עוד בטרם הבנתי מילה - שמעתי שתיקה.
השתיקה סיפרה הכל, כך חשבתי.
היא סיפרה הרבה יותר ממילים.
היא הייתה מדוייקת מאוד, רצינית מאוד.
אבל כשאתה גדל ומתבגר, אתה לפתע נזקק למילים.
ואין לך.
אתה אפילו לא יודע מה לתאר.
לפעמים, אתה פוגש בעבר בצורה כזו או אחרת ואתה מרגיש- "זה זה".
זה חלק מאותו סיפור, עליו סיפרה השתיקה.
חלק - לא הכל. לשתיקה אין גבולות, וממילא לא ניתן לתפוס את כולה.
ההווה - ניתן לתארו במילים. הוא סיפור פשוט.
אנשים רבים, מתפייסים, שמחות, אסונות, התרגשויות קטנות.
אתה לומד, ונהנה ללמוד את החיים.
אבל השתיקה גדולה מהם.
חיים שלמים יעברו, ואתה תישאר תמה מהו הדבר הגדול הזה,
החור השחור שבולע לתוכו את כל החיים.
כי כמה שתכניס לאמתחתך חוויות טובות ורעות,
תמצא שוב ושוב שהיכנשהו יש בה חור. כנראה.
כי החוויות נעלמות היכנשהו בתחתית.
אבל איש אחד חכם אמר לי:
אין חורים באמתחתך.
זה הגודל שלה, גודל שקיבלת בגלל השתיקה.
כי כדי להכיל את אותה שתיקה אינסופית,
הגדלת את אמתחתך עד קצה גבול יכולתך.
וכעת - כל חוויה, כל זכרון, טובע בתוכה.
לא נודע כי בא בה.
אמתחת גדולה ומלאה בריק,
ובתחתיתה - עמוק בחושך - מסתתרים להם החיים.
ואני מחפש ידיים ארוכות, שיוכלו לצלול פנימה
ולשאוב מלמטה את הזכרונות,
כמו שאנשים רגילים עושים - גם אם ידיהם קצרות.
עוד יום שואה עובר, ובעוד כולם מדגישים את ה"לא נשכח"
הרי שאצלך העבר ההוא, השנים ההן, בהן לא היית קיים,
הן הן ההווה שלך. הווה שאין לצאת ממנו.
הווה שאיננו נכנס לזכרון - הוא פשוט נמצא.
הוא פשוט כאן.
(נעימת הנושא מאת אניו מוריקונה של "לשכוח את פלרמו", סרט נשכח של פרנצ'סקו רוסי,
על גיבור טראגי שצועד בנתיב הבטוח אל מותו, בבטחון מזוייף שלא יקרה לו דבר:)
אני מרגיש בבית בעיקר בתחנות. כן, אפילו של רכבות.
אני לא מרגיש בבית באף בית. תמיד להיות בתנועה.
תמיד להיות מוכן לבריחה.
לא לצבור נכסים.
מספיק רכב קטן, מהיום להיום, והכל כבר מוכן לתזוזה.
כשאתה בבית - יודעים היכן אתה.
כשאתה בתחנה מרכזית - אפשר רק לנחש לאן פניך מועדות.
תמיד צריך להחליף יעדים, לרענן נתיבים - לא לחזור על אותו נתיב פעמיים.
האם עוקבים אחרי?
ודאי. היום קל מתמיד לעקוב אחריך. הלוויינים יודעים בכל שניה את מיקומך.
הבריחה הופכת לנטולת תקווה.
נותר רק לקוות שתוכל למצוא לעצמך חיים בלי סלולרי,
בלי בית, בלי נכסים, חיים על מזוודה אחת,
חיים של פת לחם וכוס מים,
חיים שאינך מכיר אף אחד ואיש אינו מכירך.
להכיר זה מסוכן.
אינך יודע מתי יפנה מכרך לרעתך. ואפילו שלא מרצונו.
אינך יודע מי יספק את המידע אודותיך, המידע שיחרוץ את גורלך.
אינך יודע מי יכאיב לך כאב בלתי נסבל בלכתו.
הכרות הופכת לרגש, רגש נהיה לקשר,
קשר נהיה בטחון מזוייף שבמוקדם או במאוחר הופך להיבריס שיכרה בור תחתך.
האדמה תפער את פיה ואתה תרד לאבדון.
וכך אתה מטייל בבדידותך בבקעת החיים, מטייל ותוהה על מה זה ולמה זה,
שואל את נפשך למות, לקפוץ אל לב המשברים, לתת לסכינים לדקור,
ולגלות שחלום המוות מתוק הוא.
או אז תוכל לבוא אל המלט בחלום וללחוש לו בשקט באוזן:
זה בסדר, אתה יכול גם לא להיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה