יום רביעי, 26 ביוני 2013

רשמים מפסטיבל ת"א לסרטי סטודנטים

היכולת להאמין לעצמך היא מן הדברים שאנשים לא יודעים להעריך עד שהם אובדים.
בזמן עבודתי ב"מעלה" איבדתי יכולת זו. אחד מן הדברים הראשונים שחשבתי לבדוק לאחר עזיבתי, הוא עד כמה אני אוהב קולנוע. מכיוון שאין לי קושי להתנתק מדברים שאני אוהב, אז לא יכלתי להסתפק בסתם ניתוק. לכן, את מערכת יחסי עם הקולנוע בשנה האחרונה לא אוכל לתאר - מדובר במניפולציה מורכבת מאוד, אבל נדמה לי שעכשיו אני כבר משוכנע שאני באמת ובתמים אוהב סרטים ותם זמנה של המניפולציה העצמית. 

בשבוע שעבר נכחתי - לראשונה - בפסטיבל הסטודנטים של ת"א. נהניתי מאוד. לראות עוד ועוד סרטים קצרים מספק לי בריחה נאה מן המציאות תוך קבלת זווית ראיה מעניינת על הקולנוע הישראלי שמתפתח כאן. סרטי הסטודנטים של היום נתפסים אצלי כמטרימים את הקולנוע הישראלי של מחר. והתוספת החדשה לפסטיבל של סרטים ישראליים קצרים לא-סטודנטיאליים נתבררה כמבורכת.

ואם ישנה בשורה משמעותית מן הפסטיבל הזה, הייתי אומר שזו האנימציה. כן, אנחנו בדרכנו להפוך לאימפריית אנימציה. שמונה סרטי אנימציה קצרים התחרו בפסטיבל מהם צפיתי בחמישה, מתוכם 3 מצויינים, אחד תרגיל נאה ואחד...פרח מזכרוני, וזה אולי אומר עליו משהו ואולי לא. בנוסף, מסלול האנימציה של בצלאל זכה לתרום תרגילי שנה ב שהוקרנו בצמדים בצמוד למקבצי סרטי הסטודנטים - אחד לפני ואחד אחרי. גם הם, רובם, לא ביישו את הפירמה. ושימו לב למוסדות ששלחו מתחרים: מוסררה, בצלאל, ספיר, תל-חי ושנקר. אמנם ספיר בולטים כבר שנים בתחום התיעודי(ופה ושם גם בעלילתי, כך שמעתי), אבל בגדול מדובר כאן בתחרות של הדרג השני של המוסדות ללימודי קולנוע בארץ(למעשה, שנקר ומוסררה בכלל לא מלמדים קולנוע וגם המסלול של בצלאל שונה מן המסלולים הקלאסיים). והתוצאות מעידות על כך שיש עתיד, והוא מעבר לפינה.

אני אהבתי בעיקר את "מדברים על שמשון" של נדב אמבון מ"בצלאל". בטכניקה המחקה את ואלס עם באשיר מוצג לנו סרט מוקומנטרי המציג לנו נקודות מבט אלטרנטיביות - והומוריסטיות - על שמשון באמצעותן מוצב סימן שאלה ענק מעל המושג "גבורה" ונקודות העגינה ההופכות אותו לערך נחשב כל כך בחברה האנושית. מבריק. אבל את הפרס הראשון קטף - כמובן - "בפה פעור ובאזניים עצומות" של תום מדר ואם-לי נוי מ"ספיר". זהו סרט סטופ-מושן(עם נגיעות של אנימציה קלאסית) פשוט גאוני, כמעט ללא רפליקות, על חווית הבדידות והניכור של אישה הנראית זקנה ומכוערת אך כנראה היא עדיין צעירה למדי בגיל, ואשר את הפתרון לגעגועיה למגע אנושי ורגשי היא מוצאת - לאחר תהליך, כמובן - בחור בקיר ההופך את סלונה לקמרה אובסקורה בה רואים סרט הפוך על מה שקורה מעבר לקיר, מה שבעצם יכול להיחשב לערוץ ריאליטי לכל דבר(רק בלי בימוי). ואי אפשר לשכוח את הדג שלה, שהוא באופיו ובמראו כלב נטול רגליים(המצויר באנימציה קלאסית), במעין אמירה נועזת על מה הם כלבים לאנשים הבודדים.

בתחום הדוקומנטרי נרשמה אכזבה, וניכר כי לתחרות זו, חוץ משני סרטי "מעלה", לא נשלחו תותחים כבדים(שכנראה כולם השתתפו כבר בדוקאביב, אם כי זה לא מנע מ"כתמים לבנים" - שזכה בפרס השני בדוקאביב - להשתתף כאן בתחרות). לכן באופן צפוי למדי זכו שני הסרטים הללו בפרסים, "רחוב ההסתדרות" הגאוני בפרס הראשון, ו"כתמים לבנים"  - עשיה דוקומנטרית קלאסית במיטבה - בפרס ההפצה(פרס שלא ברור לי מה טיבו). כמובן, מיותר לציין, אך מתן פנקס ואיתי נצר - במאי שני סרטים אלה - הם ידידים קרובים שלי מזמן עבודתי ב"מעלה".

התחום המרכזי עבורי היה מאז ומתמיד הקולנוע העלילתי. בפסטיבל הזה השתתפו 26 סרטי סטודנטים עלילתיים שאת מחציתם ראיתי. עם זאת, למעט החוג לקולנוע של אונ' ת"א - שיוצג בידי חמישה סרטים מהם ראיתי רק אחד("מקליד") - הייתי אומר שהחצי שראיתי היה קרוב לוודאי מדגם מייצג של הסרטים היותר טובים בתחרות. ועדיין, על רקע ההצלחה של הקולנוע העלילתי הישראלי בשנים האחרונות, הציפיות שלי היו גבוהות מאוד, גבוהות מדי. אף סרט לא הותיר עלי חותם של ממש, וכל סרט שזכה לפרסים זכה אצלי לתגובה של "כן,אבל..." במקרה הטוב.

בפרס הראשון זכה "בשבחי היום" של אורן אדף מ"סם שפיגל", בו צפיתי בהקרנת סרטי הגמר של המחזור שלו, הקרנה שאולי עשתה רע לחווית הצפיה שלי בסרט שלו, בהיות חלק גדול מדי מן הסרטים עוסק במין ובמיניות ובהשפעתם על מערכות היחסים הרגשיות בחיינו. אני חשתי בסרט תשוקה אדירה מצד הגיבור לממש את מיניותו לצד געגוע גדול למדי - אך לא חורג במימדיו מגעגועיהם של אנשים רבים מאוד בגילאי עשרים פלוס החווים נתק מסויים ממשפחתם - לחידוש הקשר הרגשי עם משפחתו - קשר שככל הנראה ניזוק קשות מנטייתו להימשך לגברים(ואני חייב לציין שלא זכור לי רמז כלשהו בסרט לכיוון זה, למעט שמירת השבת של אם הגיבור). ובעוד את תשוקתו המינית הוא זוכה לממש (אוהו, ועוד איך זוכה) הרי שגעגועיו למשפחתו זוכים לרגע אחד קטן מדי. אולי פספסתי משהו בסרט הזה, אך הוא אכזב אותי בכך שבאיזון בין תשוקה - שמסמלת עבורי את הרגעי והחולף - לעומת מערכות יחסים רגשיות - שעבורי מסמלות את המושקע, הנבנה והמתמשך - הוא נוטה בצורה בוטה למדי לעבר התשוקה. עבורי זו גישה קולנועית פשטנית מדי, אך שוב: אולי פספסתי משהו בסרט.

גם "בבגה" - אשר זכה בפרס המבקרים - הוא של בוגרת "סם שפיגל" - גן דה לנגה. סרט זה הינו סרט אגדה חריג במחוזותינו, וכבר מדברים בו רבות. עם זאת, הסרט (בו לא נאמרת אף מילה של ממש), אשר מתבסס על בימוי מצלמה בלבד(בימוי המייצר שפה מפוארת, יש להודות), ומתמקד בעובר על נפשה של המכשפה העומדת במרכזו, הותיר אותי מעט מאוכזב מכך שמסיכת הסיליקון הפכה את פני השחקנית הראשית למשטח סטטי ממנו מציצות עיניה, בעוד אני בסרטים מרגיש תמיד צורך "לגעת" בפניהם של הגיבורים, ולזהות שם תנודות קלות בלחיים, בגבות, במצח, ובכך להעריך במדוייק את איכות המשחק - הנאה שכאן נמנעה ממני.

משאר הסרטים לא היה סרט שהרשים אותי במיוחד, ואל שני נציגי "מעלה" - "וזר לא יבין זאת"(שזכה בצל"ש מהמבקרים) ו"סיפור על גשם"(שהשתתפתי בהפקתו) - קשה לי להתייחס במסגרת תחרותית, בגלל אהבתי אותם שקשורה גם להשפעתי הישירה והעקיפה על יצירתם במסגרת עבודתי כמזכיר "מעלה".

ולסיום אתייחס בכמה מילים לתחרות הסרט העצמאי הקצר - תחרות חדשה, הבאה לתת לסרטים קצרים את מקומם הראוי מול הפיצ'רים הזוכים בדרך כלל למלוא תשומת הלב. בתחרות זו ראיתי 4 מתוך עשרת המתחרים, ולשמחתי צפיתי ב"ברוכים הבאים ו... משתתפים בצערכם" של ליאוניד פרודובסקי(שאהבתי את הפיצ'ר שלו, "חמש שעות מפריז"), הסרט שזכה בפרס הראשון, ובצדק רב. זה מן הסתם היה הסרט הישראלי הטוב ביותר שהוקרן בפסטיבל, הוא סרט נגיש לכל קהל (שמסוגל להתמודד עם סרט מוקומנטרי, וזה חסם אפשרי בפני חלק מן הקהל החרדי, למשל), הממשיך מסורת מפוארת(או סתם עשירה, הכל בעיני המתבונן) של קומדיות ישראליות העוסקות בעולים חדשים ובבירוקרטיה. ומכיוון שזה בעיני סרט חובה - לא ארחיב עליו את הדיבור, אלא צפו ותצחקו בעצמכם.

תגובה 1: