שלום לכולם!
ראשית כל, הסבר קצר:
לאחרונה השתתפתי בהפקת סרט גמר של "מעלה". ההפקה הייתה תובענית מאוד - פיזית ונפשית - ומהנה ומספקת עד מאוד. כבר מזמן לא נהניתי כך בהפקה! אנסה בהמשך לכתוב מעין יומן זכרונות, נראה אם יעלה בידי. הזכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם!...
מה שכן, לא התפניתי לכתוב כאן, לצערי, כבר זמן רב. דברים רבים קורים בארץ: מחאה חברתית, פינוי שכונה בהתנחלות, גירוש זרים, ואיך אפשר בלי היורו המשובח המתנהל במזרחה של אירופה(ולמרבה הצער, ללא הפתעות גדולות). לעיתים אנשים שואלים אותי מה דעתי בעניין זה או אחר(אני ממציא. אבל נניח שהיו שואלים אותי, כן? מה יש, אין לכם דמיון?...) ואני חייב לומר: דעתי חשובה כדעתו של כל איש ואיש. לעיתים יש לי ניתוחים מעניינים ואז אני כותב אותם, אך לעיתים קרובות אני מרגיש שדעתי גולמית הרבה יותר מדעתם של רבים וטובים ממני, אז אני גוזר על עצמי גזירת "והמשכיל בעת ההיא יידום".
על דבר אחד אני חייב להודות שדעתם של רוב האנשים לא מספיק עמוקה: סוגיית הזרים. סוגיה זו מעלה שאלות רבות: כיצד מודדים את פליטותו של אדם? כיצד מודדים את יכולתה של ישראל לקלוט פליטים? כיצד מטפלים בפליטים - אלו משאבים יש להקצות לכך, ועד כמה? שאלות כאלה ואחרות נידונות לעיתים רחוקות מדי. לצערי הן כנראה נידונות לעיתים רחוקות גם במסדרונות השלטון. וזו הבעיה העיקרית. השלטון אצלנו עסוק בעיקר בלתחזק את הדימוי הציבורי של עצמו, כשכל פוליטיקאי דואג לתחת שלו. נדיר למצוא במשטר הישראלי אנשים המתעניינים באמת בניהול תקין של המדינה. כמובן, תופעה זו מאפיינת גם את הדרגים הזוטרים ביותר - זאת יודע כל מי שמבקר מדי פעם בביטוח לאומי, מס הכנסה וכיו"ב. לו הייתה קמה מחאה חברתית על נושא זה - אין ספק שהייתי קופץ על העגלה. אך המחאה בינתיים מסמנת בעיקר את קווי המחלוקת בין מדינה למוחים כמפרידים בין "סדר" ל"אנרכיה". אני רואה שתי סיבות להתפתחות המחאה לאנרכיה:
א. בדומה למדינות ערב, אין לנו תרבות מחאה מפותחת למדי(ממחאות ה"שמאל-ימין" הקלאסיות אני מתעלם. הן לא מייצגות התפתחות של תרבות מחאה, כי אם התמכרות למחאה ספציפית מאוד), אז כשסוף סוף יש מחאה על נושא שרבים מתחברים אליו - אין מערכת מסודרת מספיק של ציפיות-תוצאות שתאפשר לה להתפתח בצורה בריאה, ולא לקרוס לאנרכיה היוצאת מתוך התסכול על חוסר ההשפעה על המציאות.
ב. באופן כללי, אנו חיים בתקופה בה המושגים "משטר" ו"שלטון" מאבדים את חינם. כבר צפינו כיצד "משטרת הפייסבוק" עושה דברים שמשטרה רגילה לא יכולה, כך שזה רק צפוי שהעולם הסובב אותנו יחליף אט אט את מנגנוני השליטה שלו, ובזמן הביניים תהיה מידה יתירה של אנרכיה. רק נקווה שהמעבר יהיה קצר...
אז הנה, כתבתי בבת אחת גם על סוגיית הזרים, וגם על המחאה, רק תראו כיצד ב"יורו" הכל מתנהל לפי סדר מופתי: מי שאמור לנצח מנצח, מי שאמור להפסיד - מפסיד, והכל יבוא על מקומו בשלום, בלי אנרכיה.
ובנוגע לגבעת האולפנה: כשאתאושש מההתנתקות אעדכן מה אני חושב.
יום נעים.
ראשית כל, הסבר קצר:
לאחרונה השתתפתי בהפקת סרט גמר של "מעלה". ההפקה הייתה תובענית מאוד - פיזית ונפשית - ומהנה ומספקת עד מאוד. כבר מזמן לא נהניתי כך בהפקה! אנסה בהמשך לכתוב מעין יומן זכרונות, נראה אם יעלה בידי. הזכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם!...
מה שכן, לא התפניתי לכתוב כאן, לצערי, כבר זמן רב. דברים רבים קורים בארץ: מחאה חברתית, פינוי שכונה בהתנחלות, גירוש זרים, ואיך אפשר בלי היורו המשובח המתנהל במזרחה של אירופה(ולמרבה הצער, ללא הפתעות גדולות). לעיתים אנשים שואלים אותי מה דעתי בעניין זה או אחר(אני ממציא. אבל נניח שהיו שואלים אותי, כן? מה יש, אין לכם דמיון?...) ואני חייב לומר: דעתי חשובה כדעתו של כל איש ואיש. לעיתים יש לי ניתוחים מעניינים ואז אני כותב אותם, אך לעיתים קרובות אני מרגיש שדעתי גולמית הרבה יותר מדעתם של רבים וטובים ממני, אז אני גוזר על עצמי גזירת "והמשכיל בעת ההיא יידום".
על דבר אחד אני חייב להודות שדעתם של רוב האנשים לא מספיק עמוקה: סוגיית הזרים. סוגיה זו מעלה שאלות רבות: כיצד מודדים את פליטותו של אדם? כיצד מודדים את יכולתה של ישראל לקלוט פליטים? כיצד מטפלים בפליטים - אלו משאבים יש להקצות לכך, ועד כמה? שאלות כאלה ואחרות נידונות לעיתים רחוקות מדי. לצערי הן כנראה נידונות לעיתים רחוקות גם במסדרונות השלטון. וזו הבעיה העיקרית. השלטון אצלנו עסוק בעיקר בלתחזק את הדימוי הציבורי של עצמו, כשכל פוליטיקאי דואג לתחת שלו. נדיר למצוא במשטר הישראלי אנשים המתעניינים באמת בניהול תקין של המדינה. כמובן, תופעה זו מאפיינת גם את הדרגים הזוטרים ביותר - זאת יודע כל מי שמבקר מדי פעם בביטוח לאומי, מס הכנסה וכיו"ב. לו הייתה קמה מחאה חברתית על נושא זה - אין ספק שהייתי קופץ על העגלה. אך המחאה בינתיים מסמנת בעיקר את קווי המחלוקת בין מדינה למוחים כמפרידים בין "סדר" ל"אנרכיה". אני רואה שתי סיבות להתפתחות המחאה לאנרכיה:
א. בדומה למדינות ערב, אין לנו תרבות מחאה מפותחת למדי(ממחאות ה"שמאל-ימין" הקלאסיות אני מתעלם. הן לא מייצגות התפתחות של תרבות מחאה, כי אם התמכרות למחאה ספציפית מאוד), אז כשסוף סוף יש מחאה על נושא שרבים מתחברים אליו - אין מערכת מסודרת מספיק של ציפיות-תוצאות שתאפשר לה להתפתח בצורה בריאה, ולא לקרוס לאנרכיה היוצאת מתוך התסכול על חוסר ההשפעה על המציאות.
ב. באופן כללי, אנו חיים בתקופה בה המושגים "משטר" ו"שלטון" מאבדים את חינם. כבר צפינו כיצד "משטרת הפייסבוק" עושה דברים שמשטרה רגילה לא יכולה, כך שזה רק צפוי שהעולם הסובב אותנו יחליף אט אט את מנגנוני השליטה שלו, ובזמן הביניים תהיה מידה יתירה של אנרכיה. רק נקווה שהמעבר יהיה קצר...
אז הנה, כתבתי בבת אחת גם על סוגיית הזרים, וגם על המחאה, רק תראו כיצד ב"יורו" הכל מתנהל לפי סדר מופתי: מי שאמור לנצח מנצח, מי שאמור להפסיד - מפסיד, והכל יבוא על מקומו בשלום, בלי אנרכיה.
ובנוגע לגבעת האולפנה: כשאתאושש מההתנתקות אעדכן מה אני חושב.
יום נעים.
עברת מאד מהר מנושא חשוב אחד - הפליטים לנושא המחאה ולגבעת האולפנה. הייתי שמה דגש על בעיית הפליטים יותר מהכול ועל השאלה איך החברה הישראלית הפכה להיות כה גזענית, במיוחד ואף על פי העבר שלנו עם גזענות. ראיתי לפני כמה זמן סרט מצוין בנושא באתר של סרטים לצפייה ישירה, על גזענות בארה"ב: העזרה. מה קורה לאנשים סתם כי מישהו החליט שהם פחות טובים. נורא.
השבמחק