יום חמישי, 17 בפברואר 2011

אומץ אמיתי - האחים כהן

האחים כהן מעוררים בי לרוב קנאה. קודם כל, הם אחים שעובדים ביחד שנים, ולא מסתכסכים(לפחות לא מספיק כדי להיפרד. ונראה לי שכל קולנוען יודע כמה ההישג הזה משמעותי כשעושים סרטים ביחד). שנית, הם לא שמים על אף אחד ועושים מה בראש שלהם, לא משנה אם זה לא לפי הספר או לא לפי טעם הקהל או טעם מצביעי האוסקר. שלישית: הם שחקנים מוכשרים. כן, הם לא משחקים בסרטים של עצמם, אבל לך תאמין להם. הם מלכי המניפולציות והמשחקים. והכי חשוב: הם נהנים. הם מה זה נהנים... לכן, כל ביקורת שלי עליהם משוחדת מראש. אני מקנא.
העניין המרכזי שבעיני מאפיין את סרטיהם הוא העמדת הצד הילדותי(תמים או קונדסי או גם וגם)מול הצד המאיים/מזעזע שבחיים. אמנם לא ראיתי את כולם, אבל שוב ושוב מצאתי בסרטיהם גיבורים ילדותיים(או המייצגים טוהר ותמימות)מתעמתים מול מציאות סתומה או אכזרית או מושחתת או סתם גדולה מהחיים. לעיתים לא הגיבור עצמו הוא הילדותי, אלא אחד כזה הצופה מן הצד בעימות הזה, בין הטוהר לאכזריות. כמובן, כל זה מתחבר היטב לשימוש המשובש בז'אנרים מוכרים, שהרי ז'אנר קולנועי נועד ליצור לצופה קרקע מוכרת, עליה ניתן לצעוד בבטחה - ממש כמו הורה האוחז ביד ילדו הלומד ללכת. הכהנים לוקחים את הילד שבנו, נותנים לנו קרקע בטוחה לצעוד עליה - ומרעידים אותה כל הזמן תחת רגלינו. לפעמים זה מטריד אבל לרוב זה משעשע, מה גם שבסוף הכל מסתדר בצורה כלשהי. לפחות עד לאחרונה.
לאחרונה, כזכור, נטשו האחים את הצורך לסיים את הסרט בצורה ברורה - גם ב"ארץ קשוחה" וגם ב"יהודי טוב" הסוף נשאר פתוח. הטון הקודר של "ארץ קשוחה" והעיסוק בזהותם היהודית ב"יהודי טוב" מצביעים לדעתי על איזשהו תהליך שעובר על צמד האחים, שמתעסקים כנראה יותר ויותר בלספר את עצמם, ופחות ופחות בלשעשע אותנו. לא שזה סותר. ב"אומץ אמיתי", כמדומני, הם הצליחו לזקק את האמירה האישית שלהם מבלי לוותר על העקרונות הישנים שלהם: ז'אנר קלאסי עם טוויסט שמשעשע אותנו. כלומר, הפעם זה לא סתם שעשוע. זה שעשוע עם מסר.
(עלילת הסרט המפורטת להלן עלולה להכיל ספוילרים)
מאטי רוס היא ילדה בת 14 שאביה נרצח, ונותרת חסרת אונים בעולם. ככזאת, היא מייצגת את הצד הילדותי והפגיע, וכדי להדגיש זאת, איננו רואים לא את אמה, ולא את עורך הדין שלדבריה עומד מאחוריה. לרשותה עומדים רק אסרטיביות חסרת גבולות, תבונה ותושיה, ולא פחות חשוב: ערכי מוסר המגנים עליה באופן יחסי מידו האכזרית של העולם הגברי עמו היא מתמודדת במהלך הסרט. במהלך הסרט היא מתמודדת בצורה מעוררת השתאות מול סופיותו של הגוף האנושי בשלל צורות מגונות ומגוונות. אבל היא גם זוכה להוציא מגופו הלום הזקנה והאלכוהול של המרשל רוסטר קוגברן כוחות-על הנושאים אותה אל מעבר ל(ולא נפרט כאן יותר מדי), והכי מעניין: היא גם זוכה לראות את הסרט מסתיים. כן, כן, הסוף איננו פתוח הפעם.
ב"אומץ אמיתי" איתן וג'ואל מיטיבים לדגדג את תודעת המוות המודחקת שבנו. היא מודחקת מטעמים מובנים, אך מפני שאנו יודעים שבכ"ז, למרות ההדחקה, נמות בסופו של דבר, אנו גם הולכים לראות סרטים מפחידים מסוגים שונים ונהנים מהפחד הזמני. חווית הצפיה בסרט בהקשר זה, היא כניסה לעולם אסור, סודי, בו הפחדים הכמוסים ביותר שלנו מוצבים מולנו, ואנו מתמודדים איתם בהצלחה- ויוצאים מן ההקרנה בתחושה מרוממת של נצחון, בדרך להמשיך את חיינו כרגיל. "אומץ אמיתי" איננו שונה בכך מהרבה סרטים אחרים - מערבונים,כמובן, או סרטי אימה ומתח - והוא עשוי בכשרון רב, עם צילום מדהים, ורעיונות מעניינים, אבל קשה לי למצוא בו חשיבות הסטורית מלבד היותו תחנה מרכזית בדרכם של האחים אל עבר יצירת מופת אמיתית שכנראה תבוא בהמשך(והיו גם בעבר).
שורה תחתונה: "אומץ אמיתי" הוא סרט שרוב האנשים ייהנו ממנו. גם אלה שנרתעים בדרך כלל מאברים כרותים וגופות בקולנוע - עשויים לצאת מסופקים מחווית הצפיה בו. עם זאת, אנשים שהמציאות כבר עימתה אותם עם חוויית המוות עלולים למצוא אותו מיותר למדי.
הבהרה קטנטנה: "אומץ אמיתי" עוסק גם בגבריות בהקשרה האמריקאי. הוא מציג אותה נלעגת ומעוררת כבוד, מעצבנת ומעוררת תשואות - אבל גבריות אף פעם לא מעניינת אותי. בעיני, סרטים על גבריות הם סרטים לנשים.
בתאבון!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה