... סתם ארועים, יומיומיים ונטולי ייחוד. הבעיה מתחילה, בעיני, במושג "אינטימיות". כשפרלוב לוקח אותנו למסע בתוך חייו - הוא מצליח לשמר את תחושת האינטימיות. הוא מצליח בכך קודם כל כי הוא יודע מהו המושג הזה. המודעות הזאת הופכת את ההצצה לחייו לסוג של קסם. לעומת זאת, גיבורות "מחוברות" תופסות את התיעוד כויתור מוחלט על האינטימיות - וזאת בהנחה שמלכתחילה הן ידעו מהי אינטימיות.
קחו לדוגמא את שיר נוסצקי. או. קיי. אז העורך שלך מבקש ממך להתנזר מסקס במשך חודש ולכתוב על זה בעיתון. כי את עיתונאית. וזה נושא חשוב, לא? ארוע כזה, בעיני, נתפס כהטרדה מינית פר-אקסלנס. הנה עורך גבר מבקש לפשפש בחיי המין של עיתונאית הכפופה לו. אבל העובדה שהוא יודע שזה מצולם ומשודר מרוקן את הסיטואציה הכביכול טעונה הזו מכל משמעות דרמטית, שהרי אתה מבין שאחת מן השתיים: או שזה מבויים לשם הפרובוקציה, או שמדובר בדמויות שממילא לא שומרות על פרטיותן כך שאי אפשר לחדור לפרטיותו של אדם שאינו שומר עליה. שיר טוענת שהתנזרות מסקס היא מבחן לאהבה, אבל היא לחלוטין לא מבינה שהכנסת המצלמה לחדר המיטות היא סוג של... איך אומרים את זה? כדור בראש לאהבה? היכן היא הייתה בשיעור בו למדו על חשיבות האינטימיות לבניית ותיחזוק הזוגיות?
את אותו הדבר ניתן לומר לגבי דינה, שאיננה מבינה את ההשפלה שהיא עוברת מבן זוגה החוסך ממנה חיבוק לאחר שהיא מתעדת אותם בלכתם לישון יחד. היי,אם בת זוגי הייתה מכניסה מצלמה לחדר המיטות שלי, הייתי זורק אותה(לו היה לי אומץ...). לא חוסך ממנה חיבוק. היעדרה של האינטימיות הופכת את ה"הצצה" בדמויות לעניין טכני, נטול קסם, כשהקסם היחידי יכול להתבסס רק על הפער בין מודעותו של הצופה לבעייתיות שבחשיפה לבין חוסר מודעותן של הדמויות.
היו שהגדירו את הסדרה כמסע אחר האהבה. אז זהו, שמסע אחר האהבה לא יכול להתקיים בנוכחות המצלמה. מה לעשות. מסע אחר הריגוש, לעומת זאת, יכול גם יכול. וזה מה שיש לנו כאן: מסע אחר הריגוש.(כשמיקה ומיקי אולי מהווים סוג של יוצא מן הכלל כאן, בגלל בגרותם היחסית ויכולתם לשחק במה לחשוף ומה להסתיר).
אז איזה ערך יש לסדרה כזאת? במובן מסויים, מחוברות דומה לתחרויות הכרוכות בסיכון לא-נחוץ למתמודדים. גם כאן, הכנסת המצלמה לחדרי חדרים מהווה איום ממשי על בריאותן הנפשית של הדמויות, ובטח שאיום ממשי על מערכות היחסים שלהן. אלא שבמידה והדמויות רגילות להתנהל בצורה כה חושפנית בחיי היום-יום שלהן, הרי שמדובר בסך הכל בהצצה לחייהן של נשים אקס-היביציוניסטיות. ובמידה וחושפנות שכזאת פופלרית בימינו(והיא פופולרית. כן,כן) - אז יש לנו כאן תיעוד של תופעה תרבותית. הבעיה היחידה שלי עם התיעוד הזה, היא שהוא נטול מודעות עצמית. אולי טרם צפיתי במספיק פרקים בסדרה, אבל בינתיים נראה לי שאף אחד - לא המשתתפות ולא יוצרי הסדרה - לא מסוגל להנכיח איזשהו מבט מודע לבעייתיות שבויתור על האינטימיות. וזה לא מפתיע: מבט מודע שכזה עשוי לערער את הבסיס תחת עצם יצירתה של סדרה שכזאת. אבל אולי אתבדה. בינתיים, היעדרו של מבט שכזה הופך את הסדרה לבעיה עצמה, ולא לתיעוד שלה.
ג"נ: יוצרת "מחוברות 2" גו'לי שלז הייתה מורה שלי לסימסטר אחד או שניים, ולא הייתי תלמיד מוצלח במיוחד.
עם הזמן היומן הפך לז'אנר שלם. רבים ניסו לעשות יומנים פרלוביים, ולא הפריע להם שפרלוב היה גאון יחיד במינו. בעיני, יומני פרלוב נותרו יצירה יחידה במינה, עם פואטיקה המבוססת גם על שימוש וירטואוזי בשפה הקולנועית, לא רק על תכנים. אבל זה היה במאה שעברה. איפה פרלוב ואיפה אנחנו?...
טוב, קשה לי להאמין ש"מחוברות" מנסה להתייחס במשהו לפרלוב, ובכ"ז קשה שלא להיעצב לנוכח סדרה שבנויה כל כולה על "טבעיות" מלאכותית נטולת שמץ תחכום ועל פרובוקציות שלא ברור מה גרוע יותר - האפשרות שהן טבעיות או האפשרות שהן מלאכותיות?... כמובן, מכיוון שהגיבורות אינן קולנועניות גם אין אנו נחשפים לשימוש מושכל בשפה. או איזשהו שימוש. היומיומיות מוטחת בפרצופנו, ממש כשם שהיומיומיות האמיתית של עצמנו מוטחת בפרצופנו יום-יום, ואפילו ארועים "דרמטיים" או מבויימים נתפסים בעיני כ... סתם ארועים, יומיומיים ונטולי ייחוד. הבעיה מתחילה, בעיני, במושג "אינטימיות". כשפרלוב לוקח אותנו למסע בתוך חייו - הוא מצליח לשמר את תחושת האינטימיות. הוא מצליח בכך קודם כל כי הוא יודע מהו המושג הזה. המודעות הזאת הופכת את ההצצה לחייו לסוג של קסם. לעומת זאת, גיבורות "מחוברות" תופסות את התיעוד כויתור מוחלט על האינטימיות - וזאת בהנחה שמלכתחילה הן ידעו מהי אינטימיות.
קחו לדוגמא את שיר נוסצקי. או. קיי. אז העורך שלך מבקש ממך להתנזר מסקס במשך חודש ולכתוב על זה בעיתון. כי את עיתונאית. וזה נושא חשוב, לא? ארוע כזה, בעיני, נתפס כהטרדה מינית פר-אקסלנס. הנה עורך גבר מבקש לפשפש בחיי המין של עיתונאית הכפופה לו. אבל העובדה שהוא יודע שזה מצולם ומשודר מרוקן את הסיטואציה הכביכול טעונה הזו מכל משמעות דרמטית, שהרי אתה מבין שאחת מן השתיים: או שזה מבויים לשם הפרובוקציה, או שמדובר בדמויות שממילא לא שומרות על פרטיותן כך שאי אפשר לחדור לפרטיותו של אדם שאינו שומר עליה. שיר טוענת שהתנזרות מסקס היא מבחן לאהבה, אבל היא לחלוטין לא מבינה שהכנסת המצלמה לחדר המיטות היא סוג של... איך אומרים את זה? כדור בראש לאהבה? היכן היא הייתה בשיעור בו למדו על חשיבות האינטימיות לבניית ותיחזוק הזוגיות?
את אותו הדבר ניתן לומר לגבי דינה, שאיננה מבינה את ההשפלה שהיא עוברת מבן זוגה החוסך ממנה חיבוק לאחר שהיא מתעדת אותם בלכתם לישון יחד. היי,אם בת זוגי הייתה מכניסה מצלמה לחדר המיטות שלי, הייתי זורק אותה(לו היה לי אומץ...). לא חוסך ממנה חיבוק. היעדרה של האינטימיות הופכת את ה"הצצה" בדמויות לעניין טכני, נטול קסם, כשהקסם היחידי יכול להתבסס רק על הפער בין מודעותו של הצופה לבעייתיות שבחשיפה לבין חוסר מודעותן של הדמויות.
היו שהגדירו את הסדרה כמסע אחר האהבה. אז זהו, שמסע אחר האהבה לא יכול להתקיים בנוכחות המצלמה. מה לעשות. מסע אחר הריגוש, לעומת זאת, יכול גם יכול. וזה מה שיש לנו כאן: מסע אחר הריגוש.(כשמיקה ומיקי אולי מהווים סוג של יוצא מן הכלל כאן, בגלל בגרותם היחסית ויכולתם לשחק במה לחשוף ומה להסתיר).
אז איזה ערך יש לסדרה כזאת? במובן מסויים, מחוברות דומה לתחרויות הכרוכות בסיכון לא-נחוץ למתמודדים. גם כאן, הכנסת המצלמה לחדרי חדרים מהווה איום ממשי על בריאותן הנפשית של הדמויות, ובטח שאיום ממשי על מערכות היחסים שלהן. אלא שבמידה והדמויות רגילות להתנהל בצורה כה חושפנית בחיי היום-יום שלהן, הרי שמדובר בסך הכל בהצצה לחייהן של נשים אקס-היביציוניסטיות. ובמידה וחושפנות שכזאת פופלרית בימינו(והיא פופולרית. כן,כן) - אז יש לנו כאן תיעוד של תופעה תרבותית. הבעיה היחידה שלי עם התיעוד הזה, היא שהוא נטול מודעות עצמית. אולי טרם צפיתי במספיק פרקים בסדרה, אבל בינתיים נראה לי שאף אחד - לא המשתתפות ולא יוצרי הסדרה - לא מסוגל להנכיח איזשהו מבט מודע לבעייתיות שבויתור על האינטימיות. וזה לא מפתיע: מבט מודע שכזה עשוי לערער את הבסיס תחת עצם יצירתה של סדרה שכזאת. אבל אולי אתבדה. בינתיים, היעדרו של מבט שכזה הופך את הסדרה לבעיה עצמה, ולא לתיעוד שלה.
ג"נ: יוצרת "מחוברות 2" גו'לי שלז הייתה מורה שלי לסימסטר אחד או שניים, ולא הייתי תלמיד מוצלח במיוחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה