יום שלישי, 8 במרץ 2011

על סרט אחד קטן, אך חשוב(למרות שהוא ממש לא מעכשיו...)

כבר זמן רב שלא פרסמתי רשומה, אבל פתיחת סימסטר ב יחד עם יום פתוח שהתקבצו שניהם לשבוע שעבר משמשים עבורי אליבי מוצק למדי, לא? בכל אופן, מפעם לפעם עולים במוחי רעיונות לרשומות, אך קשה לי למצוא את המוטיבציה לשבת ולכתוב אותן. שום דבר לא נראה לי מספיק חשוב. ואני יודע - בתור אחד שקרא את הסיפור הראשון-הראשון ב"כה עשו חכמינו"(העשיר שלא מצא את העני האולטימטיבי,זוכרים?) - שזו טעות. צריך לחיות את הרגע, או,ליתר דיוק,לנצל את ההזדמנויות שנקרות בדרכנו, שהרי לא סתם הן נקרות בדרכנו. אני כותב זאת, דווקא על רקע המחוייבות שיש לדתיים העוסקים באמנות בכלל ובקולנוע בפרט לחכות לדבר "החשוב" ולא לזרום בטבעיות עם כוחות היצירה שלהם. וכבר נכתב על הנטיה של סרטי מעלה לעסוק ב"חשוב" במאמרו של עמרי לוי "סרטים עם סיבה". מצד אחד, זה יפה מאוד לעסוק רק בחשוב. אך מצד שני - יש בזה אלמנט מסרס. שהרי מי אמר שמה שיש לי לומר באמת חשוב? בגלל שאני, איזה בחור צעיר שמתעסק בסרטים(ומן הסתם גם חי בסרט, במידת מה)חושב שמשהו חשוב מספיק לעשות כדי עליו סרט - זה באמת עושה אותו חשוב? (ומי שמעולם לא סבל ממחשבות טורדניות - מומלץ להתאים את המשפט האחרון לחייו ולשנן אותו היטב. על הפסיכולוג אני לא מתחייב לשלם...).
ובכ"ז, מפאת חולשתי, אני לעיתים קרובות מוצא את עצמי מזלזל בסרטים טובים ואף מעולים, מהסיבה הפשוטה שהם לא חשובים מספיק בעיני. לכן, כשאני מוצא סרט חשוב באמת, כמובן שלא אוכל להימנע מלספר עליו כאן. ובכן, מעשה בקולנוען שעשה סרט על פרשת רציחתו של ראש המדינה שלו, פרשה המהווה עד היום,שנים רבות לאחר התרחשותה, פצע מדמם בנשמת האומה, ואף סמל לתקופה שלמה. לפרשה נלוו גם תיאוריות קונספירציה, אבל הסרט דווקא מתמקד בלספר את הסיפור כהווייתו מנקודת מבטה של אחת הטרוריסטיות המעורבות בפשע. ורק למען הסר ספק: לא מדובר בפוליטיקאי אמריקאי כלשהו, וגם לא ברבין(למרות שהייתי רוצה). מדובר באלדו מורו, שנחטף,"נשפט",נידון למוות והוצא להורג ע"י הבריגדות האדומות - ארגון טרור שמאלני קיצוני באיטליה של שנות השבעים,הזכורות לדראון כ"שנות העופרת".
"בוקר טוב,לילה" - זה שם הסרט - נמנע מניצול מסחרי ציני של טראומה לאומית(זה הרי מאוד מקובל בארה"ב) ומטפל בפצע המדמם בכפפות של משי. כמעט ואין אלימות בסרט, גם לא בשיאו הדרמטי, ומדובר כאן על סרט המתאר סיטואציה בה יש חטוף וחוטפים כלואים בתוך דירה אחת במשך קרוב לחודשיים. את היגאל עמירים האיטלקיים הוא מתאר כבני אנוש, המאמינים באדיקות דתית בקומוניזם, אלא שגם להם חולשות אנושיות המסוגלות לערער את דבקותם - למעט המנהיג, שכמובן יודע לשמור על קור רוח ונחישות מול המתח הבלתי נסבל שבסיטואציה, אך גם את דמותו מצליח הבמאי לשרטט לעומק - והכל בניואנסים קטנים, מינוריים. עכשיו רק אפשר לדמיין כמה קשה להעניק עומק לדמות שנצבעה בצבע שחור ע"י החברה, וכל זה ביצירה קולנועית - וביצירת סרט, כידוע, בוחשות ידים רבות: במאי, מפיק, צלם, שחקנים, תסריטאים, שלא לדבר על החברים של היוצרים, המשפחות שלהם... מול כל הלחץ הזה מצליח הבמאי להנפיק יצירה עדינה, מינורית, קאמרית, וכל זה בתוך סיר הלחץ של החברה האיטלקית - הדומה למדי לזו הישראלית במנטליות שלה.
מרקו בלוקיו, הבמאי, הוא יוצר מוכשר וותיק - מדורם של ברטולוצ'י ופאזוליני - כשבעברו לא מעט סרטים טובים וחשובים, ואף מעוררי סערות, מה שאולי מסביר מהיכן יש לו את האומץ. "בוקר טוב, לילה" היה הזוכה הגדול של פסטיבל ונציה 2003 ואף זיכה את השחקנית הראשית בו בגלובוס הזהב ב2004. סרט צנוע(בכל המובנים), קטן, אבל חזק ביותר ובעיקר - חשוב. הלוואי עלינו, שכן יש בסרט שכזה פוטנציאל לריפוי מסויים לחברה בה נעשה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה