הבהרה: בסרט "זנב" כלולים תכנים מיניים בוטים. הצפיה על אחריותכם...
לפני כך וכך שנים עלינו סוף סוף על דרך הלבנים הצהובות.
אבל עכשיו, איפה אנחנו?
חיה מלאת תשוקה. לא סתם היא בוחרת להתפרנס דווקא כנערת טלפון.
לא סתם היא מקיימת טקס קבוע של "התאבדות" מול המראה עם אקדח קפצונים.
תשוקת המוות שלה נובעת מייאוש מלמלא את תשוקת החיים שלה.
התשוקה - ככח השואף לכיוון ריאלי - מוליכה אותה לכיוון אחד בלבד - מוות.
והסיבה? - הזנב שלה. כיצד יכולה בחורה נורמלית לקוות לממש את תשוקותיה כשיש לה זנב?
חיה, אם כן, נמצאת במצב אירוני: התקווה שלה היא למות. שזה אומר לאבד כל יכולת לקוות. כי מי רוצה לחיות חיים בהם יש רק תקווה ואין מימוש?
והשלב הראשון בדרך למימוש תקווה זו הוא לראות שזה אפשרי. ואכן, בהישמע קול יריה עמום, היא מגלה אחת שהצליחה ליטול את חייה בידיה. שניות ארוכות היא ניצבת מעל הגופה, מעכלת עובדה פשוטה אך גורלית: זה אפשרי!
לאחר שיש בידה אקדח, כל שנותר הוא, כמובן, ללחוץ על ההדק. זו משימה לא פשוטה בכלל.
למען האמת, בשלב זה - כך היא מגלה - היא נמצאת בשלב האידיאלי בחייו של אדם, עת בידו כל הכוח לממש את תוחלתו, אך הוא עדיין לא מימשה. ולמה הדבר דומה?
לקולנוען שקיבל מראש את כל האמצעים - בכסף, בשחקנים, בלוקיישנים ובצוות - לעשיית סרטו.
כל עוד לא עשה את הסרט הוא במצב נפלא. לאחר עשיית הסרט - הוא ישוב לנקודת ההתחלה ולא יהיה בידו דבר. לפיכך, אין לו כל סיבה אמיתית לביים את הסרט, כי בכך יאבד את כל הכוח שיש בידו כעת. אבסורד, לא?
חיה נמצאת באותו מצב אבסורדי, אך התסריטאית דאגה לה מראש לאנטגוניסט ראוי שיעזור לה לחצות את הרוביקון.
תום תופס את אשתו על חם עם גבר זר. סיטואציה שכזאת מטעינה כל גבר במטען רגשי רב, השאלה כמו תמיד היא מה יהיה כיוונו. בשלב הראשון הוא מנסה - כצפוי - ללכת אחרי הליבידו שלו (מה שגורם לו להיפגש טלפונית עם חיה). אלא שאז הוא מבין שהכיוון הנכון הוא אחר, ואז הוא מנסה לפתח איתה קשר אנושי. העקרון הוא שהוא לא מתייאש, כי בכל רגע יש לרצון שלו כיוון מוגדר.
גם כשסוגרים לו את הפאב, גם כשהוא מגלה מאוחר מדי שהבחורה האלמונית שבאה לבקרו היא נערת הטלפון איתה רצה להיפגש - גם אז הוא מפגין חיוניות וכח רצון. העיקר - הוא ממשיך לא להתייאש. לכעוס? - זה כן(למרות מה שהוא אומר...).
ובינתיים, כדי לחזק את כוח הרצון שלה לממש את שאיפתה למות, חיה מגבירה את ייאושה מן החיים. כל המניפולציות כשרות: להעמיד את עצמה לצידם של אנשים שמשום מה דווקא כן הולך להם בחיים(ארוסת האקס המיתולוגי) וכך להגדיל את דימויה כחסרת תקווה בעיני עצמה, להגיע לאזכרת אימה באיחור כשביה"ק נעול וכך להרגיש עוד יותר חסרת משמעות - שכן קשר למשפחה גם אם הוא דרך אזכרה עלול להעניק כיוון לכוחות שלך.
בסופו של דבר, דבר לא עוזר. אין בה כוח ליטול את חייה בידיה, ורק בזכות תום-לעד-לא-מתייאש מגיע הסוף לסיפור.
ובמציאות, רוני קידר, הבמאית, התמודדה גם היא עם הרבה קשיים שעשויים להביא לייאוש. היא עשתה סרטים שאף פסטיבל לא רצה, השקיעה את כל כולה באמנות לתקופה ממושכת על חשבון פרנסה, ואף הקרנות השונות על דלתותיהן התדפקה נתנו לה תשובות שליליות לרוב. אך בפועל - היא המשיכה ליצור, וממשיכה וממשיכה וממשיכה. "ג'ו ובל", הפיצ'ר הראשון שלה, עומד לקבל אח קטן, "סופעולם"(אין ייאוש...?), ועוד שני תסריטים לפיצ'רים שכתבה זכו כל אחד בנפרד בתחרויות פיצ'ינג בפסטיבלי חיפה וי-ם, כשבמקביל היא הספיקה גם לביים סרט קצר נוסף, "באני-לאב". ולאחר שהבנו כי כל עוד עושים ועושים ולא עומדים במקום - אין מה לדבר על ייאוש, אפשר סוף סוף להכניס את תשעה באב, החג בו מותר וצריך להתייאש(לכן יש להתנתק מהתורה, הלא היא המצפן של העם היהודי), כי אחרי הכל: כולנו בני אדם ולא השפן של אנרג'ייזר, וכולנו זקוקים גם למנוחת הנפש מן העשייה-עשייה-עשייה.
ובינינו, בין סרט לסרט לסרט, אני בטוח שאפילו רוני קידר חוותה פרקי ייאוש, אחרת בחיים היא לא הייתה מצליחה לעשות סרט כמו "זנב".
צום קל ואין ייאוש בעולם כלל,
חוץ מהיום.
לפני כך וכך שנים עלינו סוף סוף על דרך הלבנים הצהובות.
אבל עכשיו, איפה אנחנו?
האם אנו כבר קרובים לחזור הביתה? האם אנחנו בעצם כבר בבית?
ואולי בכלל אלו לבנים שחורות שמישהו עבר עליהן בצבע, רק כדי להשלות אותנו?
ההווה הלא ברור מייצר עתיד לא ידוע וגם על העבר הוא מורח שכבות נדיבות של צבעים חדשים, עד שהצבעים הישנים שאהבנו פעם מתחילים להתגלות כצבעים אחרים בכלל.
מול מראה דמיונית נעמוד פעורי פה,
ננסה לפענח את שעינינו רואות,
אך משימה בלתי אפשרית שכזאת
תוליד בנו אך ייאוש.
ייאוש.
אותו מושג שר' נחמן שלל את קיומו.
ייאוש הוא שקר, אם כן, ובכ"ז - רבים הם המיואשים.
אז כיצד זה לשקר הזה יש רגליים?
ראשית הבה נבהיר: לשקרים בכלל ולייאוש בפרט אין רגליים ואין ידיים,
היכולת שלנו להתייאש נובעת מכוחות עזים נטולי כיוון שאינם יכולים עוד לעמוד על מקומם, אך מצד שני מחכים הם להתבהרות הכיוון הנכון, ומשמחכים הם זמן רב מדי - הם מתחילים לפעול מול עצמם, במעין פעולת הרס עצמי - וזהו הייאוש.
השקר שבו נובע מאותה חוסר בהירות, שברגע שתיעלם, ברגע שיובהר לאן להפנות את הכוחות - בו ברגע ייעלם הייאוש.
ויש אנשים המעבירים חיים שלמים בציפייה לאותה התבהרות.
מדוע יש ייאוש? מדוע נסתר מאיתנו אותו כיוון נאצל, אותו "פתרון קסמים", אותה דרך נכונה אליה יש להפנות את הכוחות? מדוע צריך את כל הבלבוליישן שבדרך אל היעד?
הייאוש, כמו חור שחור, מכפיל ומשלש את הכוחות הנשאבים לתוכו.
ביציאה ממנו, כמו מטוטלת מונפים הכוחות אל העבר השני,
ומצליחים לשבור מחסומים שקודם לכן נחשבו לבלתי עבירים.
לא סתם היא מקיימת טקס קבוע של "התאבדות" מול המראה עם אקדח קפצונים.
תשוקת המוות שלה נובעת מייאוש מלמלא את תשוקת החיים שלה.
התשוקה - ככח השואף לכיוון ריאלי - מוליכה אותה לכיוון אחד בלבד - מוות.
והסיבה? - הזנב שלה. כיצד יכולה בחורה נורמלית לקוות לממש את תשוקותיה כשיש לה זנב?
חיה, אם כן, נמצאת במצב אירוני: התקווה שלה היא למות. שזה אומר לאבד כל יכולת לקוות. כי מי רוצה לחיות חיים בהם יש רק תקווה ואין מימוש?
והשלב הראשון בדרך למימוש תקווה זו הוא לראות שזה אפשרי. ואכן, בהישמע קול יריה עמום, היא מגלה אחת שהצליחה ליטול את חייה בידיה. שניות ארוכות היא ניצבת מעל הגופה, מעכלת עובדה פשוטה אך גורלית: זה אפשרי!
לאחר שיש בידה אקדח, כל שנותר הוא, כמובן, ללחוץ על ההדק. זו משימה לא פשוטה בכלל.
למען האמת, בשלב זה - כך היא מגלה - היא נמצאת בשלב האידיאלי בחייו של אדם, עת בידו כל הכוח לממש את תוחלתו, אך הוא עדיין לא מימשה. ולמה הדבר דומה?
לקולנוען שקיבל מראש את כל האמצעים - בכסף, בשחקנים, בלוקיישנים ובצוות - לעשיית סרטו.
כל עוד לא עשה את הסרט הוא במצב נפלא. לאחר עשיית הסרט - הוא ישוב לנקודת ההתחלה ולא יהיה בידו דבר. לפיכך, אין לו כל סיבה אמיתית לביים את הסרט, כי בכך יאבד את כל הכוח שיש בידו כעת. אבסורד, לא?
חיה נמצאת באותו מצב אבסורדי, אך התסריטאית דאגה לה מראש לאנטגוניסט ראוי שיעזור לה לחצות את הרוביקון.
תום תופס את אשתו על חם עם גבר זר. סיטואציה שכזאת מטעינה כל גבר במטען רגשי רב, השאלה כמו תמיד היא מה יהיה כיוונו. בשלב הראשון הוא מנסה - כצפוי - ללכת אחרי הליבידו שלו (מה שגורם לו להיפגש טלפונית עם חיה). אלא שאז הוא מבין שהכיוון הנכון הוא אחר, ואז הוא מנסה לפתח איתה קשר אנושי. העקרון הוא שהוא לא מתייאש, כי בכל רגע יש לרצון שלו כיוון מוגדר.
גם כשסוגרים לו את הפאב, גם כשהוא מגלה מאוחר מדי שהבחורה האלמונית שבאה לבקרו היא נערת הטלפון איתה רצה להיפגש - גם אז הוא מפגין חיוניות וכח רצון. העיקר - הוא ממשיך לא להתייאש. לכעוס? - זה כן(למרות מה שהוא אומר...).
ובינתיים, כדי לחזק את כוח הרצון שלה לממש את שאיפתה למות, חיה מגבירה את ייאושה מן החיים. כל המניפולציות כשרות: להעמיד את עצמה לצידם של אנשים שמשום מה דווקא כן הולך להם בחיים(ארוסת האקס המיתולוגי) וכך להגדיל את דימויה כחסרת תקווה בעיני עצמה, להגיע לאזכרת אימה באיחור כשביה"ק נעול וכך להרגיש עוד יותר חסרת משמעות - שכן קשר למשפחה גם אם הוא דרך אזכרה עלול להעניק כיוון לכוחות שלך.
בסופו של דבר, דבר לא עוזר. אין בה כוח ליטול את חייה בידיה, ורק בזכות תום-לעד-לא-מתייאש מגיע הסוף לסיפור.
ובמציאות, רוני קידר, הבמאית, התמודדה גם היא עם הרבה קשיים שעשויים להביא לייאוש. היא עשתה סרטים שאף פסטיבל לא רצה, השקיעה את כל כולה באמנות לתקופה ממושכת על חשבון פרנסה, ואף הקרנות השונות על דלתותיהן התדפקה נתנו לה תשובות שליליות לרוב. אך בפועל - היא המשיכה ליצור, וממשיכה וממשיכה וממשיכה. "ג'ו ובל", הפיצ'ר הראשון שלה, עומד לקבל אח קטן, "סופעולם"(אין ייאוש...?), ועוד שני תסריטים לפיצ'רים שכתבה זכו כל אחד בנפרד בתחרויות פיצ'ינג בפסטיבלי חיפה וי-ם, כשבמקביל היא הספיקה גם לביים סרט קצר נוסף, "באני-לאב". ולאחר שהבנו כי כל עוד עושים ועושים ולא עומדים במקום - אין מה לדבר על ייאוש, אפשר סוף סוף להכניס את תשעה באב, החג בו מותר וצריך להתייאש(לכן יש להתנתק מהתורה, הלא היא המצפן של העם היהודי), כי אחרי הכל: כולנו בני אדם ולא השפן של אנרג'ייזר, וכולנו זקוקים גם למנוחת הנפש מן העשייה-עשייה-עשייה.
ובינינו, בין סרט לסרט לסרט, אני בטוח שאפילו רוני קידר חוותה פרקי ייאוש, אחרת בחיים היא לא הייתה מצליחה לעשות סרט כמו "זנב".
צום קל ואין ייאוש בעולם כלל,
חוץ מהיום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה