יום רביעי, 16 במאי 2012

החייל האוטומטי

קודם כל התקשורת אשמה.
היא מוכרת לנו מציאות בה הפוליטיקאים הם האנשים הכי חשובים והכי מסוקרים.
הם מנהלים את המדינה, לא?
ואז, ואז כולנו רוצים להיות פוליטיקאים.
ופוליטיקאים - הם מחוייבים לאיזו יריה אוטומטית על כל יריה של ה"אוייב".
פוליטיקאי ימני אמר משהו? פוליטיקאי שמאלי ישר יגיב.
פוליטיקאי שמאלי אמר משהו? פוליטיקאי ימני ישר יסביר איפה הוא טועה.


לי יש לא מעט חברים שמאלי דעה וימני דעה, ורוב הזמן אני שומע מרובם תגובות על אוטומט. והם לא יוצאי דופן. כולם - כמעט - כאלה.
וכך אנו מקבלים ים של אנשים שמקשקשים את אותם דיבורים לעוסים שוב ושוב,
והמרחב האינטרנטי הופך למדמנה של טקסטים משומשים.
כולם - כן, כולם - מחקים פוליטיקאים.


אז שימו לב, כולם: כשיש זרם, ואתה שוחה איתו, אז אתה לא מותיר חותם.
כמובן, לעיתים הזרם לוקח לכיוונים נכונים. אבל לעיתים קרובות לא.
כי ככה זה זרמים - הם די שרירותיים. 
וכשאינך מותיר חותם - הזרם ממשיך לזרום בכיוונו, נכון או שגוי.


ועוד משהו: לזרם יש 360 מעלות אופציונליות. כן, כן, בניגוד למקובל לחשוב,
שהרי רוב האנשים חושבים שיש רק שני כיוונים. טעות!!!!


יצירתיות היא זן נכחד בעידן האינטרנט. כולם רוצים ללכת עם העדר - ימינה או שמאלה. זה מזכיר לי את שני השעירים של יום הכיפורים: אחד הלך לעזאזל, ואחד הוקרב על המזבח.
נו, באיזו אפשרות הייתם בוחרים?...


אני בוחר להיות שעיר שמדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות וחי בשלום עם מרבית המילים שהוא כותב/אומר. הטקסטים שלי - אני משתדל, לפחות - הם יד ראשונה, מרופא(וזה שקר גס. אני מפחד מדם).




לאחרונה שמעתי על מחאת "ישראל-שלי" נגד "דוחקי הקץ" - מחזה חדש של מוטי לרנר שעתיד לעלות בעוד מספר חודשים. אני הבנתי בדיוק על מה המחאה: זו מחאה בשירותה של מפלגה חדשה בישראל. נפתלי בנט, מראשי "ישראל-שלי", מתעתד להיות פוליטיקאי, וכפי שכתבתי - פוליטיקאים עובדים על אוטומט. כדי להצליח, עליהם לטבול את ידם במים, לחוש את כיוון הזרם, ולהניע את ידם באותו כיוון. אם הם הצליחו לחזק את הזרם - הרי שהם הותירו חותם, שישרת אותם במערכת בחירות עתידית. אם הם נכשלו - ...


מוטי לרנר הוא יוצר ותיק. בעבר למדתי אצלו כתיבה, וגם נחשפתי ליצירות שלו, שגם אם שיקפו יכולות מקצועיות ואמנותיות גבוהות, הרי שהן גרמו לי להתייחס אליו כאל יוצר פופוליסט ושטחי. ומכיוון שהחברה שלנו, עפי"ר, פופוליסטית ושטחית, אני חושב שהוא יוצר ראוי לה. אחרי הכל, תפקידה של אמנות לשקף את החברה, לא? את "דוחקי הקץ" כמובן שלא ראיתי עדיין, לכן קטונתי מלומר דבר מה בעל ערך אודותיה(ותאמינו לי שאני יכול להמציא. אני ממש ממש מוכשר!). האם היא "תכפיש ציבור שלם"? אולי. האם היא מהווה "הסתה"? - יתכן. אני דווקא חושב שמבלבלים כאן בין "תעמולה" ל"הסתה". אבל כמי שבא מקולנוע, אני לא נבהל מתעמולה. אבל בשורה התחתונה - לא ראיתי. לא יודע מה לומר. האם יש מקום לצנזר אמנות שמהווה תעמולה, ואולי אפילו הסתה? מסופקני. 


אז מה כן? צריך לקיים שיח(ולא ברמה של גן-ילדים). אם הצגה היא שטחית ורדודה - אפשר פשוט להאיר זאת. אם יצירת אמנות היא תעמולה זולה - לא קשה לחשוף זאת לעיני כל. ותאמינו לי שלמוטי לרנר ולתאטרון החאן יפריע הרבה יותר אם ביקורת אמיתית ומקצועית תחשוף בעיות שכאלה במחזה הזה, מאשר הדיבורים על "הסתה", "הכפשה" או "חוסר התחשבות ברגשות הציבור". אמנם, פוליטיקאים מתקשים לגרוף רווחים מביקורות מעמיקות, שלא לדבר על שיח בין-גושי. הרי הם מתפרנסים מהסכסוכים ביננו לבין עצמנו. אבל, עבורי, ציבור האזרחים(היי, גם אני כזה...) הרבה יותר חשוב מהפוליטיקאים. ואם הציבור בוחר ללכת, עם איזה פוליטיקאי, לעזאזל(או להיות קרבן על המזבח...) - אני חושב שצריך לומר לו שהמוות לא יאה לו(ומי שצפה ב"המוות יאה לה"(או "המוות נאה לה") של רוברט זמקיס אולי גם יבין למה אני חושב שזו סאטירה על פוליטיקאים. מה, רק אני ראיתי?...).


נ"ב - אם אני מקים מחר מפלגה, תירקו לי בפנים. שלפחות אדע לאן נושבת הרוח...


והנה שיר שגם יכול להיתפס כסאטירה על הפוליטיקאים שלנו. מה קורה לפוליטיקאי כשנפסק החשמל?...

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה