פרשת "תרומה" הייתה פרשת בר המצווה שלי. למעלה משנה לפני השבת המיועדת כבר התחלתי ללמוד את הפרשה, וכחמישה שבועות לפניה כבר ידעתי אותה. עד היום אני יכול לגשת לקרוא את הפרשה כמעט בלי הכנה(טוב, לא קריאה נקיה מטעויות פה ושם...) - בעיקר כשאני מרוכז ובמצב רוח טוב. ואיזו פרשה נפלאה זו: הקב"ה נותן לישראל במתנה הוראות הכנה מדוייקות ליצירת אמנות מפוארת, בה כל פרט ופרט מכוון ובעל הקשרים ומשמעויות רוחניות. העושר והמגוון ברמת העונג הראשוני מהאסטטיקה והיופי, יחד עם העושר העצום ברמת המשמעויות והסאבטקסט(שחלקים ממנו אולי נוספו במהלך דורות של יצירת טקסטים פרשניים שונים. בדיוק כמו שקורה לכל יצירת אמנות חשובה, לא?), הופכים את המשכן ליצירת מפתח בתולדות האמנות היהודית, ואולי בכלל. ואני, בגיל 13, זכיתי ללמוד לקרוא את ציוויי מלאכת המשכן, על טעמיהם וניגוניהם, וכך נצרבה בי התודעה על ראשוניותו של המשכן.
עם זאת, מי שנוהג לקרוא את פרשת השבוע עם רש"י, ומתעצבן כשרש"י כותב מגילות שלימות על מילה וחצי, שמח מאוד השבוע. אחרי משפטים-תרומה-תצווה גדושות הפירושים באה "ויקהל" ונותנת הזדמנות לנוח מהפרושים. האירוניה היא, שלדעתי דווקא "ויקהל" - שנראית כמו שידור חוזר של "תרומה" - היא פרשה שכ"כ לא שייכת לדורנו.
"חדש!" "תדהמה!" "פצצה ב.." ו"רעידת אדמה" הם מן הביטויים השכיחים ביותר בטקסטים אותם אנו נוהגים לצרוך - בין אם אלה פרסומות, חדשות או תכניות בידור. כל מה שדרמטי, חד פעמי, טרגי, מפתיע, מרגש, חדשני - דוחק מעינינו את מה שמתמשך, או חוזר על עצמו. כמובן, התקשורת הרבה פעמים מוכרת לנו דברים ישנים כביכול הם חדשים ומפתיעים, אך אין זה משנה את העובדה שבדורנו פשתה הנטיה לשפוט את הישן והחוזר על עצמו לחומרה. בכל רגע נתון, הילד שבתוכנו עלול לקום ולזעוק: "מ-ש-ע-מ-ם!!!!" ובכך אנו הופכים לדרוכים, עירניים, ורגישים לכל חדש, חדיש ומחודש.
פרשת "ויקהל" מדגימה את החסרון שבכך. מצד אחד, היא נראית כמו חזרה מעצבנת על פרשת תרומה(עם תוספות קטנות), וחזרה כ"כ מדוייקת שנשאר מרחב מחיה צר ביותר לכותבי הוורטים למיניהם. א-ב-ל, מצד שני יש הבדל אחד משמעותי בין שתי הפרשיות: פרשת תרומה היא הציווי, פרשת ויקהל היא הביצוע. וזה הבדל ענק. המתח הזה בין שתי פרשיות כ"כ דומות מעניק לנו תמונה טובה על המתח הקיים בין חוויה ראשונית לחוויה משנית איתו אנו מתמודדים בחיים. למשל: המתח בין לימוד תיאורטי ליישום. המתח בין להכיר מישהי לבין לחיות איתה. המתח בין להקים מדינה/חברה/כל גוף אחר לבין לקיים את חיי המדינה/החברה/גוף כלשהו לאורך ימים ושנים(על רקע זה אני נזכר במדרש על כך שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבם בטרם ברא את העולם הזה. גם מדרש זה נותן לנו תמונת ראי על המחיר היקר של חיים בהם החדש הופך תוך שניה לישן וכבר נדחה מפני חדש ממנו).
רבים וטובים ממני(וגם אני...) נוהגים לצקצק בלשון על הנטיה שלנו לרדוף אחרי ריגושים, מוצרים חדשים, חוויות מסעירות. אבל ישנה גם דרך אחרת להסתכל על זה. העונג מהראשוני, המרגש והמסעיר הוא סוג של נתון שניתן לממשו בדרכים חיוביות ושליליות. בעיני, האיש שממנו ניתן ללמוד יותר מכל בהקשר זה, הוא אברהם. הוא הדוגמא האידיאלית להתמודדות עם ראשוניות: הוא חווה את האמונה בצורתה הראשונית ביותר - ולא כתוצאה ממסורת ומורשת אבות - וחווה חוויות מסעירות ביותר במהלך חייו(עשרה נסיונות) ואת הפעולה שלו בעולם נהוג לשייך למידת החסד. מידת החסד היא מידה דרמטית. הפער בין הנותן למקבל מעניק שליטה מוחלטת לנותן וחוסר אונים מוחלט למקבל - וזהו פער דרמטי מובהק, המייצר פוטנציאל להתרחשויות דרמטיות בהמשך הקשר בין שני הצדדים, לו קשר זה יתמשך. כמובן, שהחסד היותר עמוק ומתוחכם(ומומלץ,כמובן) הוא זה המחליש את הפער הדרמטי ומצמצם את הפוטנציאל הדרמטי שבפעולת החסד. אבל, מה לעשות, אוהבי דרמה אנחנו. ואי אפשר להתכחש לעונג שבלעשות חסד מעמדת כל יכול, הגם שאח"כ חסר האונים שמקבל מאיתנו יכול לממש את המטען הדרמטי שבסיטואציה ו"לדפוק" אותנו.
גם כיום ניתן לומר שבדורנו יש לא מעט חסד - לטוב ולרע. העובדה המצערת שיש אנשים המנצלים טוב לב של אנשים כדי לגייס תרומות לכיסם הפרטי במרמה, רק מעידה על כך שיש מוכנות גדולה לתרום - מה שמפתה נוכלים לנצל את המצב. החסד מתבטא גם בצורך שלנו לעטוף את כל מי שנדמה בעינינו כחלש: את הזר, את הילד, את הזקן, את החייל, את האישה. לעיתים הנטיה הזאת מוגזמת ואנו עוטפים עד חנק גם כאלה שלא ממש זקוקים להגנתנו. אנו מעניקים חסד על ימין ועל שמאל ללא הבדל דת, גזע, מין, העדפה פוליטית ואפילו רמה מוסרית. גם כלפי אויבינו המרים ביותר אנו נוהגים להרעיף חסד. ולצערי, גם ההורות של רובינו נדמית לי כנובעת ממידת החסד ותו לא. וזה מצער, כי ילד לא זקוק רק שיתנו לו קורת גג, אוכל טוב, מתנות, לימודים איכותיים, חוגי העשרה ושאר פינוקים. הוא זקוק גם לקשר רגשי טוב ובריא. קשר רגשי שכזה קשה לקיים כשיחסי הורים-ילדים מושתתים על מידת החסד כפשוטה, בו - להזכירכם - הנותן הוא כל יכול והמקבל חסר אונים. ובקצרה, אציין גם את המתירנות וחוסר הגבולות ביחסי גברים-נשים (תפוסים כפנויים) כשייכים למידת החסד(וניתן לעיין בפרשנויות לויקרא כ' י"ז בעניין זה).
אבל, לצד כל השלילי שיש בדורנו, יש בו הזדמנות מאוד גדולה. אם נשקיע בללמוד את מידת החסד, נלמד מתי היא מוגזמת ומתי היא אידיאלית, מתי היא מועילה ומתי מזיקה, מתי היא מפוארת ומתי היא חרפה(=חיסודא בארמית) - ומדובר באתגר לא קל בכלל - או אז נוכל באמת ובתמים לראות בעצמנו "אור לגויים"(אנחנו ממילא תכנית הריאליטי המועדפת עליהם, לא?...)
עם זאת, מי שנוהג לקרוא את פרשת השבוע עם רש"י, ומתעצבן כשרש"י כותב מגילות שלימות על מילה וחצי, שמח מאוד השבוע. אחרי משפטים-תרומה-תצווה גדושות הפירושים באה "ויקהל" ונותנת הזדמנות לנוח מהפרושים. האירוניה היא, שלדעתי דווקא "ויקהל" - שנראית כמו שידור חוזר של "תרומה" - היא פרשה שכ"כ לא שייכת לדורנו.
"חדש!" "תדהמה!" "פצצה ב.." ו"רעידת אדמה" הם מן הביטויים השכיחים ביותר בטקסטים אותם אנו נוהגים לצרוך - בין אם אלה פרסומות, חדשות או תכניות בידור. כל מה שדרמטי, חד פעמי, טרגי, מפתיע, מרגש, חדשני - דוחק מעינינו את מה שמתמשך, או חוזר על עצמו. כמובן, התקשורת הרבה פעמים מוכרת לנו דברים ישנים כביכול הם חדשים ומפתיעים, אך אין זה משנה את העובדה שבדורנו פשתה הנטיה לשפוט את הישן והחוזר על עצמו לחומרה. בכל רגע נתון, הילד שבתוכנו עלול לקום ולזעוק: "מ-ש-ע-מ-ם!!!!" ובכך אנו הופכים לדרוכים, עירניים, ורגישים לכל חדש, חדיש ומחודש.
פרשת "ויקהל" מדגימה את החסרון שבכך. מצד אחד, היא נראית כמו חזרה מעצבנת על פרשת תרומה(עם תוספות קטנות), וחזרה כ"כ מדוייקת שנשאר מרחב מחיה צר ביותר לכותבי הוורטים למיניהם. א-ב-ל, מצד שני יש הבדל אחד משמעותי בין שתי הפרשיות: פרשת תרומה היא הציווי, פרשת ויקהל היא הביצוע. וזה הבדל ענק. המתח הזה בין שתי פרשיות כ"כ דומות מעניק לנו תמונה טובה על המתח הקיים בין חוויה ראשונית לחוויה משנית איתו אנו מתמודדים בחיים. למשל: המתח בין לימוד תיאורטי ליישום. המתח בין להכיר מישהי לבין לחיות איתה. המתח בין להקים מדינה/חברה/כל גוף אחר לבין לקיים את חיי המדינה/החברה/גוף כלשהו לאורך ימים ושנים(על רקע זה אני נזכר במדרש על כך שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבם בטרם ברא את העולם הזה. גם מדרש זה נותן לנו תמונת ראי על המחיר היקר של חיים בהם החדש הופך תוך שניה לישן וכבר נדחה מפני חדש ממנו).
רבים וטובים ממני(וגם אני...) נוהגים לצקצק בלשון על הנטיה שלנו לרדוף אחרי ריגושים, מוצרים חדשים, חוויות מסעירות. אבל ישנה גם דרך אחרת להסתכל על זה. העונג מהראשוני, המרגש והמסעיר הוא סוג של נתון שניתן לממשו בדרכים חיוביות ושליליות. בעיני, האיש שממנו ניתן ללמוד יותר מכל בהקשר זה, הוא אברהם. הוא הדוגמא האידיאלית להתמודדות עם ראשוניות: הוא חווה את האמונה בצורתה הראשונית ביותר - ולא כתוצאה ממסורת ומורשת אבות - וחווה חוויות מסעירות ביותר במהלך חייו(עשרה נסיונות) ואת הפעולה שלו בעולם נהוג לשייך למידת החסד. מידת החסד היא מידה דרמטית. הפער בין הנותן למקבל מעניק שליטה מוחלטת לנותן וחוסר אונים מוחלט למקבל - וזהו פער דרמטי מובהק, המייצר פוטנציאל להתרחשויות דרמטיות בהמשך הקשר בין שני הצדדים, לו קשר זה יתמשך. כמובן, שהחסד היותר עמוק ומתוחכם(ומומלץ,כמובן) הוא זה המחליש את הפער הדרמטי ומצמצם את הפוטנציאל הדרמטי שבפעולת החסד. אבל, מה לעשות, אוהבי דרמה אנחנו. ואי אפשר להתכחש לעונג שבלעשות חסד מעמדת כל יכול, הגם שאח"כ חסר האונים שמקבל מאיתנו יכול לממש את המטען הדרמטי שבסיטואציה ו"לדפוק" אותנו.
גם כיום ניתן לומר שבדורנו יש לא מעט חסד - לטוב ולרע. העובדה המצערת שיש אנשים המנצלים טוב לב של אנשים כדי לגייס תרומות לכיסם הפרטי במרמה, רק מעידה על כך שיש מוכנות גדולה לתרום - מה שמפתה נוכלים לנצל את המצב. החסד מתבטא גם בצורך שלנו לעטוף את כל מי שנדמה בעינינו כחלש: את הזר, את הילד, את הזקן, את החייל, את האישה. לעיתים הנטיה הזאת מוגזמת ואנו עוטפים עד חנק גם כאלה שלא ממש זקוקים להגנתנו. אנו מעניקים חסד על ימין ועל שמאל ללא הבדל דת, גזע, מין, העדפה פוליטית ואפילו רמה מוסרית. גם כלפי אויבינו המרים ביותר אנו נוהגים להרעיף חסד. ולצערי, גם ההורות של רובינו נדמית לי כנובעת ממידת החסד ותו לא. וזה מצער, כי ילד לא זקוק רק שיתנו לו קורת גג, אוכל טוב, מתנות, לימודים איכותיים, חוגי העשרה ושאר פינוקים. הוא זקוק גם לקשר רגשי טוב ובריא. קשר רגשי שכזה קשה לקיים כשיחסי הורים-ילדים מושתתים על מידת החסד כפשוטה, בו - להזכירכם - הנותן הוא כל יכול והמקבל חסר אונים. ובקצרה, אציין גם את המתירנות וחוסר הגבולות ביחסי גברים-נשים (תפוסים כפנויים) כשייכים למידת החסד(וניתן לעיין בפרשנויות לויקרא כ' י"ז בעניין זה).
אבל, לצד כל השלילי שיש בדורנו, יש בו הזדמנות מאוד גדולה. אם נשקיע בללמוד את מידת החסד, נלמד מתי היא מוגזמת ומתי היא אידיאלית, מתי היא מועילה ומתי מזיקה, מתי היא מפוארת ומתי היא חרפה(=חיסודא בארמית) - ומדובר באתגר לא קל בכלל - או אז נוכל באמת ובתמים לראות בעצמנו "אור לגויים"(אנחנו ממילא תכנית הריאליטי המועדפת עליהם, לא?...)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה